שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-המימונה

 

המימונה

התמונה מתארת את ליל המימונה: הרב מברך את אנשי הקהילה; יהודים טועמים מהמרקחת; הנשים מכינות את הלביבות והתה; קבוצת אורחים עם מצלתיים נכנסת בשירה לקבל את ברכת הרב ולהתכבד בדברי מתיקה. התמונה מורכבת מ-18 דמויות כמניין ח"י.

סיפור המימונה — החג ומקורותיו. מתי התחילו את המימונה במרוקו? תאריך מדוייק אין לנו, אולם יש בידינו

כמה עדויות, המוכיחות את קיום המימונה כבר במאה ה־18 ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר.

מהו מקור המימונה?

יהודי מרוקו סבורים, כי ״מימונה״ גזורה מהמילה הערבית ״מימון״ שפירושה אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במישנה: ״בארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה״. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי הארץ.

הסבר אחר, נפוץ לא פחות, רואה במימונה ביטוי לאמונה בגאולה. לפי המסורת, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כך עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את הגאולה לחג הפסח עצמו, והנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. אף על פי כן מוסיפים אנו להאמין כי הגאולה בוא תבוא. כדי להפגין ולהראות את גודל אמונתם עורכים תושבי צפון אפריקה חג מיוחד — חג האמונה.

הסבר מקובל נוסף, מרחיק לכת, מייחס את חג המימונה לר׳ מימון, אביו של הרמב״ם.

לפי המסורת, נפטר ר׳ מימון באיסרו חג של פסח ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המימונה לזכרו.

בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מניחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת; דג חי, שהוא סמל השפע והפוריות, ולידו חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה.

בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים, חרדל או בשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בלילה זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק מטוגן בשמן, כעין חביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את המופליטה טובלים בחמאה טריה ובדבש. מאכל אחר העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״קוסקוס״.

מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להגשתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמש להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים. היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן.

יהודי מרקש נהגו לשמור את היין מכוסו של אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת על השמרים. באותו מעמד שרו את הפזמון הבא: סימן טוב והצלחה / תהיה לעדתנו וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.

אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה״בארכה״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״ (הכלה).

בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כוהנים. בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב לביתו. בכמה קהילות בדרום מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו. וזאת משני טעמים א. להראות לאורחים, ב. לסמל בהם שנה ירוקה ורעננה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר