חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.
השידוכין וסידורי הזיווג
למרות האמונה כי ״ארבעים יום קדם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני״ וכי ״אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש ברוך הוא״ וכי ״זיווג ותכריכים מהשמים יורדים״ עסקו ההורים בחיפוש אחר חתן או כלה הולמים. הסמכות הפוסקת היתה האב, ראש המשפחה. אם האב לא היה בחיים בחרו את בן הזוג האחים הבוגרים, או האפוטרופוס על היתומים. השיקולים שקבעו את בחירת החתן או הכלה היו כלכליים וחברתיים. חשיבות מיוחדת היתה לייחוס ומוצא אבות, דהיינו ״שרשרת יוחסין ואומדנא דכספא״. התפיסה היתה שממשפחה טובה אין יוצאים צאצאים רעים. מנשים נדרשו נתונים נוספים בנדוניה, גיל, התאמתה לעבודות משק הבית וגידול הילדים, צניעות, צייתנות, שם טוב ובתולים. המשפחות המיוחסות והאמירות לא התירו לבנים או לבנות לבוא בברית הנישואין שלא עם משפחות כערכן, ולעתים אף העדיפו להמתין ולא להשיא את ילדיהם אם לא נמצא להם בן זוג כערכן.
ההעדפה הראשונה היתה נישואים בתוך המשפחה — בני דודים, דוד עם אחיינית או נישואי שני אחים לשתי אחיות ממשפחה אחרת. נישואי בני דודים היו נפוצים בכל רחבי הים התיכון בקרב הנוצרים הקתולים (למרות איסור הכנסייה), בקרב המוסלמים בחברה המוסלמית הסובבת ובמסורת היהודית, בדוגמת יעקב שנשא לנשים את בנות דודו. נישואי בני דודים נועדו לפתור את בעיית הנישואין עם זרים שזה מקרוב באו, ובעיקר נועדו לפתור בעיות כבוד ורכוש. הנישואין בתוך המשפחה היו הסדר נוח וזול לנדוניה שניתנה לבת. הרכוש, שם המשפחה והשמות הפרטיים נותרו בתוך המשפחה, ולמשפחות היה קל יותר לקבל את ה״תוספת״ המוכרת. נהגו להתחתן עם בני דודים, דודים עם בנות אח או אחות. המנהג נהג הן אצל המשפחות העשירות, כדי לשמור על הרכוש, הן אצל המשפחות העניות, שלא היתה להן נדוניה ואז היו הנישואין עסקת חילופין. היתה זו דרך להבטיח את העתיד בתוך המשפחה עצמה. במשפחה שלי הכרתי שני דודים נשואים עם אחייניות, והיו אף שני אחים שנישאו לשתי אחיות (אחייניותיהם).
נישואי בני דודים באו לביטוי בשירי החתונה בספרדית יהודית, כמו בשיר שלפנינו:
ובאמצע הלילה, בת דודה, לה קרא, את יפה יותר, בת דודתי, מהשושן המושלם.
Y a la medianoche, prima, la llamaba, mas bella sois prima, que la rosa fina.
לעתים (לא תכופות) ׳השתבש הזיווג המושלם בתוך המשפחה והיה לטרגדיה, כמו אותו ״מעשה שהיה בבחור א׳ שהיה משודך עם בתולה א׳ בוגרת בת דודו……קם ונתעורר להכניסה לו לחופה וכשנשמע הקול שרוצה להכניסה לו לחופה יצא הקול שהבת כבר נבלעה בזנות עם אחיו של המשודך הנז'… והלך האב לפייס לבת שתנשא עם המשודך והבת נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואף אמה וקשרה קשר רשעים אהבת דודים עם הרשע הבחור״.
בבחירת החתן או הכלה מתוך המשפחה לא היו זקוקים לגורם מתווך. אבי החתן ואבי הכלה הסכימו על הזיווג, והודיעו לילדיהם. לעתים ראה החתן את הכלה באירוע משפחתי, פנה אל הוריו וביקש מהם שיפנו להורי הנערה. לעתים היו אלו האם או קרובי משפחה שהמליצו על הנערה, הכירו את משפחתה וידעו את מידותיה ומעלותיה. גם מראה נאה לא הזיק, אם כי שיקולים של יופי לא נכנסו לארגז הנדוניה. ועל זאת יעידו הפתגמים האלה:
El mazzal de la fea la hermozza le dessea = רוצה היפה את המזל של המכוערת
En la arca que mi padre faze lo que a mi hermoza haze = ארגז הנדוניה שאבי מכין עושה אותי יפה
ואפשר שלא היו נערות מכוערות, כמאמר השיר העממי:
En la entrada de LaRache בכניסה לעיר לאראצ׳ה
hay espejo sin luna ניצבת מראה, בלי זכוכית
donde se miran las wapas ובה מביטות הבנות היפות,
.por que fea no hay ninguna ואין בהן אף לא אחת מכוערת.
נישואין שלא בתוך המשפחה דרשו התערבות צד שלישי, דהיינו שדכן או שדכנית ״כ׳וטאב או כ׳וטאבה״ (Hottab/a). השדכנים היו אנשים מכובדים בקהילה שידעו כל מה שנחוץ לדעת על הבחור והבחורה המיועדים לנישואים. הם הכירו את המעלות והזכירו אותן בפני הורי החתן והכלה; ואילו את המגרעות צמצמו ולעתים אף התעלמו מהן כשסיפרו על אופיים ויופיים של בני הזוג.
לעתים שימשו השדכן או השדכנית רק כשליחים, לאחר שההורים כבר בחרו את החתן או הכלה; השימוש במתווך נעשה משום כבוד המשפחה. לעתים נוצרו בעיות על רקע כספי, או שלפתע הופיע זיווג מוצלח יותר, וכך, באמצעות המתווך, נמנעה בושה למשפחה המבקשת אם סירבה המשפחה השנייה לשידוך שהוצע.
השימוש בשדכן/ית היה נהוג בעיקר בקהילות הגדולות של תיטואן וטנג׳יר שבהן היה הקהל גדול ומספר בתי הכנסת רב, ולא כולם הכירו את כולם. השדכנים לא חיכו שמשפחות יפנו אליהם, אלא לעתים קרובות יזמו מפגש לצעירים וצעירות בגיל הנישואין. במוצאי שבתות ובחגים, בעיקר בסוכות ובפסח, תלו נשים מבוגרות ומכובדות (בדרך כלל אלמנות) בחצרותיהן נדנדות. הנערות באו להתנדנד (ולהציג את עצמן), והבחורים באו להביט בהן ולבחור.
הנערות התנדנדו לפי תור ושרו. היה זה מפגש באוויר הפתוח, היו שם בחורים ובחורות, אולם היו גם השדכנית וקרובי משפחה וחברים שהשגיחו שהחיזור ייעשה על פי הכללים. הנדנדה היתה המקום היחיד שבו יכלה הנערה לומר את דברה לגבי השידוך המוצע.
הבחור פנה לנערה המתנדנדת לא באופן ישיר, אלא באמצעות שיר. השירים לא היו שירים ״פתוחים״. הוא לא המציא את המילים, אלא בחר שורות מסוימות אשר הביעו את רחשי לבו מתוך מאגר חרוזים קיים. כל האנשים שהיו באירוע הכירו את המילים ואת משמעות הפנייה. אם הגבר השר מצא חן בעיני הנערה, היא השיבה לו בחרוזים חיוביים.
דוגמאות לחרוזים טובים:
Eres chiquita y bonita y eres como te quiero, y eres campanita de oro en las manos de un platero…
את צעירה ויפה ואת כמו שאני רוצה, כפעמון זהב נוצרת בידי צורף.
Bendita la claridad que de tu ventana sale
תבורך הבהירות שמחלונך זוהרת
ואומרים השכנים: הלבנה מאירה את הרחוב. אם את רוצה אותי אמרי־נא לי ואם לא, אמרי לי לך!…
y dice la vecindad: la luna ya esta en la calle… Si me quieres dime lo, si no, dime que me vaya…
אם הבחור לא מצא חן בעיניה, ענתה הנערה ממבחר התשובות השליליות:
פניך פני ברווז ואוזנין אוזני עגל לא חסר לך אלא זנב כדי להיות חמור מושלם…
Tienes la cara de pato, los oidos de carnero, no te falta más que un rabo para ser borrico entero…
הערת המחברת: החרוזים שסימנם דחיית החתן הם בוטים ומעליבים. הראיתי את החרוזים למספר נשים מצפון מרוקו(לא מתיטואן). הן לא הכירו את השירים האלה, וטענו שנערה הגונה לא תאמר זאת לגבר מכיוון שזוהי בושה, בעיקר שהחרוזים נאמרים בפומבי. נראה שחרוזים אלו נאמרו בצחוק במפגשים חברתיים אולם לא בחיזור עצמו, אם מטרת הגבר היתה רצינית.
לאחר מפגש כזה היה הבחור פונה להוריו, והם, באמצעות השדכנ/ית, פנו להורי הנערה. בלאראצ׳ה, באלקצר כביר ובארסילה, שהיו קהילות קטנות, וכולם הכירו את כולם, התרחשו המפגשים בבית הכנסת, באירועים חגיגיים ובגנים ובפרקים הציבוריים שאליהם יצאו המשפחות לנפוש. לעתים ראה הגבר את בחירת לבו כשיצאה עם שאר הבנות מבית הספר בדרכה לביתה.
לכל זיווג נדרשה הסכמת ההורים. המשפחה היהודית בצפון מרוקו היתה משפחה פטריארכלית, הצעירים כיבדו את המבוגרים, וסמכות האב היתה חוק. אבות שהחליטו על שידוך לבנותיהן חזרו הביתה והודיעו לנערה, שביום זה וזה יבוא החתן עם הוריו לבקש את ידה. לעתים לא ידעו הנערות הצעירות כיצד נראה החתן המיועד ואף לא ידעו את גילו, אולם תמיד אמרו הן לשידוך המוצע. הן הנערות הן הגברים לא הרהיבו עוז לסרב לשידוך שהוחלט עבורם. נערות צעירות הרגישו מאושרות שבחרו בהן, רוצים אותן ומבקשים אותן. הן חששו לסרב ולהציג את אביהן ככלי ריק המבטיח הבטחות וילדות קטנות מפרות אותן בהבל פה. כמו כן הן חששו שייחשבו סרבניות, שום גבר אחר לא יבקש אותן והן תישארנה רווקות זקנות. מעל לכול הן רצו בית ומשפחה, וזאת מכיוון שכל תהליך חינוכה וגידולה של הבת ניתב אותה לפסגת האושר שבחיים — נישואין, בית, ילדים, משפחה.
בראש רשימת סוכני הסוציאליזציה נמצאת המשפחה. אחת הדרכים ללימוד התפקידים וההתנהגויות היא חיקוי התנהגות המבוגרים. בעוד הבנים למדו בתלמודי התורה חונכו הבנות בבית. דרך אחרת, סמויה, להעברת מסרים היתה שירת הרומנסות. הרומנסות היו ידועות לכל בני המשפחה, הן לנשים הן לגברים. הגברים שרו שורות מיוחדות, שעסקו בתפקיד הגבר, והנשים שרו את תפקיד האישה. לא היו חילופי תפקידים. אחד מתפקידיה של הרומנסה היה ללמד את הילדים את הדינמיקה של רגשות אנושיים ושל יחסים בין־אישיים.
בעוד תוכנה של הרומנסה הוא דמיוני ורחוק מהמציאות, הרגשות שהיא מעלה מציאותיים לחלוטין. הרומנסה אינה רק יצירה ספרותית; היתה זו דרך אישית של ההורה להעביר לילדיו ריטואלים ועמדות תרבותיות בעוד הוא מרגיע אותם, שר להם שירי ערש, ומנדנד את העריסה או הנדנדה. למעשה העבירה הרומנסה מסרים סמויים, שמטרתם העיקרית היתה לעורר רצון, לרוב בלתי מודע אך מבוקר, להזדהות עם הדמויות שהוצגו כמושכות וכראויות להערצה ולחיקוי ולהתכחש לדמויות החורגות מן הערכים.
למרות החינוך הקפדני היו מקרים חריגים שבהם אמרה הנערה לא. כמו אותה הנערה שהתאהבה בגבר הלא נכון, אחיו של החתן המיועד, ו״נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואל אמה…״. או אותה הנערה שסירבה לשידוך המוצע, ברחה לבית ידידה הגוי ואך הרתה לו. אחיה הגיעו לבית שאליו נמלטה וניסו להשיאה בכוח. הרב פסק שאין הקידושין תופסים מכיוון שכל התהליך מההבטחה עד לנישואין היה בנגד רצונה, ו״אין האישה מתקדשת אלא לרצונה״.
חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'317-312
שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-המימונה
המימונה
התמונה מתארת את ליל המימונה: הרב מברך את אנשי הקהילה; יהודים טועמים מהמרקחת; הנשים מכינות את הלביבות והתה; קבוצת אורחים עם מצלתיים נכנסת בשירה לקבל את ברכת הרב ולהתכבד בדברי מתיקה. התמונה מורכבת מ-18 דמויות כמניין ח"י.
סיפור המימונה — החג ומקורותיו. מתי התחילו את המימונה במרוקו? תאריך מדוייק אין לנו, אולם יש בידינו
כמה עדויות, המוכיחות את קיום המימונה כבר במאה ה־18 ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר.
מהו מקור המימונה?
יהודי מרוקו סבורים, כי ״מימונה״ גזורה מהמילה הערבית ״מימון״ שפירושה אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במישנה: ״בארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה״. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי הארץ.
הסבר אחר, נפוץ לא פחות, רואה במימונה ביטוי לאמונה בגאולה. לפי המסורת, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כך עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את הגאולה לחג הפסח עצמו, והנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. אף על פי כן מוסיפים אנו להאמין כי הגאולה בוא תבוא. כדי להפגין ולהראות את גודל אמונתם עורכים תושבי צפון אפריקה חג מיוחד — חג האמונה.
הסבר מקובל נוסף, מרחיק לכת, מייחס את חג המימונה לר׳ מימון, אביו של הרמב״ם.
לפי המסורת, נפטר ר׳ מימון באיסרו חג של פסח ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המימונה לזכרו.
בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מניחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת; דג חי, שהוא סמל השפע והפוריות, ולידו חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה.
בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים, חרדל או בשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בלילה זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק מטוגן בשמן, כעין חביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את המופליטה טובלים בחמאה טריה ובדבש. מאכל אחר העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״קוסקוס״.
מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להגשתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמש להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים. היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן.
יהודי מרקש נהגו לשמור את היין מכוסו של אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת על השמרים. באותו מעמד שרו את הפזמון הבא: סימן טוב והצלחה / תהיה לעדתנו וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.
אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה״בארכה״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״ (הכלה).
בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כוהנים. בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב לביתו. בכמה קהילות בדרום מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו. וזאת משני טעמים א. להראות לאורחים, ב. לסמל בהם שנה ירוקה ורעננה.
Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay-La Mimouna
LA MIMOUNA
Le tableau dépeint la nuit de la Mimouna: le rabbin bénit les membres de sa communauté, les hôtes goûtent les mets; les femmes préparent la moufléta et le thé; un groupe d’hôtes entrent avec des tambourins recevoir la bénédiction du rabbin et goûter aux friandises.
LA FETE ET SES SOURCES — Depuis quand fête-t-on la Mlmouna au Maroc? Nous n'avons pas de date précise mais il y a des témoignages sur son existence déjà au 18èmes et peut-être même plus tôt.
Quelle est l'origine de la Mimouna, donc?
Pour les Juifs du Maroc le nom tire son origine du mot "Mimoun"qui en arabe dialectal signifie bonheur, bonne chance et tout cette nuit converge vers le souhait d'une année de bonheur et de prospérité. La multiplicité des symboles liés à la Mimouna confirme ce qui est écrit dans la Michna. "le monde a été béni de quatre bénédictions …et Pessah pour la récolte״ On souhaite une récolte abondante.
Autre explication, non moins populaire, celle qui lie la Mimouna à la foi dans la Guéoula, la Délivrance. Selon la tradition de même que les enfants d'Israël ont été délivrés de l'esclavage d'Egypte au mois de Nissan, ils connaîtront la délivrance finale ce même mois. Cette tradition limite le mois de Nissan à Pessah et voilà que la fête est terminée et que le Messie n'est pas arrivé, mais nous continuons malgré tout à croire en sa venue: pour montrer leur foi, les Juifs d'Afrique du Nord ont institué cette fête particulière — la fête de la Emouna, de la foi.
Autre hypothèse également bien connue, celle qui lie la Mimouna à la mémoire de Rabénou Maïmon, le père de Maimonide. Selon la tradition il serait mort le lendemain de Pessah et comme on ne fait pas de Hiloula ce mois, on a instauré la Mimouna en sa mémoire.
Alors que les hommes participent à l'office solennel du soir, la maîtresse de maison dresse la table spéciale de la Mimouna. Le vert domine car en plus des fleurs qui décorent la maison, on ajoute des épis de blé, orge, des fèves vertes, de la laitue et des fleurs sur la table — pour souhaiter une année de verdure et d'abondance; un poisson vivant, symbole de fertilité, du lait, du miel, de la farine, des oeufs, des amandes, des dattes, des gâteaux et autres friandises.
Pas de sel, poivre, olives noires, moutarde ou viande cette nuit-là. Le gâteau spécial, consommé uniquement cette nuit, c'est la moufiéta, sorte d'omelette faite à la place des oeufs avec de la farine. La moufleta est trempée dans du beurre et du miel. Autre plat dans certaines villes, le couscous sucré.
Il existe des coutumes particulières quant à la présentation et la fabrication des mets et des symboles disposés sur la table. Une attention particulière était consacrée à la "khmira", le levain pour la confection du pain. La croyance populaire comparait le levain qui lève à la montée d'Israël au sein des nations. Dans certaines familles c'étaient les voisins musulmans qui apportaient le levain, mais dans d'autres on le fabriquait à la maison.
Les Juifs de Marrakech avaient coutume de conserver le contenu du verre du prophète Elie de la nuit du Séder ainsi que les restes du vin des quatre verres pour
les verser sur le levain en chantant le poème Bessiman tob vahahslaha / tihyé le'daténou Ce sera un bon présage pour notre communauté Kol sasson vékol simha / isama' bearsénou
Et la voix de la joie et de l'allégresse se fera entendre dans notre pays
Véaz tihyé Harvaha / bébiat mésihénou
Et ce sera alors la délivrance avec la venue de notre Messie.
On ajoute au levain des feuilles de figuier, des fèves, dattes et cing pièces d'argent, des pièces uniquement destinées à cet effet et symbolisant la bérakha, la bénédiction. Dans certaines communautés on couvrait le levain avec un talit et au-dessus un bracelet d'or ou d'argent et on appelait ce levain " l,rossa", la mariée.
Après l'office du soir il était de coutume d'accompagner le rabbin ou le vieillard le plus respectable de la synagogue, jusqu'à son domicile, en le portant sur les épaules dans certaines villes et en chantant. Arrivés à la maison du rabbin, son épouse recevait les hôtes et le rabbin les bénissait de la bénédiction des Cohanim. En sortant chacun emportait une datte et se dépêchait chez lui. Dans certaines villes du sud du Maroc les hommes revenaient de la synagogue avec des épis de blé ou d'orge qu'ils déposaient au seuil de leurs maisons dans deux buts: les montrer aux hôtes, symboliser et souhaiter une année de verdure et d'abondance.
Roots-Judaism-Tradition-The Mimouna
THE MIMOUNA
This painting describes the Maimouna evening: The rabbi blesses the community; people are tasting the confections; women prepare the pancakes and the tea, a group of guests enter with cymbals and song to receive the blessing of the rabbi and to taste of the sweet confections.
THE MAIMOUNA STORY — the holiday and its origins:
We have evidence from several sources that the Maimouna originated in the 18th century. The word "Maimouna" is probably taken from the Arabic "Maimoun", meaning happiness. Everything done on this evening is intended to provide for a year of blessing and joy. The Maimouna is also an expression of faith in the final Redemption. Just as the Exodus took place in Nissan, so will Israel be redeemed in Nissan. Another tradition places the death of R. Maimon, Maimonides' father, on the day following the Seventh Day of Passover (the anniversary of the death of an eminent religious figure is often marked by festivities).
While the men are still at synagogue, the woman of the house prepares the table, but not in her customary manner as on the other days of the year. The color green is outstanding that night, since in addition to the many kinds of greens which decorate the house, on the table are placed sheaves of wheat and barley, green ful (a kind of bean), lettuce and flowers — a sign for a green and blessed year; a live fish, which is the symbol for plenty and fruitfulness, and nearby there are milk, honey, flour, eggs, walnuts and almonds, dates, cookies and other sweetmeats.
On this evening, there is no sign of salt, pepper, black olives, mustard or meat. A special dish which is prepared only on the evening of the Maimouna is "moufleta' — a pastry from thin dough which is fried in oil, as would be an omlette, with one difference: in place of eggs, flour is used. The fried moufleta is dipped in fresh butter and honey. Another dish on the festive table that evening is the "kouskous".
Following the Arvit prayer, the congregants would accompany the Rabbi or the Chazan to their home. In several locations the congregants would carry the rabbi on their backs and accompany him with song. At home, the wife of the Chacham offers the guests refreshment and the rabbi blesses the congregation, including the birchat Cohanim, the priestly blessing. Before leaving, each one takes a date and hurries on to his home.
השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו-מקדם ומים כרך א1981-יוסף שטרית.
ג. החיים הדתיים
מטרת המחבר בקצירה שהובאה לעיל לשכנע את השתיין לחדול ממינהגו, והוא מביא לשם־כך נימוקים מהתנ״ך — כגון הלקח שיש להפיק מסיפור נוח ובניו, מסיפור לוט ובנותיו, והאיסור על פרחי הכהונה לשתות יין, — כמו־כן הוא מביא נימוקים מן המדרש והאגדה, וכן מן הנסיון החברתי היומיומי, המצביע על הרס המשפחה ועל התרוששות השתיין.
הערת המחבר: ההשראה לקצירה זאת באה למחבר, כנראה, משירו של ר׳ דוד בן אהרן חסין: ׳אשיר אומר, בשיר יפה כמין חומר / אשיר אזמר על שכר ויין חמר', שבו הוא מעלה נימוקים דומים נגד שתיית יין מופרזת. ראה ־תהלה לדוד', מהדורת אמסטרדם 1807 עמ׳ טו, ב — יז. ר׳ מסעוד שבת, המוכר גם בכינויו ר׳ מסעוד לערז (־הצולע), הוא יליד אקקא שבדרום מרוקו; כתב גם פיוטים בעברית לכבוד שבת ומועדים, ולכבוד צדיקים וקדושים בעיקר. הוא נפטר בשנות החמישים בקזבלנקה.
מצאתי לנכון להביא בפני המתעניינים את הפיוט במלואו מתוך ספרו של רבי דודו בן אהרן חסין "תהלה לדוד"….
2 – אביע אומר בשיר יפה כמין חֹמֶר
שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם.
אביע אמר / בשיר יפה כמין חֹמֶר
אשיר אזמר / על שֵׁכָר ויין חֲמַר
אביע….חומר – פתיחה וזימון לשיר
כמין חומר – כמין תכשיט התלוי לנו
חמר – המשורר השתמש בצורה הארמית
נטע כרם חללו / נח איש ישר פעלו
ובתוך אהלו / כבודו לקלון הומר
איש ישר פעלו – שנאמר בו " איש צדיק תמים "
כי היין בוגד / שוגה בו ילך מנגד
עד יהי סוגד / אל האלילים וכוּמָר
שוגה בו – המתמכר לו
ילך מנגד – שלא ילך בדרך הישר
עד…וכומר – ומגיע עד לדבודה זרה
יין אל תרא / תלתא על חֲדָא דָרֵי
שֹׁרֶשׁ רוש פורה / ושכר לשותיו ימר
דע פעולותיו / ואלה קצות אורחותיו
לוט עם בנותיו / שכה ומהם לא נשמר
פעולותיו – תוצאות שתייתו
ופרחי כהנה / בבואם שתויי יינא
למחנה שכינה / למות דינם נגמר
ופרחי…נגמר –" לא מתו בני אהרן אלא שנכנסו שתויי יין לאהל מועד "
דם אחריתו / והמרבה בשתיתו
מרובה בשתו / שאין הפה יכול לומר
דם אחריתו שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה
מרובה בשתו – כל השותה יין חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו
בן סורר ומורה / מקול יסקל יירא
חצי לג יורה / ואוכל בשר תרטימר
אל למלכים / שתה יין, כי צריכים
להם מהלכים / בתורה אסבורי מגמר
אל….יין – וכיוון אל חכמי התורה
כי…מגמר – כי צריכים לעצתם ולליודים ולפסקם, ומי שישתה רביעית יין – אל יורה
במלך שלמה / משא יסרתו אמו
פן אל בחרמו / יהי נלכד כתוא מכמר
פן …מכמר – שלא יילכד ברשתו של היין
רודף אחריו / ירבו פצעיו חבוריו
וגדלו ציריו / ומותר לאסור יאמר
ושבעים עולה / בהכנסו סוד מתגלה
הון רב מכלה / ואחריתו כיום מר
ושבעים עולה – יין בגימטריה שבעים
סוד מתגלה – נכנס יין יצא סוד
נפש תדר לה / רואה סוטה בנוולה
רב מעללה / ושדי לה מאד המר
נפש…בניוולה – על פי ברכות, הרואה סוטה בקלקלתו יזיר עצמו מן היין
חכמים גדולים / נפלו על ידו חללים
וקל שבקלים / מה יענה ומה יאמר
חכמים…יאמר – הדובר נושא קל וחומר על עצמו, וירא מפיתוי היין
סבותיו ידועים / נברא לשום לרשעים
ולבבות נכנעים / מוצא אני ממות מר
סיבותיו…..מר – לא נברא יין אלא לשלם שכר לרשעין ולנחם אבלים
מוצא….מר – וכיוון כאן אל האבל
יפה כוס אחד / לא יירא אדם מפחד
לבב אנוש יִחַךְּ / יגל ישמח ליזיל ליזמר
יפה ….יחד – וייון ישמח לבב אנוש
נגד יצרך / שימה סכין בלועך
כי לפתותך / פורש לך רשת ומכמר
שימה סכין בלועך – וכיוון שיחסום פיו משתיית יין
חובה גדולה / עליו קדוש והבדלה
והכנסת כלה / לחפה תפרח כתמר
חובה …כחמר – זו זכותו של היין שהוא ראוי לקידוש ולהבדלה ולברכת חתתנים
זכות הוא לנו / אשרינו מה טוב חלקנו
תשבע נפשנו / מן היין המשמר
זכות הוא לנו – בעולם הבא
היין המשומר – מששת ימי בראשית והוא מזומן לצדיקים לעתיד לבוא
קום פוק לְבָרָא / לך לך אמרינן לנזירא
לכרמא סחורה / לא תקרב, מניה אתטמר ( אִטְמַר )
קום…אטמר – עמוד וצא לחוץ, לך לך, אנו אומרים לנזיר, מסביב, לכרם אל תקרב וממנו הישמר
חכמים שנו / כל המתפתה ביינו
מדעת קונו / יש בו, בדרכיו יתאמר
חכמים יתאמר – שכל המתפייס תוך שתיית יין דומה כביכול לקב"ה שהתפייס בזכות ריח הניחוח
זכר שוכן זבול / הארץ אחר המבול
להשחית וְלַחֲבֹל / ולהכות לא יוסיף אָמָר
קולי ליוצרי / ה' יהיה בעזרי
לכף את יצרי / ופשעי ילבין כֵּעֲמַר
קולי – תפילתי
לכוף את יצרי – מפני שתיית היין
כעמר – כצמר
רמזים למקורות היהדות מוצאים גם ב׳קצת עמי פסח מעא סוכה׳ (= סיפור דודי פסח עם סוכות) או ב׳מדארבת פסח וסוכה׳ (־המריבה בין פסח לסוכות). השיר עורך עימות בין חג הפסח לבין חג הסוכות. הראשון מוצג בדמותו של ׳דוד׳ שחצן, בטוח בעצמו, המודע ליופי ולהדר שבו — בתור חג החירות — ולטקסים החגיגיים שמתקיימים הודות לו. הוא בז לחג הסוכות, על הסוכה העלובה המסמלת אותו, ואף! מאיים להרוס ׳מלונה׳ זאת. חג הסוכות, לעומת־ זאת, מוצג בדמותה של אשה מסכנה, המנסה קודם־כול להרגיע את ה׳דוד׳ הרגזן. לאחר שהיא מצליחה בכך, היא אינה נשארת חייבת ומטיחה נגד הדוד (הפסח) האשמות כבדות, כגון גרימה לבזבוז כספם של אביונים ודלים בגלל ההלכות הנוקשות של איסור חמץ. היא גם מעלה על נס את מעלותיהם של ארבעת בניה, ארבעת המינים. בסופו של דבר מפייס הדודן ׳שבועות׳ בין הגצים. קצידה זאת, הבנויה על עימות בין שני החגים, מדגימה אולי טוב יותר מכל סקירה היסטורית את מרכזיותם של החגים היהודיים בהווי־ החיים ובהוויה היהודית של יהודי מרוקו. אין זה מקרה שהחגים עוברים כאן תהליר של הומניזאציה ולא של האנשה גרידא.
הערת המחבר: קצירה זאת, המורכבת מ־30 בתים, היא מהעתיקות ביותר במרוקו הידועות לנו. מוצאים את הטקסט בכתבי־יד שונים מהמאה ה־18 וה־19, ובעיקר בכ״י של צ׳היר של פסח (־חוקת חג הפסח), שהם קבצים של טקסטים ליטורגיים ופארא־ליטורגיים ליום ראשון, ליום שני, לשביעי ולשמיני של פסח בעברית, בארמית ובערבית־ יהודית (הפטרות, וטקסטים נוספים). ראה, למשל, כ״י Heb 8°5477, עמ׳ קכג ב — קכז, וכן כ׳׳י 8°3716 Heb, עט׳ קלז. השיר יצא גם בדפוס על דף בודד. על־פי ניתוח השיר, נראה שהקצירה נתחברה על־ידי שלמה גוזלן במאה הי׳׳ח. ראה לעיל, הערה 12.
גם תבשיל החמין של שבת זכה להצגה אנושית כזאת ב ׳ ק צ י ד א דיס כ י נא׳ (= סיפור החמין), המיוחסת לפייטן ר׳ דוד איפלח ממוגדור, שחי במחצית הראשונה של מאה זו. לאחר תיאור מדויק ועשיר של כל החומרים והתבלינים המשתתפים בהכנת המטעם, על צבעיהם ועל ריחותיהם המגרים, מוצג התבשיל שעה שמובילים אותו לתנור המשותף בערב שבת, כאילו היתה זאת כלה שמובילים אותה לחופה.
החיים היהודיים המלאים והאמיתיים מועלים על נס גם בקצידה מיוחדת במינה, שכן היא מוקדשת לשבחם של בני־קהילה שלימה, קהילת מקנאס. בשיר ׳הא לקצידא עלא יהוד מ ק נ א ס ׳ מהלל המחבר אברהם חיים הלוי צורי – צריך להיות ׳צווירי׳ במקום ׳צורי׳.- את בני מקנאס על התמדתם בקיום המצוות ועל קבלת האורחים החמה שהם עורכים לאנשים שמחוץ לקהילה: פי מקנאס דווזת דוואז, ולקית פיה במקנאם עברתי לי ומצאתי את אללי יחדאז: מה שחיפשתי:
ליהוד דיאלו מלאח ועזאז, פא היהודים שם טובים ויקרים,
יצליוו צבאח ועסייא הם מתפללים בבקרים ובערבים.
הערת המחבר: קיומה של קצירה, המספרת על תקנה שתיקן אבה״ד ר׳ ברוך טולידאנו ז״ל בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה, שבה אסר על בחורות יהודיות לצאת מבתיהן לאחר רדת החשיכה, וזאת בהסכמת השלטונות המוסלמים של העיר ובפיקוחם.
נגד תופעות המאיימות על קיומם של חיים יהודיים מלאים אלה, המתנהלים על־פי ההלכה והמסורת היהודית האמיתית ביותר, יוצאות חוצץ קצידות אחרות, המזהירות מפני הסכנה האורבת או המוקיעות מינהגים מושרשים המנוגדים לרוח היהדות ולהלכה. כך, למשל, מועלית בעיית המיסיון, המשתדל לצוד נפשות תמימות בקהילות העירוניות, בשיר מעניין מבחינה היסטורית — ׳קצידא דלגריגוסא פחן תבקאו בסלאם יא לבואן (= סיפור הנזירה על־ פי הלחן של השיר ׳היו שלום, אחים׳).«המחבר מתאר כאן את מעלליה של מיסיונרית, אשר במסווה של רופאה מגישה עזרה רפואית לבני־הקהילה (כנראה קזבלנקה) ומנצלת עיסוק זה להטפה ולעשיית נפשות לנערות מקרב העניים ועמי־הארץ, וזאת לאחר שגורשה בבר מהמללאח של מוגאדור ושל בני מללאל. המחבר מתאר גם את המיסיונרית ולא רק את פעולותיה, את טיוליה בליווי שני כלביה, וקורא לנערכים להשתמש בשירותי הרפואה של הקהילה או של העירייה, ולבני־הקהילה — לסלק אותה מקרבם.
הערת המחבר: על־פי כרוז בערבית־יהודית, ללא תאריך וללא ציון מקום, ותחת הכותרת 'ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו', אותו הוציאה ׳חברת מזכה את הרבים׳, מסתבר, שמיסיונרית זאת הינה יהודייה לשעבר בשם מאתילד בנזאקין, שהמירה את דתה לדת הפרוטסטאנטית וניסתה לפעול בקרב היהודים בערים שונות, משם היא גורשה כל פעם. הכרוז מזהיר מפניה ומסביר את השיטות והתחבולות בהן פועלים אנשי המיסיון במטרה לצוד נפשות ישראל.. בכרוז שני, גם הוא בערבית־יהודית ותחת הכותרת ׳תשובה לנוצרים המשיחיים ולאחינו התועים׳, מועלית בעיית המיסיון והמרת הדת בכלל, ונעשה נסיון להפריך את טענות המיסיונרים, כאילו משיח בן דוד בא כבר בדמותו של ישו הנוצרי.
שני כרוזים אלה והקצידה שלנו מצביעים על הבעיה החמורה, שהיווה המיסיון לגבי הקהילות היהודיות העירוניות במרוקו, ועל המאמצים, שנעשו מצד יחידים ומוסדות וולונטאריים להילחם בתופעה זאת.
קצירה מעניינת נוספת העוסקת בתחום החיים הדתיים והמנהגים של יהודי מרוקו היא ׳קצת אלפאנאר פחן ל:קעידא דלקרע׳ [= סיפור הפנס על־פי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳) מאת יצחק מכלוף בר מלכא, המוקיעה מנהג מאגי הנהוג בקזבלנקה. הכוונה לטקס שקיימו זקנות לרגל מחלתו הממושכת של חולה. בבית החולה היו מקיימים ארוחת צהריים דשנה, כולה ללא טיפת מלח, אשר אליה היו מזמינים עשרות זקנות שהיו מתאפרות ומתקשטות ומדליקות נרות באמעע היום.
לאחר־ מכן היו הזקנות נוסעות בשירה בעגלות סוסים דרך רחובות העיר אל חוף־הים. שם היו עומדות מול הגלים ומבקשות מן הים שיעשה למען הבראתו של החולה, כשהן משליכות לגלים את שיירי האוכל, שהביאו איתן מבית המארח. הקצידה מסתיימת בסידרת קללות, המוטחות בלפי הזקנות החוטאות נגד הלכות התורה.
השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו-מקדם ומים כרך א1981-יוסף שטרית-עמ' 207-2014
מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית
עם עשירי הקהילה, הגרים ברובע ״אלקסבא״ המרווח, הוא עורך לעתים חשבון נוקב, וזאת בגלל חוסר התעניינותם בגורל אחיהם, הנמקים בבתים רעועים וצפופים, ובגלל היותם הנהנים העיקריים ממוסדות החינוך הקהילתיים, ששוכנו ברובע שלהם, ועל רדיפתם אחרי הכבוד, ועל אי־שיתופם הממשי של תושבי המללאח בניהול ענייני הקהילה. רק לאחר מיזוג שני הסניפים של ״אגודת אחים״ בראשותו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, ולאחר פעולתם היעילה של בעלי האמצעים בזמן השתוללות מגפת האבעבועות, הוא מוצא הזדמנות לומר עליהם כמה מלים טובות. ברם, כאיש המללאח הצפוף והעני, הוא מדגיש חזור והדגש את הריבוד החברתי, המחלק את קהילת מוגדור לשתי קהילות שונות כמעט, ריבוד המתבטא גם בחלוקה גיאוגראפית. משמעותה של חלוקה זאת, לדידו, היא רווחה חברתית ורווחה בדיור מכאן, וצפיפות ומועקה מכאן. ביקורתו החברתית מתחדדת אפוא לא רק בשל עמדותיו המשכיליות השוויוניות, אלא גם בשל תחושתו שעשירי הקהילה חוטאים לעתים לרגש הסולידריות היהודית, האמור לפעם בקרבם.
מלבד מעורבותו זו בענייני הקהילה, בוקעת מתוך כתיבתו של יצחק בן יעיש הלוי הזעקה המרה על מצבם המושפל והמופקר של יהודי מרוקו בשלהי המאה הי״ט, ובמיוחד באזורי הכפר, או תחת שלטונם העריץ של מושלים מקומיים צמאי דם וצמאי בצע. הוא מתעכב ארוכות על תחושות ההשפלה וחוסר האונים המדכא, שהיו מנת חלקם של היהודים, ומתאר בהרחבה את מנהגי ההשפלה, שהיו עדיין נהוגים בקהילות שונות. הוא מדווח בפרוטרוט על ההתעללויות, הפרעות ומקרי הרצח והעוולות שסבלו מהם יחידים וקהילות בתקופה זו, שבה לא הצליח השלטון המרכזי לכפות את מרותו על אזורים נרחבים במרוקו, והפקיר לחסדיהם של שליטים חסרי מצפון את האוכלוסיות המקומיות. אין הוא חדל להתריע ולהזעיק את יהדות אירופה באמצעות כתבותיו, והוא חוזר ופונה למוסדות היהודיים שיתערבו באופן נמרץ יותר למען יהדות מרוקו אצל המלך מולאי חאסאן, שנטה חסד עם יהודי מרוקו. סדרת כתבותיו על מעלליהם המרושעים של הקאיד וידא והאמין מוסטפא, שהשליטו משטר אימים על יהודי מראכש בין השנים 1892-1894, היכתה, כאמור, הדים בעיתונות העברית של אותן שנים. בכתבותיו אלה הוא משרטט למעשה מעין דיוקן של האנטישמיות המוסלמית במרוקו על פי הדגם האירופי המוצג בהרחבה בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט, שממנה הוא שואב את מירב השראתו. לגבי האמין מוסטפא והקאיד וידא, הידועים לשמצה, הוא אף משתמש במונח ״אנטיסמיטי״.
תחושת העוול וההשפלה, שהיתה מנת חלקה של יהדות מרוקו, וחוסר האונים המתסכל והמשתק, צרבו את יצחק הלוי עוד יותר לאחר הצו המלכותי, שניתן למשה מונטיפיורי ב־1864, המעניק – כך הוא האמין – שוויון זכויות מלא ליהודי מרוקו והאוסר מפורשות להציק להם. הוא חוזר ומזכיר בכתבותיו צ׳היר מלכותי זה, ואף מצטט אותו ככתבו וכלשונו מתוך עיתון המגיד של אותה שנה.
כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי, שהתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1891-1894, פותחות לנו אשנב מרגש ומעניין להכרת השקפת עולמו, שאיפותיו וסביבתו החברתית־תרבותית של משכיל עברי במרוקו בסוף המאה הי״ט.
הנחתנו היא שאת עיקר עמדותיו המשכיליות הוא סיגל לעצמו דרך קריאת העיתונות העברית והספרות העברית של דור ההשכלה הבשל והתוסס, שחי באירופה במחצית השנייה של המאה הי״ט, ושמקרבו צמחו כל אותם זרמים רעיוניים יהודיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים־תרבותיים, שאפיינו את יהדות אירופה בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכ'. אולם יש להדגיש כאן היטב שאין יצחק בן יעיש הלוי מסתפק בחזרה מיכאנית על הססמאות ועל הרעיונות של המשכילים העבריים באירופה, כפי שהיינו אולי מצפים, אלא הוא מוכיח בעליל, דרך כתבותיו, שהוא אכן למד ושינן היטב את הלקח החברתי־תרבותי של ההשכלה העברית. אין הוא סתם מעביר ביקורת על התופעות ההתנהגותיות המאפיינות את יהדות מוגדור כדרכם של המשכילים באירופה, אלא מחיל את האידיאולוגיה המשכילית על המציאות שבה הוא חי, ומתרגם אותה תרגום של עיבוד במונחים, המתאימים למציאות היהודית במוגדור ובמרוקו בכלל. הוא נשאר מעוגן היטב בקהילתו, ואין הוא משאיר כל רושם של ניכור וניתוק מהסביבה שבה הוא חי, אלא ההפך מזה. התמורות החברתיות־תרבותיות והחברתיות־פוליטיות, שאותן היה רוצה לקדם, נוגעות לדעתו קודם כול לקהילתו, ועונות על צרכיה המיידיים. יש אף להתפלא על תרגום מקורי זה של תורת ההשכלה למקום ולזמן חדשים בידי ראשון המשכילים העבריים במרוקו, ששאב את השכלתו העברית וגיבש את עמדותיו ממקורות שמחוץ לקהילה שבה חי ופעל. כדאי גם להוסיף שלהוציא הציטטות המעטות מתוך כתבי משוררים משכילים, שאותן הוא מביא בעיקר כאסמכתא ספרותית, אין יצחק הלוי נוגע בתורה החברתית של ההשכלה אלא בעקיפין ושלא במפורש.
גם עמדותיו של יצחק הלוי כלפי ההשכלה האירופית הכללית, לפי נוסחה הצרפתי או נוסחה האנגלי, נגזרו מתוך הבנתו את רוח ההשכלה העברית, השואפת לפתיחות כלפי העולם הלא־יהודי שמסביב. אין הוא מקנא לעברית או לחינוך היהודי, ובניגוד למשכילים עבריים אחרים בצפוךאפריקה שחיו בזמנו, אין הוא סבור שבתי הספר האירופיים שנפתחו בקהילתו יעניקו השכלה על חשבון חינוכם היהודי של בני הקהילה. אין הוא חדל להעלות על נס בכתבותיו את פעלם המבורך והישר של מנהלי בית הספר של כי״ח ובתי הספר האנגליים־יהודיים שפעלו במוגדור.
מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית- עמוד 138-136
מימונה במרקש 1936-דוד גדג'
מימונה במרקש 1936
גשמי אפריל השוטפים שהחלו לרדת בתחילת החודש פסקו פתאום כבמעשה קסמים. השמש הפציעה. ילדות קטנות בשמלותיהן החדשות התמסרו לקטיפת פרחים, בעיקר פרחי הדר. באותה שעה ערכו האימהות על שולחנות בחצרות הפנימיות של הבתים מינים רבים של עוגות. בשעה שש קושט הבית בלבוש מהודר ומשיב נפש והפך לבוסתן של ממש.
כך נפתח מכתבה של לילי אוחיון אל הוועד המרכזי של אליאנס בפריז, ובו תיעוד חגיגות המימונה שהתקיימו בעיר מרקש בשנת 1936. במשפטים למעלה קושרת אוחיון בין המימונה וחג הפסח לאביב, בין הפריחה בחוץ להתחדשות בתוך הבית ומעניקה מקום מרכזי לבנות ולנשים ולהכנותיהן לקראת ערב החג. המכתב, שנחשף כאן לראשונה, בולט בתוך התיעוד הקיים של חגיגות המימונה במרוקו הן משום שנכתב על ידי אישה צעירה ולא על ידי גבר, הן משום שהכותבת שייכת למרחב ולתרבות הים-תיכוניים ובה בעת נטועה בתרבות פרנקופונית. למכתב נודעת חשיבות גם הודות לפרשנויות החדשות שהיא מציעה למסורות המימונה.
לילי אוחיון נולדה ביולי 1914 בביירות, בת למשפחת ששון. היא למדה בבית הספר של אליאנס בעירהּ ובסיום לימודיה נשלחה ללמוד בסמינר למורות של אליאנס בוורסאי שבצרפת. באוקטובר 1934, בתום שלוש שנות הכשרה, נשלחה אוחיון ללמד בבית הספר של רשת החינוך בעיר מקנס שבמרוקו. בבית הספר הכירה את המורה דוד אוחיון, יליד העיר סאפי במרוקו, והם נישאו כעבור שנים אחדות של היכרות ועבודה משותפת.
אוחיון, ככל המורות והמורים ברשת החינוך של אליאנס, נדרשה לשלוח דיווחים על פעילותה החינוכית לוועד המרכזי בפריז. בדוחות שנתיים וחצי-שנתיים התבקשו המורים לכתוב סקירות על הקהילה שבה לימדו, על מוסדותיה ועל אישיה ולתאר את אורחות החיים בה, את המסורות העממיות ואת ההיסטוריה שלה. לאוחיון היה עניין רב בסקירות מסוג זה. במכתבים ששלחה לוועד המרכזי בפריז בולטים תיאורים אתנוגרפיים של אירועים שהשתתפה בהם, וביניהם מכתב הנושא את הכותרת "המימונה במרוקו". היא הייתה למעשה אתנוגרפית אוטודידקטית שכתבה את דוחותיה לאחר עבודת שדה כ"צופה משתתפת"; ליוותה את הקהילה, פיתחה מערכת יחסים אינטימית עם אנשיה, ולקחה חלק פעיל בתרבות שתיארה.
חוקרים נחלקים באשר למשמעות השם "מימונה", מקור החג ומנהגיו. על אף שאוחיון אינה מנסה לתת במכתבה תשובות לסוגיות אלה, היא קושרת בין המימונה לחג הפסח: "הערב האחרון של חג הפסח, ערב הפרידה, נקרא מימונה. הוא נחגג בשמחה בכל מקום, אך השמחה בולטת בייחוד במרקש". היא סבורה שיהודי מרוקו התקשו להיפרד מחג הפסח, חג החירות, ולחזור לשגרת חייהם: "נדמה שהיהודים מבינים כי אין ביכולתם למנוע את סיום החג ועל כן מתאמצים לאחוז בזיכרונות שאספה כל משפחה [בימי החג]". ערב המימונה ויום המחרת אפשרו להם להתפכח בהדרגה מאופוריית החג ומהשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. אם כך, ניתן לראות במימונה מעין "טקס מעבר", כהגדרתו של האתנוגרף הצרפתי ארנולד ואן ז'נפ, טקס שבו משנים המשתתפים בהדרגה את מעמדם ומקבלים את זהותם החדשה-ישנה תוך מודעות לזכויותיהם ולחובותיהם.
את הדיווח על חגיגות המימונה פותחת אוחיון בתיאור ההכנות, שכללו קישוט הבית בפרחים ועריכה של מיני עוגות על שולחנות החג. היא מציינת כי בצאת הפסח הכינו הנשים קוסקוס, אותו הגדירה כמאכל הלאומי של מרוקו, ומדגישה כי בערב זה לא עלו על השולחן לחם או מצות. אוחיון אינה מזכירה את המופלטה, שזכתה לפופולריות בחלק מהקהילות במרוקו ומזוהה עם חגיגות המימונה במדינת ישראל, ואף לא את סמלי השפע והמזל שנהוג להציג על שולחן החג.
חגיגות המימונה עצמן נפתחו רק לאחר טקס ההבדלה, שבו מציינת אוחיון את המנהג הייחודי ליהודי מרוקו, לפיו מברך אב הבית בבריאות את בני הבית הנמצאים והנעדרים. היא מתארת את חגיגות השמחה המלוות בשירה, בריקוד ובנגינה על ידי הרכבים מוזיקליים הכוללים כלי מיתר, חליל ותוף. בחגיגות במרקש היא נחשפה למנהג שלא הכירה ממקומות אחרים – צעירים וצעירות מחופשים. במקום שבו היא מתארת את מנהג התחפושות היא מציינת בסוגריים כי "מנהג זה קיים רק במרוקו; בכל מקום אחר: סוריה, פלסטין, פרס, מסופוטמיה, המסורת אינה כוללת תחפושות". הבלשן משה בר-אשר כתב לפני שנים אחדות כי בחבל תאפילאלת במרוקו נהגו ילדות להתחפש לנשים נשואות וגברים התחפשו לשליחים דרבנן ולדמויות נוספת. דומה שההתחפשות הייתה חלק מטקס המעבר ובו לבשו בני הקהילה ובנותיה זהויות אחרות, זמניות, בטרם חזרו לזהותם המקורית ולשגרת חייהם.
בחגיגות השתתפו, לפי דיווחה של אוחיון, קרובי משפחה, חברים ואורחים יהודים שביקרו בעיר והוזמנו לחגוג בבתי המקומיים. הסוציולוג הרווי גולדברג ציין במחקרו שגם מוסלמים לקחו חלק בחגיגות המימונה במרוקו; מחקרו של גולדברג ומקורות נוספים המתארים נוהג זה מקבלים משנה תוקף בשורות הבאות מהפיוט "אתם יוצאי מערב" לרבי דוד בוזגלו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה". החגיגות המשותפות ליהודים ולמוסלמים נעדרות מתיאוריה של אוחיון, אם משום שבחגיגות בהן התארחה לא השתתפו מוסלמים ואם משום שלא זיהתה את המוסלמים בין החוגגים או בין הרכבי הנגינה המעורבים, הקוסמים, הלוחשים לנחשים ומספרי הסיפורים, שהעידה כי הופיעו בערב המימונה בבתים שביקרה.
מקום מרכזי העניקה אוחיון בתיאוריה לצעירים וצעירות בני דמותה. "זהו [המימונה] אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי הצעירים, הממתינים בקוצר רוח לחגוג בו את אירוסיהם. שמחה מתוקה לכלות החדשות, הצעירות מדי והשמחות מדי. ברגעים אלה בחייהן הן חושבות רק על האושר ועל אלפי החלומות, מבלי לחשוש מהמשא, מהדאגות ומהצער של מסע החיים". הבלשן אהרן ממן טוען כי ערב המימונה היווה מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיכום "עסקאות" נישואין. לדידו, "לִילַת לְ-מִימוּנָה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה" ופירושו בעברית "הלילה של בת המזל", זו שמצאה את זיווגהּ.
בניגוד לשמחת האירוסין שמקבלת ביטוי במקורות שכתבו גברים, מציגה אוחיון את המימונה כהזדמנות האחרונה של הצעירים, ובעיקר של הצעירות, ליהנות מחיי החופש בטרם יקבלו על עצמם את עול מחויבות הנישואין ומלאכת החיים. מדבריה עולה הַקְבלה מעניינת בין סיום חג הפסח והרגעים האחרונים של חגיגות המימונה, רגע לפני החזרה לשגרת החיים, לסיום פרק הילדות של אותם צעירים והחגיגות אחרונות לפני נישואיהם. ייתכן שאוחיון כתבה דברים אלו מתוך כאב אישי על התבגרות מהירה, לימודים בפריז ועבודה בארץ זרה. עוד היא כותבת: "לא נחריב לצעירים את השמחה וניתן להם ליהנות מבלי לספר להם כי הקיום מאפשר לנו תקופה קצרה לחיבור סונטות באביב המתוק".
-
גני אגדל (Jardins de l'Agdal)
החגיגות נמשכו עד ארבע לפנות בוקר, ועם עלות השחר הלכו הגברים להתפלל שחרית. אוחיון מעירה כי התפילה לא התקיימה בבית הכנסת אלא בקברי צדיקים. עם חזרת הגברים מהתפילה צעדו המשפחות לפיקניק בגני אגדל (Jardins de l'Agdal), דרומית לשכונת היהודים במרקש. היו אלה גנים ובהם מטעים של עצי פרי הדר, תאנים, עצי זית ורימונים המושקים באמצעות מערכת של מספר בריכות ותעלות. בגני אגדל נהגו הנשים להכות שבע פעמים בידיים על המים בבריכות והגברים טבלו את רגליהם ושטפו את פניהם כסימן לברכה ושפע. מנהגים אלה תיאר חוקר הפולקלור יששכר בן-עמי.
כבת המרחב הים-תיכוני הטיבה אוחיון לתאר את חגיגות המימונה. במכתבה בולט סגנון אינטימי ואמפתי, נטול עמדה מתנשאת ואוריינטליסטית המוכרת מדיווחים של מבקרים אירופים. יתר על כן, היא משווה מספר פעמים בין חגיגות המימונה לחגיגות שמיני עצרת המוכרות לה מהמזרח התיכון, כור מחצבתה. ההיסטוריון זאב חיים הירשברג כתב על מנהגים מגוונים לחגיגות המימונה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, במזרח התיכון, באימפריה העות'מאנית ואף בכורדיסטן. ואכן אוחיון מדגישה כי המימונה נתפסת במרוקו כחג גדול ורב משמעות כפי שנתפס החג המקביל לו במזרח.
לצד התרבות הים-תיכונית מגיחה מבין השורות הכתובות בצרפתית התרבות הפרנקופונית שאימצה אוחיון בימי לימודיה בביירות ובפריז. במכתבה היא יוצרת הקבלה אנכרוניסטית בין האמנציפציה של יהודי צרפת לאחר המהפכה לאמנציפציה לכאורה של עם ישראל היוצא ממצרים לאחר שנות העבדות. היא מוסיפה ומזכירה פרקים מההיסטוריה היהודית שבהם ביקשו רודנים לדכא את היהודים ולמנוע מהם חירות, שוויון וצדק, באופן המהדהד את ערכי הרפובליקה הצרפתית – "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité) – שעל ברכיהם התחנכה ואף חינכה את תלמידותיה.
אוחיון מסיימת את מכתבה באמירה קהילתית ואישית: "הקהילה עושה מאמץ להעניק זוהר למימונה ולחגוג אותה בטקסים ובשמחה רבה. אני שומרת ואשמור את הזיכרונות הנפלאים מהמימונה שביליתי במרקש". זיכרונותיה ומחשבותיה של לילי אוחיון על חגיגות המימונה במרוקו, המובאים כאן כעבור למעלה משמונים שנה מאז נכתבו, מציעים, נוסף על עדויות אחרות המוכרות לנו, נקודת מבט רעננה –נקודת מבטה של אישה צעירה הנטועה במרחב הים-תיכוני-פרנקופוני.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
שאלת המחקר
המחקר התמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין ינואר 1947 למאי 1948 שהפליגו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה לפלשתינה א"י. המונח הגיאוגרפי צפון אפריקה מזוהה במחקר עם שלוש -ארצות המגרב: ממערב מרוקו וממזרח לה אלג'יריה ותוניס. במהלך המחקר התברר שאי אפשר להתעלם מקהילת יהודי לוב השוכנת ממזרח לתוניס, למרות שאינה חלק מהמגרב הקלאסי. ולאור הקשר בין הקהילה היהודית בלוב לבין הקהילה היהודית בתוניס שסייעה להעפלה מלוב והשהייה המשותפת בקפריסין.
המחקר ישווה את נתוני ההעפלה הרשמית לאלה שבספרות המחקרית אל מול נתוני המאגר. ויבדוק מיהו המעפיל הצפון אפריקאי? האם ההעפלה מצפון אפריקה הייתה בבחינת מס שפתיים של הסוכנות היהודית כלפי הקהילות היהודיות במגרב ? האם מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית הפלתה את הקהילות האלה? האם הוקצו משאבים מתאימים להכשרת חלוצים לפלשתינה א"י? מדוע – הפעילות הממוסדת של המוסד לעלייה ב' בצפון אפריקה הסתיימה ? המחקר יסקור את תרומת פעילי תנועות הנוער המקומיות לתהליך ההעפלה ו'הבריחה' מארצות המגרב. המחקר ישרטט פרופיל דמוגרפי של המעפילים המוגרבים ויערוך השוואה בין אלה שהעפילו ישירות בספינות מחופי אלג'יר למעפילים מחופי איטליה וצרפת. והצטרפו לספינות מעפילים שנועדו לשארית הפליטה מאירופה כמו: 'אקסודוס',בן הכט', 'לנגב', 'משמר העמק', 'המעפיל האלמוני', 'יחיעם', 'לקוממיות', 'כ"ט בנובמבר' ו'נחשון' – ואחרות. האם המוגרבים היו בחזקת 'נוכחים נפקדים' באתוס הציוני? זאת כדין להעניק להעפלה זו מקום ראוי כמו לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.
מתודולוגית המחקר מאגר השמות של מעפילי צפון אפריקה ולוב –
בארכיונים שונים יש תיעוד אקלקטי של רשימות מעפילים מצפון אפריקה. עד כה לא נעשה ניסיון להציג רשימה שמית מרוכזת של מעפילי צפון אפריקה ולוב שתאפשר להכיר אותם ולהעלותם על דפי ההיסטוריה. כדי לדעת מי היו מעפילי צפון אפריקה נבנה מאגר שמות. הנחת הבסיס במחקר הייתה שכול מי שהעפיל בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג'יר הוא מוגרבי. הנחה נוספת הייתה לכלול במאגר רק מעפילים צפון אפריקאים שגורשו על ידי הבריטים למחנות בקפריסין מינואר 1947 עד להקמת המדינה במאי 1948 ושחרורם מהמחנות בחודש פברואר .1949 המאגר לא כלל עולים מצפון אפריקה שקיבלו רישיונות עלייה ]סרטיפיקטים[ לפלשתינה א"י בתקופה הנדונה.
בשלב הראשון זוהו שמותיהם של מעפילי שלוש הספינות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'. לאחר מכן אותרו שמות מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. בתהליך בניית המאגר זוהו שתי קבוצות מעפילים נוספות: פליטים יהודים יוצאי אירופה שנמלטו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה לארצות המגרב. חלקם העפיל בשתי הספינות הראשונות מצפון אפריקה וחלקם שהגדיר את מוצאו מצפון אפריקה העפיל מנמלי אירופה. גם הם גורשו לקפריסין.
מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיונים ועל יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. שמות מעפילים מוגרבים הופיעו בדיווחי שליחי הסוכנות היהודית, פעילי המוסד לעלייה ב', מפקדי ומלווי ספינות המעפילים שנמצאו בארכיון לתולדות ההגנה ובתיקי קפריסין של הארכיון הציוני המרכזי. מידע על מעפילים מוגרבים נמצא גם בארכיון הציונות הדתית ובארכיון הקיבוץ הדתי .
תיקי קפריסין בארכיון הג'וינט סיפקו מידע על שירותי בריאות ורווחה שניתנו לכלל מעפילים במחנות וגם למעפילים מוגרבים. בארכיון יד טבנקין נמצאו עדויות, דוחות והתכתבויות של שליחי התנועות הארץ ישראליות בצפון אפריקה ושל פעילי העפלה מקומיים במגרב. עדויות בעל פה של פעילים נמצאו במרכז לתיעוד של המכון ליהדות זמננו. כמו כן, נערכו מספר ראיונות אישיים עם מעפילים. רשימות שמיות נמצאו בתיקי העלייה מארצות צפון אפריקה בארכיון הציוני. בארכיון יד טבנקין נמצאה רשימה חלקית של מעפילי 'הפורצים', שפרצה את המצור הבריטי ב- 4.12.1947 . בספרו של מאיר שוורץ הופיעה רשימה חלקית של מעפילים מוגרבים שהיו על ה'אקסודוס' וגורשו לגרמניה עם שארית הפליטה ולא עלו לפלשתינה א"י דרך קפריסין. – רשימות העולים באוניות ההעברה שהפליגו מקפריסין במשך כ- 31 חודשים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל איפשרו להצליב בין רשימות שונות – ולאמת את פרטי המעפילים.
מקורות נוספים לאיתור שמות היו מכתבי מעפילים צפון אפריקאים למזכירויות מחנות הקיץ והחורף להקדמת עלייתם ארצה ובקשות למעבר בין ובתוך מחנות הקיץ והחורף בקפריסין. הבקשות נועדו להתגבר על התנאים הקשים במחנות הקיץ, לאפשר איחוד משפחות, השתלבות בגרעין של תנועה מסוימת והצטרפות לחבריהם שהעפילו באותה ספינה. שמות מעפילים צפון אפריקאים שהופנו מקפריסין על ידי הסוכנות היהודית לקיבוצים, מוסדות עליית הנוער ולבתי עולים הופיעו בדרישות לקבלת כרטיסי מזון עבור מעפילים שנקלטו אצלם. גם מתיקי עליית הנוער נדלה מידע. ברשימות הילדים ובני הנוער לא תמיד נרשמו שמות ההורים לצד שמם ורק רישום מוצאם איפשר לכלול אותם במאגר. לעומת זאת ברשימות העולים שבוטחו בקופת חולים נרשם רק שמו של ראש/ת המשפחה, האב/האם עם מספר הנלווים אליהם ללא שמות בני המשפחה האחרים. היו שמות מעפילים שנמצאו בפרסומי המדור לחיפוש קרובים בארץ והם הוצלבו עם רשימות אחרות. בנוסף, רשימות שנמחקו בהן שמות מעפילים שעלייתם מקפריסין ארצה נדחתה מסיבות שונות, אף הם שולבו במאגר מפני שעם שחרור המחנות בקפריסין עלו כולם ארצה.
כדי להימנע מכפילויות שמות במאגר ולצורך אימות פרטיו של כול מעפיל הוכנה טבלה שכללה את פרטיו האישיים; גיל ושנת לידה, שמות ההורים, עיר וארץ מוצא, משלח יד, השכלה, שם ספינת המעפילים, מספר מחנה בקפריסין, השתייכות תנועתית, ארץ מוצא, תאריך עלייה מקפריסין באוניית ההעברה מקפריסין לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. שמו של כול מעפיל ברשימה מסוימת הוצלב ונבדק -מול רשימות אחרות ונתוניו הושלמו לפיהן. היו מקרים של רישום כפול של מעפיל במספר ספינות. הצלבתם עם רשימה/ות אחרות שנמצאו בה פרטים מזהים נוספים שלו איפשרה לכלול אותו במאגר. לדוגמה, שמה של מעפילה הופיע בספינות 'לנגב', ו'שיבת ציון' וברשימה של מעפילים צפון אפריקאים שלא צוינה לידם שם הספינה.
שמות בעלי צליל צפון אפריקאי שובשו פונטית בתעתיק האנגלי ברשימות מעפילים מקפריסין – לפלשתינה א"י. שיבושים נפלו גם ברשימות בעברית שהוכנו בידי ועדות העלייה בקפריסין וברישום – הבאים מקפריסין בידי פקידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. טעויות אלה אפשר שנבעו מקשיי הגיית אותיות גרוניות. אפשר להניח, שכאשר מעפיל מוגרבי ביטא את שמו בפני פקיד עלייה בעברית או צרפתית, שמו נכתב לפי הצליל שנקלט על ידי הרשם. לדוגמה, שמות כמו סאלאמון/ סולומון שלמה, – ריפקה רבקה, אזוט חזות, יסחק/איזק יצחק, אלווז אלבז, בוכבוזה בוקובזה, דאאן דהן, בונזגלו – בוזגלו, מרוכו מרוקו ואפריקנע אפריקה. – שמות משפחה ושמות פרטיים של מעפילים הודפסו באנגלית בידי השלטונות הבריטים ובעברית בידי פקידי הסוכנות היהודית. הרישום הכפול של הבריטים ושל וועדות העלייה נועד לוודא שלא תהיה סטייה ממכסת הרישיונות שאושרה עבור המעפילים הבאים מקפריסין – – מחצית מהמכסה הכללית של – 1,500 רישיונות כניסה לפלשתינה א"- – שאושרה על ידי ממשלת המנדט.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"
אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה חֲדָשָׁה פיוט יסדתי לשביעי של פסח, רבי דוד בן אהרן חסין, מבואר ומנוקד
אשורר שירה חדשה כולל ביאור השיר
96 – אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה חֲדָשָׁה
לשביעי של פסח. לקדיש. שיר מעין אזור ובו מדריך בן טור אחד, המחולק לשלוש צלעות. הצלע השלישית משמשת כרפרין. בשיר שמונה מחרוזות, בכל מחרוזת שלושה טורים דו-צלעיים בחריזה סטרופית אחידה, והצלע האחרונה בחריזה מעין אזורית. בבית האחרון משתנה הרפרין.
חריזה: א/א/א ב/ג ב/ג ג/א ד/ה ד/ה ה/א ופו׳.
משקל: שמונה הברות בצלעית א, שבע הברות בצלעית ב.
כתובת: פיוט לז׳ של פסח. נועם ׳אני לדודי ובלבי׳. סימן: אני דוד חזק.
מקור: א- לה ע״ב; ק- לח ע״ב; נ״י 3097 – 23 ע״ב.
אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה חֲדָשָׁה / לְאֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה / הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה
נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
אֵין לוֹ דְּמוּת וְלֹא תֹּאַר / גָּאַל אֻמָּה טְהוֹרָה
מִמְּצָרִים הָעֲכוּרָה מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
5- יָעַץ תַּחְבּוּלוֹת בְּלִבּוֹ / פַּרְעֹה זָד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ
וַיֶאֱסֹר כָּל רִכְבּוֹ / וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ
וְיִרְדֹּף אַחֲרִימוֹ / בִּמְהֵרָה וּבִמְרוּצָה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
דָּבָר אֲשֶׁר בּוֹ הוּא זָדָה / שִׁלֵּם לוֹ צוּר נַעֲלָה
כִּי מִדָּה נֶגֶד מִדָּה / עוֹדָהּ לֹא נִתְבַּטְּלָה
-10 רָמָה וְהִשְׁלִיךְ תּוֹךְ נַחֲלָה / תִּינוֹקוֹת מֵעֲרִיסָה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
וּפַרְעֹה הִקְרִיב אֶת עַמּוֹ / לָקַח אוֹתָם בִּדְבָרִים
עַמִּי רָעַד אֶחְזְמוֹ / וְגַם רְתֵת וּשְׁבָרִים
חָלוּ פְּנֵי יוֹצֵר הָרִים / בְּתִפְלָה וּבַקָּשָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
דִּבֵּר בֶּן עַמְרָם נֶחָמוֹת / עַל לִבָּם : אַל תִּפְחֲדוּ
-15 ה' יַעֲשֶׂה מִלְחָמוֹת / לָכֶם וְאַתֶּם עִמְדוּ
אַךְ בַּה' אֵל תִּמְרֹדוּ / בְּעֵת יֶשַׁע יָחִישָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל מֶרְכַּבְתּוֹ / בְּתוֹךְ יַם סוּף נִטְבָּעוֹ
הֱקִיאָם יָם עַל שְׂפָתוֹ / אָז הִכִּירוּ וְיָדְעוּ
עַם בַּה' נוֹשְׁעוּ / וּזְכוּת אָבוֹת שְׁלֹשָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
20 – זָהָב וָכֶסֶף בָּזָזוּ / בִּזָּה רַבָּה וּגְדוֹלָה
שָׁמְעוּ עַמִּים וְרָגָזוּ / אֲחָזָתַם חַלְחָלָה
מִיִּשְׂרָאֵל עַם סְגֻלָּה / הֵמָּה, אֶבֶן הָרֹאשָׁה
הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה נָאוֹר אַדִּיר וּמְפֹאָר / הַגִּבּוֹר הַנּוֹרָא
קוֹלִי רְצֵה, אֲדוֹן עוֹלָם / כְּעוֹלָם וְכִשְׁלָמִים
הַשָּׁב מִשְׁמָרוֹת עַל תִּלָּם / כְּיָמִים הַקְּדוּמִים
25 – יִתְגַּדַּל שִׁמְךָ בָּרָמִים / תּוֹךְ אֶרֶץ הַקְדוֹשָׁה / אֶל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה
ביאור לשיר
- 1. אשורר… חדשה: על־פי ברכת הגאולה. לאל… בקדושה: על-פי תה׳ פט, ח. הפך… ליבשה: תה׳ סו, ו. קריעת ים סוף, שהיא עיקר עניינו של יום שביעי של פסח. 2. נאור… הנורא: כינויים לקב״ה, על-פי תה׳ עו, ה, י, יז. 3. אין… תואר: על-פי הפיוט ׳יגדל׳ הבנוי על י״ג העיקרים לרמב״ם. אומה טהורה: ישראל שנשארו טהורים. ויק״ר, לב, ה: ׳ולא מצא ביניהם אחד מהן פרוץ בערוה׳. 4. מצרים העכורה: על-פי הזוהר: ׳אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת׳(זהר א, קיז). והשווה תנחומא לך לך ה: ׳מצרים שטופים בזנות הן׳ וראה רש״י לבראשית יב, יט. 5. פרעה… שמו: כינויים לפרעה, על-פי משי כא, כד. 6. ויאסור… עמו: שמי יד, ו. 7. וירדוף אחרימו: שמ׳ יד, ח. במהרה וכמרוצה: על-פי תה׳ קמז, טו. 8. דבר… זדה: על-פי שמ׳ יח, יא. דבר… נעלה: על־פי מכילתא בשלח פ״ו: ׳שבדבר שחשבו מצרים לאבד את ישראל בו בדבר נפרע מהם שנאמר: ׳כי בדבר אשר זדו עליהם׳, וראה רש״י בפירושו לשמ׳ יח, יא. 9. כי… נתבטלה: הכלל של ׳מידה כנגד מידה׳ קיים ועומד, ולכן שילם הקב״ה לפרעה במידה שבה נקט והטביעו בים סוף. על-פי המכילתא לפרשת בשלח מסכתא דשירתא פ״ד: ׳במידה שאדם מודד בה מודדין לו. במידה שמדדו בה מדדת להם׳. וכן במדרש במדב״ר פרשה י, ב. 10. רמה… מעריסה: על-פי שמ׳ א, כב. 11. ופרעה… עמו: על־פי שמ׳ יד, י. לקח… בדברים: פרעה שכנע את עמו על-פי מכילתא לשמות יד, ו: ׳… אמר להם דרך מלכים להיות מנהגין בסוף וחילותיהם מקדמין לפניהם. אבל אני אקדם לפניכם…׳. 12. עמי… שברים: בני ישראל נתקפו בפחד ורעדה. רעד אחזמו: על-פי שמי טו, טו. 13. חלו… ובקשה: על-פי שמו״ר א, ה: ׳ומה ופרעה הקריב? אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו… תלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו…׳. 14. דבר… תפחדו: על-פי שמי יד, יד. בן עמרם: כינוי למשה. 15. ה׳… לכם: על־פי שמי יד, יד. עמדו: שם, שם, יג. 16. אך… תמרודו: כפי שמתואר בשמי יד׳ יא-יב. והלשון על-פי במי יד, ט. 17. חיל… נטבעו: על-פי שמ׳ טו, ד. 18. הקיאם… שפתו: על-פי פסחים קיח, ע״ב: ׳… מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולים מצד אחד, כך מצרים עולים מצד אחר. אמר לו הקב״ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה׳, והשווה רש״י לשמי יד, ל. אז הכירו וידעו: על־פי תפילת ׳עלינו לשבח׳. 19. עם… נושעו: ע ל-פי דב׳ לג, כט. וזכות אבות שלושה: על-פי שמו״ר כא, ח: ׳בזכות אברהם אני בוקע להם את הים… בזכות יעקב אני בוקע להם את הים…׳. 20. זהב… גדולה: על-פי מכילתא לשמות יד, ל: ׳… וכדי שיקחו ישראל את הביזה, שהיו המצרים טעונים כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות….׳. 21. שמעו… חלחלה: על-פי שמי טו, יד. 22. עם סגולה: כינוי לישראל על-פי שמי יט, ה. אבן הראשה: על־פי זכי ד, ז. 23־24. קולי… וכשלמים: המשורר מבקש שה׳ יקבל את תפילותיו במקום הקורבנות. השב… תלם: על דרך תפילת מוסף לשלשת הרגלים: ׳והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם׳. כימים הקדומים: על-פי מל׳ ג, ד. 25. יתגדל… ברמים: על-פי תה׳ עח, סט. והכוונה ששמו של הקב״ה יתגדל בבית המקדש ובארץ ישראל. תוך ארץ הקדושה: באמצע ארץ ישראל, בבית המקדש. על-פי תנחומא קדושים י.
תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל 1973
מחרוזות ותליונים
נרכשו בתיזנית ; סוף המאה הי״ט או תחילת המאה הכ׳
מחרוזות־הפנינים היו אהובות מאוד על נשים יהודיות בשל האמונה בכוחן המיטיב
אגדי הפנינים והחרוזים מושחלים יחד עם נרתיקי־קמיע (״חרז״) — כעין קופסאות שטוחות, שמקורן כנראה בטימבוקטו — ועם תליון קטן בעל שלושה זיזים (׳׳כמאר׳׳), שסימל כנראה במקורו את השילוש הקדוש, ואילו כאן מן־הסתם בא במקום ה׳׳כמסה״
(א) פנינים וחרוזי אגרנט, המושחלים יחד עם תליוני־זהב
אורך המחרוזת: 58 ס״מ ; גובה ה״חרז״ : 2.8 ס׳׳מ
(ב) מחרוזת־פנינים עם מדאליון של ״קלנק׳׳ מתאפילאלת
(ראה הפרק על הלבוש, עט׳ 197, מס׳ 386) אורך המחרוזת : 41 ס״מ
(ג) ״חרז״ בודד זהב; עבודת־פיליגראן
הגובה : 5 ס״מ; הרוחב: 7 ס״מ
(ד) ”כמאר״
זהב ; עבודת־פיליגראן ואמייל צבעוני במשיחה
הגובה : 5 ס״מ ; הרוחב: 3.5 ס״מ מוזיאון ישראל
ראה : הרבר, עמי 5—10 ; בזאנסנו, תכשיטים, לוח 39, מס׳ 168—175 (441)
ענק — ”לבה״
טיפוס עירוני עתיק, אך נפוץ עדיין; היה בשימוש בעיקר אצל מוסלמיות
ציור מתוך: בזאנסנו, תכשיטים, לוח 8 (441 א)
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
מרוקו-את שאהבה נפשי-דן אלבו-כי כן
מרוקו-את שאהבה נפשי
זכויות הצילומים
לדניאלה די-נור
רון טואג
בני פירסט
ישראל 2005
הקדמה
הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.
במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.
יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.
הבחירה הרעננה והאישית המתרחקת מן המכניות והשבלוני, היא ששבתה את לבי בצילומים האלה. ואכן, את הצילומים מלוות לעתים שורות מסורות של הצלמים, השופכות אור על התמונות ועל בחירתן. ייחודו של האלבום הוא לא רק במבחר הצילומים המרהיבים שבו אלא גם בקטעי הספרות והזכרונות המתלווים אליהם, פרי עטם וחוויותיהם של יוצא׳ מרוקו בישראל.
קיבצתיכאן מבחר דברי שירה, פרוזה וזכרונות שיש בהם תהיות, געגועים, מסעות של חיפוש עצמי ודברי מסתורין, מבחר מועט המחזיק את המרובה. יש ודברי שירה שימשו יסוד לבחירת התמונות ויש תמונות שהדריכו אותי בחיפוש אחר הכתוב. כמו כן פניתי למספר יוצאי מרוקו בארץ וביקשתי שיכתבו במיוחד עבור הספר הזה. דבריהם משובצים בין יתר התמונות והכתובים.
כל אחד מן הקוראים־המעלעלים בספר, יכול למצוא בו את מרוקו שלו, את הפנים המרתקות אותו ואת דברי הכיבושין או התהיות הקרובים ללבו. התמונות המנהלות דו־שיח עם רחשי לבם של יוצאי מרוקו יוצרות בספר זה אחדות הנובעת מן האהבה וההוקרה של כל השותפים ליצירת ספר זה.
דני הורוביץ, עורך, תל־אביב 2005
Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Benazeraf-Benbaron-Ben-Bihi
BENAZERAF
Nom patronymique d’origine arabe, hispanisation du patronyme Assaraf, précédé de l'indice de filaition: le fils du changeur Son équivalent hébreu, Halfon-Halfan, est porté chez les sépharades d'Orient et dans les communautés achkénazes. Métier d'argent donc, métier juif par excellence dans l'ancien temps. La multiplicité des monnaies au Maghreb jusqu'au XIXème siècle fut un des obstacles majeurs au développement économique et il fallait être expert pour s'y retrouver entre les différentes monnaies ayant cours légal ־ et les changeurs juifs y étaient experts jouissant d’un monopole presque exclusif. Pour ne donner qu'un exemple jusqu'à la fin du siècle dernier au Maroc, avaient cours légal, outre la monnaie nationale, le real (pièces d'or émises par le sultan Moulay Hassam, de bonne teneur et très cotées et donc rares en vertu de la loi d'airain de l'économie qui veut que la mauvaise monnaie chasse la bonne, par thésaurisation), la peseta espagnole, la livre sterling, le Thaler autrichien de Marie-Louise et le franc-or. En Tunisie, la livre italienne était aussi courante que le dinar. En Algérie la France avait dû surmonter bien des résistances avant d'imposer le franc. Avec la colonisation et l'installation des banques, le métier de cjianguer a peu à peu disparu, sous cette forme, devenant un monopole des banques. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté sous cette forme uniquement dans l'ancienne zone espagnole du Maroc (Tanger, Tétouan, El-Ksar, Larache, Chéchaouen, et par émigration à Casablanca).
SHEMOUEL: Un des premiers dirigeants communauté juive de Casablanca. Né à Tétouan en 1857, il s'installa à Casablanca à la fin du siècle dernier, alors petit port de pêche qui allait devenir avec le siècle la grande métropole économique du Maroc. Fondateur d'une prospère maison de commerce international, il fut à la tête de la colonie tétouanaise dont il encouragea l'immigration et qui devait former l'élite intellectuelle et économique de la ville. Mort en 1928. En 1955 son nom fut donné à l'oratoire de l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca.
ESTHER ETTEDGUI DE BENAZERAF: Epouse d'Abraham Benazeraf, le fils de Samuel, elle consacra sa vie aux oeuvres de bienfaisance, et fut l'animatrice et la présidente de l’Aide Scolaire, de la Maternelle et autres institutions sociales de la communauté de Casablanca.
JACOB RAPAHEL: Fils de Samuel, une des personnalités les plus marquantes du judaïsme marocain au XXème sièlce, bien qu'il n'ait jamais occupé de poste officiel. Né à Casablanca en 1896 dans une grande famille originaire de Tétouan, il accumula une immense fortune dans l'importation du thé, la boisson nationale des Marocains depuis le siècle dernier, prenant la tête de la plus grande maison d'importation de thé du pays. Militant sioniste, il fit partie dès le départ de l'équipe de jeunes journalistes qui participèrent à l'aventure de "L'Avenir Illustré", l'hebdomadaire juif par excellence entre les deux guerres. De tendance nationale et sioniste, le journal fut fondé par un négociant d'origine polonaise, 1924 qui s'installa à Casablanca et fut le représentant de l'Organisation Sioniste Mondiale au Maroc, jusqu'à son départ forcé pour l'Amérique en 1940, Jonathan Thurtz. Après la publication du dahir du 8 août 1941 étendant au Maroc le second statut des Juifs édicté par les autorités de Vichy, il s'adressa en tant que protégé américain au consul des Etats-Unis à Rabat pour demander l'aide de l'Amérique en faveur des Juifs du Maroc en tant que signataire de l'Acte d'Algésiras. A la demande d'Allouche, l'éphémère Inspecteur des Institutions Israélites, il accepta en 1941 d'entrer au Comité de la Communauté comme vice-président. Après le débarquement américain du 11 Novembre 1942, il rédigea pour les organisations juives américaines un réquisitoire très documenté sur la poursuite de la politique antisémite par les représentants de Vichy sous drapeau américain, détaillant les avatars de la population juive "punie" par les Français pour avoir montré trop d'enthousiasme aux troupes américaines et toujours soumise à un ravitaillement discriminatoire. Après la guerre, il fut des premiers militants du Congrès Juif Mondial au Maroc. Grand philanthrope, il contribua généreusement aux oeuvres sportives, culturelles et sociales de la communauté. Passionné d'histoire, il a fait don de sa collection complète de "L'Avenir Illustré" à la bibliothèque de l'Institut Ben Zvi à Jérusalem. Retiré à Paris après l'indépendance du Maroc, il continua à écrire pour la presse juive des articles sur le judaïsme marocain, Il publia en 1978 un recueil de proverbes en judéo-espagnol marocain, la Hakitia, "Refranero", bel ouvrage illustré par l'artiste marocain, Knafo. Mort à Paris où il s'était tardivement retiré, en 1989.
SAM: Economiste et homme d'affaires. Militant de l'indépendance du Maroc, il fut candidat au poste de premier ministre juif du Maroc indépendant. Sa candidature fut rejetée par l'Istiqlal car il appartenait au parti rival, le Parti Démocratique de l'Indépendance. A la place, il fut choisi comme chef de cabinet du leader de son parti, Abdelkader Benejelloun, ministre des Finances du premier gouvernement formé en décembre 1955 et chargé de négocier les accords d'indépendance avec la France.
DAVID: Président de la communauté de Casablanca en 1956, poste auquel il accéda, sans élection, après l'indépendance, comme représentant des militants nationalistes avec l'appui des autorités en remplacement de l'ancien Comité de la Communauté élu sous le Protectorat français. Dans son excès de zèle nationaliste, il voulut entraîner son Comité à se déclarer solidaire avec l'Egypte "victime de l'agression israélienne" au cours de la campagne de Suez, en octobre 1956. Désavoué, il démissionna de son poste. Après la nationalisation du commerce du thé, il fut le premier directeur de l'Office du Thé.
BARUJ: Médecin de réputation internationale. Prix Nobel de Physiologie en 1980. Descendant d’une famille tétouanaise immigrée au Vénézuéla à la fin du siècle dernier. Directeur du Département de Pathologie de l'école de médecine de l'Université de Harvard aux Etats-Unis. Président de l'Union Inernationale des Sociétés d'immunologie et éditeur de nombreuses revues scientifiques.
JOSE: Fils d'Abraham. Cinéaste français né à Casablanca, considéré dans les années soixante comme le roi du "film pornographique de qualité".
BENBARON
Nom patronymique d'origine hébraïco-latine, formé de l'indice de filiation Ben et du substantif latin varon, qui signifie mâle et qui a donné le titre de noblesse français bien connu baron. Autre explication bien plus originale avancée par Simon Seror dans son ouvrage sur les noms de famille juifs en France au Moyen Age: ce serait un sobriquet d'origine hébraïque pour désigner un homme trop orgueilleux qui se prendrait pour le fils (Bar) de Aaron, le grand Pontife ! Ce patronyme assez courant dans les communautés d'Italie et de l'ancien empire turc, sans l'indice de filiation: Baron ou Varon, a toujours été très rare au Maghreb. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté par une seule famille de descendants de Livoumais à Tunis, et en Algérie (Alger, Miliana).
- SHELOMO HAY: Rabbin de la communauté livoumaise de Tunis au XIXème siècle. Auteur d'un recueil de Responsa "Bet Yaacob", publié à Tunis en 1898.
R- DAVID (1885-1955): Pieux rabbin, né dans une famille de la communauté des Grana (Livoumais) de Tunis fortement assimilée. Contrairement à l'ambiance famililae, il fut attiré par les études sacrées et fut un des disciples préférés du plus grand enseignant de Tunisie au XXème siècle, rabbi Shélomo Dana, le fondateur de la yéchiba "Hébrat Hatalmud." Il succéda en 1947 à rabbi Haïm Bellaïch comme Grand RabbindeTunisie. L'année suivante il accéda au poste de Président du Tribunal Rabbinique, premier originaire de Livourne à accéder à ce poste, après la fusion des deux communautés Grana et Twansa, décrétée par les autorités en 1945. Il fut l'initiateur avec le Président de Comité de la Communauté de Tunis, Maître Charles Haddad, de la tenue, en mars 1954, à l'exemple du Maroc, du premier Congrès du Rabbinat tunisien qui réunit les Grands Rabbins et les rabbins des villes de l'intérieur, dans le but d'étudier les questions de culte et de faire " toute suggestion utile et arrêter les dispositions utiles pour éviter à nos coreligionnaires, notamment les jeunes, d'être entraînés par des courants d’idées étrangères, souvent destructices de notre vie spirituelle et morale".
BEN BIHI
Nom patronymique d'origine berbère, un des nombreux diminutifs berbères du prénom hébraïque Abraham, porté aussi bien par les Juifs que par les Musulmans. Autre forme: Benbaha Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au sud du Maroc, en particulier à Safi, Mogador et Marrakech.
- ABRAHAM: Rabbin à Meknès au début du XVIIème siècle, contemporain de rabbi Yaacob Abensour.
MOUSSA: Favori du khalifa du sultan à Marrakech, Moulay Mimoun, le fils de l’empereur Sidi Mohammed Ben Abdallah. Accusé en 1767 de vente d'alcool aux Musulmans, grave infraction au Pacte d'Omar, régissant le statut de dhimmi, il ne fut pas inquiété grâce à !intervention du prince et de la reine mère, avec lesquels il était en relations d’amitié.
LEVY: Grand négociant à Mogador à la fin du XVIIIème siècle.
YAHYA: Notable de la communauté de Safi, un des douze signataires, avec son parent Shlomo Ben Baha de la Takana de 1764 commune aux descendants des Tochabim et Mégourachim de la ville portuaire.
Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Benazeraf-Benbaron-Ben-Bihi
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הכינור ואני-אשר כנפו
הכינור ואני
אשר כנפו
בימת קדם- 2016
דברי מבוא
מאת יצחק גורמזאנו גורן
ערכתי בימי חלדי ספרים רבים, אך מעולם לא נהניתי כמו בעריכת הספר הזה, שמחברו מתלבט בין הסוגות הספרותיות, ומגיע בסופו של דבר למסקנה שהספר הזה הוא מסע.
ואכן, הספר מורכב מפסיפס של פכים קטנים מחיי המחבר, המצוירים בצניעות מעודנת, בכנות ובהומור דק ומפויס. ואם מסע, הרי שמדובר במסע אל נפשו של המחבר. ומה שגילה הקורא הנוכחי, ואני תקווה שיסכימו אתי כל האוחזים בספר זה – שלפנינו נפש גדולה ונדיבה.
התמקדות זו במחבר, אין בה כדי להמעיט מערכה הספרותי של היצירה, כי המחבר וגיבור העלילה חד הם.
המסע אל נפשו של אשר כנפו היה עבורי מסע תגליות. אמנם אנחנו ידידים ותיקים, ועם זאת, כאשר התלוויתי אליו במסעו זה, נזדמן לי להכיר לא אשר אחר, אלא דווקא "אשר יותר״ משהכרתי.
אל אשר התוודעתי לראשונה לפני כמעט עשרים שנה כאשר הגיע לידיי כתב היד של הרומן הראשון שלו ״התינוק מאופראן״. מה הופתעתי אז לשמוע, שרומן ביכורים יפה זה הוא פרי עטו של מי שהחל את דרכו הספרותית רק עם פרישתו אחרי גיל שישים. כעורך ומוציא לאור של הוצאת ״בימת קדם״ שהייתה אז בחיתוליה, גדולה הייתה שמחתי על שנפל לידיי כתב יד ספרותי שהצטיין בבשלות וברעננות כאחת. מאז זכיתי ללוות את הוצאתם של עוד ארבעה מספריו שנשקו לסוגות ספרותיות שונות, אבל בכולם מצאתי אותו שילוב מלבב של תבונה ושל רגש, של דרמה ושל הומור.
אם כן, עד למפגש שלי עם היצירה הנוכחית, התוודעתי אל אשר כנפו הסופר וחוקר התרבות, ואילו כאן ניתנה לי הזדמנות לגלות את אשר האדם ולא פחות מזה – המחנך.
ידוע לי, שברגע שנפלטת מפינו המילה הזאת "מחנך״, שעמום גדול עוטף אותנו וכל מאגרי הציניות מתחילים לבעבע בנו. אבל אם תמשיכו אחרי הקדמה זו לקרוא את הספר, תגלו שהגן של מחנך־מנהיג היה טבוע בו כבר בימי ילדותו במוגדור שבמרוקו, לאורך שנות נעוריו כשעלה ארצה במסגרת עליית הנוער ואחר כך – בשנים הרבות שבהן כיהן כמדריך ער לפרישתו במעמד של מפקח במסגרת מנהל הנוער במשרד החינוך.
באמצעות סיפורים ממהלך חייו, נוגע אשר כנפו בדרכו המיוחדת בנושאים שבחברה הישראלית הנם טעוני סטריאוטיפים – סאגת עלייתם של יהודי מרוקו; עליית הנוער לסוגיה; התנועות המפלגתיות השונות – חילוניות ודתיות – שקוששו בקרב בני הנוער העולים על מנת לעשות לעצמן נפשות; התנועה הקיבוצית וחיי הקיבוץ; היחס הטעון בדעות קדומות של הממסד ובני הארץ כלפי יהודי מרוקו; וכן – היחס אל חובשי הכיפות.
כאמור, הייחוד בספר זה הוא בכך, שכל הנושאים הללו באים לידי ביטוי כנובעים מאירועים יומיומיים שקרו בפועל בחיי המחבר, ולכן אינם מובאים כהטפה או כאידיאולוגיה. מצד אחר, העובדה שאשר נזהר מלהטיף, אין פירושה שכל אותם נושאים כבדים אינם נידונים באומץ ובנחרצות, אבל הם נטולים ציניות או להט משיחי. כאמור, אווירה של נועם ושל פיוס שוררת בספר ועם זאת, במקום שנדרשת ביקורת מצליפה כלפי אנשים, מוסדות ותופעות, היא מושמעת בישירות, אבל בלי תוקפנות ובלי צדקנות ולרוב בהומור וברוגע.
רווח נלווה לקורא בספר זה נובע מכך, שתוך עיסוק בביוגרפיה של המחבר, נפרשים לפנינו נופיה של העיר מוגדור שבקצה המערבי של מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי על חיי הקהילה היהודית התוססים שלה. מבחינה זו, אפשר לראות ביהודי מוגדור מיקרוקוסמוס מייצג של יהדות מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל. מוגדור, או בשמה הערבי אסווירה, גם אם אינה עיר ים תיכונית מבחינה גיאוגרפית, הריהי מזכירה את אלכסנדריה שבה גדלתי ועליה כתבתי. אני כשלעצמי, שמחתי לגלות שגם ב״חשכת הגלות״ הייתה עוד עיר מלאת אור על יד הים שבה חיו היהודים.
ואי אפשר לסיים סקירה זו מבלי להתייחס לאהבתו הגדולה של אשר כנפו למוסיקה בכלל ולנגינת כינור בפרט. לא בכדי נקרא החיבור הזה ״הכינור ואני״. מיתריו של הכינור בווריאציות שונות נמתחים לכל אורכו של הספר, ונגינתו, עליזה לעתים ונוגה לעתים, מלווה הן את ההצלחות והן את ההחמצות בחיי המחבר, ומשמשת כמין מוסיקת רקע המלווה את הקורא או הקוראת כמו בסרט קולנוע.