עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998

הנרות שלא נכבו

עוד סיפור נוסף על אותו אליהו אלקיים, רודף מצוות. פעם אחת לקח שלושה נערים יתומים, וערך בעבורם חגיגת בר מצווה. קנה להם כל מה שצריך, בגדים חגיגיים, טלית ותפילין. לסעודה החגיגית הזמין שני נגנים יהודים, אחד כנר והשני מתופף. אשר לקביעת שכרם הוא קבע איתם תנאי זה. העמיד על ידם שני נרות גדולים דלוקים, וקבע איתם ששכרם ישולם רק לאחר ששני הנרות יכבו. הסעודה נגמרה, והנגנים ישבו ליד הנרות הגדולים. המנגנים ניגנו וניגנו, וראו שהנרות ייבבו רק בעוד זמן רב. המתופף,

שראה שהנרות הגדולים יישארו דלוקים זמן רב, ושכר המנגנים יתעכב הרבה, התחיל בתוף שלו לתופף בקרבת הלהבה של הנרות, כדי שיכבו. אליהו, בעל המצווה, הרגיש בתחבולה זו ולא רצה לשלם לנגנים את שכרם.

המתופף, שראה שהנרות הגדולים לא יכבו מהר, נשף בהם בחוזקה וכיבה אותם. אליהו לא השלים עם תחבולה זו, אבל בתיווכם של כמה אנשים, שאמרו לו שלא קבעת איך ייכבו הנרות, אתה חייב לשלם לנגנים את שכרם, כי הנרות כבר כבו, ולא חשוב איך. הנגנים קיבלו את שכרם, על אף התחבולה שבה השתמשו.

תפילה קצרה שהותרה ע״י רב גדול

סיפור הזה קשור אלי אישית. בשנת 1943, עת יסדתי בסאלי בית-ספר עברי(תלמוד תורה), הראשון מסוגו בכל מרוקו. מתוך עשרה חדרים (כתות) גדולים שהיו בו הקמתי בית-כנסת לצעירים, שהלכו לעבודתם מוקדם ולא היה להם זמן להתפלל ולהניח תפילין. ציידתי בית הכנסת בכל מה שדרוש: ארון הקודש, תיבה וספסלים. ספר תורה לא היה לי. הלכתי לבעל בית הכנסת על שם ר׳ משה אמסלם, בו התפללו קבע אבי והאחים שלי ז״ל, וגם אני. ביקשתי מבעל בית הכנסת ששימש גם כחזן, להשאיל לי ספר תורה. הוא נענה לבקשתי, ונתן לי ספר תורה שהיה מיותר אצלו.

לקראת פתיחת בית הכנסת החדש, קיימתי אסיפה גדולה ובה השתתפו כ-60 צעירים. אמרתי להם, בין היתר, ״אני יודע שאתם הולכים מוקדם לעבודה ואין לכם זמן להתפלל, ובעיקר להניח תפילין כל יום, עבירה חמורה כשלעצמה. על מנת שתקיימו מצווה זו, אני מוכן לערוך בשבילכם תפילה מאד קצרה״. הצעתי נתקבלה ברצון ובהתלהבות.

אני וחברי, שנהגו להתפלל אתי, היינו מתחילים התפילה כסידרה ומפסיקים לפני תפילת היוצר. בהתאסף כל הצעירים, היינו קוראים יחד תפילת היוצר, קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה ובזה הצעירים גמרו את תפילתם, ואנחנו הנשארים, המשכנו בתפילה עד סופה.

רב העיר, הרב מיכאל אנקווה – בנו של הרה״ג רפאל אנקווה ־ הרב הראשי ליהודי מרוקו, קרא לי ואמר: ״מי שמך לרב, איך אתה מרשה לעצמך לערוך תפילה קצרה״. עניתי לו: ״כבוד הרב, אני חושב שמצוות הנחת תפילין לצעירים שלא יכולים לקיימה יום יום חשובה יותר מתפילה ארוכה״. ענה לי ״אני אסגור לך את בית הכנסת״. וכך עשה. גם הלך לבעל ספר התורה ותבע ממנו לקחת ספר התורה ממני. עלה בדעתי רעיון: הרב יוסף משאש זצ״ל, לשעבר רבה של תלמסאן, ורבה של חיפה, היה ידיד גדול שלי ושל יעקב אחי ז"ל. דרכו של רב זה היתה להבין את רוח הדור ולהקל עד כמה שאפשר בכמה מעוות, מבלי כמובן לפגוע בגוף ההלכה. אקדים ואספר, שהרב מיכאל הנ״ל היתה לו תביעה נגד הקהילה שלנו על הכספים והתרומות שנאספו ונתרמו ליד הקבר של אביו זע״ל. העניין הובא בפני בית-דין הרבני העליון, והרב משאש הנ״ל פסק נגד הרב מיכאל (זה סיפור ארוך).

חשבתי בלבי שרק הרב משאש יציל אותי מידיו של הרב מיכאל. כתבתי לו מכתב ארוך ובו פירטתי בהרחבה את עניין התפילה הקצרה שיזמתי, וביקשתי את חוות דעתו.

את המכתב שלחתי לו(לעיר מכנאס) בידי יעקב אחי ז״ל, שהיה שותף אתי לרעיון התפילה הקצרה. הרב משאש קרא את מכתבי בעיון רב, ובו במקום קרא לשליח שלו ואמר לו ״לך לפלוני בעל בית כנסת פלוני, ותגיד לו שיתן לי ספר תורה אחד״, וכך היה.

בו במקום, פורק ספר התורה לכמה יריעות, כדי שלא יסיעו אותו לעיר אחרת בשלמותו. הרב משאש הוסיף ואמר ליעקב אחי ״תמשיכו ברעיון זה, אתה ואחיך חנניה, ואם שוב הרב מיכאל יעמוד נגדכם, תגידו לו שאני תומך ברעיון. ואם יש לו טענה כלשהי, שיפנה אישית אלי״.

יעקב אחי חזר אלינו וספר תורה בידו. פתחנו מחדש את בית-הכנסת, לאחר תהלוכה חגיגית ברחוב, בה נשאנו את ספר התורה.

הרב מיכאל הזמין אותי ואת יעקב אחי ואמר לנו ״הרי אסרתי עליכם לפתוח בית כנסת זה״. אמרנו לו ״הרב יוסף משאש תומך בדרכנו, והוא שנתן לנו ספר התורה. אם לכבודו יש עוד עניין בנושא זה, שיפנה ישירות להרב משאש״.

הרב מיכאל ידע שגם הפעם הרב משאש יפסוק נגדו.

למען הבנת סיפור זה, אוסיף עוד פרט חשוב: בין הרב מיכאל ובין יעקב אחי ואני התגלע ריב קשה שנמשך כארבע שנים, על כך שפתחנו בית ספר עברי חדש (תלמוד תורה) במקום ״חדרי״ הלימוד שהיו קיימים אז. זה סיפור ארוך, שמחמת כבודו של הרב מיכאל אני נמנע מלהביאו כאן.

המנין של הצעירים התפתח בצורה מפליאה, והפך במשך הזמן בבית כנסת אפילו למבוגרים. בתפילת יום כיפור לבד השתתפו כמאתיים איש מבני הקהילה.

על אף שזה פגע הרבה בהכנסות ותרומות לבתי כנסת אחרים. מניין זה של הצעירים היה לבעל דבר בכל קהילות מרוקו.

אני הייתי החזן הראשי, ובתום תפילת יום כיפור בא אלי ר׳ יעקב אדרעי ואמר לי ״מעולם לא שמעתי תפילת יום כיפור בצורה מסודרת כזו״.

אפילו מר חרוש שהשתתף איתנו, בעלותו לתורה, אמר בצרפתית ״נהניתי מיוזמתו של תלמידי חנניה דהן ומעולם לא נהניתי מתפילה מסודרת בטוב טעם, במו תפילה זו״.

כל ההכנסות והתרומות היו לטובת קרן קיימת לישראל. ואיש לא קיבל פרוטה לכיסו. המקהלה הוסיפה חן מיוחד לתפילה, ובית כנסת זה משך אליו גם מבוגרים רבים.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998 – עמ'84-82

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר