ארכיון יומי: 20 באפריל 2019


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אחת ממטרות העלייה לפלשתינה א"י של התנועה הציונית הייתה להוכיח שלא רק פליטים היו -מוכנים לעלות לפלשתינה א"י אלא שהייתה גם עלייה בבחירה חופשית. על הספינה 'יהודה הלוי' דווח – "שהגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים 'סתם' על צוואר מדורות. הצהרה זו נועדה לצורך הסברתי בעולם ]…[ ש"בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה."

מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית פעלה בצפון אפריקה בארבעה ראשים: האחד, מול ארגוני עולים יהודים מאירופה בפלשתינה א"י שדאגו ליידע אותה על אחיהם הפליטים ששהו במדינות המגרבולחצו להעדפת עלייתם על פני היהודים הצפון אפריקאים. ( הדגשה לא במקור) השני, באמצעות שליחיה לצפון אפריקה שפעלו בתחומי החינוך והתעמולה הציונית. השלישי, בהקצאה ישירה של סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים במגרב תוך עקיפת פעילות ההעפלה שניהל שם המוסד לעלייה ב'. והרביעי, שהופעל במקביל לשלושה הראשים האחרים היה מתן סרטיפיקטים, רישיונות עלייה לפלשתינה א"י, במשורה – לילידים יהודים בצפון אפריקה.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ ישראליים אנשי שלומה של מחלקת העלייה בתוניס, מרוקו, אלג'יר ולוב ומול נציגי הפדרציות הציוניות בארצות אלה: בתוניס ד"ר ליאופולד -ברטוואס, באלג'יר בנימין הלר ובמרוקו פול קלמרו. המשרד הארץ ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ – ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב. המשרד הארץ ישראלי בטרייסט, איטליה, בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי לפעילות מול לוב. רמת מידור גבוהה זו אפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו "רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג'יר, תוניס ומרוקו"]הדגשה שלי, ד.ב[

                "בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת עולים מארצות אלה לא"י היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו מהעונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות עלייה לארצות צפון אפריקה". – אצ"מ S6/3848 . מכתבו של מזכיר מחלקת העלייה לבנימין הלר, קרן היסוד, אלג'יר(. 8.4.45

על רקע הודעה זו התגבשה מדיניות התנועה הציונית והסוכנות היהודית העדפת יהודי אירופה על פני – קהילות המגרב. העתק ממכתב זה נשלח לפדרציות הציוניות בתוניס וקזבלנקה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ומשמעותו שנקבע סדר עדיפויות לעליית שארית הפליטה מאירופה מהמגרב לפלשתינה- א"י. ההודעה מתייחסת ל'חלוצים' מהמגרב מושג שלא חזר להופיע בהתכתבויות עם קהילות אלה.

כאמור, העפלת יהודי צפון אפריקה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נועדה, בין היתר, להוכיח לממשלת המנדט ולעולם שהעלייה לפלשתינה א"י אינה תוצאה של המלחמה אלא עלייה מתוך – בחירה. העלייה מצפון אפריקה במאה הקודמת הייתה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה א"י עלו – גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב והצטרפו לקיבוצים בית- אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו.

תפיסת 'הרזרוואר' של התנועה הציונית שהוצגה ב'תכנית המיליון' של דוד בן גוריון ורעיון 'החלוץ – האחיד' שיזם אליהו דובקין לא התממשו. לאחר מלחמת העולם השנייה התנועה הציונית לא התמודדה עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו, שהייתה לה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון אפריקאים מתן רישיונות במשורה תוך העדפת עליית –פליטים יהודים מאירופה ומהמגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי' ) 430 מעפילים( במאי 1947 , 'שיבת ציון' ) 411 מעפילים( ביולי 1947  ו'הפורצים' ) 44 מעפילים( בשלהי נובמבר 1947 . מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו באופן מאולתר מחופי אלג'יר בסיוע המוסד לעלייה ב'  . בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה; לפי דוד שערי ) 885 מעפילים(, רפאל בן שמחון ) – 915 מעפילים(, נחום בוגנר ) 853 מעפילים( וזאב הדרי 974) מעפילים( לעומת הנתון הרשמי ) 1,200 מעפילים( של המוסד לעלייה ב'.

בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב' בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית לא התפתחה עלייה המונית של יהדות זו לפני קום המדינה. בשנות הארבעים של המאה שעברה נטעה הסוכנות היהודים שתילים ולא השקתה אותם בצורה מספקת מאחר וברירת המחדל של התנועה הציונית הייתה יהודי אירופה. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה ולא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בתהליך התקומה הציונית בפלשתינה א"י. העלייה ההמונית מהמגרב – שלוותה בתהליכי סלקציה הגיעה לבשלות רק בשנות החמישים והשישים של המאה ה .20 –

הפרק הראשון יבחן את מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב וידונו בו המונחים 'עלייה' 'העפלה' ו'הגירה בהקשר הצפון אפריקאי. הפרק יבחן את מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה שעברה כלפי יהודי המגרב. תבחן גם מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום 'תוכנית המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' כחלק מתפיסת 'הרזרוואר' של העם היהודי. ואת הקצאת משאבים להכשרה ולכוח אדם )שליחים( והמאבקים המפלגתיים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב.

בפרק השני תוצג פעילות ציונית ספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודים וולונטריים שהכשירה את הקרקע, במידה מסוימת, לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות שהחלה כבר בשלהי המאה ה- 19 אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י.

הפרק השלישי יעסוק בהעפלה הישירה מחופי אלג'יר בשלש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב'. הפרק יציג את 'הבריחה' של מאות מעפילים מצפון אפריקה עם הפסקת ההעפלה הרשמית מטעם המוסד לעלייה ב'. חלקם הצליח לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה א"י למרות ש'נתקעו' במחנות – המעבר באלג'יר. הם עלו לצרפת ואיטליה באמצעות דרכונים מזויפים שסופקו להם בידי פעילים מקומיים. מאות נוספים שהגיעו למחנות המעבר בצרפת לא הספיקו לעלות ארצה לפני קום המדינה. אפשר להניח שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו מן המאגר אלמלא התעכבה עלייתם ארצה. לגבי כל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים.

הפרק הרביעי ישרטט את דיוקן של מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפים במאגר. תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה ועלייתם לפלשתינה- א"י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה א"י ומדינת ישראל. בפרק זה יוצג – גם דיוקנם של פליטים יהודים אירופאים שעלו בספינות מאלג'יר ושל פליטים יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.

הפרק החמישי יבחן את דימוים של יהודי צפון אפריקה בעיני השליחים, מפקדי ספינות העפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים שגרמו להדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית במחנות ואת צעדי המחאה שנקטו מעפילי צפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

במכנאם נהגו גם להושיב את בן־המצווה על כיסא ולהרים אותו על הראש. וכך יוצא לו הבחור שלנו מביתו מעוטר בתפילין ועטוף בציצית ויושב לו על כיסא המורם על ראשו של מישהו כשתיק הטלית הרקום לתפארת בידו או תלוי לו מאחורי הכיסא, ממש ״כחתן יכהן פאר״. בדרכו לבית־הכנסת ליוותה אותו פמליה גדולה של קרובים ומוזמנים, וביניהם נשים המשמיעות קריאות יו… יו… כל הדרך. לתהלוכה זו הצטרפו שני בחורים צעירים שכל אחד מהם מחזיק בידו פמוט ובו תקוע נר צבעוני גדול ודולק. כמובן, בראש התהלוכה הזאת צעדו הרבי והפייטן, כשהפייטן שר פיוטים ושירים כל הדרך לבית־הכנסת. פעם נהגה כל החבורה הזאת ללכת לבית־הכנסת כשהיא מלווה בלהקת נגנים (לעוואדין), אבל אחר קבעו שהנגנים ילוו את בן־המצווה רק בדרכו חזרה מבית־הכנסת.19

  1. בדרך כלל מישהו בעל שרירים מהמשפחה התנדב לעשות את זה, וכשאין מתנדב כזה, שוכרים סבל חזק לשם כך. בזמני אני, יהודי ידוע מימים ימימה בשם ״קסיעו״ היה מרים כל בן־מצווה על ראשו.

                   בדרך כלל הרבנים לא הביטו בעין יפה על הלעוואדין, ובניגוד לזה הם התייחסו בכבוד ובהוקרה לפייטנים, שמקומם לא נפקד בשום חגיגה, ציבורית או פרטית. על להקות נגנים במרוקו ומקומם כחברה היהודית ראה: י׳ בן עמי, יהודי מארוקו: פרקים בחקר תרבותם, ירושלים 1976, במיוחד הפרק ״נגנים ולהקות אצל יהודי מארוקו״,עמ׳ 227-223.

תפילת שחרית עוברת בחגיגיות רבה בהשתתפות כל הקרובים והידידים שבאו לכבד את הורי בן־המצווה ולהשתתף בשמחתו. הפייטן מתחיל את התפילה מן ״ה׳ מלך ה׳ מלך׳ במנגינה ולחן מיוחדים. במשך כל התפילה שרים פיוטים מיוחדים לבר־המצווה ולכבוד התורה, פיוטים שחיברו רבני ופייטני הדורות. כמובן, במאורע חגיגי כזה אין אומרים תחנון. במשך התפילה יושב הבחור עם חבריו ומיודעיו על יד ארון הקודש (״סדר ההיכל״). כשקוראים לו לעלות לתורה, אומרים: ״יעמוד הבחור הנחמד, תפארת בחורים והדרם, בחור מורם, נטע נעמן, וכ״ו, פלוני…, המתחנך למצוות״ (ולא הבר־מצווה או חתן הבר־מצווה). לפני שהוא מתחיל את ברכות התורה, פותח הפייטן בפיוט מתאים לבר־מצווה, ואז קורא הבחור את הקטע מהפרשה שלמד. אך לא כל בן־מצווה קרא את הפרשה בעצמו. אם הבחור באה גם היא לבית־הכנסת כדי לשמוע את בנה קורא בתורה. אחרי קריאת התורה שוב קורא בן־המצווה את דרשתו בעל־פה ובסיימו את הדרשה זורקים עליו כל המתפללים סוכריות וכל מיני מתיקה, וכל הילדים בבית־הכנסת מתגוללים על הרצפה לאסוף את הסוכריות. לקראת סוף התפילה מחלק השמש מין נוגט (nougat) הנקראת נוויגאדו לכל המתפללים.

המלה נוויגאדו איננה מובנת, ואולי היא מלה ספרדית. נוגט זו עשויה שקדים או בוטנים מטוגנים בסוכר ושמן. כשהנוגט מוכנה, חותכים אותה ועושים ממנה ריבועים ריבועים ומדביקים את הריבועים בנייר לבן.

בחזרה מבית הכנסת מושיבים שוב את הבן־מצווה על כיסא ומרימים את הכיסא על הראש, וכל השיירה עוברת בשכונת היהודים כשהיא מלווה בלעוואדין ובפייטן. השיירה מתעכבת בהרבה בתים, משום שהרבה משפחות ביקשו מהורי חתן הבר־מצווה שייתנו להם לקבל אותו. ואכן הבחור שלנו מתקבל בכל מקום בקריאות יו… יו… (זג׳ארית) כשמרקידים אותו עם כיסאו על הראש. המשפחה

המקבלת את מול־אתפלין מכבדת אותו ואת כל החבורה בחלב, תה ועוגות, כשהמנגנים עושים כל שביכולתם לשמח את הנוכחים. כמובן, ככל שהגבירו בשירים ובריקוד (תסטיח די מול־אתפלין), כן המשפחה המזמינה הוסיפה לג׳ראמא למנגנים ולסַבָּל־רַקָּד. בן־המצווה חוזר מבית־ הכנסת עטוף בטלית ועטור בתפילין, ומסיר אותם רק לאחר הגיעו הביתה.

בערים אחרות במרוקו נהגו, שבן־המצווה מסיר את התפילין והטלית בבית־הכנסת, וחבריו חוטפים אותם ואינם מחזירים לו עד שפודה אותם מידם במיני מתיקה או בכסף. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 246¡ מלכה, עמ׳ 48.

אחרי התפילה כל המתפללים מלווים את בן־המצווה בדרכו הביתה, ורוב רובם מוחזקים ומוזמנים לארוחת־ בוקר חגיגית המורכבת מביצים שלוקות, כעכים מיוחדים, תה ומחייא, שמקומה לא נפקד משום מאורע או חגיגה. חברי בן־המצווה מבלים כל אותו יום בחברתו ואינם נפרדים ממנו, והוא מצדו מראה להם את טוב לבו בהעניקו להם סוכריות, סיגריות, ולפעמים גם כמה פרוטות.

לארוחת־צהריים הורי בן־המצווה עורכים סעודת מצווה די גדולה לכל קרובי המשפחה, ומוזמנים אליה הרבה תלמידי חכמים, ידידים ושכנים. אם הורי הבחור אמידים, הם מזמינים גם את עניי העיר לסעודה זו. מקובל היה במכנאס להגיש בסעודה זו הרבה תבשילים מיוחדים למאורעות חגיגיים (כמו אסכינה, זביב אונווא, אלמוך ועוד), כך שהסעודה נמשכה לכדי שלוש־ארבע שעות, עד שעת המנחה. בדרך כלל אין דרשות ודברי תורה בסעודה זו; מאידך גיסא הפייטן משמח את המוזמנים בפיוטיו ובשיריו משך כל הארוחה. למעשה הפייטן רק מנחה את המוזמנים, כי כולם משתתפים בשירה.

נהגו בעיר מכנאס שאם היו לאדם (בפרט איש עשיר) שני ילדים מועמדים לבר־מצווה, אף שאחד מהם גדול מהשני, ניצל האב את ההזדמנות ועשה בר־מצווה לשניהם יחד, למרות הבדל הגילים. עוד מנהג נאה היה במכנאס: אם אדם עשיר עושה בר־מצווה לבנו, היה לוקח ילד יתום ועושה לו בר־מצווה עם בנו יחד. אם היו לאותו עשיר שני ילדים והכין את שניהם לבר־מצווה, היה לוקח שני יתומים (לאו דווקא אחים) ועושה להם בר־מצווה עם שני בניו. יתר על כן, במקרים אלו לא עשה העשיר שום הבדל בין בניו ליתומים; אותן חליפות ואותם תיקי טלית ותפילין שקנה לבניו קנה גם ליתומים. ואם כיבד את בניו בשעון — אפנה שהתחילה להתפשט אצל העשירים בזמני — אז הוא קנה גם ליתומים. וכך עשו יהודי מכנאס תפלין בבת אחת לשני בחורים, ולפעמים גם לארבעה.

נספח א

מקום הפיוטים בחגיגת הבר־מצווה

הפיוט הוא ענף עממי וחשוב של הספרות הרבנית העשירה והרבגונית של יהדות מרוקו. חכמיה ופייטניה של יהדות מרוקו בכל הדורות טיפחו את יצירת הפיוט בהתלהבות רבה. הם חיברו פיוטים לכל ״עת חפץ״ בעברית פשוטה או בערבית מדוברת, כך שכל אחד יכול להבינם וליהנות מהם. פיוטים אלה נתחבבו כל כך על יהודי מרוקו, עד שאין לך הזדמנות או מאורע של הציבור או של הפרט שלא תעוטר בשירת פיוטים מעניינא דיומא. פיוטים אלו זומרו בבתי־הכנסת ובבתים פרטיים, בחגים ובמאורעות שמחה משפחתיים, בלחנים ערביים ואנדאלוסיים עממיים. פיוטים אלו נתחבבו על יהודי מרוקו לא רק בשל לחניהם העממיים אלא גם בשל תוכנם התורני, ומשום כך תפסו את מקום ״דבר התורה״ הנהוג אצל האשכנזים וקהילות אחרות בחגיגות שונות. מימרא השגורה בפי כמה מרבני מרוקו היא, ״פיוטים הם תורה״. כך למשל קובע הרב יוסף משאש באחת מתשובותיו, שאף על פי שבן־המצווה עדיין לא הגיע לגיל המצווות (והוא בגדר ״מי שאינו מצווה ועושה״), ואף שאין הוא קורא דרשתו ב״סעודת התפילין״ (הסעודה הגדולה שעורכים הוריו ביום הבר־מצווה), מכל מקום נחשבת סעודה זו ״סעודת מצווה״. הטעם לכך, מסביר הרב משאש, הוא שנהוג בכל ערי מרוקו, ״שאומרים בסעודת התפילין כמה שירות ותשבחות לה׳ המדברות בשבח שתי המצוות הגדולות, טלית ותפילין, והלכותיהן, ובשבח התורה, ומוסר לנערים, הכל בדרך של שיר שארגו הראשונים ז״ל על פי אגדות חז״ל, ויש פייטנים קבועים לכך ומזמינים אותם לסעודה לשורר בנועם שיח בין תבשיל ותבשיל, ואז ודאי היא סעודת מצוה״.

כמובן, פייטני הדורות חיברו פיוטים שונים לחגיגת הבר־מצווה, אך במכנאם נתחברו בעיקר שלושת הפיוטים המובאים כאן לדוגמה.

פיוט זה חיברו רבי דוד בן אהרון חסין, פייטנה המפורסם והעממי של יהדות מכנאס, והוא הותאם לכמה ניגונים עממיים. הפייטן דן בגודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין וסגולותיהן על פי מאמרי חז״ל והקבלה. ראה: דוד בן חסין, תהלה לדוד, קאזאכלאנקה 1931,

 

אלהים חי נורא אתה    שפתי ישבחונך

תוך קהל עם זו קנית    אשיח בפקודיך

עוז ותפארת עטרת      לראשנו מצותיך

ככתוב בתורתך על ידי משה עבדך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

נגד הלב והמוח           יהי מקום הנחתם

להתיש ולשבר כח       יצר הרע סגולתם

ילכו אלייך שחוח       עמים בעת יראו אותם

יחתו מגבורתם כי שם יה נקרא עליך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

ידידים תהיו זהירים    לנהוג בהם ריב קדושה

כי בהם אחד ועשרים   אזכרות בכל קציצה

ושי״ן דלי״ת יו״ד ניכרים    בשניהם יוצאים החוצה

כל מחשבה ועצה תסיחינה מדעתך

והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך.

 

דבר גבורות אל אלים   המה מודיעים ומורים

אותות ומופתים גדולים            יום צאתי מבית המצרים

ככל התורה שקולים    ותרי״ג מצוות מזכירים

ערוכים יהיו שמורים כתבם על לוח לבך

 והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

ועוד צוה גדול דעה     אלהים מושיב יחידים

עשה גדילים ארבעה    על ארבע כנפות בגדים

לשמרך מאשה רעה    יהיו נצבים ועומדים

נגדך כארבעה עדים ויראתך מאלהיך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

דרכי האל ומצותיו      שמעו נא ותחי נפשכם

את חוקתיו ותורותיו    ולעבדו בכל לבבכם

יריק עליכם ברכותיו   ויש שכר לפעולתכם

אליו תאמרו בפיכם יתגדל שם מלכותך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

פיוט ב'

. פיוט זה חיבר רבי יעקב אבן צור, אחד מגדולי הפייטנים וגאוני התורה של יהדות מרוקו. גם הנושא של פיוט זה הוא, כמובן, גודל שתי המצוות, ציצית ותפילין. ראה: ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, נא־אמון 1898, עט׳ 62א.

 

אל גדול נורא-נאזר בגבורה -ברוב תפארה -הוא עטרנו.

נוטה עליות- צונו להיות- ארבע ציציות- בכנפותינו.

יה הכביר מלין- להיות רגילין- ללבוש תפילין- על זרועינו.

יוצר בראשית- צוה עוד לשית- טוטפת ושית- נגד מוחנו.

עוז הם נקראו- עמים בם יראו- מאד ייראו- מלפנינו.

קונה שמים- אז ממצרים- הוציא שבויים- כי הוא אבינו.

בראות נוראותיו- נשמור מצותיו- וכל חקותיו- כי הם חיינו.

חושה ידידי- הולך נדודי- מארץ דודי- אל עיר עוז לנו.

זבולך כונן- עלי תגונן- צורי ותחונן- פליטתינו.

קדוש ארחמך- גם ארומימך- ישתבח שמך- לעד מלכנו.

  1. טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
  2. מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
  3. עמוד 101-98

La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami-

Abraham Azulaï considère donc avec Cordo­vero. dont il reprend également la troisième pré­face du Sefer Simhat ha-Qatsîr, le pilpûl comme indispensable pour séparer le saint du profane et c’est pourquoi l’homme est à la limite passible de mort s’il est capable de se livrer à cette activité et s’en abstient. On est loin de la critique acerbe du pilpûl que l’on trouve dans certains passages des Tiqqûnîm et du Ra‘ya Mehemna. C’est après qu’il se sera livré à ce travail préalable qu’il accé­dera à l’intériorité de la Torah. Ainsi le pilpûl n’est pas considéré comme se suffisant à soi-même mais comme la condition préalable et indispensable à la debeqût.

“Saches que la Torah est l’essence de l’émana­tion qui s’étend. Elle est l’invention divine pour faire adhérer l’homme à ce qu’il y a de divin, pour purifier les âmes en vue de la lumière de la vie, de la vie authentique qui est l’adhésion à son Dieu dans ce monde-ci et à plus forte raison dans celui qui vient”.

Mais cette adhésion ne s’obtient qu’à la condi­tion qu’il n’y ait plus d’écran qui fasse séparation entre l’homme et la Torah. Les qelipôt sont comme une plaque de fer qu’il convient de briser si l’homme veut combler le désir d’amour fiché en son coeur en vue d’adhérer à Lui. S’il accomplit cette tâche, il parviendra à l’extrême adhésion, savoir le grand esseulement, ha-hitbôdedût ha- gedôllah, qui le rapproche sans que rien ne s’in­terpose entre lui et son créateur.

Un autre problème débattu parmi les lettrés de l’époque est celui du hiddûsh, de la nouveauté, notion qui pose évidemment le problème des rap­ports entre la tradition et l’innovation, entre le passé et le présent. Azulaï rappelle d’abord que la Torah est revêtue de vêtements en bas. Or il existe dans la Torah de grandes lumières, ses mystères parmi lesquelles certaines sont encore occultées jusqu’à ce jour. Lorsqu’il existe dans le monde des hommes susceptibles d’innover dans les mystères de la Torah c’est de là que cela procède. Le hiddûsh est donc au sens étymologique du terme une découverte par le juste d’en-bas d’une lumière d’en-haut.

Il distingue deux niveaux de Hiddûshîm. Le premier niveau concerne l’interprétation des versets et correspond à Malkhût, car la Torah écrite est dans le mystère de Tif’eret et son com­mentaire dans celui de Malkhût évoqué dans le Zohar par l’expression milley de-’orayyta. Le second niveau est celui qui n’est pas au niveau du sens littéral du verset mais dans le mystère des interprétations qui sont connotées dans le Zohar par milley de-hôkhmata. Ce qui lui permet de diviser le corpus zoharique en deux parties: d’une part le Zohar qui est interprétation des Ecritures, d’autre part les Tiqqûnîm qui ressortent des mil­ley de-hôkhmata.

Toujours à la suite de M. Cordovero, on nous dit que celui qui dans le monde adhère le plus à Dieu est celui qui en a la plus grande intelligibilité. Et puisque Moïse est celui là, il est celui qui saisit la Torah plus que tous les humains. C’est pour­quoi se sont trouvés inclus à l’avance dans sa pensée tous les hiddûshîm qui surgiraient par la suite d’après ce qui a été enseigné par les sages: “Tout ce qu’un élève avancé énoncera comme nouveauté a été enseigné à Moïse”. Mais la ques­tion se pose alors: si Moïse avait voulu dévoiler, mettons les mystères de la Merkabah, n’aurait-il pas été en mesure de le faire avec plus de profon­deur qu’Ezechiel? La réponse est oui mais Dieu a dévoilé à Moïse que tel prophète surgirait pour Israël avec telle prophétie et à telle époque; et qu’à partirde l’influx dispensé par Moïse il prophétise­rait ceci et cela. Il n’a pas été permis à Moïse de dévoiler ce mystère avant la venue d’Ezechiel et par son truchement. Il en va de même pour les autres livres de la Bible aussi bien que pour les stipula­tions des rabbins comme l'erub du Sabbat. Tout ce problème est lié à celui de la temporalité. Le temps est le mystère du mouvement des sefirôt, gilgûl sefirôt. Car l’ordre des temps originel est sans fin, ni limite. Une sefirah particulière est liée à chaque moment du temps dans une modalité chaque fois nouvelle. Ainsi en va-t-il pour la Torah: les justes de chaque génération depuis Adam rajoutent connaissance sur connaissance et saisissent de mieux en mieux. Et de même pour le mystère du mouvement des âmes qui est lui aussi sans fin. Elles jaillisent et se renouvellent et cha­cune a sa part dans la Torah qu’elle enseigne à l’autre dans une harmonie et une union qui se retrouve entre les sefirôt. Dans ce grand arbre qu’est la Torah, c’est à travers chaque rameau que s’exprime ce qui est dans la racine, tous les mys­tères présents en Tif’eret où se trouvent inclus à la fois les six cent mille âmes d’Israël et les six cent mille lettres de la Torah dans une correspondance parfaite.

De même l’âme de Moïse inclut toutes les âmes et réciproquement cette âme se trouve manifestée à travers chaque âme individuelle, à travers chaque livre biblique comme le rouleau d’Esther ou chaque précepte comme Y’erub. Et cela par le lien qui unit la modalité de la Torah avec la modalité du déroulement de la modalité c’est à dire le temps d’en-haut spirituel. Ainsi s’explique que le plus nouveau soit aussi le plus ancien!

Un autre problème qui passionnait l’opinion des contemporains d’A. Azulaï était celui du maggi- disme, phénomène largement répandu dans cette génération. Il suffit de penser au maggid de Joseph Karo ou à celui de J. Taytazak. Notre auteur va évoquer le problème en ne recourant cette fois non à Moïse Cordovero mais aux vues exprimées par Hayyim Vital au commencement de son Sha’ar Rûah ha-Qôdesh. Son point de départ est que l’homme qui s’adonne à l’étude de la Torah et des préceptes crée par là des anges à la mesure de son étude. Rien n’est jamais perdu des oeuvres pies de l’homme, même pas le souffle qui sort de sa bouche, comme le déclare le Zohar.  Cela dit, tout dépend de l’oeuvre de l’homme: l'ange engendré par l’étude de la Torah l’emporte sur c mi créé par un précepte.

C’est là le mystère des maggîdîm, des anges qui révèlent aux hommes l’avenir et des mystères ésotériques. Et selon la nature de l’étude pratiquée par l’homme, son message sera entièrement véri­dique ou bien mêlé de mensonges car l’ange lui aussi peut être mélange de bien et de mal. Certains procèdent du monde de Y’asiyyah car engendrés par les pratiques, d’autres du monde de yetsirah produits par l’étude, ceux issus du monde de beri’ah le sont par la kawwanah et la pensée pure.

Le mystère de la prophétie et de l’esprit de sainteté consiste en une voix envoyée d’en-haut pour s’entretenir avec le prophète ou l’inspiré. 11 est impossible à cette voix en tant que telle de s’incorporer et de retentir aux oreilles du prophète si ce n’est en se revêtant au préalable de cette voix corporelle qui sort de la bouche de l’homme lors­qu’il étudie la Torah ou qu’il prie. Alors l’une est revêtue par l’autre, se trouve jointe à elle et par­vient à l’oreille du prophète qui l’écoute. Il arrive aussi que la voix d’en-haut se revête de la voix de justes du passé ou du présent et qu’ainsi liés, ils viennent s’entretenir avec lui et cela parce que le juste en question est à la racine de l’âme de l’ins­piré! Il existe dans la prophétie et l’esprit de sain­teté nombre de degrés modulés selon la succession qôl voix, dibbûr parole, hebel souffle. La diffé­rence entre la prophétie et l’esprit de sainteté tient en ce que dans la prophétie s’opère par la voix ou la parole du passé qu’elle soit de lui ou d’en- dehors de lui cependant que pour l’esprit de sain­teté ce n’est pas ainsi: c’est à partir du souffle du passé précisément qu’elle soit de lui ou d’autrui. Le maître de tous les prophètes est Moïse notre maître parce que la modalité de sa première voix provient de lui-même et se trouve revêtue dans sa voix d’à présent. Au premier rang des inspirés se tient le roi David qui revêt également son propre souffle du passé dans son propre souffle du pré­sent. L’autre différence corrélative est que la pro­phétie est rivée à Tif’eret, l’esprit de sainteté à Malkhût.

La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami-page 27-26

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר