מורשת יהדות מרוקו

העשירים שכרו מורים פרטיים לבניהם, אך רוב ילדי הקהילה למדו ב״חדר״, שנודע בקהילות רבות בכינוי ״צלא״ משום ששכן בבית־הכנסת ושהוחזק בעיקר על־ ידי הקהילה. הילדים מכל הגילים היו יושבים ב״חדר״ אחד או בכמה ״חדרים״, והמלמד היה עובר מקבוצה אחת לרעותה. אותו מלמד טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה ועד לגיל הבר־מצווה, הגיל שבו סיימו רוב התלמידים את לימודיהם הפורמאליים והתחילו בלימוד מלאכה או בעזרה להוריהם במיסחר וברוכלות. רק המחוננים שבהם — ובמיוחד בניהם של תלמידי חכמים, אשר ביקשו שבניהם ימשיכו את דרכם, או בני אמידים — המשיכו את לימודיהם ב״ישיבות״, שבכל אחת מהן היה כמניין תלמידים. תלמידים מצטיינים נכרכו אחרי חכמים מובהקים, שתו בצמא את תורתם ויצקו מים על ידיהם (פשוטו כמשמעו — רבים שימשו בתחילה כמשרתים אישיים של רבנים גדולים) עד שיכלו לעמוד ברשות עצמם. מצבם החומרי של המורים היה ירוד בדרך־כלל, והם קיבלו מקופת הקהילה הקצבה זעומה שלא סיפקה את צרכיהם. רבים מהם שימשו גם סוחרים זעירים, שוחטים או ״כלי קודש״ אחרים.

בשנת 1783 איימו המורים בצפרו שבמארוקו שלא ״נלמד את ילדיהם רק בתנאי, ששכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה, וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו״(קהילת צפרו, א, 53).

בצד החינוך לצעירים ניתנו שיעורים לציבור הרחב בבתי־הכנסת. שיעורים אלה ניתנו בשעות הבוקר, אחרי תפילת שחרית ובין מינחה למעריב, וכן בשעות אחר־הצהריים בשבתות, לפני תפילת המינחה. בשיעורים אלה למדו בדרך־כלל הלכה פסוקה, שמעו דרשה או דברי אגדתא. עם התפשטות לימוד הקבלה, החל במאה ה־17 , נוצרו במרבית ערי אפריקה הצפונית חוגים ללימוד ה״זוהר״.

ברי, שבחברה זו לא זכו הבנות בתקופה הנדונה לחינוך פורמאלי כלשהו. האידיאל המבוטא במימרה ״כל כבודה בת מלך פנימה״(כינוי מליצי לאשה, שכל אורחותיה בביתה, על־פי תהלים מה, יד) שימש נר לרגלי כולן. כל מה שהנערה קיבלה — למדה מהוריה ובמיוחד מאמה או מסבתה, שסביבן היתה כרוכה כל היום. אף־על־פי־כן, היו נשים שידעו פרק בתפילה ובמקרא, כגון בתו של ר׳ ישועה אביטבול מצפרו, שהיתה אשתו של ר׳ יהודה אלבאז(ראשית המאה ה־19): היא נהגה להתפלל שלוש פעמים ביום, בירכה את בירכת המזון מן הסידור ולמדה שבוע שבוע את ״פרשת השבוע״.

בניגוד לקהילות ישראל באירופה באותה תקופה, שבהן הוקמו מוסדות על־ קהילתיים ובהם ייצוג לקהילות שונות, הרי באפריקה הצפונית לא היה שום ניסיון דומה. יוצא־מן־הכלל אחד היה במארוקו: התוועדויות בין נציגי קהילות שונות, ובמיוחד בין קהילות קרובות זו לזו כגון פאס, מכנאס וצפרו. עדות משנת 1731 מלמדת על שותפות קבועה שנעשתה בין קהילות פאס למכנאס בגביית מסים. אף היה ניסיון לצרף לשותפות זו את קהילת צפרו. יתכן שקשר זה נבע אף הוא ממצבן הכבד מנשוא של קהילות ישראל במארוקו בפרקי זמן מסויימים במאה ה־18 , כאשר הוטלו מסים כבדים על קהילה אחת וזו ביקשה את עזרתן של רעותיה.

לסיכומו של פרק זה ניתן לומר, שההנהגה היהודית על ראשיה וחכמיה, יחד עם הציבור, פיתחו באיזור זה שורה שלמה של אירגונים ומוסדות קהילתיים, שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המישפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי. הם פיתחו כלים ונורמות שענו על צרכים חדשים, בצד שמירה על עקרונות היסוד של ההלכה היהודית ומקורות רוחניים אחרים שהיו משותפים לכלל ישראל.

החברה היהודית ועולמה הרוחני והתרבותי.

 החברה היהודית

כבר הצבענו לעיל (בפרק ב בדברים על התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית החל בראשית המאה ה־16) על כך, שברוב הקהילות היהודיות באיזור זה, ובמיוחד במרכזים העירוניים — לשם הגיעו, כאמור, מגורשים מספרד ומפורטוגל במיספרים גדולים — ניטשטשו בהדרגה ההבדלים בין היסודות הוותיקים שבקהילה לבין היסודות החדשים. אף־על־פי־כן, בתהליך הריבוד החברתי והכלכלי שהתפתח בתקופה זו, ניכר כוחם של היסודות החדשים בקרב העלית החברתית, וזאת בזכות יתרונותיהם בתחומי החינוך, הרוח, התרבות והכלכלה.

עלית זו היתה מורכבת בעיקר משני חוגים חברתיים: חוג החכמים והמשכילים (שבשל המקורות הרבים המתייחסים אליו שהגיעו לידינו נקדיש לו להלן דיון מיוחד) וחוג החצרנים והסוחרים הגדולים. לפעמים באו בני שני החוגים הללו מקרב אותן המשפחות. בצד אלה התקיימו השכבות הרחבות, שהיו מורכבות מבחינה כלכלית מן הסוחרים הזעירים, הרוכלים, בעלי־המלאכה וכלי הקודש (כולל מלמדי תינוקות, שוחטים וכיוצא באלה). בין אלה לבין העלית החברתית לא חצצה שיכבת ביניים של ממש.

את עמוד־התווך של החברה היהודית באיזור זה, כמו בכל תפוצות ישראל, היווה מוסד המשפחה הטבוע בדפוסים עתיקים וניכר בו במיוחד צביונו הפטריארכלי, בין היתר גם בשל השפעת הסביבה הערבית והברברית. תמורה מסויימת באופיו של מוסד זה חלה בעיקר במה שנוגע למעמדה של האשה, וזאת בעקבות בוא המגורשים. ממש סמוך לבואם לפאס בשלהי המאה ה־15, התקינו המגורשים תקנות רבות ברוח תקנות קסטיליה, תקנות שבחלקן באו להגן על זכויות האשה. הבולטות בתקנות אלה באו בעיקר להעניק לאשה חלק מעזבון הבעל בצד יורשיו האחרים(הוריו, אחיו וצאצאיו). סדרים אלה נתפשטו לא רק בפאס אלא גם בקהילות אחרות במארוקו, כפי שמעיד ר׳ יהודה בן עטאר (סוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18), שאחרי ״קהילות פאס המגורשים מקאשטיליה גרירי אבתרייהו (= נגררים אחריהם) כל ארצות המערב (מארוקו) חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ובמראכש יש ויש לכל משפחה כמנהגה… אבל כל שאר ארצות המערב — פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא (כלומר, צפון־מערב מארוקו) ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים…״(ר׳ אברהם אנקווא [עורך] ספר התקנות, בתוך תקנות יהודי מארוקו, ירושלים, תשל״ז, 69).

תופעה הידועה גם מקהילות אחרות בתפוצות ישראל היא קידושי סתר, שבהם ביקשו אנשים לקדש נערות שלא בידיעת הוריהן, ולא בידיעת חכמי הקהילה ודייניה. ואומנם, התקנה הראשונה שהותקנה על־ידי המגורשים בפאס בשנת 1494 באה להילחם בתופעה זו, ויש להניח שהיא תרמה לביסוס מעמדה של האשה.

לביסוס מעמדה של האשה היהודיה באיזור זה תרמה אולי גם העובדה, שלמרות שיהודי האיזור לא קיבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום בדבר התקנה שלא לשאת יותר מאשה אחת, הרי לא היתה הביגמיה תופעה נפוצה ביניהם. בחלק מן הקהילות היו רושמים בכתובה, שהחתן נשבע ״שלא ישא אשה אחרת עליה, אלא על פיה ורצונה״ (שם, 30). בתי־הדין נהגו להיענות להפצרת בעלים לשאת אשה שניה, רק אם הראשונה לא העמידה צאצאים בעשר השנים הראשונות לנישואין.

מוסד חברתי אחר הוא בית־הכנסת. כאמור, היווה בית־הכנסת מוקד הפעילות הקהילתית, ובו שכנו מוסדות הקהילה החשובים ביותר. אך מעצם אופיו שימש מוסד זה גם מקום להתלכדות חברתית — המרכז החברתי החשוב ביותר למיפגש בני הקהילה ולטיפוח קשרי ריעות וידידות. גם כאן הופגנו הקשרים המשפחתיים, שכן בני המשפחה ישבו זה ליד זה וחוו את חוויות התפילה, השירה בצוותא ושעות אחרות של התרוממות הרוח. אומנם, גם בבית־הכנסת ניכרו ההבדלים החברתיים, שכן בני השכבות העליונות ישבו בחלקים המרכזיים של הבניין, ואילו בני דלת העם הצטופפו במבואות ובפרוזדורים. פרט מעניין שרד בקהילת צפרו, ואולי היה קיים גם בקהילות אחרות: בבית־הכנסת היה תלוי לוח, שעל־גביו היו רושמים את המאורעות החשובים בתולדות ישראל בכלל, ובמארוקו ובצפרו במיוחד. יש להניח, שכך יכול היה גם האדם ה״בינוני״ בישראל ללמוד פרק קצר בתולדות עמו וקהילתו.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ'174-170

״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

בנו של ר׳ שמואל היה העילוי המופלא, שהרעיש את העולם בגאונותו הנוראה, ר׳ אליעזר דא אבילה זצ״ל, המכונה גם רב אד״א, כשמו של האמורא רב אדא. לידתו של ר׳ אליעזר בקדושה ובטהרה, ועל ירידת נשמתו לעולם הזה, שגורה בפי זקני חכמי מרוקו העובדה המופלאה הבאה: באחד הלילות, זמן מועט לפני שהרתה אמו, בעת ששקד ר׳ שמואל על תלמודו, נשמעה נקישה חרישית על דלת ביתם. ר׳ שמואל קם, ובצעדים זריזים מיהר לפתוח את הדלת. פתח, ונאלם דום…

מולו ניצב זקן הדור צורה כמלאך. פניו של האיש האירו באור יקרות, מאותו אור הגנוז לצדיקים, וניכר עליו כי מהעולמות העליונים בא. הזקן נראה קצר רוח, ומשהתעשת ר׳ שמואל קימעא, לא המתין להזמנת בעל הבית, אלא פתח פיו ואמר:

־ ״דע! אני הוא התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס. בקרוב תהרה אשתך בבן זכר, אשר יאיר את עיני ישראל בתורתו. היות ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה, הנני מבקש ממך: תקראוהו על שמי, בכך ישכון בו ניצוץ נשמתי כל ימי חייו״. סיים את דבריו, פרח ונעלם.

ר׳ שמואל ואשתו התרגשו מאד, וציפו לראות בהתממשות הדברים. לאחר זמן מועט הרתה אשתו, ובעת לדתה את בנה, בשנת תע״ד, התמלא הבית כולו אור של קדושה. ר׳ שמואל הבין שאותו חזיון נפלא התקיים, שמר את הבטחתו, וקרא שם בנו אליעזר.

זכר אותו מעשה מופלא לא עזב את ר׳ שמואל. לפיכך הבין שעליו להצית את הניצוץ החבוי בבנו, לצחצחו ולמרקו, להפיח בו רוח, עד שתצא ממנו שלהבת זכה שתאיר למרחקים. במסירות ובדבקות טיפח ר׳ שמואל את בנו, השקיע בו את כל כוחו ומרצו התורני, גדלו וחינכו על מבועי התורה והחכמה. בהיותו בעל אמצעים, לא חשך מאומה מבנו כדי שיוכל לישב בשקט ונחת באהלה של תורה, לעלות ולהתעלות כיעוד נשמתו הגדולה. לשמחתו, עמלו לא היה מפרך כל כך, שכן נתקיים בבנו הקטן המקרא: ״משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,ד). אליעזר הקטן נמשך מעצמו ללימוד התורה, השכים במרוצה לבית המדרש, ולא מיהר לעוזבו לעתות ערב.

וכך עוד בהיותו נער קטון, התפרסם שמו הטוב בין כל אנשי עירו. הבריות היו משוחחות בפליאה והשתוממות על בנו המיוחד של ר׳ שמואל, ויודעי שמועות שחו מפה לאוזן, אודות אותו מעשה נורא, והסיקו, כי הליכותיו מוכיחות איזו נשמה גבוהה שוכנת בקרבו. בהגיעו לפרקו (בערך בשנת תפ״ט), נשא לאשה את היתומה בתו של ר׳ אליהו הלוי בן שושן מנכבדי סאלי – שנפטר זמן קצר לפני כן. מאותו זמן, בהיותו בן ט״ו שנה, החל לחבר את חיבוריו התורניים, ולהרביץ תורה בעירו.

תאב ואוהב לפקודי ה׳

״תאבתי לפקודיך״(תהלים קיט, מ) – ״כליתי מרוב האהבה״(אבן עזרא שם). כך חי ר׳ אליעזר, תאב ואוהב לפקודי ה׳.מרוב אהבתו לתורה, כמעט כלתה נפשו.

כיסופיה לשלימות, דחקו כל קמצוץ של גשמיות. ניתוק מוחלט מהוויות העולם וחיבור מושלם לחיי הנצח.

תורה, ושוב תורה, ולק תורה.

ימי חייו כולם שווים לטובה, בהתמסרות לתורה, ובשקיעה במעמקיה, עד אפיסת הכוחות.

וכך העידו תלמידיו: ״מגודל שקידתו לא נתן שינה לעיניו כמעט״, כפי שמספר בדחילו ורחימו – החיד״א בשם הגדולים. גם בעת שצרות תכפו את עירו, דבר ורעב, ונאלץ לגלות מעירו, לגור באהלים בשדות ובהרים, גלה וספר תורתו עםו, בשדה ובהר שקד על תורתו, ולא הניח מלעסוק בה אפילו רגע קט.

שקידתו העצומה חיברה ימים ללילות, יום ששי לשבת, ושבת לראשון, חטיבה אחת של חיי תורה. לימוד והתעלות ללא הפסק, ללא הרף. קפידא מרובה הקפיד על זמנו, כל רגע נחשב בעיניו כאוצרות פז.

ויותר מכך, מתוך הכרתו העמוקה כי אין חיים אלא תורה, סבר כי כל ביטול זמן אפילו מזערי, הרי הוא כנטילת חלק מחייו, ואיננו שווה אפילו לצרכי הרבים.

לענין כזה די במקלי!

והגיעו הדברים עד כדי כך, שבאחד הימים, בעת שישב בבית מדרשו והגה בתורה. התפרצה חבורת יהודים מבוהלים לבית המדרש, בזעקות שבר. צעקותיהם הקיצו את ר׳ אליעזר מעומק עיונו, ונגרם לו היסח הדעת מדבקותו בנבכי הסוגיא. האנשים המבוהלים לא המתינו לנתינת רשות, ותיכף פתחו פיהם בקריאה נואשת: רבינו הקדוש! הצילה נא! פיקוח נפש! הנהר הסמוך לעירנו עולה על גדותיו, במרוצתו שטף כבר את רחובות הנכרים, ועתה מאיימים המים הזידונים לשטוף את רחובות המלאח היהודי. לתדהמתם, הרעים עליהם ר׳ אליעזר את קולו: וכי בשביל דבר פעוט כל כך גרמתם לי היסח הדעת מלימודי?

לענין כזה, די במקלי!

טלו אותו, ורשמו עם קצהו פס סביב רחובות המלאח, ותאמרו לנהר בקול רם: עד כאן תבא!

אחיו המבוהלים, נרעדו שבעתיים למשמע אוזניהם, הכי עד כדי כך רוממות תורתו, שאין להפריעו גם לעת הזול כופפו ראשם לפניו, ויצאו מבית המדרש בהכנעה ובהערצה. כמובן, לאחר מכן מיהרו לעשות כציוויו, וככל היוצא מפיו כך היה – כשהגיע הנהר למקום הפס, שקעו מימיו אט אט ולא קרבו לסימטאות המלאה היהודי. אגב, מקל זה נמצא בידי משפחתו – משפחת בן שעיה עד היום.)

הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק

כשרונותיו הנדירים גם בדורו – דור דעה, העמידו בצל את כל הלומדים עמו בבית המדרש. וכפי שמתאר תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו – אב״ד סאלי:

כשפותח בהלכה, בנה עליה מצודים וחרמים, חבילות חבילות של קושיות, והכל היו נעשים לפניו כחרשים, ולא מצאו בפיהם מענה. ולאחר מכן, "גלי דרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא" (גילה זרועו – כוחו – לתרץ הקושיות, ונפל אור בבית המדרש), ופושט והולך קושיות התוספות, ושמעתתא רווחא ליה ממילא, וכל הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק, ואומר לי לי הוא, ודברי אמת ניכרין. 'כשהיה יורד לעומק חדרי העיון, לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו״, עד כאן לשונו המתגעגעת לרבו.

גם החיד״א מתאר מחזה זה בשפתו המליצית, כיצד ר׳ אליעזר היה יושב כמלך בגדוד, מוקף תלמידים חריפים, והוא שואל ומשיב, עוקר הרים וטוחנן בסברא.

להיטותו של ר׳ אליעזר אחר לימוד התורה לא נתנה לו מנוח. במוחו הכביר היה חש תיכף ומיד בכל נקודות התורפה בסוגיא בה עסק, ומני אותו רגע לא פסקו רעיוניו מהתרוצצות אחר דרך סלולה שתשדד את נבכי הסוגיא, ותאיר את עומק אורחותיה.קשה היה לעקוב אחר מחשבתו בעת הזו, בונה וסותר במהירות הבזק, עד שהרגיש כי חדר לנקודת האמת.

אני הוא המהרש״א

אולם כדרכה של תורה, פעמים לא מעטות הדרך היתה חסומה, פקעת קושיות ללא מוצא. או אז מה גדל צערו, הוסיף יגיעה על יגיעתו, ולא אחת הושחרו שיניו עד שהצליח להתיר את הסבך, לפלס מסילה ללב הענין, ולטעום טעמם של דברים המתיישבים על הלב. בפי זקני חכמי מרוקו מפורסם המעשה הבא:

פעם אחת, נתקל בלמודו, בדברי מהרש״א קשים וסבוכים ביותר. ר׳ אליעזר התעמק שוב ושוב בנסותו להבין את דבריו, אך ללא הועיל, כל המבואות סתומים היו. זמן רב עבר, השעות נקפו בזו אחר זו, הלילה ירד, וכבר הגיע שעת חצות, ועדיין לא נמצא פתרון. צער רב הצטער ר׳ אליעזר, ומרוב צערו החל לבכות. לפתע נכנס לביתו זקן הדור פנים, ופנה אליו בשאלה: מה ארע לך? ומדוע נפלו פניך? מששח בפניו את צערו, הציע לו אותו זקן בחיבה, הבה ואלמד עמך. התישבו יחדיו, הזקן פתח את פיו, והסביר במתק שפתים את דברי המהרש״א באופן בהיר ביותר.משסיים וקם ללכת לדרכו, פנה אליו ר׳ אליעזר בשאלה: אולי תאמר לי מי הוא כבודו? השיב לו הזקן בבת שחוק: אני הוא המהרש״א, ראיתי את צערך הגדול להבין את דברי, וקבלתי רשות לרדת מהעולם העליון כדי לבארם לך…

גם בדברי אגדה שלח ידו, והיה מנהיר עיני חכמים במדרשי חז״ל הסתומים וחתומים. אנשים רבים היו באים לפניו ושוטחים את שאלותיהם על כוונת מדרש תמוה, או איזה דבר אגדה שאינו מובן, והוא כהרף עין היה פושט את ספקותיהם, מפיק מרגליות מפיו, ומיישב תמיהותיהם דבר דבור על אופניו. בדרך כלל לא טרח אפילו להעלות את תשובותיו על הכתב, משום שהיו נראות לו נטולות חידוש, ולא חש צורך לשומרם.

דוגמא מעניינת למהירות שכלו נשתיירה בידינו. בספרו שו״ת באר מים חיים (סימן י״ג, עמוד לג), נשאל שאלה סבוכה מאד אודות סכסוך כספי שפרץ בין שותפים. רבני אגאדיר, שהשותפים היו תושבי עירם, ביקשוהו לחוות דעתו כיצד להכריע בשאלה זו. וכה כתב בתחילת תשובתו:

״הן היום ל״ו לספירה, בין מנחה למעריב, הובא לידי פסק זה על ידי ציר נחוץ, והוזקקתי להשיב באותו יום, בה שעתא, ולאלתר, ומפני כך באתי בקצרה״. ר׳ אליעזר השיב במהירות, ולמרות זאת בבהירות וחדות כדרכו, ומפליא לראות, שאף שרבני אגאדיר פקפקו מעט בדבריו, כפי ששלחו לו אחר כך, ר׳ אליעזר השיב להם בשנית בתוקף רב (סימן י״ד שם), והעמיד באריכות את דבריו הראשונים אותם השיב במהירות הבזק – על תילם.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 135-130