הטריטל בפאס-הצפירה 81 (25.4.1912 / ח׳ אייר תרע״ב), עמ׳ א.
C40 Le mellâh a été transformé en un monceau de ruines
כל הרובע נהפך לכיכר מלאה שברי כלים מנופצים ועיי מפלה
הטבח ביהודי מארוקו
סופרי העתונים הצרפתים מודיעים מפאס, כי שם נגמרה קומיסיה משותפת של נתיני חוץ לארץ, במטרה להספיק עזרה מהירה ליהודים תושבי ה״מעללאה״. מצב היהודים האמללים, אחרי החרבן הגדול שנעשה ברובע שלהם הוא איום מאד. לע״ע מספיקים להם לחם וצידה הקונסולים הצרפתי והאנגלי. מכל בתי המעללאה לא נשאר אפילו אחד, כלם נשרפו. אי אפשר לתאר בדברים את החרבן הנורא ואת ההרס הגדול. כל הרובע נהפך לככר מלאה שברי כלים מנופצים ועיי מפלה שמהם עוד עשן מתמר ועולה. הרושם הראשון שעושה הככר הזאת על הרואה הוא, כי במקום הזה היתה רעידת אדמה. השודדים והפורעים התנפלו על היהודים באותה האכזריות ובאותה הפראות שבהן התנפלו חיילי השעריף על הצרפתים. כל היהודים, שנסו להגין במעט על רכושם, נרצחו נפש. עד עתה נמצאו כבר יותר מחמשים גויות שרופות ושלשים וששה פצועים, אבל תחת ערמות השרפה יש עוד מספר גדול של חללים, אחרי שדדם בכל אשר השיגה ידם, התחילו הפורעים להחריב את הבתים ולנפץ את הכלים, אפילו רשתות הברזל שהיו מסביב לחצרות נשברו ונתעקמו בידי הפורעים הפראים. כל כלי הבתים וכל שמשות החלונות נופצו לרסיסים, כל הדלתות נשברו לבקיעים קטנים, הפורעים השחיתו ונפצו את כל מה שבא לידם. מראה היהודים המתגוללים בעירום ובחוסר כל תחת כפת השמים בחצרות הארמון של השולטן – הוא מחריד לב ונפש. ביהוד מתפלץ הלב לראות את האמללים האלה בגן החיות של השולטן בכלובים הריקים, בקרבת הכלובים שבהם מתגוררות החיות הטורפות. כפי שמספרים יושבי המעללאה, לא נשדד כבר רובע היהודים זה כמאה ועשרים שנה, אבל גם אז לא היו הפרעות כך נוראות ואיומות כמו עכשו.
ע״ד החרבן הגדול הזה, המזכיר בבלהותיו את מוראי ימי הבינים ונחלי הדמים של ימי מסעי הצלב והמגפה השחורה, מודיע עוד סופר ה״מאטין" את הפרטים האלה: ״לעבור דרך הרחבות השוממות של המעללאה היה בשבילי עבודה מחרידה ומרגיזה שהרעישה את קרבי. מצב נפשי היה מדוכא והמחוזות אשר עברו לפני עיני הזכירו לי את המחזה הנורא שראיתי בשעת הרעשת קאזאבלאנקה. במשך שעות אחדות תעיתי בעיר עזובה ודוממה שנחרבה עד היסוד, מסביב רק עיי מפלה, אודים עשנים, ערמות לבנים וחמר, קירות שורפות ושברים ורסיסים ובקיעים, מבין האודים והערמות האלה נראים אברי אדם: ידים ורגלים קצוצות לאין מספר. כל בתי המעללאה, שמספר יושביהם עלה לי״ב אלפים איש, נשדדו ונחרבו. כל כלי וכל חפץ נשבר ונכרת, אפילו החפצים היותר פעוטים ואפילו הכלים היותר פחותים, תריסים, דלתות, איזו טבלא, איזה קרש – הכל נשבר לבקיעים. משובה הפורעים לא ידעה כל גבול וכל קצב, כל דבר כבד, שאי אפשר היה לשאת אותו – נשחת.
בכל הרובע הזה, שהיה תמיד שואן ומלא אנשים ותנועה – אין עתה אפילו איש אחד, הכל נהרס ונחרב עד היסוד. ״
שני אלפים חיילים פרעו ושדדו ברובע היהודים במשך שלשה ימים רצופים, אבל מלבד החיילים האלה השתתף בפרעות המון גדול של תושבי העיר, ואת מספר ההמון הזה אי אפשר יהיה לדעת. עד היום נמצאו המשים גויות של יהודים הרוגים, אבל מספר היהודים ההרוגים הנפצעים עוד תחת שכבת ערמות השרפה הגבוהה ארבעה עשר עולה ליותר מכפלים של המספר הזה.
הפרעות התחילו בי״ז אפריל בשעה השניה אחר הצהרים. בעת הזאת, כפי הרגיל, ננעלים שערי המעללאה על מסגר ובריח. הברברים התפרצו פתאום לתוך הרובע כהמון חיות טורפות. היהודים הנבהלים התחננו לפניהם, כי יקחו את כל רכושם והונם ויחסו לפחות על חייהם. הפורעים השיבו על זה בצחוק רצח: ״היום נבוז בז, ומחר נשוב הלום ונמית כל כלכם יחד!״ לאשרם של היהודים נבנה לפני זמן קצר מקיר המעללאה שער חדש המוביל לרחוב העולה לארמון השולטן. דרך השער הזה נמלטו יהודים רבים ושמו את פניהם אל הארמון. השולטן צוה תיכף לפתוח להם את השער ונתן לכל היהודים הנמלטים מחסה בחצרו. מלבד מאות אחרות של יהודים, שנהרגו בשעת המנוסה הזאת, נמצאים עתה כל יהודי המעללאה בחצר השולטן.
להשולטן היה עתה תפקיד קשה: לכלכל את י״ב אלפי האנשים האלה. הוא פקד לפתוח את כל אסמי וממגורות החצר ולהספיק מזון ליהודים הרעבים, אולם כאשר לא הספיקה הצידה הזאת, הוכרחו לתת לרעבים גם את הקונסרווים שהוכנו בשביל השולטן לנסיעתו, שצריכה הייתה לצאת לפעולות בימים הקרובים. ביום המחרת שלחו שלטוני הצבא הצרפתים אלף ככרי לחם והציר האנגלי שלח אלף ומאתים ככרים. אבל בזה תמה העזרה, ועתה סובלים האמללים רעב ומחסור ואין במה להושיע. להכסף שנחלק ביניהם אין כל ערך, מפני שאי אפשר להכין מדי יום ביומו אלף קילוגרם של לחם הנחוץ להם. השלטונים והפקידים משתדלים ככל האפשר למצוא מוצא מן המצב הקשה הזה.״
״אני בקרתי היום את חצר הארמון, את המקום, ששם מצאו להם מקלט האמללים האלה. הם מלאו את כל המבואות של הארמון, את כל הרפתים והמכלות, אל כל האסמים ולולי העופות, בקצרה – את כל חלל החצר. ביחוד עשה עלי רושם מדכא מראה האמללים האלה בכלובים הריקים אשר בגן החיות. על יד כלוב גדול, שבו משתעשעים שני לבאים אבירים, עומד כלוב ריק, שבו נחבאו כחמשים נשים יהודיות החולצות את שדן לעולליהן. פה – משחקים נמרים וברדלסים, ופה – ילדים יהודים מוציאים את ראשיהם מבינות למוטות הברזל של הכלוב ועיניהם מפיקות צער ורעב״.
לפי ידיעות ה״הילפספעראייך מתגוללים עתה בפאס עשרת אלפים יהודים תחת כפת השמים, בחצר השולטן נמצאים כחמשת אלפים יהודים. מספר ההרוגים והפצועים עולה ליותר ממאה. ה״הילפספעראייך שלח כבר בתוך עזרה ראשונה עשרים אלף פר[נק]. מיד ארנסט קאסעל שלח חמש מאות ל״ש.
המצב החמרי של היהורים במארוקו הוא נמוך מאה. השופטים עושקים את משפטם והם אינם יכולים לשלוח ידם במסחר לרגל דלותם הנוראה. הם מקוים כי תחת שלטונה של צרפת יוצרו תנאים חדשים שייטיבו גם את מצב היהודים, כמו שהיה באלג׳יר ובטוניס. ואולם עוד טרם באו הימים״הטובים האלה וכבר שלמו בדמם בעד תקותם זו. ההמון הפראי והפרוע השתובב עוד פעם אחת – ואדמת ה״מעללאה״ רוטבה עוד פעם אחת בדמי היהודים הנקיים – קרבנות האנושיות מעולם.
הטריטל בפאס-הצפירה 81 (25.4.1912 / ח׳ אייר תרע״ב), עמ׳ א.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"-חידושה של קבלת האר"י
חידושה של קבלת האר"י
הקבלה שקדמה לקבלת האר"י התייחסה לבריאת העולם על פי התפיסה הנאו-אפלטונית כתהליך של האצלה. לפי תפיסה זו, האורות ירדו מהאין-סוף בתהליך הדרגתי עד להיווצרותו של עולם החומר, שהוא העולם הזה, ובתהליך זה עבר האור דרך מסכים עד שנהפך לחומר בעולם הזה. בקבלת האר"י פירוש המונח" צמצום" הוא הגבלתה העצמית של האלוהות כדי שיתפנה מקום להתהוות העולמות מחוץ לאין-סוף. כך מתואר התהליך בספר "עץ חיים", שכתב רבי חיים ויטאל: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי ]…[ וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהציל הנאצלים ]…[ צמצם עצמו אין סוף בנקודה האמצעית".
קבלת האר"י פתרה את אחת הסתירות הגדולות בעולם הקבלה שקדם לה: קודם הבריאה מילא אור אין- סוף את כל החלל, ובמצב הזה לא יכולה להיברא או להתקיים מציאות אחרת פרט לאין-סוף, כי "מלוא כל הארץ כבודו". הסוגיה נפתרה באמצעות פיתוח מושג ה"צמצום", שהיה ידוע כבר בתקופת הרמב"ן, ואף רבי משה קורדוברו, שקדם לאר"י, אימץ לעצמו את המשמעות שייחס הרמב"ן לצמצום.
הצמצום באלוהות מאפשר את היווצרותה של הבריאה, כי עם הצמצום וההתכנסות של האור האלוהי נוצר חלל פנוי, והוא מאפשר לעולמות אחרים להיווצר בו. החלל שנוצר נקרא "טהירו", ואחרי הסתלקות האור האלוהי בעקבות הצמצום נותרים מעין שיירים של אור, והם נקראים "רשימו". זהו מעין רושם של האור שהיה קודם. הרשימו שנותר בחלל הפנוי מעורב בשורשי הדין, שנקראים קליפות, ועל פי רבי חיים ויטאל מטרת הצמצום היא הוצאת שורשי הרע והסיגים מהאלוהות שנוצרו בה עוד בעולם הנקודים כדי להביא להזדככותו של אלוהים בהשלכת הקליפות ממנו. דעה אחרת, נועזת, של יוסף אבן טבול, גורסת כי שורש הרע היה טמון באין-סוף עצמו עוד לפני תהליך הבריאה, וההאצלה ותהליך הצמצום נועדו להפריד בין הטוב לרע שבאין-סוף עצמו. אם כן, על פי זק, היסודות של תורת הצמצום הלוריאנית נמצאים כבר בכתבי קורדוברו.
הגלות ראשונה נוצרה עם הצמצום באלוהות והייתה מעין גלות בתוך עצם האלוהות, נסיגה של האין-סוף עצמו לתוך עצמו כדי שיהיה מקום פנוי ממנו וחלל ריק, וכך העולם יוכל להיברא ולהתגלות. הגלות השנייה נוצרה בשבירת הכלים: אור אין-סוף האיר בכלים של עולם הנקודים, אך הם לא יכלו להכיל את האור ונשברו. בכלים העליונים, ג' ראשונות דבינה, שהן כתר, חוכמה ובינה, הייתה פגיעה אבל לא שבירה, ואילו בשבע הספירות התחתונות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שהן ספירות הבניין, הייתה שבירה. בשפה הקבלית נקראת שבירה זו "שבירת הכלים": "אסון השבירה אירע רק בכלים של עולם הנקודים ולא באורות".
שבירת הכלים היא בלבול כל היסודות: האורות האלוהיים שהכלים לא יכלו להכיל נשברו והתפזרו, ושברי כלים שבהם ניצוצות של האור האלוהי נפלו לעומקי הקליפות ונתערבבו טוב ברע. במצב זה הבריאה כולה אינה במקומה הנכון ונמצאת בגלות, וגם האלוהות עצמה נמצאת בגלות. הגלות איננה רק דבר חיצוני ופיזי אלא גלות קוסמית שבה גולים גם הצומח, הדומם והשכינה. גלות ישראל היא סמל לגלות השכינה בעולם העליון, ולכן גם הגאולה תהיה גאולה קוסמית, של כל העולמות, כולל השכינה.
הגלות השלישית נוצרה בחטא אדם הראשון. לשם תיקון שבירת הכלים נברא האדם וניתנה בו נשמה אלוהית. ואולם אדם הראשון לא הצליח בתיקון וחטא במקום להעלות את הניצוצות, ולכן ניצוצות נוספים ירדו לבין הקליפות. זוהי הגלות השלישית, ומשימת האדם היא לאסוף את הניצוצות שנפלו בחומר בין הקליפות כדי להביא לתיקון ולגאולה.
שלום כותב כי גלות השכינה היא נושא מרכזי בקבלת האר"י, שהתפתחה אחרי גירוש ספרד, אירוע שהיה זרז לפיתוחה של תורה קבלית שתוכל להתמודד עם המשבר הרוחני הגדול שבא בעקבות חורבן יהדות ספרד. גירוש ספרד הכניס לחשיבה הקבלית תפיסות אפוקליפטיות וחישובי קיצין, וכך הפכה בעיני מחשבי קיצין שנת 1492 , שנת הגירוש הגדול בספרד, לשנת הגאולה שלא הגיעה. רק אחרי שהגאולה בוששה לבוא החלו המקובלים להפנים את ממדי האסון, והתפיסות הקבליות של גלות השכינה השתלטו על התאולוגיה המיסטית ושינו את דמותה. מגורשי ספרד האמינו כי המציאות הגלותית שטנית, ואחרי הגירוש אי אפשר לחיות בשלום בארצות הגולה. בעיני המקובלים יש אנלוגיה בין חורבן יהדות ספרד לגלות השכינה, שהיא הסמל לשבר האלוהי בעולמות העליונים.
אחד החידושים החשובים בקבלת האר"י הוא השימוש במושג "פרצוף". כאמור, הכלים, הספירות התחתונות, לא יכלו להכיל את האור ולכן נשברו הכלים, והגדלת הכלים הללו נקראת פרצופים. בניין הפרצופים הוא בעיקרו בידול מושגים נוסף, מכיוון שהתחלקות הכלים למערכת הספירות לא הספיקה, והפרצופים מייצגים באופן סמלי את המערכת האלוהית. קליפות הן מונח המתאר את כוחות הרע, הסיטרא אחרא. הקליפה היא מעטפת הפרי שעל פי רוב אינה ראויה לאכילה ומושלכת כפסולת, ולה שתי מטרות: האחת היא הסתרה של הטוב והאחרת היא הגנה עליו. לכן הקליפה היא לכאורה גורם שלילי, אבל למעשה היא צמצום ודין, הגבלת האור והשפע וחלק מהנהגת המשפט והדין.
ללא הקליפה לא הייתה יכולה להיות בריאה, כי האור האלוהי היה מגיע בלי מסכים והיה חזק מכדי שיהיה אפשר להכילו. גם קיום הקליפות מותנה בשפע האלוהי שיורד לקליפות: הניצוצות שנפלו לתוכן בשבירת הכלים הם יסוד קיומן, כי מניצוצות הקדושה הקליפות שואבות את חיותן. האדם נוצר כדי לאסוף את הניצוצות ולתקן את שבירת הכלים, ולכן ירדה הנשמה לעולם הזה לתקן ולברר את הניצוצות, את הנשמות, שנפלו בין הקליפות. ואולם הקליפות, שהן הרע בעולם, מנסות למנוע את תיקון הנשמה, וכאשר הן רואות נשמה שמנסה להתקרב לקדושה הן מנסות להחטיא אותה כדי לחיות ממנה, כי הטומאה שואבת את חיותה מהקדושה. זק מציינת כי האר"י ייחס לקליפות חשיבות רבה, אבל לא עסק בהן באותה אינטנסיביות כמו רבי משה קורדוברו. מבחינתו היו הקליפות מונח טכני שנועד להסביר את המכניזם המיסטי של היקום. אם כן, בתהליך שבירת הכלים נפלו ניצוצות הקדושה לתוך הקליפות ונתערבבו הטוב והרע, וניצוצות של הנשמות ירדו לקליפות: זהו ההסבר לתופעת הגרים, כי הגרים הם חלק מאותן נשמות שנפלו בין הקליפות ושואפות לשוב למקורן, וכל עוד ניצוצות הקדושה מפוזרים בין הקליפות יש לטומאה ולכוחות הרע כוח בעולם ויש גלות. תפקיד האדם הוא להעלות את הניצוצות מתוך הקליפות למקומן, אל העולם העליון, וכשיסתיים תהליך איסוף הניצוצות תבוא הגאולה. התפקיד של התיקון מוטל על כל אדם מישראל, ולא רק על הצדיקים. וכך נכתב ב"שער הגלגולים" לרבי חיים ויטאל:
והנה כאשר נחרב בית המקדש, גלתה שכינה בין הקליפות, לפי שהנשמות שגלו ביניהם, אין בהם כח ויכולת לצאת מתוכם, כיון שנפגמו בחטאם. וע"כ שכינתו יתברך, אשר עליה נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה, נכנסת ביניהם כדי ללקט אותם נצוצות נשמות אטר בתוכם, ומבררת אותם ומעלה אותם למקום הקדושה, ומחדשם, ומורידם בעה"ז, בגופות האנשים. ובזה תבין היטב סוד גלות שכינה. ומיום שנחרב בית המקדש, זו מלאכתו יתברך, עד שיכלה מלאכתו ללקוט כל הנשמות שנפלו בין הקליפות של האדם הבליעל ונתערבו בו מראשו ועד רגליו, ועד שיגמר ללקט אפילו אותם שנפלו עד הרגלים, אין המשיח נגלה, ואין ישראל נגאלים.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"
Concile des Rabbins du Maroc –Takanots – V I N CACHER
V I N CACHER
Après que M. DAHAN eût signalé à l’attention du Concile une fraude de vin cacher commise par une Société vinicole ; qu’il eût longuement exposé la façon dont a été découverte cette fraude, laissant à la diligence des rabbins le soin de décider de poursuivre les délinquants, le Concile a décidé ce qui suit :
1°) Intenter une action en justice contre les fautifs après que M. le Conseiller juridique du Protectorat aura donné son avis au nom de qui l’action doit être engagée et désigné le tribunal compétent pour en connaître.
2) Interdire pour toujours aux coupables le commerce du vin cacher,
3) Prendre les mesures qui s’imposent pour éviter le renouvellement de pareils faits.
4) Désigner à cet effet une commission composée de cinq rabbins et cinq membres du Conseil des Communautés Israélites qui sera chargée de tout ce qui a trait au vin cacher et des moyens propres à sauvegarder le caractère cacher de cette denrée. Les Rabbins Micaël ENCAOUA (Haut Tribunal Rabbinique), Haïm SERERO (Fès), Baruk TOLEDANO (Meknès), Chalom MESSAS (Casablanca), Yahia BENHARROCH (Port-Lyautey) furent désignés sur-le-champ pour faire partie de cette commission.
MESURES PREVENTIVES
1") A sa sortie de la cave le vin devra être accompagné d’une attestation du rabbin local même s’il est transporté d’un endroit à un autre dans la même ville et bien qu’il soit fabriqué par un Israélite notoirement pratiquant.
2“) Le Comité de la Communauté à laquelle le vin est destiné réclamera l’attestation de « cacherout ». Le vin devra donc être accompagné de cette pièce à sa sortie de la ville d’où il a été expédié et à son entrée dans la ville où il est destiné.
3“) Les autorités rabbiniques demanderont au bureau des vins et alcools de leur fournir chaque année la quantité de vin cacher fabriqué et les noms des fabricants ayant vinifié en cacher.
4°) Les autorités rabbiniques fourniront à tous les fabricants de vin cacher un nombre de tickets correspondant à la quantité de vin fabriquée par eux pour les coller sur les bouteilles.
5“) Les tickets seront établis par les soins des autorités rabbiniques : le modèle de dessin et d’écriture sera arrêté par eux.
6°) Les contrefacteurs de ces tickets seront traduits devant la juridiction répressive compétente.
7°) Les rabbins informeront le public que tout vin ne portant pas ce ticket ne jouit pas de la garantie cacher.
Concile des Rabbins du Maroc –Takanots – V I N CACHER
page-432
מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי
נאם הרב שלמה הכהן יחשל ״א
ע״ע יבום וחליצה
ברשות מורי ובותי וברשות הרבנים של רבני נהרדעא ב׳׳ד הגבה בי דינא רבה, היושבים ראשונה במלכות, וברשות הרבנים היושבים כסאות למשפט די בכל אתר ואתר אשר הם יושבים במעמד הנבחר והאיום והקדוש הלזה.
עמדתי מרעיד ונבהל רעדה אחזתני ובשרי אחזו פלצות וארכבותי דא לדא נקשן, בעמדי ביני עמודי בהט ושש ודר וסחרת ה׳׳ה הדברים הרמים והגבהים ראשי אלפי ישראל המה, אכן סרעפי שאלוני מי הביאני עד הלום ואנכי תולעת ולא איש, קטן שבערכין קטונתי מכל החכמים וצפרנם גדולה ממתני, אכן סעיפי ישיבוני המה הרהיבוני ויענוני הלא ידעת כי הדברים יצאו מרבני הגולה ב׳׳ד הגבה, בי דינה רבה, ה׳ ישמרם ויאריכו ימים על ממלכתם ומרוב ענותנותם כי רבה היא, והמה צוו עלי לנאום נאום קטן, חובתי היא ואעשנה, ודבריהם אענדם עטרה על קאשי ואין לי לזוז מדבריהם ימין ושמאל וירא אנכי כי אעבור על לאו דלא תסור מדבריהם.
ואח ׳כ אטול רשות מן השר והטפסר נשיא ישראל, ראש גולת אריאל, אשר בפז לא יסולא, איש א׳ מן הרמתים, נשיא אלהים בתוכנו, מוסיו דון מורים מוטבול יחש״ל –יחי שמו לעד- בקרב ישראל אמן.
ואמרתי אבואה לפלפל פלפלן כל שהוא בפטפוטי דאורייתא, ידוע הדבר ומפורסם שסברת מרן מלכא מסתמא דדינא דקי״ל הלכתא כוותיה סל״מ מצות יבום קודמת למצות חליצה, שכך פסק בסי׳ קס״ה ס״א: מצות יבום קודמת למצות חליצה ואם אינה רוצה להתיבם לשום אחד מן האחים בלא טענה מספקת דינה כמורדת, וי״א שמצות חליצה קודמת עכ״ל; וכבר השרישונו רבותינו שמבערב זלה״ה דקי״ל דסתמא דדינא היכא דאיתא פלוגתא, ומריהטת לשונו שמעינן דאפילו היכא שהאשה זקנה באה בימים והיבם הוא צעיר לימים עכ״ז צריכה היא להתיבם, ואינה טענה מספקת, וכמ״ש בסי׳ קע״ב סעיף ט״ז וז״ל: והזקנה והעקרה הרי הן כשאר הנשים וחולצות או מתיבמות, עכ״ל.
הרי לפניך דעקרה וזקנה דינן כשאר הנשים שהם יולדות עכ״ל. והטעם כעיקר דכמה עקרות וזקנות נפקדו וראויות להקים זרע קרינן בהו. ועיין להכנה״ג בסי׳ קס״ה הגה״ט אות א׳ שכתב נ״ב אפילו שאין היבם רוצה ליבם לשם מצוה אין כופין אותו לחלוץ. הר״מ מפאדאווא סי׳ ח״י בנימין זאב סי׳ ח״ס משפט צדק סי׳ ע׳ ובאו״ג שם כתב כבר נקבעה הלכה לזמננו שלא לכוף לחלוץ, רשד״ם יו״ד סי׳ צ״א. גם מורי הרב ח״א סי' קי״ח כתב על סברת הרי״ף והרמב״ם כבר נקבעה כן ההלכה עפ״י האחרונים ורלנ״ח כתב שראוי לנטות עם הדעת שאומרת מצות יבום קודמת יעו״ש הביא כמה גדולים שסוברים כן.
ועיין להרב מוהריב״ו בסי׳ קכ״ז שב׳ וציין שגם מר״ן בתשו׳ הלכות יבום כתב דבגלילותינו אנו תופסין להלכה דמצות יבום קודמת כהרמב׳׳ם וכו׳ עכ״ל יעו״ש.
ועיין בתשובת הרשב״א סי׳ אלף קס״ט שכתב וזה לשונו, יבמה שאינה רוצה להתיבם והוא רוצה בה איך אפשר שתאמר מאן יבמי? תשובה, אחר שנותנים עצה ההוגנת לו אם הוא ילד והיא זקנה, או שהוא זקן והיא ילדה שאומרים לו כלך אצל הראויה לך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך וכיוצא בזה, והוא שומע להם ומתרצה הרי שכבר גמר בדעתו למאן ושלא ליבם, א״כ יבול הוא לומר לא חפצתי לקחתה והיא יכולה לומר מאן יבמי דמ״מ מבטלין הם היבום וחולצין, והכתוב הוא שכל שחולצין שתקרא היא מאן יבמי, ושיקרא הוא לא חפצתי לקחתה. הרי לפניך שגם אם הוא ילד והיא זקנה, שאין כופין על החליצה רק בענין דברי פיוסין ותחנונים אולי יפותה ויאמר רוצה אני וכ׳׳ז שלא נתרצה אין כופין על החליצה דחליצה מעושית פסולה.
ומצינו וראינו להרה״ג הרב אחרון אשר היה לפני זמננו ודבריו חזקים וקימים כראי מוצק אשר אנו הולכים אחריו, תנא דידן כמוהר׳׳ר יעב״ץ זלה״ה בספרו הבהיר מוצ׳׳ב חלק א׳ סימן שנ״ז שכתב בשם הרבנים המובהקים הל״ה מוהריב״ע זלה״ה ומהר״ש הצרפתי זלה״ה ומהר״א אבן דנאן זלה׳׳ה ח״ל נדרשנו להר׳ מימון בן דנאן להיות ששמע אומרים רוצים לכוך אותו לחלוץ, בכן אנו מגלים דעתנו כי ע״פ הפוס׳ האחרונים שבזמננו זה, אין בנו כח לדבר הזה אלא בדברי רצוי לבלתי תהיה חליצה מעושה, וכל חליצה שתהיה ע״פ האונס, אינה חליצה לכן אין לנו להשתדל בזה כמבואר בארוכה בפוס׳ ומצוה להביא מן מן החדש אל השם ויאר לנו, שמצאתי ראיתי להרה״ג מפאדאווא זנה״ה בתשו׳ שכ׳ וז״ל: את קולך שמעתי וכו׳ בעסק היבמה שתבעה לחלוץ והיבם רוצה ליבם, וניכר ממעשיו שאינו מכוין לשם מצוה, רק לכוך אותה שתתן לו ממון כפי רצונו, והדין הוא לפי האמת אשר פסק מעלתך לכוף אותו לחליצה לפי דברי רש״י ור״ת וכו', אכן כל אלו סוברים מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמנם לפי דברי רי״ף והרמב״ם וחבריהם, דפסקו כרמי בר חמא דפרק החולץ דחזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה אין לכוך לחליצה אפילו בידוע שאינו מתכוין לשום מצוה וכו', וכן בתשו׳ ר׳ אבי העזרי שמביא שם, משמע שהיתה כוונת היבם לכופה לממון מ״מ לא עלה בדעת שו״א מהם לכוף רק בעבור שהיו להם נשים, ועכ״ז לא השיגה יד האשה לכופו אך כי היו קרובים למלכות, שאלו היה אסור ביבום משום זקנה לא היתה נותנת כלום, כי קרוביה שהיו קרובים למלכות היה כח בידם לכופו וכוי; אלא ודאי סוברים שאין כופין על החליצה. והעתקתי דבריו בקצור, רק מדבריו נראה שאפילו היא אשה זקנה באה בימים והוא קטן, האפי״ה אין כופין על החליצה.
והגם שראיתי להרה״ג כמוהר״ר אליהו חזן בספרו הבהיר ״תעלומות לב״ סי׳ ח׳ שדן את הדין לכוך לחליצה שניא מן דא לדא, דהתם מיירי ביבם עני דלית ליה מגרמיה כלום ולא יכיל למיקם בספוקה ואפילו אשתו הרא׳ אינו יכול לפרנסה וכמה טרחות וכמה יגיעות טרח לרצותו ולפייסו ולא עלתה בידו, ועכב החליצה לזמן מרובה ושקיל וטרי בהלכה ולבסוף כפה על החליצה, ויפה הורה שאפי׳ האשה הנשואה כדין וכהלכה אם אין לבעלה במה לזון ולפרנס, כופין אותו לגרשה, כ״ש ביבמה שאינה רק אגידה ביה ועדיין אינה אשתו, אם אין לו במה לזונה הא ודאי שכופין אותו לחלוץ לה.
ודברי אלו לא להלכה ולא למעשה, עד אשר יסכימו הרבנים רבני גולה די בבל אתר החונים פה במעמד הנבחר הזה ובראשם רבני הב״ד הגבה.
מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ' 236-233
שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז
השלשים ושלשה
בעיר הגדולה פיס היה שמד גדול, ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו הנה, כי ראיתי בעל פה נסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכתבם, באשר לא נתאמת דבר.
השלשים וארבעה
באחד מערי אשכנז קמו הנוצרים וקבצו היהודים ואמרו להם, שאם יקבלו עליהם תוך שלשה ימים דת ישו— הרי טוב, ואם לאו— ידעו נאמנה כי כולם ימותו בחרב אין המלט. נקבצו היהודים, ובשק ואפר ובתענית צעקו אל ה' ואחר השלשה, כי ראו שלא נענו מן השמים, הסכימו כלם למות. אמרו הבחורים שבהם: אנחנו נבקש להנקם מצרינו ואחר כך נמות על קדוש השם הגדול! ובבקר, כי נקבצו כל הנוצרים למקום ועד שופטיהם, והיו ממתינים שם שיבאו היהודים להתנצר, ויקח כל אחד מהם אחד אל ביתו ללמדו דתם ועקרם, קמו אנשים בחורים מבחורי ישראל, וחרבם תחת לבושם, והלכו לפתח מקום הועד, ולא השאירו מן הנוצרים פליט. וקודם בואם צוו לנשותיהם שידליקו אש בארבעה מקומות בעיר. וכי אין איש מכבה הבערה, כי כלם במקום הועד היו, שרפה כל העיר והיהודים עמהם.
זה שמעתי מפי חכם גדול אשכנזי שבא לשליח.
השלשים וחמשה
גם מפי חכם מקובל בא מצרפת שמעתי, כי בעיר אחד, נקראת בודון, נגזרה גזירה, והוא כי הדליקו אבוקה של שעוה ושמו אותה ברחוב העיר והכריזו ואמרו: כל יהודי שיבא ויתנצר קודם גמר האבוקה — יקבלו אותו, וכל מי שיבא אחר כך — ישרף באש. וכולם עמדו על קדושת השם ונשרפו הם ובניהם. ואיש היה ביניהם, איש גבור חיל וחכם ואהוב מאד לשר העיר. ושלח השר לקרא לו ולבקש ממנו שיתנצר, ויעשה לו כבוד ושררה אשר כמוה לא נשמעה. אמר לו האיש היהודי: ומה כבוד תעשה לי שידומה ויערך למה שיעשה לי אדון הנשמות כאשר לא אתנצר? והשר כעס מאד והתחיל לחרף לו ולדתו.
אחר הדברים אמר לו האיש היהודי: אין לבי להתנצר, אבל אפשר שבראותי האש הגדולה אשר בו ישרפוני אפחד ואשוב מדרכי. לכן, אדוני השר, צוה ויעשו ברחוב אש גדולה ולך עמי סמוך לאש, אולי בעת ההיא יתן האל בלבי את אשר ברצונך. אמר השר: טוב הדבר מאד! וצוד. שידליקו אש גדולה מאד, הלך עמו שם. והאיש היהודי כי ראה עצמו סמוך למדורה, והוא איש זרוע תפש מהשר והשליכו באש והוא עליו, ומתו שניהם.
השלשים וששה
באחד מערי אשכנז גזרו גזירה שכל היהודים ימירו דת תוך ג׳ ימים,ואם לאו — שישרפו כלם, נאספו העניים והתענו ב׳ ימים, והסכימו שאם לא יענו תוך ג׳ שיבאו כלם לבית הכנסת ושישחטו זה לזה ולא מיד ערלים, וכל מי שלא יהיה לו אבירות לב יתחנן לשמש הקהל שישחטנו הוא. וכן נעשה, והם שחטו נשיהם וילדיהם ראשונה, ונשאר השמש לבדו, והעביר סכין על צוארו ומת. בבקר יום ד׳ באו הנוצרים לפתחי היהודים לדעת מה כוונתם, ולא מצאו איש ולא אשה בבית. הלכו כלם לבית הכנסת ומצאום כלם שחוטים. הלכו אל המלך והגידו לו הדבר, והוא צוה שלא ינתנו לקבורה אלא שישליכום לכלבים על פני השדה. ויש לקצת אשכנזים בקבלה שכפה עליהם הר אחד ונשארו קבורים.
זכות הקדושים האלה וכאלה יעמד לזרע ישראל בכל מקום שהם, אמן!
השלשים ושבעה
חרבן וחרב היה בגראנאדא, ומצאתי שהענין כך היה:
בימים ההם היה שם רופא גדול למלך, נקרא הר׳ יצחק המון ז״ל, והיה בכל יום הולך לחצר המלך. ויום אחד ראה ברחוב ישמעאלים מריבים ואמר לשוב לאחוריו ולא יכול, ובעברו דרך שם אמר אחד מן הישמעאלים לאחד מבעלי הריב: בחיי נביאנו, שתעזוב את חברך ולא תרדוף אחריו, והוא לא רצה, אז חזר ואמר: בחיי רופא המלך שתניחנו, אז הניחו מיד: נתקבצו הישמעאלים ואמרו: נפלה דתנו נפילה שאין לספר, בחיי נביאנו השביעו — ולא רצה, וכשאמרו לו בחיי איש יהודי — אז הניחו! הנה אלה הרימו ראש קומו ונכריתם! קמו כלם וחרב בידם, ולא השאירו פליט, לבד קצת מהחשובים אשר ברחו לבית המלך ונצולו. מן היום ההוא והלאה קבלו עליהם הרופאים אשר שם שלא לרכוב על סוס ושלא ללבוש משי ושלא להראות שום שררה בלכתם ברחוב העיר, אם כדי שלא יקנאו הישמעאלים ואם להתאבל על אחיהם הנהרגים.
השלשים ושמונה
מפי איש חסיד וחכם כ״ר אברהם ן׳ ערמא שמעתי שנעשה נס על ידי אדוני הר׳ יהודה ן׳ וירגה משבילייה אכתבנו הנה.
בעיר סמוכה לשבילייא, נקראת שיריץ דילה פרונטירא, באו כומרים בבית איש יהודי מעשירי הארץ ושאלו ממנו צדקה׳ ולא רצה לתת להם. ונמשכה ביניהם קטטה ומחלוקת, והיהודי הכה אחד מהם. והם על כל הקהל יצא כעסם, ונתיעצו להעליל ולהשתיתם. וביום ההוא ראו שנפטר איש משומד ונקבר בבית הקברות שלהם, והלכו הכומרים ההם והוציאו את המשומד מקברו והוליכוהו לקברי ישראל. ובבקר צעקו ואמרו כי מצאו קבר המשומד ריקם, ואין זה אלא מפני שהאיש ההוא יהודי היה מלפנים, והיהודים הוציאוהו מקברנו שלא ילך לגיהנם עמנו.
הלכו כלם אצל הדוכוס וספרו לו כל המאורע. השיב הדוכום: תלכו מיד, קודם שידעו היהודים, ושאלו מהם אם יש ימים שקברו איש יהודי. הלכו לחפש, ואמרו היהודים כי זה ימים לא נקבר יהודי. ובאו אצל הדוכוס ואמר להם: לכו עתה לקברי יהודים וראו אם נמצא קבר חדש. הלכו ומצאו שם קבר מחדש, וחפרו ומצאו המשומד ובאו אל הדוכוס, ואמרו לו: מצאנו קבר חדש וחפרנו, וגם הכרנו האיש ההוא, והוא באמת האיש שנתנצר. והדוכוס חמתו בערה בו, ומ״מ אמר: ראוי לתת חשבון לדבר כזה אל המלך, ישבו כל היהודים בבית הסוהר עד יבא פתגם המלך.
והיהודים, כאשר שמעו את הדבר הרע הזה, שלחו שליח להר׳ יהודה ן׳ וירגא לשבילייא יבא מיד לבקש על עמו העומדים כלם בצרה, כי נחבאים היו ולא היו יוצאים לחוץ מגלות העם עליהם. וכאשר בא הר׳ יהודה אל הדוכוס לא היו רוצים לתת לו מקום לבא אל הדוכוס, כי לבבם למרע. דחף הר׳ יהודה לאנשים בחזקה ואמר לדוכוס: אדוננו הדוכוס! לא באתי להציל מאשמה ליהודים, כי כיון שעשו דבר כזה ראוי לשורפם, אבל באתי להגיד לאדוני מי הם אשר עשו כזה, ולא תבוא בדם נקיים. אמר הדוכס: ידעתי כי חכם אתה כמלאך, ואשר נדרת תעשה ותשמחני מאד, ומאד אכבדך כל הימים. אז אמר דון יהודה: יביאו לאדוני נייר חלק, וקח אותו בידך ואני לא אקחנו כלל. שלח והביאו נייר. אמר לדוכוס: תכפלנו בארבע חלקים. וכן עשה. אחר כך אמר: שים אותו בחיקך לצד הימין. וכן עשה. אמרו, כי הר׳ יהודה הזכיר שם, כי גם מקובל היה, והוציא הדוכוס הנייר ומצא מצוייר ארבע כתות כומרים,לצד אחד היו שלשה כומרים חופרים בקברות הגוים ומוציאין הפגר, ובפאר. השנית בנייר היו מצויירין שלשה כומרים מוליכין הפגר, וכי כבד עליהם העביר אחד מהם אזורו מתחתיו, הנקרא קורדון די פראילי, והראש היוצא מיד השני שתפש היה נראה שם להראות פרטיות ההשגחה, ושלשה היו עומדים בראש השוקים לראות אם יבוא אדם ויראם שם, ושלשה היו מצויירים בפאר. רביעית שחופרין בקברי ישראל, ובכל כומר וכומר מהם היה שמו כתוב על ראשו.
וכאשר ראה הדוכום הענין הזה המופלא תמה עד מאד ונפל על פניו והשתחוה ושלח הנייר מצוייר אל המלך. מיד שלח הדוכוס בעד הכומרים והכחישו, ואז הוציא הנייר, ונבהלו מפניו והודו. שאל להם הדוכוס ענין האזור, ואמרו שכך היה המעשה. שאל להם: על מה היו עושים ככה? והשיבו: להנקם מיהודי אחד שקללנו. אמר להם: ומה חטאו האחרים? השיבו: לנקום נקמת דם ישו. אז צוה הדוכוס שישימו כובע שורף בראש כל אחד ואחד, וקמו כל העם להצילם מפני עטרת גלחות אשר להם, כי כל מי שיש לו אותה עטרה אין דין להמיתו, ושנים שכבר נשרפו נשרפו, והאחרים נצולו בשגרשם הדוכוס גרוש עולם.
שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז- עמוד צ-צד
אֵל גְּדוֹל עֵצוֹת פיוט על עשר המכות במצרים-רבי דוד בן אהרן חסין
פח. אל גדול עצות
על עשר המכות. לקדיש. שיר מרובע בן שלושה עשר טורים.
חריזה: א/א/א/ב ג/ג/ג/ב.
משקל: חמש הברות בצלעית.
כתובת: פיוט. נעם ׳יחיד בארבע׳, על עשר מכות. סימן: אני דוד בן חסין חזק. מקור: א- לג ע״ב; ק־ לה ע״ב; נ״י 5350 – 24 ע״א; נ״י 3097 ־ 20 ע״ב.
פיוט נעם "יחיד בארבע", על עשר מכות
סימן:אני דוד בן חסין חזק
אֵל גָּדוֹל עֵצוֹת / רוֹקֵעַ אֲרָצוֹת / צִוָּה לַעֲשׂוֹת / אֶת חַג הַמַּצּוֹת
נוֹאֲקִים בַּצָּר / עַם בִּשְׁבִי נֶעְצַר / גָּאַל מִיָּד צַר / מֵאֲרָצוֹת
יָהּ נִשָּׂא וָרָם / עַל יָדַי בֶּן עַמְרָם / הִזְרִיחַ אוֹרָם / כְּאוֹר שְׁמָשׁוֹת
דָּבָר לֹא יַבַּע / גְּאֻלּוֹת אַרְבַּע / כְּנֶגְדָּם נִקְבַּע / אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת
וּמִצְרַיִם רָדוּ / בָּם שָׁנִים רְד"וּ / וְגַם הִכְבִּידוּ / גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת
דָּם וּצְפַרְדְּעִים / מִתְּמִים דֵּעִים / וְכִנִּים רוֹעִים / בָּהֶם רוֹחֲשׁוֹת
בֶּעָרֹב דָּנָם / הִשְׁפִּיל גְּאוֹנָם / נָגַף אֶת מִקְנָם / דַּקּוֹת וְגַסּוֹת
נָגַף עַם מָרָד / בִּשְׁחִין וּבָרָד / גַּם אַרְבֶּה יָרָד / כִּסָּה אֲרָצוֹת
חֹשֶׁךְ בּוֹ תָּעוּ / מַצְפּוּנָם נִבְעוּ / וְהֵמָּה נָעוּ – עִוְרִים בַּחוּצוֹת
סוֹף עָנְשֵׁיהֶם / אֶת בְּכוֹרֵיהֶם / גַּם גְּדוֹלֵיהֶם / הָרַג בַּחֲצוֹת
יָחִיד וְנוֹרָא / פּוֹדֶה מִצָּרָה / קַבֵּץ מְהֵרָה / צֹאן הַנְּפוֹצוֹת
נְקָמָה עוֹרֵר / עַל צַר הַצּוֹרֵר / וּלְךָ אֲשׁוֹרֵר / שִׁירִים חֲדָשׁוֹת
חַזֵּק עַמְּךָ / צוּר אֵין בִּלְתְּךָ / יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ / עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת
- 1. גדול עצות: כינוי לקב״ה על-פי יר׳ לב, יט. רוקע ארצות: על-פי יש׳ מב, ה, והשווה נוסח ברכות השחר. 2. נואקים: על-פי שמ׳ ו, ה. גאל… ומארצות: על־פי תה׳ קז, ב. וקטע השיבוץ לתקנת החרוז. 3. הזריח אורם: ציור לגאולה. 4. דבר לו יבע: בדברו הביע ואמר. גאלות ארבע: הן ארבע לשונות של גאולה וכנגדן ארבע כוסות בליל הסדר, על-פי ירושלמי פסחים י, א; שמו״ר ו, ד. 5. שנים… קשות: השווה רש״י לבר׳ מב, ב: ׳רמז למאתיים ועשר שנים שנשתעבדו במצרים כמנין רד״ו׳, על-פי ברר צא, ב. 6. מתמים דעים: כינוי לקב״ה, על-פי איוב לז, יז. 7. דקות וגסות: בהמות דקות ובהמות גסות, על-פי שמ׳ ט, ב. 9. נעו כעורים: שנאמר ׳וימש חשך׳(שמ׳ י, כא). 10. סוף ענשיהם: היא המכה האחרונה. 11. צאן: כינוי לישראל על-פי יר׳ כ, לג. הנפוצות: עתה בגלות. 12. על צר הצורר: על-פי במ׳ י, ט. שירים חדשות: אשיר שירה חדשה בעת הגאלה. ואמר ׳חדשות׳ לתקנת החרוז. 13. יתקדש שמך: רמז לייעוד הפיוט כרשות לקדיש. עשר קדושות: לשון ריבוי, שעם הגאולה יתקדש מאוד שמו יתברך, והל• על-פי כלים א, א.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
אחת ממטרות העלייה לפלשתינה א"י של התנועה הציונית הייתה להוכיח שלא רק פליטים היו -מוכנים לעלות לפלשתינה א"י אלא שהייתה גם עלייה בבחירה חופשית. על הספינה 'יהודה הלוי' דווח – "שהגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים 'סתם' על צוואר מדורות. הצהרה זו נועדה לצורך הסברתי בעולם ]…[ ש"בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה."
מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית פעלה בצפון אפריקה בארבעה ראשים: האחד, מול ארגוני עולים יהודים מאירופה בפלשתינה א"י שדאגו ליידע אותה על אחיהם הפליטים ששהו במדינות המגרב –ולחצו להעדפת עלייתם על פני היהודים הצפון אפריקאים. ( הדגשה לא במקור) השני, באמצעות שליחיה לצפון אפריקה שפעלו בתחומי החינוך והתעמולה הציונית. השלישי, בהקצאה ישירה של סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים במגרב תוך עקיפת פעילות ההעפלה שניהל שם המוסד לעלייה ב'. והרביעי, שהופעל במקביל לשלושה הראשים האחרים היה מתן סרטיפיקטים, רישיונות עלייה לפלשתינה א"י, במשורה – לילידים יהודים בצפון אפריקה.
מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ ישראליים אנשי שלומה של מחלקת העלייה בתוניס, מרוקו, אלג'יר ולוב ומול נציגי הפדרציות הציוניות בארצות אלה: בתוניס ד"ר ליאופולד -ברטוואס, באלג'יר בנימין הלר ובמרוקו פול קלמרו. המשרד הארץ ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ – ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב. המשרד הארץ ישראלי בטרייסט, איטליה, בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי לפעילות מול לוב. רמת מידור גבוהה זו אפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו "רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג'יר, תוניס ומרוקו"]הדגשה שלי, ד.ב[
"בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת עולים מארצות אלה לא"י היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו מהעונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות עלייה לארצות צפון אפריקה". – אצ"מ S6/3848 . מכתבו של מזכיר מחלקת העלייה לבנימין הלר, קרן היסוד, אלג'יר(. 8.4.45
על רקע הודעה זו התגבשה מדיניות התנועה הציונית והסוכנות היהודית העדפת יהודי אירופה על פני – קהילות המגרב. העתק ממכתב זה נשלח לפדרציות הציוניות בתוניס וקזבלנקה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה ומשמעותו שנקבע סדר עדיפויות לעליית שארית הפליטה מאירופה מהמגרב לפלשתינה- א"י. ההודעה מתייחסת ל'חלוצים' מהמגרב מושג שלא חזר להופיע בהתכתבויות עם קהילות אלה.
כאמור, העפלת יהודי צפון אפריקה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נועדה, בין היתר, להוכיח לממשלת המנדט ולעולם שהעלייה לפלשתינה א"י אינה תוצאה של המלחמה אלא עלייה מתוך – בחירה. העלייה מצפון אפריקה במאה הקודמת הייתה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה א"י עלו – גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב והצטרפו לקיבוצים בית- אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו.
תפיסת 'הרזרוואר' של התנועה הציונית שהוצגה ב'תכנית המיליון' של דוד בן גוריון ורעיון 'החלוץ – האחיד' שיזם אליהו דובקין לא התממשו. לאחר מלחמת העולם השנייה התנועה הציונית לא התמודדה עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו, שהייתה לה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון אפריקאים מתן רישיונות במשורה תוך העדפת עליית –פליטים יהודים מאירופה ומהמגרב.
רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי' ) 430 מעפילים( במאי 1947 , 'שיבת ציון' ) 411 מעפילים( ביולי 1947 ו'הפורצים' ) 44 מעפילים( בשלהי נובמבר 1947 . מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו באופן מאולתר מחופי אלג'יר בסיוע המוסד לעלייה ב' . בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה; לפי דוד שערי ) 885 מעפילים(, רפאל בן שמחון ) – 915 מעפילים(, נחום בוגנר ) 853 מעפילים( וזאב הדרי 974) מעפילים( לעומת הנתון הרשמי ) 1,200 מעפילים( של המוסד לעלייה ב'.
בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב' בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית לא התפתחה עלייה המונית של יהדות זו לפני קום המדינה. בשנות הארבעים של המאה שעברה נטעה הסוכנות היהודים שתילים ולא השקתה אותם בצורה מספקת מאחר וברירת המחדל של התנועה הציונית הייתה יהודי אירופה. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה ולא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בתהליך התקומה הציונית בפלשתינה א"י. העלייה ההמונית מהמגרב – שלוותה בתהליכי סלקציה הגיעה לבשלות רק בשנות החמישים והשישים של המאה ה .20 –
הפרק הראשון יבחן את מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב וידונו בו המונחים 'עלייה' 'העפלה' ו'הגירה בהקשר הצפון אפריקאי. הפרק יבחן את מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה שעברה כלפי יהודי המגרב. תבחן גם מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום 'תוכנית המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' כחלק מתפיסת 'הרזרוואר' של העם היהודי. ואת הקצאת משאבים להכשרה ולכוח אדם )שליחים( והמאבקים המפלגתיים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב.
בפרק השני תוצג פעילות ציונית ספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודים וולונטריים שהכשירה את הקרקע, במידה מסוימת, לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות שהחלה כבר בשלהי המאה ה- 19 אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י.
הפרק השלישי יעסוק בהעפלה הישירה מחופי אלג'יר בשלש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב'. הפרק יציג את 'הבריחה' של מאות מעפילים מצפון אפריקה עם הפסקת ההעפלה הרשמית מטעם המוסד לעלייה ב'. חלקם הצליח לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה א"י למרות ש'נתקעו' במחנות – המעבר באלג'יר. הם עלו לצרפת ואיטליה באמצעות דרכונים מזויפים שסופקו להם בידי פעילים מקומיים. מאות נוספים שהגיעו למחנות המעבר בצרפת לא הספיקו לעלות ארצה לפני קום המדינה. אפשר להניח שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו מן המאגר אלמלא התעכבה עלייתם ארצה. לגבי כל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים.
הפרק הרביעי ישרטט את דיוקן של מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפים במאגר. תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה ועלייתם לפלשתינה- א"י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה א"י ומדינת ישראל. בפרק זה יוצג – גם דיוקנם של פליטים יהודים אירופאים שעלו בספינות מאלג'יר ושל פליטים יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.
הפרק החמישי יבחן את דימוים של יהודי צפון אפריקה בעיני השליחים, מפקדי ספינות העפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים שגרמו להדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית במחנות ואת צעדי המחאה שנקטו מעפילי צפון אפריקה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
במכנאם נהגו גם להושיב את בן־המצווה על כיסא ולהרים אותו על הראש. וכך יוצא לו הבחור שלנו מביתו מעוטר בתפילין ועטוף בציצית ויושב לו על כיסא המורם על ראשו של מישהו כשתיק הטלית הרקום לתפארת בידו או תלוי לו מאחורי הכיסא, ממש ״כחתן יכהן פאר״. בדרכו לבית־הכנסת ליוותה אותו פמליה גדולה של קרובים ומוזמנים, וביניהם נשים המשמיעות קריאות יו… יו… כל הדרך. לתהלוכה זו הצטרפו שני בחורים צעירים שכל אחד מהם מחזיק בידו פמוט ובו תקוע נר צבעוני גדול ודולק. כמובן, בראש התהלוכה הזאת צעדו הרבי והפייטן, כשהפייטן שר פיוטים ושירים כל הדרך לבית־הכנסת. פעם נהגה כל החבורה הזאת ללכת לבית־הכנסת כשהיא מלווה בלהקת נגנים (לעוואדין), אבל אחר קבעו שהנגנים ילוו את בן־המצווה רק בדרכו חזרה מבית־הכנסת.19
- בדרך כלל מישהו בעל שרירים מהמשפחה התנדב לעשות את זה, וכשאין מתנדב כזה, שוכרים סבל חזק לשם כך. בזמני אני, יהודי ידוע מימים ימימה בשם ״קסיעו״ היה מרים כל בן־מצווה על ראשו.
בדרך כלל הרבנים לא הביטו בעין יפה על הלעוואדין, ובניגוד לזה הם התייחסו בכבוד ובהוקרה לפייטנים, שמקומם לא נפקד בשום חגיגה, ציבורית או פרטית. על להקות נגנים במרוקו ומקומם כחברה היהודית ראה: י׳ בן עמי, יהודי מארוקו: פרקים בחקר תרבותם, ירושלים 1976, במיוחד הפרק ״נגנים ולהקות אצל יהודי מארוקו״,עמ׳ 227-223.
תפילת שחרית עוברת בחגיגיות רבה בהשתתפות כל הקרובים והידידים שבאו לכבד את הורי בן־המצווה ולהשתתף בשמחתו. הפייטן מתחיל את התפילה מן ״ה׳ מלך ה׳ מלך׳ במנגינה ולחן מיוחדים. במשך כל התפילה שרים פיוטים מיוחדים לבר־המצווה ולכבוד התורה, פיוטים שחיברו רבני ופייטני הדורות. כמובן, במאורע חגיגי כזה אין אומרים תחנון. במשך התפילה יושב הבחור עם חבריו ומיודעיו על יד ארון הקודש (״סדר ההיכל״). כשקוראים לו לעלות לתורה, אומרים: ״יעמוד הבחור הנחמד, תפארת בחורים והדרם, בחור מורם, נטע נעמן, וכ״ו, פלוני…, המתחנך למצוות״ (ולא הבר־מצווה או חתן הבר־מצווה). לפני שהוא מתחיל את ברכות התורה, פותח הפייטן בפיוט מתאים לבר־מצווה, ואז קורא הבחור את הקטע מהפרשה שלמד. אך לא כל בן־מצווה קרא את הפרשה בעצמו. אם הבחור באה גם היא לבית־הכנסת כדי לשמוע את בנה קורא בתורה. אחרי קריאת התורה שוב קורא בן־המצווה את דרשתו בעל־פה ובסיימו את הדרשה זורקים עליו כל המתפללים סוכריות וכל מיני מתיקה, וכל הילדים בבית־הכנסת מתגוללים על הרצפה לאסוף את הסוכריות. לקראת סוף התפילה מחלק השמש מין נוגט (nougat) הנקראת נוויגאדו לכל המתפללים.
המלה נוויגאדו איננה מובנת, ואולי היא מלה ספרדית. נוגט זו עשויה שקדים או בוטנים מטוגנים בסוכר ושמן. כשהנוגט מוכנה, חותכים אותה ועושים ממנה ריבועים ריבועים ומדביקים את הריבועים בנייר לבן.
בחזרה מבית הכנסת מושיבים שוב את הבן־מצווה על כיסא ומרימים את הכיסא על הראש, וכל השיירה עוברת בשכונת היהודים כשהיא מלווה בלעוואדין ובפייטן. השיירה מתעכבת בהרבה בתים, משום שהרבה משפחות ביקשו מהורי חתן הבר־מצווה שייתנו להם לקבל אותו. ואכן הבחור שלנו מתקבל בכל מקום בקריאות יו… יו… (זג׳ארית) כשמרקידים אותו עם כיסאו על הראש. המשפחה
המקבלת את מול־אתפלין מכבדת אותו ואת כל החבורה בחלב, תה ועוגות, כשהמנגנים עושים כל שביכולתם לשמח את הנוכחים. כמובן, ככל שהגבירו בשירים ובריקוד (תסטיח די מול־אתפלין), כן המשפחה המזמינה הוסיפה לג׳ראמא למנגנים ולסַבָּל־רַקָּד. בן־המצווה חוזר מבית־ הכנסת עטוף בטלית ועטור בתפילין, ומסיר אותם רק לאחר הגיעו הביתה.
בערים אחרות במרוקו נהגו, שבן־המצווה מסיר את התפילין והטלית בבית־הכנסת, וחבריו חוטפים אותם ואינם מחזירים לו עד שפודה אותם מידם במיני מתיקה או בכסף. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 246¡ מלכה, עמ׳ 48.
אחרי התפילה כל המתפללים מלווים את בן־המצווה בדרכו הביתה, ורוב רובם מוחזקים ומוזמנים לארוחת־ בוקר חגיגית המורכבת מביצים שלוקות, כעכים מיוחדים, תה ומחייא, שמקומה לא נפקד משום מאורע או חגיגה. חברי בן־המצווה מבלים כל אותו יום בחברתו ואינם נפרדים ממנו, והוא מצדו מראה להם את טוב לבו בהעניקו להם סוכריות, סיגריות, ולפעמים גם כמה פרוטות.
לארוחת־צהריים הורי בן־המצווה עורכים סעודת מצווה די גדולה לכל קרובי המשפחה, ומוזמנים אליה הרבה תלמידי חכמים, ידידים ושכנים. אם הורי הבחור אמידים, הם מזמינים גם את עניי העיר לסעודה זו. מקובל היה במכנאס להגיש בסעודה זו הרבה תבשילים מיוחדים למאורעות חגיגיים (כמו אסכינה, זביב אונווא, אלמוך ועוד), כך שהסעודה נמשכה לכדי שלוש־ארבע שעות, עד שעת המנחה. בדרך כלל אין דרשות ודברי תורה בסעודה זו; מאידך גיסא הפייטן משמח את המוזמנים בפיוטיו ובשיריו משך כל הארוחה. למעשה הפייטן רק מנחה את המוזמנים, כי כולם משתתפים בשירה.
נהגו בעיר מכנאס שאם היו לאדם (בפרט איש עשיר) שני ילדים מועמדים לבר־מצווה, אף שאחד מהם גדול מהשני, ניצל האב את ההזדמנות ועשה בר־מצווה לשניהם יחד, למרות הבדל הגילים. עוד מנהג נאה היה במכנאס: אם אדם עשיר עושה בר־מצווה לבנו, היה לוקח ילד יתום ועושה לו בר־מצווה עם בנו יחד. אם היו לאותו עשיר שני ילדים והכין את שניהם לבר־מצווה, היה לוקח שני יתומים (לאו דווקא אחים) ועושה להם בר־מצווה עם שני בניו. יתר על כן, במקרים אלו לא עשה העשיר שום הבדל בין בניו ליתומים; אותן חליפות ואותם תיקי טלית ותפילין שקנה לבניו קנה גם ליתומים. ואם כיבד את בניו בשעון — אפנה שהתחילה להתפשט אצל העשירים בזמני — אז הוא קנה גם ליתומים. וכך עשו יהודי מכנאס תפלין בבת אחת לשני בחורים, ולפעמים גם לארבעה.
נספח א
מקום הפיוטים בחגיגת הבר־מצווה
הפיוט הוא ענף עממי וחשוב של הספרות הרבנית העשירה והרבגונית של יהדות מרוקו. חכמיה ופייטניה של יהדות מרוקו בכל הדורות טיפחו את יצירת הפיוט בהתלהבות רבה. הם חיברו פיוטים לכל ״עת חפץ״ בעברית פשוטה או בערבית מדוברת, כך שכל אחד יכול להבינם וליהנות מהם. פיוטים אלה נתחבבו כל כך על יהודי מרוקו, עד שאין לך הזדמנות או מאורע של הציבור או של הפרט שלא תעוטר בשירת פיוטים מעניינא דיומא. פיוטים אלו זומרו בבתי־הכנסת ובבתים פרטיים, בחגים ובמאורעות שמחה משפחתיים, בלחנים ערביים ואנדאלוסיים עממיים. פיוטים אלו נתחבבו על יהודי מרוקו לא רק בשל לחניהם העממיים אלא גם בשל תוכנם התורני, ומשום כך תפסו את מקום ״דבר התורה״ הנהוג אצל האשכנזים וקהילות אחרות בחגיגות שונות. מימרא השגורה בפי כמה מרבני מרוקו היא, ״פיוטים הם תורה״. כך למשל קובע הרב יוסף משאש באחת מתשובותיו, שאף על פי שבן־המצווה עדיין לא הגיע לגיל המצווות (והוא בגדר ״מי שאינו מצווה ועושה״), ואף שאין הוא קורא דרשתו ב״סעודת התפילין״ (הסעודה הגדולה שעורכים הוריו ביום הבר־מצווה), מכל מקום נחשבת סעודה זו ״סעודת מצווה״. הטעם לכך, מסביר הרב משאש, הוא שנהוג בכל ערי מרוקו, ״שאומרים בסעודת התפילין כמה שירות ותשבחות לה׳ המדברות בשבח שתי המצוות הגדולות, טלית ותפילין, והלכותיהן, ובשבח התורה, ומוסר לנערים, הכל בדרך של שיר שארגו הראשונים ז״ל על פי אגדות חז״ל, ויש פייטנים קבועים לכך ומזמינים אותם לסעודה לשורר בנועם שיח בין תבשיל ותבשיל, ואז ודאי היא סעודת מצוה״.
כמובן, פייטני הדורות חיברו פיוטים שונים לחגיגת הבר־מצווה, אך במכנאם נתחברו בעיקר שלושת הפיוטים המובאים כאן לדוגמה.
פיוט זה חיברו רבי דוד בן אהרון חסין, פייטנה המפורסם והעממי של יהדות מכנאס, והוא הותאם לכמה ניגונים עממיים. הפייטן דן בגודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין וסגולותיהן על פי מאמרי חז״ל והקבלה. ראה: דוד בן חסין, תהלה לדוד, קאזאכלאנקה 1931,
אלהים חי נורא אתה שפתי ישבחונך
תוך קהל עם זו קנית אשיח בפקודיך
עוז ותפארת עטרת לראשנו מצותיך
ככתוב בתורתך על ידי משה עבדך
והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.
נגד הלב והמוח יהי מקום הנחתם
להתיש ולשבר כח יצר הרע סגולתם
ילכו אלייך שחוח עמים בעת יראו אותם
יחתו מגבורתם כי שם יה נקרא עליך
והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.
ידידים תהיו זהירים לנהוג בהם ריב קדושה
כי בהם אחד ועשרים אזכרות בכל קציצה
ושי״ן דלי״ת יו״ד ניכרים בשניהם יוצאים החוצה
כל מחשבה ועצה תסיחינה מדעתך
והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך.
דבר גבורות אל אלים המה מודיעים ומורים
אותות ומופתים גדולים יום צאתי מבית המצרים
ככל התורה שקולים ותרי״ג מצוות מזכירים
ערוכים יהיו שמורים כתבם על לוח לבך
והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.
ועוד צוה גדול דעה אלהים מושיב יחידים
עשה גדילים ארבעה על ארבע כנפות בגדים
לשמרך מאשה רעה יהיו נצבים ועומדים
נגדך כארבעה עדים ויראתך מאלהיך
והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.
דרכי האל ומצותיו שמעו נא ותחי נפשכם
את חוקתיו ותורותיו ולעבדו בכל לבבכם
יריק עליכם ברכותיו ויש שכר לפעולתכם
אליו תאמרו בפיכם יתגדל שם מלכותך
והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.
פיוט ב'
. פיוט זה חיבר רבי יעקב אבן צור, אחד מגדולי הפייטנים וגאוני התורה של יהדות מרוקו. גם הנושא של פיוט זה הוא, כמובן, גודל שתי המצוות, ציצית ותפילין. ראה: ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, נא־אמון 1898, עט׳ 62א.
אל גדול נורא-נאזר בגבורה -ברוב תפארה -הוא עטרנו.
נוטה עליות- צונו להיות- ארבע ציציות- בכנפותינו.
יה הכביר מלין- להיות רגילין- ללבוש תפילין- על זרועינו.
יוצר בראשית- צוה עוד לשית- טוטפת ושית- נגד מוחנו.
עוז הם נקראו- עמים בם יראו- מאד ייראו- מלפנינו.
קונה שמים- אז ממצרים- הוציא שבויים- כי הוא אבינו.
בראות נוראותיו- נשמור מצותיו- וכל חקותיו- כי הם חיינו.
חושה ידידי- הולך נדודי- מארץ דודי- אל עיר עוז לנו.
זבולך כונן- עלי תגונן- צורי ותחונן- פליטתינו.
קדוש ארחמך- גם ארומימך- ישתבח שמך- לעד מלכנו.
- טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
- מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
- עמוד 101-98
La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami-
Abraham Azulaï considère donc avec Cordovero. dont il reprend également la troisième préface du Sefer Simhat ha-Qatsîr, le pilpûl comme indispensable pour séparer le saint du profane et c’est pourquoi l’homme est à la limite passible de mort s’il est capable de se livrer à cette activité et s’en abstient. On est loin de la critique acerbe du pilpûl que l’on trouve dans certains passages des Tiqqûnîm et du Ra‘ya Mehemna. C’est après qu’il se sera livré à ce travail préalable qu’il accédera à l’intériorité de la Torah. Ainsi le pilpûl n’est pas considéré comme se suffisant à soi-même mais comme la condition préalable et indispensable à la debeqût.
“Saches que la Torah est l’essence de l’émanation qui s’étend. Elle est l’invention divine pour faire adhérer l’homme à ce qu’il y a de divin, pour purifier les âmes en vue de la lumière de la vie, de la vie authentique qui est l’adhésion à son Dieu dans ce monde-ci et à plus forte raison dans celui qui vient”.
Mais cette adhésion ne s’obtient qu’à la condition qu’il n’y ait plus d’écran qui fasse séparation entre l’homme et la Torah. Les qelipôt sont comme une plaque de fer qu’il convient de briser si l’homme veut combler le désir d’amour fiché en son coeur en vue d’adhérer à Lui. S’il accomplit cette tâche, il parviendra à l’extrême adhésion, savoir le grand esseulement, ha-hitbôdedût ha- gedôllah, qui le rapproche sans que rien ne s’interpose entre lui et son créateur.
Un autre problème débattu parmi les lettrés de l’époque est celui du hiddûsh, de la nouveauté, notion qui pose évidemment le problème des rapports entre la tradition et l’innovation, entre le passé et le présent. Azulaï rappelle d’abord que la Torah est revêtue de vêtements en bas. Or il existe dans la Torah de grandes lumières, ses mystères parmi lesquelles certaines sont encore occultées jusqu’à ce jour. Lorsqu’il existe dans le monde des hommes susceptibles d’innover dans les mystères de la Torah c’est de là que cela procède. Le hiddûsh est donc au sens étymologique du terme une découverte par le juste d’en-bas d’une lumière d’en-haut.
Il distingue deux niveaux de Hiddûshîm. Le premier niveau concerne l’interprétation des versets et correspond à Malkhût, car la Torah écrite est dans le mystère de Tif’eret et son commentaire dans celui de Malkhût évoqué dans le Zohar par l’expression milley de-’orayyta. Le second niveau est celui qui n’est pas au niveau du sens littéral du verset mais dans le mystère des interprétations qui sont connotées dans le Zohar par milley de-hôkhmata. Ce qui lui permet de diviser le corpus zoharique en deux parties: d’une part le Zohar qui est interprétation des Ecritures, d’autre part les Tiqqûnîm qui ressortent des milley de-hôkhmata.
Toujours à la suite de M. Cordovero, on nous dit que celui qui dans le monde adhère le plus à Dieu est celui qui en a la plus grande intelligibilité. Et puisque Moïse est celui là, il est celui qui saisit la Torah plus que tous les humains. C’est pourquoi se sont trouvés inclus à l’avance dans sa pensée tous les hiddûshîm qui surgiraient par la suite d’après ce qui a été enseigné par les sages: “Tout ce qu’un élève avancé énoncera comme nouveauté a été enseigné à Moïse”. Mais la question se pose alors: si Moïse avait voulu dévoiler, mettons les mystères de la Merkabah, n’aurait-il pas été en mesure de le faire avec plus de profondeur qu’Ezechiel? La réponse est oui mais Dieu a dévoilé à Moïse que tel prophète surgirait pour Israël avec telle prophétie et à telle époque; et qu’à partirde l’influx dispensé par Moïse il prophétiserait ceci et cela. Il n’a pas été permis à Moïse de dévoiler ce mystère avant la venue d’Ezechiel et par son truchement. Il en va de même pour les autres livres de la Bible aussi bien que pour les stipulations des rabbins comme l'erub du Sabbat. Tout ce problème est lié à celui de la temporalité. Le temps est le mystère du mouvement des sefirôt, gilgûl sefirôt. Car l’ordre des temps originel est sans fin, ni limite. Une sefirah particulière est liée à chaque moment du temps dans une modalité chaque fois nouvelle. Ainsi en va-t-il pour la Torah: les justes de chaque génération depuis Adam rajoutent connaissance sur connaissance et saisissent de mieux en mieux. Et de même pour le mystère du mouvement des âmes qui est lui aussi sans fin. Elles jaillisent et se renouvellent et chacune a sa part dans la Torah qu’elle enseigne à l’autre dans une harmonie et une union qui se retrouve entre les sefirôt. Dans ce grand arbre qu’est la Torah, c’est à travers chaque rameau que s’exprime ce qui est dans la racine, tous les mystères présents en Tif’eret où se trouvent inclus à la fois les six cent mille âmes d’Israël et les six cent mille lettres de la Torah dans une correspondance parfaite.
De même l’âme de Moïse inclut toutes les âmes et réciproquement cette âme se trouve manifestée à travers chaque âme individuelle, à travers chaque livre biblique comme le rouleau d’Esther ou chaque précepte comme Y’erub. Et cela par le lien qui unit la modalité de la Torah avec la modalité du déroulement de la modalité c’est à dire le temps d’en-haut spirituel. Ainsi s’explique que le plus nouveau soit aussi le plus ancien!
Un autre problème qui passionnait l’opinion des contemporains d’A. Azulaï était celui du maggi- disme, phénomène largement répandu dans cette génération. Il suffit de penser au maggid de Joseph Karo ou à celui de J. Taytazak. Notre auteur va évoquer le problème en ne recourant cette fois non à Moïse Cordovero mais aux vues exprimées par Hayyim Vital au commencement de son Sha’ar Rûah ha-Qôdesh. Son point de départ est que l’homme qui s’adonne à l’étude de la Torah et des préceptes crée par là des anges à la mesure de son étude. Rien n’est jamais perdu des oeuvres pies de l’homme, même pas le souffle qui sort de sa bouche, comme le déclare le Zohar. Cela dit, tout dépend de l’oeuvre de l’homme: l'ange engendré par l’étude de la Torah l’emporte sur c mi créé par un précepte.
C’est là le mystère des maggîdîm, des anges qui révèlent aux hommes l’avenir et des mystères ésotériques. Et selon la nature de l’étude pratiquée par l’homme, son message sera entièrement véridique ou bien mêlé de mensonges car l’ange lui aussi peut être mélange de bien et de mal. Certains procèdent du monde de Y’asiyyah car engendrés par les pratiques, d’autres du monde de yetsirah produits par l’étude, ceux issus du monde de beri’ah le sont par la kawwanah et la pensée pure.
Le mystère de la prophétie et de l’esprit de sainteté consiste en une voix envoyée d’en-haut pour s’entretenir avec le prophète ou l’inspiré. 11 est impossible à cette voix en tant que telle de s’incorporer et de retentir aux oreilles du prophète si ce n’est en se revêtant au préalable de cette voix corporelle qui sort de la bouche de l’homme lorsqu’il étudie la Torah ou qu’il prie. Alors l’une est revêtue par l’autre, se trouve jointe à elle et parvient à l’oreille du prophète qui l’écoute. Il arrive aussi que la voix d’en-haut se revête de la voix de justes du passé ou du présent et qu’ainsi liés, ils viennent s’entretenir avec lui et cela parce que le juste en question est à la racine de l’âme de l’inspiré! Il existe dans la prophétie et l’esprit de sainteté nombre de degrés modulés selon la succession qôl voix, dibbûr parole, hebel souffle. La différence entre la prophétie et l’esprit de sainteté tient en ce que dans la prophétie s’opère par la voix ou la parole du passé qu’elle soit de lui ou d’en- dehors de lui cependant que pour l’esprit de sainteté ce n’est pas ainsi: c’est à partir du souffle du passé précisément qu’elle soit de lui ou d’autrui. Le maître de tous les prophètes est Moïse notre maître parce que la modalité de sa première voix provient de lui-même et se trouve revêtue dans sa voix d’à présent. Au premier rang des inspirés se tient le roi David qui revêt également son propre souffle du passé dans son propre souffle du présent. L’autre différence corrélative est que la prophétie est rivée à Tif’eret, l’esprit de sainteté à Malkhût.
La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami-page 27-26
מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו עמוד 48-חלק ראשון
מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד:
מנהג ירושלים
מחבר הספר ותתפלל חנה הר, פרג׳ חיים יחזקאל יאודה פירט לנו מנהגי ירושלים למוצאי פסח וז"ל:
א) במוצאי יו״ט מתפללין ערבית כמו במוצאי יו״ט לחוה״מ ומבדילים בתפלה ש״ע:
ב) ומרבים בשירות ותשבחות ללוות המועד בשמחה וגם לכבוד אסרו חג וכמו ששמחנו בכניסתו כן חובה עלינו לשמוח ביציאתו וה׳ יזכנו למועדים ולרגלים אחרים בביאת משיחנו אכי״ר:
- לוקחים שבולים של חטים או שעורים וחובטים אותם על כתפיהם לסימן טוב ואומרים ״שנתך תהיה ירוקה״ בעשב הזה שהוא ירוק ולח ומנהג טוב הוא. אח״כ מניחים ממנו בפינות הבית ומביאים מיני מתיקה כגון דבש ותמרים וביוצא כדרך שעושים בר״ה לסימן שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש כן עתה עושים לסימן הזה:
- אמר רבי יוחנן המחוזי בשם רבי יוסי המחוזי כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ופירש״י איסור לחג שמכבדו במוצאי יו״ט באיכילה ושתיה. וי״מ במחרת יו״ט.
- ענין אכילת מצה אחר הפסח אין בו משום בל תוסיף ויברך עליה בורא מני מזונות או יברך המוציא על הפת ויאבל שיעור ברכה ואח״כ ישלים מן המצות הנשארים אצלו ויברך ברכת המזון:
- נוהגים להרבות קצת באכילה ביום אחר החג והוא אסרו חג מור״ם ז״ל. בירושלים קוראים לאסרו חג בנא דמועדא ר״ל בן המועד:
- כתב הרב חיד״א זיע״א יום אסרו חג ישתדל לעשות סעודה נאה בי יש סוד בדבר וגם ע״פ הפשט הוא מצוה:
- ישמח ישראל ביום הזה בי קדוש הוא ושמחתו תהיה לשם שמים והעיקר שמחת הנפש ולאו דוקא שמחת הגוף למלאות בטנו מכל מעדנים בשר ויין ויאכלו וישתו ויקומו לשחק ונגן ולרקד כמשפט הובאי יין כאשר ירבו בשתייתו כן ירבו שטות והוללות כן דרך בוערים בעם רקים ופוחזים למלאות שחוק פיהם ולשונם רנה ועוד נוסף לשמוע שירי נשים מפיהן ואז תערב להם השמחה ואמרינן קול באשה ערוה וכאשר לא שת לבו לזאת מרוב שכרותו יגרום לו רעה אחרת להתערב בנשים ולהסתכל ולהרהר בהם הרהורי עבירה קשים מעבירה והרבה רעות יצמחו מזה כידוע ולא אפשר לאמר ונקה בי ירגילם יצרם לערוה. לכן הירא את דבר ה׳ לא יתערב עמהם ויתרחק מזה וכיוצא ולא נצטוינו להשתכר ולגרום רבות רעות ח״ו כי מי פתי יסור הנה לעשות כמעשיהם. ע״כ האיש אשר נגעה יראת ה׳ יתן אל לבו כל זה.ועוד ולא אף זו קאמר אחרי כלות השירים אחרי כן יבואו לדבר לשון הרע ורכילות וליצנות וניבול פה וכזב וילחמו זה עם זה. זה אומר ככה וזה אומר ככה יבא השלישי ויכריע. יותר מהם ירשיע. החנף ולאמר צדקתם במסנכם ובו׳ הזאת תקרא נעומ׳י האם זאת תקרא שמחת מצוה כי התחלת עבירה וככלותם כל זה ישכבו וירדמו ולא ידעו בשכבה ובקומה ויאבדו זמן התפילה לא בציבור ולא ביחיד וכל זה גרם להם שלא שמרו עצמם מקודם לדעת התכלית היוצא להם וזהו בונת הפסוק וגילו ברעדה הגם שתשמחו ותגילו בשמחת מצוה כל זה יהיה ברעדה ופחד ומורא יעלה על ראשיכם מפחד ה׳ ומהדר גאונו לבל תתעו מדרך הישר ח״ו והיה בכם חטא אם כה תעשו ויכולתם עמוד נגד היצה״ר לבל תכשלו לא על חמורה ולא על קלה אשרי מי שמשים בדעתו כל זה ויותר. ה' יצילנו מכל דבר הצומח ממנו מכשול ועולה. ולא נטה מדרך הישר והמסילה:
ט) יקבע זמן לתורה אם מעט אם הרבה ולא יאבד כל היום כולו באכילה ושתיה וטיול ויעשה העיקר טפל וטפל עיקר זה יצא מן הכלל אלא תערב בהם שמחת הנפש שהיא תורה ומצוות:
י) יתפלל מנחה וערבית בציבור באימה וביראה ובכוונת הלב ובבן תערב שמחתינו. השיבה אחריתנו מראשיתינו. נא ה׳ קבל תפלתינו ברחמים וברצון. קול שמחה וקול ששון שלח לנו מבשר וגואל. בנה מקדש ואריאל. אז ישיר ישראל. עכ״ל הרב ותתפלל חנה.
לוקחים שחת של תבואה ובאגודת שבלים האלו יכו איש את רעהו ויאמרו פסוק ויתן לך האלקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש והמנהג הזה יקרא בערבית ״שנת אל חדרא״ היינו שנה ירוקה.
(ירושלים,לונץ,א,עמ׳ 47).
מנהג הספרדים בארץ ישראל, סוריא, תורקיא ומצרים במוצאי החג להכין עששית מלאה שמן ובה נרות דלוקים והבעל בית נותן בה מטבעות כסף ומעטרים אותה בשבלי שעורים ירוקים והבעל בית לוקח איזה אלומות שבלים בידו וחובטם בראשונה על גב אשתו, מברכה, יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה וחוזר ועושה כן לכל בני ביתו.
(כתר שם טוב, ג, ענל'365).
כפי שחקרתי ודרשתי נוהגים גם רבים מן הספרדים כאן בירושלים עיר קדשנו להביא במוצאי פסח אגודות של שבלים ולהכות בהן איש את רעהו בדרך של התול וצחוק ומברכים זה את זה בלשון הכתוב ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כפי שבארו לי זקני חכמי הספרדים מקור המנהג הוא משום שבפסח נדונים על התבואה וכיון שבפסח גופא אי אפשר להכניס שבלי התבואה הביתה לכן נדחה המנהג למוצאי החג.
(חגים ומועדים, עמ׳ קצז).
נהגו לחבט באגד של ירק ולהגיד ״סנתך חדרה״ תהא שנתך ירוקה, האב על כתפי הבנים, ואח״כ היו נוטלים הבנים את אגד העשבים וחובטים בהם על כתפי ההורים – במוצאי החג מקשטים השלחן בירק, מדליקים עששית ועורכים שלחן – בתחתית העששית מניחים מספר מטבעות זהב. למחרת החג נוטלים המטבעות המשומנות ומושחין בהן את הידים לסימן של ברכה. במוצאי החג נהגו להניח בתוך הנרתיק חצי נאפוליאון לסימן ברכה, המטבע נשאר למשמרת במשך השנה ולא פרטו אותו.
(זכור לאברהם, עמ׳ 222).
' מנהג חברון
באסרו חג היו כולם יוצאים קבוצות קבוצות למעין הקשקלי, ולוקחים עמם מאכלים, ליד הקשקלי צמחו ירקות והיינו קונים מהערבים את הירקות, חסה וכו׳ מכינים סלט, ומבלים שם את היום, כשאנו שרים ומנגנים בבלי זמר.
(ספר חברון, עם׳ 385).
מנהג בגדר אגפיה
בשמיני של פסח אנשים נשים וילדים הולכים לנהר, רוחצים פניהם במים, וכל אחד מברך את חברו יהי רצון שתעלה ותגבה כמו הנהר.
(מסע בבל, עם׳ רכח).
בליל מוצאי החג נוהגים הנערים להכין אגודות ירק כדי להצליף בהם את הוריהם, קרוביהם ומכיריהם תוך קריאה: ״סנתך חדרה״ או שנתך תהא ירוקה, וזה סימן להצלחה.
(ילקוט מנהגים,עמ׳ 7וו).
(מנהג בגדר דומה למנהג ערי החוף במרוקו לצאת לים ולעבור בכלים ברגל. במאראקש ואגפיה יצאו אל המעינות.)
מנהג סוריא
נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירינו ארם צובה וכן בקושטא ואזמיר.
(בית הבחירה, עט׳ רסט׳).
רבי יוסף בן נאים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום חגיגות מעין מימונה נוהגות היו ברחבי סוריא.
(זכור לאברהם,עט׳ 218).
מנהג מצרים:
מביאים על השולחן בליל מוצאי פסח מיני עשבים ירוקים ורעננים ומכינים עציץ נקוב מלא קמח על כל גדותיו ותוחבים בו פולים עודם ירוקים אשר הם בקליפותיהם החדשים ונותנים אותו לפני כל המסובים ואח״ב מביאים חזרת ועולשין וטובלים אותם בדבש ואוכלים אותם, וכל אחד מברך איש רעהו ואיש את קרובו בברכת שנה ירוקה, שנה רעננה, שנה מתוקה וגם נוהגים להכין עששית מלאה שמן עם נרות דלוקים כמנהג ארץ ישראל, ונוהגים לתלות אלו הענפים על קירות הבית וסביב הנר האמצעי שבבית.
(כתר שם טוב, ג׳, עט׳ 366).
מנהג המימונה קיים אצל יהודי מצרים דלא כמו שכתב ח.ז. הירשברג: לא מצאתי זכר לחגיגות מימונה במצרים.
(זכור לאברהם,עמ׳220).
מנהג שאלוניקי
במוצאי החג היו הילדים בדרכם מבית הכנסת מלקטים עשבים ומוסרים לאמא. היא היתה מניחה העשבים בכל פנות הבית, מפזרת עליהם מעט סוכר ואומרת ״אניו וירדי קי נון סי סיקי״, היינו שנה ירוקה שלא תתיבש״. והיתה מסיימת בברכה ״אינבראנדא בואינה״ כלומר קיץ טוב.
(זכור לאברהם, שם).
מנהג קורדיסטאן
באסרו חג היה בעל הסדר (שבביתו התארחו אנשים רבים לסדר פסח) מזמין אנשיו וסועד להם בפיתות תנור, מאכלי חלב, ובצל ירוק.
(הגדה בשפה קורדית זאכויית, עמ׳ יח).
מנהג תורקיא
ליל מוצאי פסח נוהגין ״לשטוח שבלים בבתים ומגיחים ג״כ שבולת בראשם משום דפסח נדונין על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע.
(מועד לבל חי,ס׳ ד׳).
מנהג תוניס
במוצאי החג, אחרי ההבדלה, מפזר בעה״ב עלי חסה על רהיטי הבית ואומר ״כאדדר נא ולעאם כאדר״ ״ השנה תהא כולה ירוקה.״ יש תולים עלי חסה על שערי הבית.
ביום האחרון של החג עושים ״טארונה״. איזה חברים לוקחים יהודי אחד וצובעים לו את הפנים בצבע ומלבישים לו איזה תלבושת משונה ואז יוצאים לרחוב העיר ותיכף יתלקטו אליהם ילדים וגדולים ואומרים ״אטארונה אלגימאמא״, ״אטארונה אלגימאמא״. וחוזרים על הפזמון הזה עד שמגיעים ליד איזה בית, נעמדים לפניו ודופקים על הדלת במקל גדול שבידם ואומרים ״אטארונה אלגימאמא״, האד״א חו"ש סידנ״ה, ימלאה״א מולאנ״ה״(זה החצר של אדוננו, ימלאנו כל טוב ה׳ אדוננו) ״אטארונה אלגימאמא, האד״א חו״ש סידנ״א, ימלאה״א ויזידנה״ (זה החצר של אדוננו, ימלאנו ה׳ ויוסיף לו כהנה וכהנה) ובעל הבית מוציא להם כל טוב יין ומצות וזרעונים וכדומה. ואז אומרים עוד הפעם ״האד״א חו"ש סידנ״א ימלאה״א ויזידנ״א״ ״האד״א חו״ש בובשי״ר ימלאה״א בלקמ״ח והשעיר״(זה החצר מבשר טוב, יהיה מלא בחטים ובשעורים). וכהנה חרוזים אומרים. יש מי שמכבד אותם להכנס בבית ונותן להם מנה יפה, ושם רוקדים ועושים מיני שמחות. יש מי שאומר כי המנהג הזה הובא מעיר טראבלס ע״י יהודים משם ששהו בג׳רבא, ומהם ראו יהודי ג׳רבא וכן עשו. אבל בית הדין ראו כי מזה יוצא איזה תקלות ואז גזרו לבטל אותו, ובכל זאת עושים עד היום איזה זכרון קטן ממנו.
במוצאי החג כל היהודים הולכים לשדה להביא משם עצי זית, ומוליך אותו הביתה ואז כל אחד ואחד חובט על גב חבירו ואומר לו ״כה לחי״, וחבירו עונה לו ״ואתה שלום״. ועושים את זה גם לילד בן שנתו.
הערבים מביאים בליל מוצאי החג דגים ושאור למכור ליהודים, שנוהגים לעשות פת בתנור בבקר לאכול עם תבשיל הנקרא ״קלאי״ה״ הנזכר למעלה. בלילה השני שלאחר החג עושים מאכל הנקרא ״כוסכוס״ שהוא עשוי מהסולת וכבר דיברנו עליו למעלה. והכוסכוס הזה קוראים אותו ״כוסכוס-של-מימונה״ (כשכש״ו מתא״ע למימונ״ה). הסולת שעושים ממנו הכוסכוס יש מקפידין שקודם החג קונים חטים וטוחנים אותם להיות מוכנים בשביל הכוסכוס של המימונה. ויש נוהגים לאחר החג וקונים חטים ובו ביום טוחנים אותם. אבל אסור לעשות מהסולת הנמכר בשוק.
ויש שעושים המימונה מבכרות לחם לאחר שלשה ימים. ומקפידים להכין את הקמח קודם החג, ועם עבור החג אופים את הלחם בתנור הנמצא אתם בבית, ואסור להם להוציא אותו החוצה לבל יראו אותו אנשים שאינם מבני משפחתם. ויש שמערבים בלחם הזה חרוסת וצמוקים ויין. והלחם הזה, יש שאוכלים אותו עם תבשיל הנקרא ״קלאיה״ הנ״ל. ואינם יכולים להביא לחם אחר הביתה רק עם אכילת לחם המימונה. וגם ללחם הזה קוראים ״כב״ז מתא״ע למימונ״ה״(לחם של המימונה).
קודם החג שמים לב לשמור מהכבש הנשחט בשביל החג את הלחי עם קציצות בשר, ונותנים אותם במלח בשביל שלא יסריחו. ובזמן הזה נותנים אותו במקרר ויש נוהגים לשמור מהירקות הנקנים לחג בשביל הכוסבוס של המימונה, ולמה נקרא בן בשם ״כוסבוס״ של מימונה״ אין אנו יודעים וגם אבותינו לא סיפרו לנו. ואולי בעלת הבית שעשתה הכוסכוס הזה מאיזה סיבה הידועה אצלה היתה נקראת מימונה. ואולי כי מלת מימונ״ה בערבית פירושה ״מוצלחת״, וכמו שאומרים לנוסע ״נסיעה מימונה״, אולי לרמוז כי עבר עלינו החג בשלום בלי שום חשש חמץ, הלכנו בדרך צלחה.
לאחר שמבשלים הכוסכוס שומרים אותו במקום מוצנע שלא יגע בו שום אדם, ובלילה לאחר שכל המשפחה נמצאת בבית מתחילים לאכול. ויש נשמרים ונזהרים מאד מאד שלא יפול מאומה מהכוסכוס הזה ארצה, והילדים מאכילים אותם, כדי לתת לב ולשמור שלא יפול מאומה אפילו גרגיר אחד על הארץ. וגם נזהרים שלא יותירו ממנו עד בוקר, ואם קרה שאחרי שאכלו ודחקו את עצמם, ובכל זאת נשאר להם מהכוסכוס, אז מוציאים אותו חוץ לבית ומפקירים אותו. פעם אחת נשאר מהכוסכוס הזה ולא ידעו מה לעשות לו, סוף דבר היה להם יהודי שכן שיש לו חמור אז נתנו לפני החמור מה שנשאר בתקוה שעד הבקר יאכל את הכל. בבקר השכם הלכה בעלת הבית ישר אל החמור, וכמעט נתעלפה כאשר ראתה כי החמור השאיר מהכוסכוס. אז ידעה כי בלי ספק יקרה לה איזה מקרה בלתי טהור, וכך היה. ואמרה שקרה לה זה מפני שהשאירה מהכוסכוס עד הבקר. *
כל המנהגים שנוהגים איזה משפחות מרשים לעצמם לשנות בהם או לבטלם אם ב״מ נפטר גדול הבית. אבל בענין הכוסכוס של המימונה אסור להם לשנות מאומה. מסורת אומרת שיש משפחה אשר שינתה את הכוסכום של המימונה וקרה לה מקרה לא טהור. לאחר גמר אכילת הכוסכוס רוחצים את הכלים, ואם ירחצו אותם בבית אולי יפול איזה גרגיר הנדבק בכלים, ולכן יוצאים החוצה ושם רוחצים אותם יפה יפה את כל הכלים שנשתמשו בהם לאכילת הכוסכוס של המימונה.
(גריבה יהודית, עט׳ 93-90 ר׳ בועז חדד)
מנהג ג׳רבא = היהודים הולכים לשדה להביא ענפי זית וכל אחד ואחד חובט על גב חבירו ועל גב בני ביתו ואומר כה לחי! ועונים: ואתה שלום! ועושים זה גם לילד בן שנתו.
מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו עמוד 48
מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו-חלק שני ואחרון
מנהג לוב
אבי המשפחה קונה חסה ופרחים וכשנכנס לביתו חובט בהם על ראש כל אחד ואחד מבני הבית, אם המשפחה מברכת כולם בברכת ״כה לחי״.
את כוסכוס המימונה ולחם המימונה מכינים בגרבה ביום אחר האסרו חג!.
(שם).
מנהג אלג׳יריא
ראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה וכן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה ודשנה ורעננה ומתוקה כדבש.
(שו״ע שער שלמה, סי׳ מז׳-נה׳).
נהגו בליל מוצאי יו״ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכוס ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.
(זה השלחן, בי, סי' נה).
ובימים אחרונים (של פסח) באתי לעיר פרענדא … ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה כותח הבבלי שקורין אותם לעבון, ואחת מלאה קוסקוס ואחת מלאה קמח וילכו לשדה וילקטו עשבים ותחבו בראשם והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכף אחת קוסקוס, והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… לזכר שנה טובה.
(ארחות משה, עמ׳ כה/ ר' משה ארנשטיין).
בקהילות מזרח אלג׳יריא סעודת ליל מוצאי פסח נקרא סעודת טחמס (סעודת החמץ).
ליל המימונה במרוקו
- בשכונה
אם בקהילות ישראל מוצאי חג הפסח הוא זמן שקט הן בבית והן ברחוב, והוא מוקדש להחזרת כלים של פסח למקומם, הרי שבארצות צפון אפריקה תכונה רבה ניכרת ברחוב ובבית לקראת צאת החג – מוסלמים באים לשכונה ובידם שבולים ירוקות, חמאה וחלב, פרחים וירק. יש המביאים דברים אלה כשי למכירים יהודים ויש הבאים למכור. הרב דוד אסבאג כתב על כך:…. מהמוני העם הטועים באיסור חמץ, תוך חג פסח, שממהרים ביום אחרון של החג ולא מחכים עד צאת הכוכבים… ומהמוני העם ביום שמיני של פסח מקילים להביא חמץ לבית וקונים שבולים ופולים ופרחים.
(בתרגום משפת יהודי מרוקו, הגדת שאר ירקות, דף ה׳, ר, דוד אסבאג).
מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת אותותיה במלאח. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר, אין זו אווירה של מוצאי החג כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התבונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.
(זכור לאברהם, פרק המימונה וחגיגות אסרו חג פסח, הירשברג).
בקהילת־ווזאן רוב המשפחות יש להם מכרים ערבים שמביאים להם צרכי חג המימונה מבעוד יום.
- בבית הכנסת
מקיימים תפילת ערבית חגיגית, מאריכים בברכו, קדיש בנגון מיוחד פסוקי או מזמורי תהילים לפני התפילה, קטע תערב רנתי אחרי התפילה וכן תרגום אין כאלקינו לספרדית או לשפת יהודי המקום אחרי התפילה
מנהג פאס לפני תפילת ערבית אומרים מזמור השמים מספרים כבוד אל וכו' ובהגיעם לפסוק והוא כחתן, אומר אותו כל הצבור בקול רם. אחרי תפילת ערבית אומרים הפיוט אין כאלקינו (השייך לתפילת שחרית בנגון ובתרגום לספרדית בבית כנסת ״התושבים’ אשר בפאס בשאר.בתי הכנסת אומרים אין כאלקינו בתרגום לשפת יהודי פאס.
מנהג צפרו: נהגו לאמר הפסוק ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם וכו' (שמות י״ב) בתרגום לארמית ולערבית יהודית – וכן אמרו קטע מאזהרות של חג השבועות: תערב רינתי ויוחק שיחי לפניך במולואת אבן ויהלום.כל הצבור אומר בקול רם הפסוק אחרון בקטע: וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.
מנהג קהילות מקנס וואזאן(מרוקו)
תפילת ערבית נערכת ברוב פאר ובשירים. אנשי התברא קדישא מתפלל־ם כולם בבית הכנסת של ייאשיך״ הוא הנגיד. בתום התפילה נושאים הנשיא על כתפיהם רוקדים ושרים עד שמגיעים לבית הנשיא מבית הכנסת. זמן רב עבר עד שבני הקהל הגיעו לבית הנשיא הוא הנגיד.
- בבית
בפאס נהגו לעטר מנורות, מראות ושעוני קיר בשבלים וירק שמביאים להם המוסלמים. בתיטוואן נהגו לשים דגים חיים בתוך קערה של מים.
בווהראן נהגו לשים כלי כסף וכלי זהב על שלהן החג.
באלג׳יר נהגו לקשט נרות הבית בשבלים וכן לפזר שבלים בפינות החדרים על המשקוף רעל שתי המזוזות.
ליל המימונה בדבדו(מרוקו):
בדברו בעלת הבית ערכה שלחן עם מפה לבנה, נרות דלוקים על שלחן החג, שבולים ירוקים, פולים טריים ורעננים, צלחת קמח, חלב, חמאה, מיני מתיקה ופירות מתוקים ויבשים: דבש, תמרים, שקדים ועוד. יש שתקעו הפולים בתוך צלחת הקמח, שטיחים נאים מקשטים החדרים.
בעל הבית בא מבית הכנסת ובפיו איחולי 'תרבחו ותסעדו ותפרחו'
– 'תצליחו, יעלה מזלכם, ותשמחו' וכך הוא מתקבל ע׳י בעלת הבית ובני הבית – ומברך על כוס הבדלה.
נהגו לקרוא, במנגינה ובקול, בפרקים הראשונים של ספר משלי שלמה בן דוד. יש ומתרגמים לבני הבית הפסוקים בכדי שיבינו. ויש קוראים משניות במסכת אבות.
בעל הבית מגיש לעקרת הבית תמר ממולא שקד טבול בחמאה ודבש תוך איחולי שנה טובה ומבורכת ומוצלחת. האם חוזרת על מעשה זה ומאחלת איחולים דומים לאב.
האב מגיש תמר ממולא וטבול בחמאה ודבש לכל אחד מבני הבית ומאחל לכל אחד איחולים רבים. וכן עושה לכל אחד מבני הבית, בין כך ובין כך המבקרים הראשונים מגיעים לבית לאחל ולהתברך. בעלת הבית מנצלת רגעי פנאי כדי להכין בזריזות את המופליטה הנק׳ 'מזאווז' בדברו ע"ש שזה בצק כפול: זוז- שנים בשפת יהודי מרוקו,הילדים הרבו לבקר בבתים ובפיהם איחולים וברכות.
בעלת הבית מכינה בצינעה ובתפילה ״לכמירא' הם השמרים עבור הכנת הלחם שלמחרת. בעלת הבית התכוונה בהכנת לכמירא שהברכה לא תחסר מהבית.
הכנת השמרים לאפיית לחם במוצאי החג: לכמירא
בכמה קהילות קראו לשמרים ״אלעריסה״ היינו ״העריסה' ברוח הפסוק ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה(במדבר טו).
תשומת לב מיוחדת נתנו לשמרים ״כמירא' של ליל המימונה, המשמשת להכנת הלחם ביום אסרו חג. יש נשים שהקפידו, מראש חודש ניסן לאסוף ולשמור מי גשמים להכנת השמרים'כמירא' בליל המימונה. יהודים בקהילות מאראקש נהגו לשמור יין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים – באותו מעמד שרו הפזמון:
בסימן טוב והצלחה – תהיה לעדתנו
וקול ששון וקול שמחה – יישמע בארצנו
ואז תהיה הרווחה – בביאת משיחנו.
אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, ויש נהגו לכסות השמרים בטלית,כדי שיתפחו, ועל הטלית הניחו צמיד זהב או כסף, ויש תחבו מטבע כסף אל השמרים – מטבע כסף זה שימש אך ורק למטרה זו ונועד לסמל הברכה, בזמן הכנת השמרים: 'בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו' – הרעיון המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת עליית גורל היהודים או אולי השמרים 'חוזרים' הביתה בצורה חגיגית, לאחר שהוצאו מהבית בערב פסח בטכס 'כל חמירא' מנהג דומה נהגו אי-פעם בקהילות פולין ״א חמצ׳דיקער ברבו' (ברכו של חמץ) בו הכניסי בצהלה חזרה את החמץ הביתה.(בן-עמי).
מנהג ג׳רבה
במוצאי התג מבינים ה׳חמירא* _ ומברכים על זה ברכת כה לחי ושנה טובה.
מנהג דבדו
הכנת השמרים נעשתה בצינעה גדולה כדי שתשרה הברכה בלחם ובזמן הכנתה היו עקרות הבית ממללות ברבות 'ברכת אליהו הנביא', 'לבריאות ולשלווה', שתחול הברכה במעשה ידינו.
' מנהג תארודאנת
עיקר הטכס היה בהכנת הבצק עם בני המשפחה הנרחבת, ולטקס הופיעו ידידים וקרובים. האשה הנכבדת במשפחה היא אשר לשה את הבצק, וכל זמן הלישה הגברים שרו שירים ופיוטים. לאחר הפיוט י׳בסימן טוב והצלחה תהייה נא לעדתנו' זמרו פסוקים מספר משלי, והמשיכו בקריאת 'אשת חיל מי ימצא'… ובפרקים ממסכת אבות (קטע ראשון מכל פרק), ועברו לפיוט 'לשנה הבאה בירושלים'. בשעה שהגברת הנכבדת לשה הבצק הוציאו מטבעות המשפחה היקרים ביותר, מטבעות עתיקים מזהב וכסף השמורים מדורי דורות – מטבע אחר מטבע ננעץ בתוך הבצק – למחרת, לפני אפיית הלחם, הוציאו את המטבעות וברכו למזל טוב וכן תרבחו ותסעדו.
(ד׳׳ר יוסף בן שיטרית, לפי חוברת מימונה 1983, עמ׳ 24-23).
מנהג טנג׳יר
הקמח שהיה על המגש בליל המימונה, ממנו עשינו השמרים – ערבבנו הקמח עם שמן ומים – ובתוך התערובת הכנסנו טבעת הנישואין – בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש.(פ. כהן, חוברת מימונה 1983, עמי 9).
מנהגי חתונה
טריפולי: עיקר שמחת המימונה התקיימה אצל המשפחה שבתם התארסה, מבקרים רבים באו לברך המשודכת. צפרו: בליל שני של פסח הלך אבי המשודך, עם החתן המיועד, לבית אבי הכלה, ושם קיים את הסדר. לימים תקנו, חכמי צפרו, תקנה האוסרת ללכת לבית הכלה בליל הסדר. בליל המימונה משפחת החתן נתנה מתנה (טבעת או עגיל) למשודכת ובכך היא נקשרת לחתן המיועד – גם קרובי החתן הביאו מתנות לכלה. יש שנהגו בליל המימונה לעסוק בחיזוקי הקשרים בין משפחת החתן למשפחת הכלה.
סדר הביקורים והאיחולים:
בצפרו: יש מקדימים לבקר בבית הנערה המיועדת, וזקן ממשפחת החתן המיועד מתיז עליה בפול שטבל בחלב ומגיש לה תכשיט זהב. ויש מקדימים לבקר אצל בני המשפחה, אחרי כן מבקרים בבית של כהן להתברך בברכת כהנים, ויש מקדימים לבקר אצל רבנים.
דרום מרוקו: באיזור דאדס יש מתחילים לבקר באותו בית בו בקרו לראשונה שנה שעברה. האיחולים: כאשר אורח נכנס, בעל הבית מברך האורח, המבקר חוזר על איחולים דומים לבעל הבית ולבני הבית, ולאחר קבלת הפנים ושיחת נימוס, האורח מברך על פרות או על משקה.
ברחוב
כאן עולמו של הנוער הבחורים מלובשים בהדר ויש מתחפשים בלבושי המוסלמים. האנשים העוברים ברחובות השכונה מברכים את הצעירים, שירים וקולות שמחה ברחובות השכונה.
הילדים בני שמונה עד שלוש עשרה מסתובבים קבוצות קבוצות, באים לבתים לאחל ״תרבחו ותסעדו ותפרחו״ ובעלת הבית מחלקת ־להם גרעינים ופירות יבשים.
בעיר וואזאן
חגיגת המימונה נמשכה רוב שעות הלילה. לפנות בוקר אנשים נשים וטף נאספו ברוחב הראשי, לוקחים בידם תופים ומחולות והולכים בשירים וברקודים לרחוץ ידיהם ופניהם במעיין הנקרא ״עין אגמיר״.
מנהג דרום מרוקו: יש קהילות שם היו קוראים את ההגדה בליל המימונה.
, (יהדות מרוקו,עמ׳ קלט', בן עמי).
מראקיש: נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המללאח וברגע שהשוער פתח הדלת, שרו פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. כן נהגו ללכת למעיין ״סאקייאת אל מזודי״: האשה מכה במים שבע פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה רגליהם ורוחצים פנים – יש שואבים מים מבאר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית
תאפילאלית: נהגו לשפוך מים על סף ביתם ואומרים ״טפענא אל – באס וול – עכאס״(אנו דוחים הרע והכשלון). כן נהגו לצקת באותו יום שמן על סף הבית, ולנגוע ברגליהם בשמן, טרם יכנסו לבית
דאדס: מוציאים בשעת התפילה את ספרי התורה ,מרקדים אותם, והעשירים פזרו ממתקים.
דרום מרוקו: לפי מסורת עממית קיימת בקהילות הדרום המאחר להקיץ ביום המימונה יהיה עצלן אותה שנה – היהודים שם מזכירים 'נעאס דלעומר״ או נמנום העומר, ולפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות.(בן-עמי) נראה שמסורת זו יש לה יסוד בפסוקים בספר משלי.
טבילה במעיין או בנהר ביום המימונה נועדה לגרש ״סכנה״ זו ולחסן האנשים מפני עצלות ימי העומר.
טיולים בחיק הטבע:
המנהג לצאת לטייל בחיק הטבע קיים במרוקו אך הוא לא מקובל בכל הקהילות וברוב קהילות מזרח מרוקו המנהג לא קיים.
ליל המימונה לפי ר׳ רוד אסבאג(מרוקו):
מודעת זאת בכל ערי המערב אשר תקנו לנו אבות מקדם ע״ה. וכן במוצאי הפסח קרא לילה. יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי בנסיות ילכו מחיל אל חיל. אחר תפלת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רנה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי רז׳ל משלי שלמה לדעת חכמה לא חסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים עבות. כתבתי פה כדי להדר דכולא ביה וביה תחזה טובה וברכה מרובה לעם זה אשר מחזה שדי יחזה.
מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו-חלק שני ואחרון
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
ברית מספר 36
כתב בעת הדו לשוני של יהודי מרוקו
2019-אות ברית קודש
יהודי דמנאת
עורך: אשר כנפו
עורך משנה: אליחי כנפו
אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת
אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
ו- ״מרד׳הדמנאתים״
הקדמה
מחקרים קודמים, שעסקו בעליית היהודים מצפון אפריקה, בכלל, וממרוקו בפרט, עסקו באספקטים השונים של העלייה בהיבט הרחב. הסטטיסטיקה שהוצגה במחקרים אלו הציגה את פילוח העלייה לפי ארצות המוצא, ולא התבוננה בעלייה מהזוית של קהילה ספציפית.
מחקר זה מתמקד במסכת העלייה של קהילה אחת במרוקו, היא קהילת דמנאת, ובוחן לעומק שתי פרשיות, שנקשרו לעליית יהודים ממנה במאי-יוני 1955. פרשיות אלו הינן יחידניות בהיסטוריה של העלייה לישראל, והן קשורות לשאלה מהותית ביחס בין הגורמים המיישבים לבין העולה: האם למי שעולה במימון הסוכנות יש זכות בחירה היכן ייושב בארץ ?
הפרשיה הראשונה התעוררה בגלל מאבק בין גופי ההתיישבות של מפא״י והפועל המזרחי על הזכות ליישב את עולי דמנאת במושבים המשוייכים אליהן (להלן ״שניים אוחזין בדמנאת״).עקב חוסר ההסכמה בין נציגי גופי ההתיישבות, ובינם לבין העולים, הועברו 209 עולים להסגר במחנה שער העלייה למשך 21-16 יום. בפרשיה השנייה הופעל לראשונה כוח משטרתי כדי להכריח עולים לצאת למקום הקליטה שיועד להם, וזאת בניגוד לרצונם (להלן: ״מרד הדמנאתים״). שתי הפרשיות זכו לתהודה רחבה בעיתונות התקופה.
המחקר נוגע גם בהיבטים שקשורים למסע העלייה של הפרט ומשפחתו הרחבה (החמולה). כדוגמא לכך מובאים ציר הזמן ופרטי עלייתם של מאיר בן חיים ורעייתו דדה (לבית אביטבול) זכרונם לברכה, שביחד עם שני ילדיהם הקטנים ומשפחות נוספות מחמולות בן־חיים ואביטבול, עזבו את דמנאת באפריל 1955, כדי לעלות לישראל.
רקע – העלייה ממרוקו בשנים 1954-1948
ערב הקמת המדינה מנה הישוב היהודי בארץ 650,000 איש. עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה רבבות עולים בתהליך שזכה לכינוי ״העלייה ההמונית״. מה־15 במאי 1948 ועד סוף שנת 1951 עלו לארץ 685,761 עולים ביניהם 30,750 היו עולים ממרוקו שהם קרוב ל־ 4.4% מכלל העולים.
מימדי העלייה הגדולים הטילו עול כלכלי עצום על מערכת הקליטה, והתחילו להישמע קולות, שקראו לצמצום העלייה החופשית. על רקע זה אושרו בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתאום בנובמבר 1951 תקנות להנהגת סלקציה של העולים לארץ. התקנות קבעו קריטריונים של גיל, מצב משפחתי, יכולת כלכלית ומספר נלווים למפרנס. כמו כן קבעו התקנות שכל מועמד לעלייה חייב לעבור בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מן הארץ וכי מועמדים, פרט לאלו בעלי מקצוע ואמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים. תקנות הסלקציה הביאו לכך שרק כשלושים אחוזים מן הנרשמים לעלייה בשנת 1952 אכן קיבלו אישור לעלייה.
בשנים 1953-1952 חלה ירידה משמעותית בהיקף העלייה! התוכנית של הנהלת הסוכנות לשנת 1952 הייתה להעלות 120,000 יהודים, אך בפועל עלו רק 24,239. בשנת 1953 נמשכה מגמת הצמצום: התוכנית הועמדה על 60,000 עולים בלבד ובפועל עלו רק.11,326 בשנים אלו של שפל בעלייה עלה החלק היחסי של עולי מרוקו בכלל העולים: בשנת 1952 עלו 4,683 עולים ממרוקו(שהם כ־19.3% מכלל העולים) ובשנת 1953 עלו 2,423 עולים ממרוקו(כ־21.4%).
בעקבות מגמת צמצום זו בעלייה ״התעוררו לחצים לבצע הקלות בתקנות הסלקציה, ובשנים 1954-1952 הן רוככו מספר פעמים. ביולי 1954 הוכנסה תקנה נוספת שהתייחסה ספציפית ליהודי מרוקו ותוניסיה: ״אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או אין מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באיזורי הפיתוח״.”
על רקע הצמצום בעלייה מחד, ולאור הרצון לייעל את תהליך הקליטה ולהגדיל את האוכלוסיה בפריפרייה, מאידך, נהגתה תוכנית חדשה לקליטת העולים שזכתה לשם: ״מהאניה לכפר״. עיקריה היו:
1) ברירת המועמדים לעלייה על ידי נציגי מחלקות העלייה וההתיישבות והפנייתם ליעדים שונים, בדרך כלל למושבי עולים או לעיירות פיתוח
2) העלייה תותנה בקיומו של מקום קליטה מוכן ומוסדר בארץ
3) מנגנון יעיל יעביר את העולה, ביום הגעתו ארצה, ישר לבית הממתין לו במושב או בעיירה, ללא תחנות ביניים. בקיץ 1954 הוחל במימוש התוכנית. בתחילה הועברו העולים ליחידות דיור ריקות במושבים קיימים בפרוזדור ירושלים, בגליל ובנגב. בהמשך הוחל בהקמת ישובים חדשים בחבל תענך ובחבל לכיש, שמרבית המתיישבים בהם היו עולים מצפון אפריקה.
הערת המחבר: . חששם של הוגי התוכנית היה שאם יגיעו העולים לתחנות מעבר הם יאחזו בהן ויסרבו לעבור בהמשך לפריפריה: ראו אבי פיקאר, ״רכבת מקזבלנקה למושב או לאמור פיתוח״, עמ׳ 589.
מרכיב חשוב בתוכנית ״מהאניה לכפר״ היה יצירת מסגרת, אשר תספק הכשרה ותעסוקה לעולים שיתיישבו במושבים הקיימים והמתוכננים בחבל לכיש. לצורך כך הוקמו שני מחנות הכשרה. המחנה הראשון ״חרובית״ הוקם בחלק הצפון־מערבי של החבל, ליד כפר מנחם וכלל צריפים למגורי 250 משפחות. העולים הועסקו בעבודות ייעור מטעם קק״ל בפרוזדור ירושלים ובבית גוברין ובפריצת דרכים. כמו כן יועדו העולים לעסוק גם בבנייה של המושבים החדשים בחבל לכיש, שבהם הם היו עתידים להתיישב. התכנון היה שמחנה ההכשרה ייצר שלושה גרעיני התיישבות בכל חצי שנה. מחנה הכשרה שני ״משואה״, עם כושר קיבולת של 120 משפחות, הוקם בצד הצפון־מזרחי של החבל ליד הכפר עג׳ור. בעוד שמחנה חרובית הוקצה להכשרה להתיישבות מטעם תנועת המושבים של מפא״י בלבד, הוקצה מחנה משואה להכשרה להתיישבות גם מטעם הפועל המזרחי וגם מטעם העובד הציוני. עובדה זו הובילה לסכסוכים על רקע פוליטי-אידאולוגי.
התגברות הלאומניות בצפון אפריקה וגידול ברישום לעלייה בקיץ 1954
ב־1953 חלה התערערות במצב הפוליטי בצפון אפריקה. התנועות הלאומיות בתוניסיה ומרוקו הגבירו את פעילותן, והמאבק שלהן עם השלטון הצרפתי החריף. באוגוסט 1953 הדיחו הצרפתים את סולטן מרוקו מוחמד בן יוסף, הגלו אותו למדגסקאר ומינו במקומו כשליט מטעמם את בן משפחתו מוחמר בן ערפה. המאבק הלאומני המתעצם התבטא בהתרבות ההפגנות, שביתות המסחר ואף מעשי טרור בכל רחבי מרוקו. הדרדרות ביטחונית זו הביאה לגידול בהרשמה לעלייה בחודשים מאי ויוני 1954. מגמה זו התגברה אף יותר באוגוסט 1954, בעקבות הפוגרום בפטיז׳אן-…. Petit-Jean-
הערת המחבר: באוגוסט 1954 התקיימה בעיירה פטיז׳אן שליד מקנס שביתת מסחר. בלחץ הצרפתים, הפרו הסוחרים היהודים את השביתה, מעשה שגרר התנפלות ההמון על חנויתיהם. בהתפרעויות שהתרחשנו נרצחו שישה או שבעה יהודים. רבים רואים באירוע זה את נקודת המפנה שהביאה להתגברות העלייה ממרוקו. ראו: אבי פיקאר, עולים במשורה, עמ׳ -179-178
ארגון העלייה במרוקו
במרוקו פעל באותה עת מנגנון לטיפול בנושא העלייה שמרכזו היה בקזבלנקה, ולו שלוחות שפעלו בערים המרכזיות. בראש משרד מחלקת העלייה של הסוכנות במרוקו שפעל במשרדי ״קדימה״ בקזבלנקה עמד עמוס דבל. מלבדו פעלו במקום נציגי משרד הבריאות, ובראשם ד״ר אליעזר מתן, שבעזרת רופאים נוספים, חלקם מקומיים, ביצעו את בדיקות הסלקציה הרפואית. שליחי עלייה מטעם תנועות ההתיישבות השונות, שלהן הייתה זיקה פוליטית, נשלחו למרוקו במטרה לארגן קבוצות עולים להתיישבות במושבים של תנועותיהם. היו אלו חיים מויאל, נציג תנועת המושבים של הפועל המזרחי, יששכר אנידג׳ר, נציג העובד הציוני, שניהם ילידי מרוקו, ויהודה גרינקר נציג תנועת המושבים של מפא״י, שהיה אשכנזי יליד יסוד־המעלה. מנובמבר 1954 התחילו לפעול במרוקו צוותי מיון שנשלחו מן הארץ וכללו נציגים של מחלקות העלייה, הקליטה וההתיישבות. בין צוותי המיון לשליחי העלייה נוצר מתח עבודה מכיוון שבעוד שהראשונים נטו להחמיר בתהליך המיון לחצו האחרונים להקל ביישום הקריטריונים לפסילה, כדי להגדיל את מספר המאושרים לעלייה.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
עמ' 17-14
מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים
מתוך ראַיה פנימית בקוראן, עולה כי היהודים של העיר מדינה היו ספוגים במסורת הרבנית. למרות התשבחות כלפיו, 'החדית' מודה בכך שמוחמד היה המום מהשאלות המלומדות שהציבו בפניו היהודים האלה. נֶאֱמָר כי הוא ענה להם במלים אלו, 'אתם הסתרתם את מה שנצטוויתם להבהיר,' ובכך הוא נזף ביהודים על שלא שיתפו אותו בגילויים הדתיים שלהם. הקוראן מציג את היהודים כמי שאיבדו את האהדה האלוהית בגלל חוסר צייתנותם. הקוראן קובע כי היהודים חיללו את הקודש פעמיים בהיסטוריה שלהם, הפעם השנייה כאשר אמרו למוחמד, 'אנו מאמינים בזה אשר נגלה אלינו, והקוראן מציין: 'כך הביאו על עצמם זעם אחר זעם, וכלפי כופרים כאלה קיימים עונשים משפילים'.
הערת המחבר: קוראן, 2:92. אורי רובין(מתרגם). הקוראן, עמוד 12. על פי הקוראן, המקרה הראשון שבו היהודים חיללו את השם, התרחש כאשר משה ירד עם לוחות הברית מהר סיני, ומצא את היהודים סוגדים לעגל הזהב: 'משה הציג לכם אותות נהירים, ואתם עשיתם את העגל בהעדרו והייתם בני עוולה'.
وَلَقَدْ جَاءكُم مُّوسَى بِالْبَيِّنَاتِ ثُمَّ اتَّخَذْتُمُ الْعِجْلَ مِن بَعْدِهِ وَأَنتُمْ ظَالِمُونَ-תוספת שלי א.פ
כמה ימים לאחר שמוחמד נדחה על ידי היהודים, הייתה תקרית בשוק קינוקאע אשר על פי המסורת המוסלמית, צורף יהודי ביצע מעשה קונדס באישה מוסלמית: הוא הצמיד את החלק האחורי של החצאית שלבשה אל בִּגְדָה העליון, וכך, כאשר היא קמה היא חשפה את עצמה. על רקע זה פרצה מריבה, ונהרגו בה יהודי ומוסלמי. מוחמד, בתפקידו הרשמי כשופט מחלוקות, נקרא לשמש כבורר. היהודים סירבו לקבל את הבוררות של מוחמד, והתבצרו בתוך מבצרם. יהודי קינוקאע, בתקווה לגייס את מתנגדיו הערבים של מוחמד למלחמה נגדו, קראו להם לתמיכה, אך מצאו עצמם לבד, ללא בעלי ברית.
מוחמד פעל אז במהירות, התקיף את מעוז קינוקאע, צר עליו ודרש מהיהודים להיכנע. הם נכנעו לדרישה. זה היה נצחונו הראשון של מוחמד על היהודים. בן ברית לשעבר של היהודים, הערבי עבדאללה אבן אוביי, חבר שבט ח'אזרג' שהתאסלם זה לא מכבר, התערב ופנה אל מוחמד לטובת היהודים. הנביא הסכים להציל את חייהם, אבל הוא התעקש על גירוש קינוקאע מהעיר מדינה. בעוד שני השבטים היהודים האחרים נשארו בעיר, כל אדמות קינוקאע וחלק מרכושם נלקחו על ידי המוסלמים. קינוקאע מצאו לעצמם מפלט בקרב שבט יהודי אחר ב- ווּאַדִי אל-קוּרָה.
לנוכח התנגדות בלתי צפויה שכזאת, מוחמד הכפיל מאמציו כדי להבטיח השרשת אמונתו החדשה. הוא היה במצוקה לנוכח פסוקי השירה העוינת של המשורר כַּעַבּ אבן- אשרף, אשר, על פי המסורת המוסלמית שנרשמה לאחר מכן, ביקש להלהיט את השבט היהודי נצ'יר נגד מוחמד. כַּעַבּ חזר קודם לכן לעיר מדינה, שם הוא המשיך לכתוב פסוקים של הסתה. על פי הוראותיו של מוחמד, כעב אבן־אשרף נרצח שם בשנת 625. המנהיגים היהודים של שבט נצ'יר, הלכו אל מוחמד כדי למחות על הירצחו של אחד מאנשיהם הבולטים. מוחמד השיב כי על אף שהוא מתיר מחשבות ודעות של מתנגדיו, הוא לא יאפשר פעולה חתרנית ובוגדנית, המפרה את ההסכם שלו עם היהודים.
אנשי שבט נצ'יר לא הרימו ידיים. מאוחר יותר באותה שנה, תחת הנהגתו של חי בן־אחיטוב, הם כרתו ברית עם ראש הבדואים אבּוּ בַּרָא, אחד ממתנגדיו של מוחמד. בקרב אוחוד, נהרגו שישים וחמשה מוסלמים ועשרים ושניים אנשי מכּה. זמן קצר לאחר הקרב, מוחמד זכה באמונו של אבּו ברא, ובשנת 626 הוא יצא אל אנשי נצ'יר היהודים, לניהול משא ומתן על הפסקת אש. על פי המסורת המוסלמית, בני נצ'יר היו נחושים לנקום את מותו של כּעב אבן־אשרף, והם תכננו להרוג את מוחמד על ידי הטלת סלע כבד על ראשו מעל אחד הגגות. מוחמד הוזהר מפני תכניתם זו, והוא נמנע מלבקר באזורם של בני נצ'יר.
בני נצ'יר סירבו אז לנהל משא ומתן עם מוחמד, והעדיפו לחפש ברית עם יריבו הוותיק עבדאללה אבן אוביי. אבל כאשר היהודים נסוגו אל תוך מבצרם, אבן אוביי שנוכח לדעת כי המעיט בכוחו של מוחמד לאחר קרב אוחוד, החליט שלא לבוא לעזרתם.
מוחמד אז הטיל מצור על מבצרם של בני נצ'יר, והחל לכרות את עצי הדקל שלהם, שהיוו עיקר פרנסתם. הדבר התרחש בשבת, יום של חסידות ותפילה עבור היהודים – שהיו אז בעלי מלאכה ואנשי חקלאות שוחרי שלום – ולא יכלו להילחם בשבת. מבחינת המוסלמים, אשר שמו ללעג את מסורת השבת היהודית, הסירוב להילחם היה סימן של חולשה. היהודים התחננו בפני מוחמד להציל את חייהם. הוא הסכים, אך בתנאי שהם יעזבו מיד את העיר מדינה, כפי שעשו זאת בני קינוקאע לפניהם. הוא אפשר להם לקחת אתם, רק כמות חפצים שיוכלו להעמיס על גמליהם.(הדגשה לא במקור)
כמה מבני נצ'יר מצאו מפלט מאה קילומטרים צפונית מערבית לעיר מדינה בנווה חיייבר, שם חיה קהילה יהודית בעיקר. אחרים המשיכו צפונה למרחק של חמש מאות קילומטרים נוספים והגיעו לפלשתינה – היא "יהודה הכבושה" וארץ הקודש של אבותיהם – משם כנראה באו לפני למעלה מ-1,200 שנים.
הגירוש של שבט נצייר מהעיר מדינה היה נצחונו השני של מוחמד נגד היהודים. פרשנים רבים של הקוראן מאמינים, כי סורה חמישים ותשע של הקוראן מצדיקה את הגירוש של בני נצ'יר ומייחסת אותו לאללה: 'הוא אשר גירש את בעלי הספר הכופרים ממושבותיהם, בהגליה הראשונה. לא פיללתם כי יגורשו, והם דימו כי מבצריהם יהיו להם למגן מפני אלוהים, ואולם אלוהים בא עליהם בלא ששיערו מאין, והטיל מורא בלבבם… אלמלא כתב אלוהים בספר כי יהיה עליהם לגלות, היה מענישם לאלתר. בעולם הבא צפוי להם עונש האש, כי חלקו על האלוהים ושליחו. כל החולק על האלוהים, הנה אלוהים מענישו קשות.'
בהתמודדות זו עם אויב חסר רחמים, בני שבט נצ'יר לא מצאו לנכון להמשיך ולהתנגד; מוחמד שלל מהם את פרנסתם. האתיקה היהודית המקראית, אוסרת כריתה של עצי פרי גם בעת מלחמה.
דברים 20, פסוק 19 : כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר-תוספת שלי א.פ
המסורת המוסלמית מדגישה את ההיפך מכך. סורה 59 בקוראן ממשיכה: יכל עץ תמר אשר תכרתו או תשאירוהו ניצב על שורשיו – ברשות אלוהים תעשֹו זאת, למען ימיט קלון על המופקרים. כל אשר חלק אלוהים לשליחו משללם – אתם לא הזנקתם לא סוס ולא גמל כדי להשייגו. אלוהים הוא המשליט את שליחיו על אשר יחפוץ.
مَا قَطَعْتُم مِّن لِّينَةٍ أَوْ تَرَكْتُمُوهَا قَائِمَةً عَلَى أُصُولِهَا فَبِإِذْنِ اللَّهِ وَلِيُخْزِيَ الْفَاسِقِينَ 5 وَمَا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْهُمْ فَمَا أَوْجَفْتُمْ عَلَيْهِ مِنْ خَيْلٍ وَلَا رِكَابٍ وَلَكِنَّ اللَّهَ يُسَلِّطُ رُسُلَهُ عَلَى مَن يَشَاء وَاللَّهُ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ 6
יהודי נצ'יר שהוגלו, בהנהגתו של חי בן־אחיטוב, יצאו לחפש אחר אבו סופיאן, אחד האישים הבולטים בשבט קורייש הפגאני, אליו השתייך מוחמד. אבו סופיאן הוביל אז את ברית מכה, יחד עם שבטים ערביים שיצאו נגד מוחמד. פסוק בקוראן שבו נאמר:- 'ואולם הם אלה אשר קילל אלוהים, ואשר יקללהו אלוהים, לא תמצא לו מושיע' – أُوْلَـئِكَ الَّذِينَ لَعَنَهُمُ اللّهُ وَمَن يَلْعَنِ اللّهُ فَلَن تَجِدَ لَهُ نَصِيرًا מתפרש כמתייחס לשיחה שהתרחשה בין אבו סופיאן ליהודים, כאשר שאל את דעתם על תביעותיו הדתיות של מוחמד. 'הו, אתם היהודים' אמר אבו סופיאן, 'הנכם אנשי הספר הראשון, והנכם מכירים את מהות הסכסוך שלנו עם מוחמד. האם דתנו היא הטובה יותר או דתו?' לכך השיבו היהודים כי הדת הפגאנית של שבט קורייש היא בהחלט הטובה יותר; מוחמד ותומכיו זעמו כאשר שמעו כי חי בן אחיטוב וקבוצתו הגנו על מה שהיה מבחינתם עבודת אלילים.
מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים-עמ' 35-33