השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

לחיים ולא למוות

תחילה פוגעת הבצורת בחקלאים. מול עיניהם הכלות נשארים גרגרי החיטה טמונים באדמה, וכל עמלם יורד לטמיון. אחר כך מורגש מחסור במוצרים החקלאיים, ומחירם עולה. בעלי העסקים האחרים, כמו תופרים, רצענים או שענים, אינם יכולים לשלם בעד המוצרים היקרים ונאלצים להעלות אף הם את מחיריהם.

כך היו פני הדברים בשנת חרס״ו(1906). עצירת הגשמים היתה כמעט מוחלטת, והיוקר האמיר עד לשמיים. רבים וטובים ירדו מנכסיהם, והגיעו עד פת לחם.

אחד מאלה היה תושב העיר מוגאדור, צורף במקצועו. מקצועו היה אחד מהראשונים שנפגע, שכן בעת מצוקה כלכלית מוותרים תחילה האנשים על מותרות, ומוצרי כסף וזהב היו בגדר זה. בנוסף לכך היה חייב כספים לבעלי חוב, שמהם לווה חומרי גלם. שמונה ילדים היו לאיש, והוא לבדו נשא בעול הפרנסה.

באותו חורף של בצורת, כדי שלא ימות ברעב, החל האיש למכור את נכסיו, ובכסף שקיבל עבורם קנה לחם ומעט ירקות. כך מכר כלי אחר כלי, חפץ אחר חפץ ובגד אחר בגד, וכשהגיעו ימי ניסן הסתבר לו לחרדתו, כי נותר בעירום ובחוסר כל. צדיק היה האיש ומאמין, וקיווה והתפלל לתשועת ה׳. אולם, ככל שהתקרבו ימי הפסח הלך וגבר הייאוש בקירבו, והוא קץ בחייו.

יומיים לפני התקדש החג, בי״ ג בניסן, החליט האיש לעשות מעשה של ייאוש. מאומה לא נשאר לו בבית, ובעלי החוב החלו לוחצים עליו לשלם להם את המגיע להם. במר ליבו החליט לקחת את נפשו בכפו, ולהשליך את עצמו למצולות הים, כדי שלא לראות במצוקתם של בני ביתו האהובים.

בטרם יצא מביתו נפרד מאשתו ומילדיו. הוא לא סיפר להם מה כוונתו האמיתית, ורק אמר כי הוא בורח מהבית, עד יעבור זעם. ״אינני יכול להישאר כאן יותר״, הסביר להם בדמעות. ״הנושים מתדפקים על הדלת בכל יום ויום, ואני חושש כי בעיצומם של ימי הפסח הם יבקשו להשליך אותי אל בית האסורים. אברח לכמה שבועות או חודשים עד יעבור זעם, אולי יחון ה' צבאות, אולי ירחם. ולכשירחיב – אשוב אליכם בשלום״. וכשסיים את דבריו פרץ בבכי תמרורים, חיבק ונישק את כל ילדיו, וחקק את זכרונם בליבו. זו הפעם האחרונה, כך ידע, שהוא רואה אותם.

בדרכו לבצע את תוכניתו סר האיש לרחוב שבו התגורר הרב חיים פיגטו הקטן, ושם נתן בכוס את עינו, כדי לאזור אומץ ולבצע את מעשהו הנורא. קודם לכן קרא קריאת שמע ואמר וידוי, כי ידע שזו דרכו האחרונה.

כשהשתכר ולא ידע בין ימינו לשמאלו, החל ללכת בכיוון הים. והנה, באותה שעה יצא מבית העלמין, הסמוך למקום ששם ביקש האיש לקפוץ אל מעמקי הים, הרב חיים פינטו. היה זה לאחר שכמנהגו מדי יום השתטח על קבר סבו, הר״ח זצוק״ל.

ראה אותו הרב, וקרא לו. ניגש האיש אליו, בירכו לשלום ונישק את ידו.

בטרם החל לדבר אמר לו הר״ח: ״גוזרני עליך כי תשוב לביתך באותה דרך שבאת, ובדרך תצא אל מאחורי חומת העיר במקום פלוני אלמוני. אם כה תעשה, מובטח לך כי חג הפסח יעבור עליך ועל בני משפחתך בשמחה ובכל טוב״.

האיש, במר ייאושו, לא האמין לדברי החכם, ואמר לו: ״לו יהי כדבריך, אבל תחילה ברצוני להשתטח על קבר סבך עליו השלום. לאחר מכן אעשה כדבריך״. כך אמר, אך התכוון לדבוק בתוכניתו המקורית ולקפוץ אל מותו, מייד לאחר שייפרד מהרב.

הרגיש הר״ ח בחושיו כי פיו וליבו של האיש אינם שווים, ולא עזב אותו. ״לא אפרד ממך עד שתחזור לביתך״, אמר לו. וכך התלווה הרב אליו אל בית החיים, ושם השתטחו שניהם על קבר הר״ח זיע״א. שם בירך אותו הרב שהקב״ ה יביא לו תשועה, רווח והצלה, פרנסה טובה והצלחה. רק אז, ליד הקבר, ולאחר ברכת הרב, התיישבה עליו דעתו והוא ניחם על תוכניתו הרעה והחליט לשוב לביתו.

את הדרך עשה כציווי הרב. והנה, בהיותו בדרך, פגש בדרכו עבד, שאותו לא ראה מימיו, קרא אליו ואמר לו: ״ קח את הקופה הזאת, המלאה בדינרי זהב, ובעזרתם תשיג את כל צרכי הפסח ועוד יישאר לך די והותר כדי לסלק את חובותיך. מה שיישאר- שמור בביתך, ואני אגיע אליך אחרי החג ואומר לך איזה כלים אני רוצה שתצרוף לי מהם״.

הצורף לא האמין למישמע אוזניו, ומישש את המטבעות לראות שאין הוא חולם. מייד רץ לביתו בשמחה, ולבני ביתו המופתעים סיפר על התשועה שהמציא לו ה׳. אחר כך יצא וקנה את צרכי החג, ובגדים חדשים לבני הבית, ואת מצוות ״ושמחת בחגך״ קיימו בני הבית באותה שנה במישנה ששון ושימחה.

עברו ימי החג. החיים חזרו למסלולם התקין. בעלי החוב הפסיקו להציק ולהטריד את הצורף, לאחר שפרע להם את חובם. הצורף רכש מחדש כלים לעבודתו, לאחר שאת הישנים מכר בימי עוניו ודחקותו. ובכל יום ויום המתין לבואו של העבד, כדי שיורה לו איזה כלים הוא מבקש לאדונו. אך זה לא הגיע.

לאחר החג הלך הצורף לבית הר״ח, והודה לו כי הציל את נפשו ממצולות מוות.

אז שאל אותו הרב אם אכן התקיימה הבטחתו, וזה ענה לו בהתרגשות כי כפי שאמר לו – כך היה. הוא אף ביקש לתת לרב מתנות ותשורות לרוב, אך זה סירב ואמר לו: ״ די לי בכך שהיצלתי את נפשך ממוות״.

ואכלת ובירכת

״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״ – נוהג היה הרב חיים פינטו הקטן לצטט. את הדברים אמר לא מהפה ולחוץ, ובכל הזדמנות שהיתה לו העדיף את קירבתם וחברתם של העניים והפשוטים על פני אנשי השררה והשועים. בכל יום נהג לבקר בבית משפחה, שחיה בפשטות ובצניעות, וסעד איתם מפיתם הדלה. בכך רצה להראות להם, כי הוא מעדיף את פיתם הדלה והחרבה על פני מטעמי העשירים, ושימח אותם בביקורו.

בתום הביקור והסעודה הדלה היה הרב מברך את בני הבית, ומעודד את רוחם באומרו שהשכינה שורה בשולחנם של עניים יותר מאשר בשולחן העשירים. יראת ה' ציין, נקנית דווקא מתוך חיי עוני ודחק, כפי שמסופר על רבי יהודה בר עלאי, שהיו שישה מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

אשרי מי שראה

שעת בוקר מוקדמת. אנשים עוד נמים במיטותיהם, ורק מתי מעט מצויים ברחוב. כמה יהודים עושים את דרכם לבית הכנסת, טלית ותפילין בידיהם. אחד מהם הוא רבי יונה אבן חיים, המגלה כי הוא לא הראשון בבית הכנסת.

שניים כבר הקדימו אותו, ולודא שומע אותם לומדים תורה, בזמן שנותר עד לתפילה. רבי יונה מזהה את קולז של אחד מהם. זהו הרב חיים הקטן. הוא יודע כי אם ייכנס יפריע ללימוד, ומשום כך הוא ממתין בחוץ. כשהוא שומע שקולות הלימוד פסקו נכנס רבי יונה פנימה, ומופתע לראות כי הר״ ח יושב בדד.

״היכן החברותא שאיתה למדת תורה?״ – שואל רבי יונה. ״האם ראית אותו?״ – עונה לו בשאלה הר״ח. ״כן״, עונה רבי דוד.

״ובכן, אשריך שזכית לראות פני אליהו הנביא עליו השלום. זה האיש שלמד איתי״. לאחר שגילה לו את הסוד ביקש הר״ ח מרבי דוד והשביעו כי ינצור את סודו וה, כל עוד הר״ ח בחיים. רבי דוד שמר את הדבר בליבו, ורק לאחר פטירת הר״ ח זיע״ א סיפר על כך.

ואוי לשכנתה

רחל דרעי חורה יום אחד לביתה, והנה שוד ושבר: צמיד הזהב היקר שלה, שאותו הניחה במקום שמור, נגנב ונעלם כלא היה. במקביל נודע לה, כי ידה של שכנתה היתה במעל. מכיוון שידעה שהיא בכוחות עצמה לא תוכל להשיג את הצמיד בחזרה, הלכה לרב חיים הקטן וביקשה עצה וחוכמה.

אמר לה הרב: ״חורי לביתך, ואמרי לכל שכנייך – פרט לזו הגנבת – כי היית אצלי, וכי אמרתי לך כי זה שגנב את הצמיד לא יוציא את שנתו וימות בתוך 12 חודשים״. חזרה חנה לביתה, וכמצוות הר״ ח החלה לספר לשכניה מה קרה ומה אמר לה הרב. הדברים הגיעו גם אל אותה שכנה, זזו פחדה לנפשה ומיהרה להשיב את הצמיד הגנוב אל גבירתו. ולאחר שהחוירה אותו חזרה גם בתשובה, ועובה את דרכיה הרעות.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 120-118

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר