מורשת יהדות מרוקו

מתוך אתר האינטרנט של נתן אלתרמן

פורסם ב – 30/12/2017

היום לפני 62 שנים, ב-30.12.1955, נדפס במסגרת 'הטור השביעי' שירו של אלתרמן 'ריצתו של העולה דנינו'. בשירו זה מגיב אלתרמן על אטימותה של ההנהגה בארץ אשר קבעה כללים משפילים לפיהם הוחלט מי מיהודי מרוקו זכאי לעלות לארץ. במשלחת למרוקו, לקראת סוף שנת 1955, היה "צוות מיון" שנועד לקבוע לאילו משפחות יינתן אישור עליה, כאשר הקריטריון החשוב היה היכולת לפרנס את המשפחה. באחד המקרים הופיע בפני "צוות המיון" נכה אשר נדרש להוכיח שהוא כשיר לקבל את האישור המיוחל ומול מבטיהם אנשי הצוות ושל ילדיו הוא מדדה ורץ כדי לעמוד במבחן הכשירות.

שלא כמנהגו, משלב אלתרמן בין בתי השיר קטע מהכתבה של שבתאי טבת מעיתון 'הארץ' שהתלווה למשלחת במרוקו:
"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת. הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה. דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו. – באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. – המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

כֵּן, קֶטַע שֶׁכָּזֶה גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר. 
גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח. דַּף אֵלֶם וְאָשָם. 
דַף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר נִתֵּר, נִתֵּר 
וְרָץ, וְתִינוֹקָיו רוֹאִים דּוּמַם.

דַף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב אֲשֶׁר שִׁיבַת־צִיּוֹן 
צִוְּתָה עָלָיו קַפֵּץ, וְהוּא, בְּעִגּוּלוֹ, 
אָץ, אָץ, וּבִלְבָבוָ תְּפִלָה לְאֵל עֶלְיוֹן
כִּי יַעַזְרוֹ לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

"וְאֵל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל: 
רוּץ, רוּץ, עַבְדִּי דַנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד.
אִתְּךָ אֲנִי! אִם זֶה הַחֹק־לְיִשְׂרָאֵל,
יָכוֹל נוּכַל לוֹ שְׁנֵינוּ כְּאֶחָד!

רוּץ, רוּץ עַבְדִּי דַנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי…
רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחַת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ.
אֲבָל לֹא אֲכַסֶּה עֶלְבּוֹן תְּחִיַּת עַמִּי
אֲשֶר זִיוָה נוֹצֵץ בְּדִמְעֲךָ.

עד כאן תוספת שלי(א.פ)

וכה אמר לו אל: רוץ, רוץ, עבדי דנינו ) נתן אלתרמן ריצתו של העולה דנינו( –

מבוא

נושא העבודה הוא העפלת יהודי המגרב – ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב מחופי אלג'יר ומנמלי – אירופה, מינואר 1947 מועד גירושם לקפריסין ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה. רק מעפילים שהעפילו מצפון אפריקה עד הקמת המדינה נכללו במחקר. המידע על העפלה זו התבסס על רשימות מעפילים משלש הספינות הראשונות שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'. ועל מעפילי 'הבריחה' שהחלה בשלהי 1947 עד מאי 1948 מצפון אפריקה והמשיכה עד תחילת שנות ה- 50 של המאה שעברה. אלה היו מעפילים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות והועברו על ידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב' באמצעות דרכונים מזויפים לנמלים בצרפת ובאיטליה ומשם ב- 25 ספינות שהיו מיועדות עבור ניצולי שואה. וגם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה א"י היו צפון אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

עד סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה ומקומו באתוס הציוני. המחקר על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב, במהלך שנת 1947 , נסב בעיקר על שלש ספינות המעפילים הראשונות. המחקר הנוכחי מציג תמונה של ההעפלה מצפון אפריקה שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות 'ארבע החירויות', 'כנסת ישראל' ו'הנרייטה סאלד' והתגברו במחצית הראשונה של שנת 1947 בספינות, 'התקווה', 'מולדת ו'שאר ישוב' מאיטליה, 'לנגב', 'המעפיל האלמוני', 'בן הכט' ו'תאודור הרצל' מצרפת ואחרות. מאות מוגרבים נוספים עלו במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה הן ישירות מחופי אלג'יר והן מהמגרב לנמלי אירופה וגורשו לקפריסין. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג'יר, בשלהי 1947 , החלה 'הבריחה'  מצפון אפריקה. המעפילים הצפון אפריקאים עברו בדרך לא דרך ממדינות המגרב לאירופה ומשם העפילו בספינות לפלשתינה א"י.

מחקרים על יהדות צפון אפריקה דנו בהיבטים היסטוריים מדיניים מקומיים שהשפיעו על -מעמדם של יהודי צפון אפריקה ולוב ממחצית המאה התשע עשרה ועד לשנות ה – 70 של המאה העשרים על רקע התפשטות הקולוניאליזם והתפתחות הלאומיות הערבית שם. היבטים נוספים שהעסיקו את החוקרים היו: הפעילות הציונית במגרב, העלייה ההמונית והמחתרתית ותהליכי הסלקציה שליוו אותן ובהשפעת הקמת מדינת ישראל על קהילות אלה. מחד גיסא התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל וליצור עובדות דמוגרפיות ופוליטיות ובכך להגשים את חזון 'הבית הלאומי ליהודים'. מאידך גיסא, יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם .אלמלא התנאים שנוצרו אחרי השואה ניתן להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים באותה תקופה לעלות לארץ ישראל.(הדגשה לא במקור)

המחקר הנוכחי זיהה כ- 2,525 מעפילים צפון אפריקאים, לעומת הנתון הרשמי 1,200 של המוסד לעלייה ב', שהעפילו בדרכים שונות ישירות מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ומשם לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין. הספרות המחקרית לא הקדישה תשומת לב ל – 29 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עמם מעפילים מצפון אפריקה ולוב. היא התרכזה במשורה בסיפור ההעפלה של שלש הספינות הראשונות שהעפילו מחוף אלג'יר, ולא בהקשר לאתוס הציוני. במחקר ייחשף סיפר העפלתם של יהודי צפון אפריקה בספינות מעפילים שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר וגם מנמלי צרפת ואיטליה. המחקר יבדוק את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער שמצריך הסבר. האתוס הציוני שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה אחרי מלחמת העולם השנייה לא הכיל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה כפי שהכיל פרשיות של יהודי אירופה. הסיפר המלא של ההעפלה הצפון אפריקאי הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל לאורך שנים.

המחקר יעמיד במרכז את המעפילים המוגרבים. הפרופיל הדמוגרפי שלהם; היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות הציונית המקומית הספורדית של יחידים וארגונים יהודים וולונטריים שתרמה להעפלה הישירה ו'הבריחה' מהמגרב; התאקלמותם במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של דימוים השלילי של המעפילים מהמגרב – שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות; ואת מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם נושאים אלה נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלה ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. המחקר יציג את המתודולוגיה של בניית מאגר השמות שהתבססה על זיהוי של שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים, כמו 'לוי' ו'כהן' לא נכללו בה אלא אם התלוו להם שמות צפון אפריקאים טיפוסיים כמו: 'יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה'. מעפילי הספינות 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון 'ו'הפורצים' שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר נכללו במאגר כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה מנמלי אירופה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל – לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. ארגון הג'וינט לא סייע בתחילת הדרך למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל מפני שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אכילת חמץ במוצאי פסח

רש״י, הר״מ מרוטנבורג והר׳׳אש הם הראשונים המזכירים ענין חמץ בליל מוצאי פסח:

מעשה בא לידי אני שלמה היצחקי ששיגר לי גוי אחד עוגות ובצים בשמיני של פסח, ונכנס הגוי לחצר וקרא לאשתי, ואשתי שגרה אלי לבית הכנסת… והלחם לא קבלתי ורצה הגוי להפקירו אצל שכניי ולא רציתי, דכיון שהרהינו אצלו נעשה חמץ ונאסר עלי ועל כל ישראל בהנאה ובאכילה.

(תשובות רש״י, ניו יורק תש׳׳ג).

מנהג כשר להמתין במוצאי פסח שלא להתפלל תפלת ערבית עד הלילה כדי שלא יכניס חמץ בתוך ביתו מבעוד יום. ונהגו להכניס חמץ תכף אחר ההבדלה לבית ולאכול שלא יהא כמוסיף על שבעת ימי המצות. (מהר׳ם סרוטנבורג, ספר המנהגים).

נכרי שמביא דורון לישראל במוצאי פסח סמוך לערב ומניחו בביתו יאמר הישראל שאין רוצה שיקנה לו רשותו. (הרא״ש, מם׳ פסחים, פרק כל שעה).

אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו. (מרן, ארח סי׳ תמ״ח, סע׳ ב׳).

מנהג זה היה קיים עד ימנו בהרבה קהילות ספרד:

המנהג בבל ארץ ישראל מצרים וסוריא ביום אחרון של פסח שהישמעאלים שולחים דורון למכריהם היהודים לחם חמץ עם חמאה ודבש והישראל שולח לו תמורתו מצה. ואין המנהג הזה שורר באלו הארצות(לונדון ואמ׳׳ד). (כתר שם טוב, ג׳, עמי 164 לר׳ שם טוב גאגין).

ובעיצומו של יום שמיני של פסח יש(מהמוני העם) מזדרזים להכניס חמץ לביתם(חמץ שהנכרי הביא ליהודי).(שאר ירקות, דף ו׳).

השבלים.

מחזור בית הבחירה, לר׳ אברהם חמוי, עמ׳ רסט׳: נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים שבולי החטים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו חלב ובן בקושטא ובאזמיר ובו׳.

הקמח

וכן יש מניחים קערה ע׳׳ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. (שו״ת שער שלמה סי׳ מ״ז).

הפולים

המנהג מוזכר בשו׳׳ת שער שלמה סי׳ בדז

מיני מתיקה

… אח״ך הולכים אצל רבני העיר להתברך מאתם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב וחמאה גם ירקות וממתקים, בעלי בתים רבים מנהגם לאכול בלילה ההיא רקיקים וכדורי סולת מטוגנים ובלולים בחמאה ודבש. (נר המערב, עם׳ 215, רי'מ טולידאנו).

הביקורים ההדדיים הרב דוד עובדיה כתב:

מה שהיו מבקרים אצל הרב בליל מוצאי פסח ראה פסחים ל׳ ע״א דאמר רבא כי הוינן כי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי שבעה יומי דפסחא אמר לן וכו'. עיין ברבינו הרש׳׳ש. והנה רב נחמן היה אב״ד ורבא הלך לקבל פניו ולכן השמעונו חדל שהלך באחרון של פסח. אמרי צדיקים. ונראה שמזה נשתרבב מנהג הביקורים. (קהילת צפרו, ד', עט׳ ב׳׳ח).

עיין ספר ארחות משה, לר׳ משה אורנשטיין, עבר כ״ה:

״. ובמוצאי פסח הביאו שלשה קערות אחת מלאה כותח הבבלי, ואחת מלאה כוסכוס, ואחת מלאה קמח … והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכו'.

כּוּתָח ( מילון אבן שושן)

^ת (ז') [אולי מפרסית]
1.^ת רֹטֶב שֶׁהֻתְקַן מֵחָלָב חָמוּץ וּמֶלַח לְתִבּוּל מַאֲכָלוֹת שׁוֹנִים (פסחים ג א).
2.^ח חָלָב חָמוּץ, לֶבֶּן: "כּוּתָח וְקִשּׁוּאִים עַל אַבְרוֹמָה מְטֻגֶּנֶת" (בן ציון, קל). "בּוֹחֵר אֲנִי אֱכֹל פַּת בְּכוּתָח" (ביאליק, תר' קישוט רפג). "זֵכֶר פַּת-אִכָּרִים רְדוּיָה וְכַד כּוּתָח צוֹנֵן הֶעֱלָה רִירִין בְּפִיו" (שנהר, א 194).

 התנועה ברחובות השכונה והשמחה המיוחדת: בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה, קבוצות קבוצות הולכים אצל מכירים כמו ללוות החג ויברכו איש את רעהו וכו'.(נר המערב, עט׳ 5ו2).

ובאים בריצה לבתיהם ואומרים בקולי קולות: שמחו! שמחו! ויאמרו עוד: הא מוצלחים! יא בני מזל!

(שאר ירקות, עט׳ ר, ר' דוד אסבאג).

יהודי מרוקו מאמינים שמי שיהיה שמח ועליז בליל המימונה יהיה מוצלח ושמח כל השנה(זכור לאברהם, עט^, 214).

בדרך של התול וצחוק(חגים ומועדים, עט׳ קצה׳ הרב י.ל. פישמן) הטיולים בחיק הטבע:

מנהג זה לא מצאנו אותו מוזכר במקורות, פרט לרי״מ סולידאנו המזכירו בספרו נר המערב (שם), נראה שהוא לא מעיקרי המנהגים שלהם מצאנו שורש בספרי רבותינו דל, הוא גם מנהג לא מקובל ולא נפוץ בכל קהילות צפון אפריקה ובקהילות מזרח מרוקו: דברו, אוג׳׳דה, תאזא.

(אפשר שהוא קרוב למנהג נשי דבדו וצפרו לצאת בבוקר יום אסרו אל מחוץ לשכונת יהודים"ללוות״ את החג, ולהפרד מהחג).

מסורת מוצאי פסח נוצרה ונוסדה בסוף ימי הגאונים, ע״י חכמי קירואן, והתפתחה במשך הדורות ע״י גאוני עולם עד שנהפכה למנהג כללי וקבוע ברוב קהילות ספרד, היא מסורת דתית, קדושה, שורשה ומקורה בספרי רבותינו ז"ל.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 12-9

כלומר, למרות שהוכחות אין והביסוס העובדתי לקוי, מסיים רבינוביץ את מאמרו: ׳ולא הייתי מטנף את עטי בפולימיקה עם ״החרות״׳. זאת ועוד, במלחמת השפות החשיד יוסף אהרנוביץ את ׳החרות׳ כי רק מקרה הוא שטרם נקנה על־ידי חברת ׳עזרה׳ ועיתון זה עוד יגלה את פרצופו ויתמכר לה. האשמה זו לא היתה מיוסדת על עובדה אלא על תחזית, שאכן לא התממשה, שכן ׳החרות׳ שימש כביטאון העיקרי

של המחנה העברי ללא תמורה כספית. ׳החרות׳ תבע את אהרנוביץ לדין והנתבע סירב, שוב בנימוק: ׳אין זה לפי כבודי׳.

כאן מתבקשות שלוש הערות. האחת – ב׳הפועל הצעיר׳ התקיפו לא־אחת גם את ׳העיתונות הירושלמית׳, וביותר את ׳הצבי׳ (׳האור׳), לפעמים עם ׳החרות׳, שהיה בעיניהם תלמיד־יורש של עיתוני בן־יהודה אך גרוע מהם. כך האשים י׳ אהרנוביץ גם את ׳האור׳ שהוא מקבל שכר גם על הדרישה וגם על הפרישה – באותן מילים שנאמרו על ׳החרות׳ – גם כן ללא ביסוס עובדתי, וביקורתו היא טוטלית: ׳עתון חסר תוכן, חסר צורה, חסר שפה וסגנון וחסר כל טעם […] חנופה […], צעקנות המגיעה עד לגועל נפש […]׳. אירוני הדבר שדווקא ׳מוריה׳ זכה מפיו לפטור מחטא השלמונים, אף שעיתון זה היה קרוב לוודאי מכור במלחמת השפות. הערה שנייה – גודש החירופים וביטויי השוק שסופרי ׳הפועל הצעיר׳ היפנו כלפי אנשי ׳החרות׳: ׳שפלים׳, ׳חרש שוטה וקטן׳, ׳בור דאורייתא׳, ׳הדיוטות׳, ׳הידים הטמאות׳. י׳ אהרנוביץ סיים מאמר גדוש איבה כלפי ׳החרות׳ במשפט ׳זכר תזכור את אשר עשתה לך ״החרות״׳ – צירוף לשוני שנאמר במקורו על עמלק כאשר התורה מצווה להשמידו. הערה שלישית – הדברים ב׳הפועל הצעיר׳ על ׳החרות׳ חוברים לדברים רבים כיוצא בהם שפורסמו בו על היהודים הספרדים (לא התימנים) וקצרה כאן היריעה לפירוט מסכת נגעים זו, המחייבת גם השוואה עם עיתונים אחרים.

׳פועלי ציון׳ ו׳האחדות׳ היו שונים מ׳הפועל הצעיר׳ ביחסם אל ׳החרות׳. עוד בפסח תרס״ט, בשלבי הייסוד של ׳החרות׳ ו׳האחדות׳, הציע יצחק בן־צבי במועצת ׳פועלי ציון׳: ׳[…] כי נקח חלק אקטיווי בעתון החדש העתיד לצאת לאור בירושלים בשם ״החרות״ וגם לעזור בהפצתו […] נעזור גם בסכום כסף מסוים מכסף ״האחדות״׳. הצעה זו לא מומשה. אך לדברי רחל ינאית במועצת המפלגה בירושלים, כעבור שלושה חודשים:

חשבנו לערוך את ׳החרות׳ אך היא נמכרה לענתבי [.״ובהמשך]: עם עתונים אחרים לא יכלנו ג״ב [גם כן] לבוא בקשר. בעת האחרונה פנה אלינו ׳הפרדס׳ והציע לפנינו כי ניקח חלק ברידקציא […] ובסוף החלט כי כל הרידקציא היא בידי חברינו. ואנחנו מצדנו משתדלים להפיץ אותו. ושום אחריות מטריאלית איננו לוקחים עלינו. על־ידי העתון הזה נוכל לחדֹר לתוך השדרות הרחבות של ירושלים.

הצעת השותפות עם ׳הפרדס׳ נדחתה במועצה, אף כי רוב המשתתפים בדיון תמכו בה. נימוקי השוללים היו חומריים: השותפות תחייב להעסיק עורך בשכר, היא עלולה להכשיל את המאמץ להוציא את ׳האחדות׳ כביטאון שהמפלגה בחוץ־לארץ אמורה לממנו, והיו שהיתנו שותפות זו בהפסקת הופעתו של ׳דער פארדעס׳ בז׳ארגונית. רק אחד המשתתפים התייחס בביזוי אל ׳הפרדס׳: ׳סמרטוטים כאלה׳. את התמיכה בשותפות המוצעת נימק י׳ בן־צבי: ׳זה יתן לנו הרבה, אנחנו נלמד מזה: איך לדבר אל העם, באיזה לשון, באיזה מאמרים׳. לדעתו, אפילו היו למפלגה האמצעים להוצאת ׳האחדות׳ העצמאי היה עדיף ׳מקודם ללמוד ולדעת איך ובאיזה אופן צריך לדבר אל העם׳.

אין בדיון הזה, פרט להתבטאות אחת (׳סמרטוטים׳), את מטען ביטויי הביטול והביזוי שננקטו ב׳הפועל הצעיר׳ כלפי ׳החרות׳, אף כי משהופיע ׳האחדות׳ פורסמו גם בו ביטויי נאצה כלפי ׳החרות׳, אולם מספרם מועט יחסית והם בעיקר מעטו של איש אחד, י׳ זרובבל. מאמרו שדן בכפיפה אחת בבנק אפ״ק, במוסד בצלאל וב׳מאורע ברנר׳ נפתח בתיאור דיוקן של העורך ח׳ בן־עטר: ׳בחור מבוהל בעל עצבים עם ״תביעות״ […] חולה האיש הזה […] צער בעלי חיים י […] ועצבנותו מתרבה מיום ליום […] צריך ללמדו פרק בהלכות דרך ארץ. בשביל חולים יש מכון מיוחד […] פותח את פיהו בגדופים, ופומיה גפרית וזפת׳. זרובבל תימצת את מאמרו של ברנר וסיים שוב בדרדור חרפות על ׳החרות׳ ועורכיו: ׳בחורים הדיוטים צבועים, שאינם מסוגלים ואינם רוצים להשיג דבר פשוט זה׳, ׳והנבלה מפיצה את חידקיה באוירנו, ׳להראות בגעל נפש לבעל הרבה את מקומו׳, ׳נשמה נרצעת משוחדה […] יוצאים בהתנפלויות נבזות […] עוסקים במלשינות׳, ׳הפקרות חוליגנית שכזו׳, ׳עתון שחור׳, ׳והכלב רודף […] ונובח, נובח, נובח […]׳. במאמר אחר הזכיר זרובבל שוב את ׳החרות׳, הפעם עם הספרדים ׳שעמדו מרחוק לנו זה מתמול שלשום׳, ועתה משהגיעה השעה לעסוק בבעיות הפנימיות, את זה יוכלו לעשות ׳דווקא האשכנזים, שכֹּחם יפה בעניני רוח׳. בהמשך הוא הפטיר: ׳״החרות״ הטובעת במקוה של טפשות, זוהמא ורפש[…]׳.

עוד ב׳האחדות, מאמר מאת א׳ חשין, שלדבריו שאלה היא האם יש בארץ עיתונות צהובה? הוא מתח ביקורת על עיתוני בן־יהודה ו׳המוריה׳, ואחר־כך:

[…] ו׳החרות׳ הערטילאית – שהיא מין ׳לא חילק ידענא ולא בילק ידענא׳, מין תם ו׳שאינו יודע לשאול׳ בבת אחת […] לא מעלה ולא מורידה אלא כותשת מים במכתשת, גם היא לא ממשפחת הצהובים היא, אלא איזו בריה בפני עצמה.

[…] הנה הספרדים ומספר הגון מקוראי הישוב הישן, למשל, מסתפקים במועט בדרישותיהם לעתונם. צרכיהם מוגבלים עד למאד […] זה נכון במובן ידוע רק בנוגע ל׳החרות׳ וזהו גם סוד קיומה. היא עוררה את הצרך בקרב הספרדים בעיתון ממציא להם חדשות […].

נאצות אין במאמר, אך לדבריו קיימת זהות בין ׳החרות׳ והספרדים, לא רק שהעיתון מבטא את צורכיהם, גם חסרונותיו הם מניה וביה חסרונותיהם.

ב׳האחדות׳ פורסם גם מספר ניכר של ציטוטים של עובדות ודעות מ׳החרות׳ בנימה נייטרלית ולפעמים מפרגנת, כגון שהידיעה היא ׳ממקור נאמן׳, או מאמרים המתדיינים עם ׳החרות׳ ללא התנשאות, בשאלות כמו הבעיה הערבית או מלחמת השפות.

ההבדל בין ׳האחדות׳ ל׳הפועל הצעיר׳ ביחסם אל ׳החרות׳, לבד מאישיותו של כל כותב וכותב, הוא פרט ביחסן של שתי המפלגות אל הספרדים. ׳פועלי ציון׳ חיפשו נתיבות אל הספרדים בארץ, בתורכיה ובסלוניקי וגילו עניין בעיתוניהם ובארגוניהם, כחלק מראייתם את תפקידם הפוליטי הכללי (ארגון מעמד הפועלים העירוני, דמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים), ואילו ׳הפועל הצעיר׳ גילו עניין בתימנים בלבד, בעיקר בשל מקומם בכיבוש העבודה.

׳הפרדס׳ החל להופיע בסמיכות זמן ל׳החרות׳ ושרד חמישה חודשים. המו״ל והעורך שלו היה ספרדי. שני העיתונים התחרו על אותו ציבור קוראים, דברי הריבות ביניהם היו רובם ככולם בפרשת ריב הרבנות הספרדית הירושלמית. שני העיתונים לא התנזרו מחרפות(סמרטוט, חלאה, שיקוץ, שפלות), סגנון שהיה רווח למדי בריב הרבנות הממושך.

׳מוריה׳ ביטאון של חוגים באורתודוקסיה האשכנזית בירושלים, חלק ניכר מעימותיו עם ׳החרות׳ היו בענייני דת, ובחלק מהם שזורות האשמות מופרכות. לדוגמה, ׳החרות׳ כתב על רב נודע בצפת, רידב׳ז, שהוא תומך במיסיון, כתגובה ביטלו 22 ממנוייו את המינוי על העיתון ועשרות אשכנזים הכריזו חרם עליו. ׳מוריה׳ העיר על כך, כי ׳החרות׳ ׳פוער פיו תמיד על כל הקדוש לנו׳. אציין שלושה עימותים ביניהם, משום שההאשמות שהועלו בהם ניתנות לבדיקה.

הראשון – ׳החרות׳ פירסם סידרת מאמרים על כיבוש טריפוליטניה בידי איטליה בשנת 1911 מאת סופרו בטריפולי מרדכי כהן. תגובת ׳מוריה׳:

החרות נפנפה בסופרה המיוחד […] ממערכות המלחמה (כלומר מבית הכנסת או ממעמקי חביון הגניזה שמה) […] דברים שאינם נכונים בודאי […] איזה מרדכי כהן מטריפולי מספר את פרטי הכבוש של העיר ן…] ונכר מתוך המכתב עצמו שאין הדברים לקוחים מהאמת, והכתב ההמוני הפשוט מדבר רק מתוך מושגו הגם […]. שבודאי אין לשום לב לאיזה מ׳ כהן ולפטפוטיו […] דברים בלתי יסודיים כאלו על סמך איזה אישון בלתי ידוע […].

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ'347-343

תולדות המהדורות של יגל יעקב

מאז הוצאתו הראשונה של ׳יגל יעקב', קובץ הפיוטים לחכמי אביחצירא, לפני כ-116 שנה חזר ויצא לאור בלמעלה מעשר מהדורות. להלן המהדורות העיקריות וחידושיהן.

המהדורה הראשונה של יגל יעקב יצאה לאור בתוניס תרס״ב/1902 על ידי אברהם בוכבזא. מהדורה זו כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב אביחצירא + 16 מבין 27 פיוטי ר׳ מסעוד בנו ועוד פיוט אחד לר׳ אהרן ואחד לר׳ יצחק. פיוטים אחדים שייכים לר׳ יעקב אבן צור, שבטעות יוחסו לר׳ יעקב אביחצירא, ושאר הפיוטים הם למשוררים אחרים: דוד חיון, יעקב בן עטאר, מרדכי, יחיא, שהקדישו את פיוטיהם לכבוד ר' יעקב.

מהדורה שנייה יצאה לאור על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ב, והיא כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב ופיוטי ר׳ מסעוד חוץ משניים (כד-כה) ועוד 9 פיוטים לר׳ דוד, אחד לר׳ ישראל, אחד לר׳ מאיר ואחד לר׳ יצחק ועוד כמה פיוטים למשוררים אחרים.

מהדורה שלישית יצאה לאור גם כן על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ח, והיא כוללת את כל מה שיש במהדורת תשכ״ב וגם רוב הפיוטים לר׳ יצחק ולר׳ מאיר.

מהדורה רביעית יצאה לאור באשדוד תשמ"ז על ידי ר' דוד אביחצירא מנהריה, ושני חידושים יש בה: 1. היא כוללת את כל הפיוטים של ר׳ יעקב, ר׳ מסעוד, ר׳ יצחק, ר׳ דוד, ר' ישראל ור׳ מאיר. 2. שלא כקודמותיה, כל פיוטי המהדורה מנוקדים.

מהדורה חמישית יצאה לאור בהוצאת מוסדות נר יצחק ירושלים תשנ״ה. גם היא מנוקדת ובה חידוש נוסף, היא מלווה בפירוש יסוד קצר נוסח ר׳ אברהם חפוטא.

שתי מהדורות נוספות דומות יצאו על ידי ר׳ ברוך אביחצירא בהוצאת מכון אביר יעקב בנתיבות תשס״א ותשס״ח, ויש בהן כמה חידושים. 1. שתיהן מנוקדות ומוגהות היטב על פי כתבי יד מקוריים ומנוקות משגיאות קודמותיהן. 2. שתי המהדורות הללו הן המקיפות ביותר. מלבד כל פיוטי משפחת אביחצירא והפיוטים שנכתבו לכבודם, נוספו שלושה קבצים של פיוטים: קובץ פיוטים של ר׳ ברוך ב״ר ישראל אביחצירא, קובץ פיוטים של פייטני תאפילאלת הקדומים וקובץ פיוטים הקרוי 'ישמח ישראל׳ ובו מגוון פיוטים ממשוררי מרוקו: ר׳ דוד בן חסין, ר^׳ רפאל משה אלבאז ואחרים.

מהדורה חדשה מנוקדת יצאה לאור בהידור רב על ידי ישיבת אביר יעקב בנהריה תשע״ג ׳בהגהה מדוקדקת׳ בצירוף זמירות שבת וברכת המזון, וכוללת את כל הפיוטים לחכמי אביחצירא, הפיוטים שנכתבו לכבודם ופיוטים למשוררים אחרים במרוקו.

אותה מהדורה מנוקדת ומוגהת יצאה לאור שוב בירושלים תשע״ו בפורמט גדול ומלווה בפירוש ובהערות.

לקט של פיוטים מיגל יעקב יוצא מפקידה לפקידה בהיקף רחב או מצומצם באירועי שמחות של המשפחה.

מדגם של פיוטים הנושא אופי אקדמי יצא במסגרת אנסנבל הפיוט של מכון בן צבי בירושלים תשע״ג בשם ארבע אותיות – שירת קודש ממערב הסהרה. מדובר בחוברת ותקליטור ובהם שמונה פיוטים מיגל יעקב ושלושה אחרים. הפרויקט נעשה בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למדעי הרוח והוועדה האקדמית של המרכז לחקר המוזיקה היהודית בראשות פרופ׳ שלום צבר והמנהל פרופ׳ אדוין סרוסי.

תולדות המהדורה שלפנינו

העבודה על המהדורה הנוכחית נעשית במסגרת הפרויקט שלקחתי על עצמי בחקר קהילות תאפילאלת ותיעודן מבחינת ההיסטוריה, הדרושים, המנהגים, פרקי ההווי ועתה גם היצירה הפיוטית.

המהדורה הנוכחית נמשכה כעשר שנים על פי השלבים הבאנם:

בשלב הראשון הוקלדו כל הפיוטים ונערכו עריכה סטרופית(תשס״ז), נוקדו(תשס״ח), ולֻוו במבוא פרוסודי לפני כל פיוט לזיהוי התבנית, החריזה, המשקל ועוד (תשס״ט).

בשלב שני נכתב הפירוש על מקורותיו(תש״ע-תשע״ב).

בשלב שלישי נכתב מבוא כללי ועוד שישה מבואות, מבוא לכל אחד מששת קובצי הפיוטים (תשע״ג). בתשע״ד הייתה המהדורה מוכנה רובה ככולה.

החל מתשע״ד הוחל בהכנה לפרסום קובצי הפיוטים של המשוררים בשלבים כמאמרים בכתבי עת שפיטים:

תחילה נשלח קובץ הפיוטים של ר׳ מאיר אביחצירא במאמר לפרסום בשם ׳יצירתו הפיוטית של ר׳ מאיר אביחצירא׳ תרע״ז/1917(תאפילאלת) – תשמ״ג/1983 (אשדוד), בתוך: ׳מחקרי מערב ומזרח, אסופת מחקרים מוגשת לרב פרופ׳ משה עמאר (עורכים: משה בר אשר, שמעון שרביט, אלימלך וסטרייך), המכללה האקדמית אשקלון, 2018, עמ^׳ 223-143.

קובץ הפיוטים השני של ר׳ יצחק אביחצירא התפרסם לראשונה בשם ׳אחד עשר פיוטים לר׳ יצחק ב״ר יעקב אביחצירא׳, בתוך: דבר תקווה, מחקרים בשירה ובפיוט מוגשים לפרופ׳ בנימין ר תקוה, מסורת הפיוט ה-ו, בעריבת אפרים חזן ואבי שמידמן, אניברסיטת בר אילן 2017, עמ׳ 414-383.

קובץ הפיוטים השלישי, פיוטיו של ישראל אביחצירא, נשלח במאמר לפרסום בשם ׳יצירתו הפיוטית של ר' ישראל אביחצירא זצ״ל' בתוך: רבבות לאפרים: קובץ מחקרים בספרות עם ישראל מוגש לפרופסור אפרים חזן(עורכים: רויטל רפאל ויוונטה ושמואל רפאל ויוונטה), הוצאת ״כרמל״ 2018, עט׳ 225 – 264.

קובץ רביעי, הקינות לנפטרים לר׳ ישראל אביחצירא, נשלח לפרסום בכתב העת פרקי שירה, נבדק ואושר לפרסום (אדר א׳ תשע״ד). הקובץ לא יראה אור בכתב העת הנ״ל מפאת בעיות של תקציב, והוא מתפרסם לראשונה ברובו במהדורה זו. חלק ממנו נתפרסם בחיבורי קהילות תאפילאלת / סג׳למאסא, כרך ראשון – מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע״ג, עט׳ 682-676.

קובץ של קינות לאומיות מוהדרות לתשעה באב מאת חכמי אביחצירא נתפרסמו לראשונה בחיבורי קהילות תאפילאלת / סג׳למאסא, כרך ראשון – מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע״ו, עמ׳ 436-402 וגם במהדורה זו בעמ׳ 684-651. שאר הפיוטים של ר׳ יעקב, ר׳ מסעוד ור׳ דוד מפאת היקף הקבצים שלהם אינם אמורים להתפרסם כמאמרים, והם מתפרסמים במהדורה הנוכחית. מכל מקום, אחדים מהם ראו אור בחיבורי קהילות תאפילאלת על שני כרכיו(תשע״ג, תשע״ו).

מאפייני המהדורה הנוכחית וחידושיה

עריכה סטרופית: לראשונה ערוך כל פיוט עריבה סטרופית תקנית, בחלוקה לבתים או למחרוזות, המופיעות בזו אחר זו באופן אנכי ורווח ביניהן, בהדגשת המבנה של המחרוזת בפרט ושל הפיוט בכלל ובציון מספר הטורים בשיר בכפולות של 5 כמקובל.

הניקוד: ניקוד המילים נעשה על פי כללי הניקוד הנורמטיבי של הכתיב החסר, ניקוד המילה האחרונה בסוף כל מחרוזת על פי כללי ההפסק. הניקוד כולל הבחנה בין אותיות בגד״כפת דגושות או רפויות בבואן אחרי אהו״י בהתאם לקריאה מפסקת או רציפה.

מבוא פרוסודי–תּוֹרַת הַמִּשְׁקָל בַּשִּׁירָה–  לשיר: לפני כל פיוט מופיע מבוא פרוסודי, ובו פרטים על השיר: סוג הפיוט או נושאו, תיאור התבנית הסטרופית, ציון החריזה, קביעת המשקל, ציון הלחן והפזמון ורשימת מקורותיו של השיר.

הפירוש ומקורותיו: פירוש כל ביטוי בפיוט וציון מקורותיו במקרא, במדרש, בתלמוד ובקבלה נוסח הזוהר או מקורות האריז״ל… הכול על פי העניין ובלי אריכות יתר, באשר ציטוט של מקור בא רק במקרה הצורך.

העימוד: יש עימוד פרופורציונאלי בין הפיוט לבין הפירוש, באשר הפירוש בחלק התחתי של העמוד מותאם למילות הפיוט בחלק העילי ללא גלישה לעמוד הבא.

סדר הפיוטים במהדורות: הפיוטים מופיעים לפי סדר קבוע על פי מידת שכיחותם: תחילה פיוטים הקשורים במעגל השבת השכיחים ביותר, אחריהם פיוטי פסח, פיוטי שבועות: מתן תורה והכנסת ספר תורה, אחריהם שבחי צדיקים לכבוד אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס ורשב״י המושרים בהילולותיהם, פיוטים לכבוד חכמי אביחצירא, ר׳ יעקב וצאצאיו המושרים בהילולות שלהם, אחריהם פיוטי מוסר ותוכחה, בקשות, שבחי ה' פיוטים דידקטיים ופיוטי גלות וגאולה.

סדר המהדורות: שש המהדורות מופיעות לפי סדר הדורות: קודם פיוטי ר׳ יעקב, אחריהם פיוטי בניו ר׳ מסעוד הבכור ור׳ יצחק בן הזקונים, אחריהם פיוטי הנכדים: ר׳ דוד ור׳ ישראל ולבסוף פיוטי הנין ר׳ מאיר ב״ר ישראל.

כל אחת משש המהדורות מלווה לפניה בתולדות חיי המשורר וסקירת פיוטיו ונחתמת בסיכום המפרט את חידושי המשורר והדגשיו.

שלא כשאר המהדורות של יגל יעקב, מהדורה זו מכילה רק יצירות פיוטיות שחיברו המשוררים לבית אביחצירא, ולא הפיוטים שנתחברו לכבודם, וגם לא פיוטים של שאר משוררי מרוקו. עם זאת נוספו במהדורה גם קינות לאומיות וקינות אישיות לנפטרים שכתבו חכמי אביחצירא במסגרת נספח א׳.

המהדורה מתאפיינת במיזוג של מסגרת תורנית ואקדמית כאחד.

בל המהדורות הנ״ל היו לנו לעזר הן בנוסח, הן בניקוד ובמיוחד במהדורות האחרונות מנתיבות ומנהריה.

היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-מאיר נזרי-עמ' 13-10