מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית

עם עשירי הקהילה, הגרים ברובע ״אלקסבא״ המרווח, הוא עורך לעתים חשבון נוקב, וזאת בגלל חוסר התעניינותם בגורל אחיהם, הנמקים בבתים רעועים וצפופים, ובגלל היותם הנהנים העיקריים ממוסדות החינוך הקהילתיים, ששוכנו ברובע שלהם, ועל רדיפתם אחרי הכבוד, ועל אי־שיתופם הממשי של תושבי המללאח בניהול ענייני הקהילה. רק לאחר מיזוג שני הסניפים של ״אגודת אחים״ בראשותו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, ולאחר פעולתם היעילה של בעלי האמצעים בזמן השתוללות מגפת האבעבועות, הוא מוצא הזדמנות לומר עליהם כמה מלים טובות. ברם, כאיש המללאח הצפוף והעני, הוא מדגיש חזור והדגש את הריבוד החברתי, המחלק את קהילת מוגדור לשתי קהילות שונות כמעט, ריבוד המתבטא גם בחלוקה גיאוגראפית. משמעותה של חלוקה זאת, לדידו, היא רווחה חברתית ורווחה בדיור מכאן, וצפיפות ומועקה מכאן. ביקורתו החברתית מתחדדת אפוא לא רק בשל עמדותיו המשכיליות השוויוניות, אלא גם בשל תחושתו שעשירי הקהילה חוטאים לעתים לרגש הסולידריות היהודית, האמור לפעם בקרבם.

מלבד מעורבותו זו בענייני הקהילה, בוקעת מתוך כתיבתו של יצחק בן יעיש הלוי הזעקה המרה על מצבם המושפל והמופקר של יהודי מרוקו בשלהי המאה הי״ט, ובמיוחד באזורי הכפר, או תחת שלטונם העריץ של מושלים מקומיים צמאי דם וצמאי בצע. הוא מתעכב ארוכות על תחושות ההשפלה וחוסר האונים המדכא, שהיו מנת חלקם של היהודים, ומתאר בהרחבה את מנהגי ההשפלה, שהיו עדיין נהוגים בקהילות שונות. הוא מדווח בפרוטרוט על ההתעללויות, הפרעות ומקרי הרצח והעוולות שסבלו מהם יחידים וקהילות בתקופה זו, שבה לא הצליח השלטון המרכזי לכפות את מרותו על אזורים נרחבים במרוקו, והפקיר לחסדיהם של שליטים חסרי מצפון את האוכלוסיות המקומיות. אין הוא חדל להתריע ולהזעיק את יהדות אירופה באמצעות כתבותיו, והוא חוזר ופונה למוסדות היהודיים שיתערבו באופן נמרץ יותר למען יהדות מרוקו אצל המלך מולאי חאסאן, שנטה חסד עם יהודי מרוקו. סדרת כתבותיו על מעלליהם המרושעים של הקאיד וידא והאמין מוסטפא, שהשליטו משטר אימים על יהודי מראכש בין השנים 1892-1894, היכתה, כאמור, הדים בעיתונות העברית של אותן שנים. בכתבותיו אלה הוא משרטט למעשה מעין דיוקן של האנטישמיות המוסלמית במרוקו על פי הדגם האירופי המוצג בהרחבה בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט, שממנה הוא שואב את מירב השראתו. לגבי האמין מוסטפא והקאיד וידא, הידועים לשמצה, הוא אף משתמש במונח ״אנטיסמיטי״.

תחושת העוול וההשפלה, שהיתה מנת חלקה של יהדות מרוקו, וחוסר האונים המתסכל והמשתק, צרבו את יצחק הלוי עוד יותר לאחר הצו המלכותי, שניתן למשה מונטיפיורי ב־1864, המעניק – כך הוא האמין – שוויון זכויות מלא ליהודי מרוקו והאוסר מפורשות להציק להם. הוא חוזר ומזכיר בכתבותיו צ׳היר מלכותי זה, ואף מצטט אותו ככתבו וכלשונו מתוך עיתון המגיד של אותה שנה.

כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי, שהתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1891-1894, פותחות לנו אשנב מרגש ומעניין להכרת השקפת עולמו, שאיפותיו וסביבתו החברתית־תרבותית של משכיל עברי במרוקו בסוף המאה הי״ט.

הנחתנו היא שאת עיקר עמדותיו המשכיליות הוא סיגל לעצמו דרך קריאת העיתונות העברית והספרות העברית של דור ההשכלה הבשל והתוסס, שחי באירופה במחצית השנייה של המאה הי״ט, ושמקרבו צמחו כל אותם זרמים רעיוניים יהודיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים־תרבותיים, שאפיינו את יהדות אירופה בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכ'. אולם יש להדגיש כאן היטב שאין יצחק בן יעיש הלוי מסתפק בחזרה מיכאנית על הססמאות ועל הרעיונות של המשכילים העבריים באירופה, כפי שהיינו אולי מצפים, אלא הוא מוכיח בעליל, דרך כתבותיו, שהוא אכן למד ושינן היטב את הלקח החברתי־תרבותי של ההשכלה העברית. אין הוא סתם מעביר ביקורת על התופעות ההתנהגותיות המאפיינות את יהדות מוגדור כדרכם של המשכילים באירופה, אלא מחיל את האידיאולוגיה המשכילית על המציאות שבה הוא חי, ומתרגם אותה תרגום של עיבוד במונחים, המתאימים למציאות היהודית במוגדור ובמרוקו בכלל. הוא נשאר מעוגן היטב בקהילתו, ואין הוא משאיר כל רושם של ניכור וניתוק מהסביבה שבה הוא חי, אלא ההפך מזה. התמורות החברתיות־תרבותיות והחברתיות־פוליטיות, שאותן היה רוצה לקדם, נוגעות לדעתו קודם כול לקהילתו, ועונות על צרכיה המיידיים. יש אף להתפלא על תרגום מקורי זה של תורת ההשכלה למקום ולזמן חדשים בידי ראשון המשכילים העבריים במרוקו, ששאב את השכלתו העברית וגיבש את עמדותיו ממקורות שמחוץ לקהילה שבה חי ופעל. כדאי גם להוסיף שלהוציא הציטטות המעטות מתוך כתבי משוררים משכילים, שאותן הוא מביא בעיקר כאסמכתא ספרותית, אין יצחק הלוי נוגע בתורה החברתית של ההשכלה אלא בעקיפין ושלא במפורש.

גם עמדותיו של יצחק הלוי כלפי ההשכלה האירופית הכללית, לפי נוסחה הצרפתי או נוסחה האנגלי, נגזרו מתוך הבנתו את רוח ההשכלה העברית, השואפת לפתיחות כלפי העולם הלא־יהודי שמסביב. אין הוא מקנא לעברית או לחינוך היהודי, ובניגוד למשכילים עבריים אחרים בצפוךאפריקה שחיו בזמנו, אין הוא סבור שבתי הספר האירופיים שנפתחו בקהילתו יעניקו השכלה על חשבון חינוכם היהודי של בני הקהילה. אין הוא חדל להעלות על נס בכתבותיו את פעלם המבורך והישר של מנהלי בית הספר של כי״ח ובתי הספר האנגליים־יהודיים שפעלו במוגדור.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית- עמוד 138-136

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר