שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א

העשירים שכרו מורים פרטיים לבניהם, אך רוב ילדי הקהילה למדו ב״חדר״, שנודע בקהילות רבות בכינוי ״צלא״ משום ששכן בבית־הכנסת ושהוחזק בעיקר על־ ידי הקהילה. הילדים מכל הגילים היו יושבים ב״חדר״ אחד או בכמה ״חדרים״, והמלמד היה עובר מקבוצה אחת לרעותה. אותו מלמד טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה ועד לגיל הבר־מצווה, הגיל שבו סיימו רוב התלמידים את לימודיהם הפורמאליים והתחילו בלימוד מלאכה או בעזרה להוריהם במיסחר וברוכלות. רק המחוננים שבהם — ובמיוחד בניהם של תלמידי חכמים, אשר ביקשו שבניהם ימשיכו את דרכם, או בני אמידים — המשיכו את לימודיהם ב״ישיבות״, שבכל אחת מהן היה כמניין תלמידים. תלמידים מצטיינים נכרכו אחרי חכמים מובהקים, שתו בצמא את תורתם ויצקו מים על ידיהם (פשוטו כמשמעו — רבים שימשו בתחילה כמשרתים אישיים של רבנים גדולים) עד שיכלו לעמוד ברשות עצמם. מצבם החומרי של המורים היה ירוד בדרך־כלל, והם קיבלו מקופת הקהילה הקצבה זעומה שלא סיפקה את צרכיהם. רבים מהם שימשו גם סוחרים זעירים, שוחטים או ״כלי קודש״ אחרים.

בשנת 1783 איימו המורים בצפרו שבמארוקו שלא ״נלמד את ילדיהם רק בתנאי, ששכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה, וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו״(קהילת צפרו, א, 53).

בצד החינוך לצעירים ניתנו שיעורים לציבור הרחב בבתי־הכנסת. שיעורים אלה ניתנו בשעות הבוקר, אחרי תפילת שחרית ובין מינחה למעריב, וכן בשעות אחר־הצהריים בשבתות, לפני תפילת המינחה. בשיעורים אלה למדו בדרך־כלל הלכה פסוקה, שמעו דרשה או דברי אגדתא. עם התפשטות לימוד הקבלה, החל במאה ה־17 , נוצרו במרבית ערי אפריקה הצפונית חוגים ללימוד ה״זוהר״.

ברי, שבחברה זו לא זכו הבנות בתקופה הנדונה לחינוך פורמאלי כלשהו. האידיאל המבוטא במימרה ״כל כבודה בת מלך פנימה״(כינוי מליצי לאשה, שכל אורחותיה בביתה, על־פי תהלים מה, יד) שימש נר לרגלי כולן. כל מה שהנערה קיבלה — למדה מהוריה ובמיוחד מאמה או מסבתה, שסביבן היתה כרוכה כל היום. אף־על־פי־כן, היו נשים שידעו פרק בתפילה ובמקרא, כגון בתו של ר׳ ישועה אביטבול מצפרו, שהיתה אשתו של ר׳ יהודה אלבאז(ראשית המאה ה־19): היא נהגה להתפלל שלוש פעמים ביום, בירכה את בירכת המזון מן הסידור ולמדה שבוע שבוע את ״פרשת השבוע״.

בניגוד לקהילות ישראל באירופה באותה תקופה, שבהן הוקמו מוסדות על־ קהילתיים ובהם ייצוג לקהילות שונות, הרי באפריקה הצפונית לא היה שום ניסיון דומה. יוצא־מן־הכלל אחד היה במארוקו: התוועדויות בין נציגי קהילות שונות, ובמיוחד בין קהילות קרובות זו לזו כגון פאס, מכנאס וצפרו. עדות משנת 1731 מלמדת על שותפות קבועה שנעשתה בין קהילות פאס למכנאס בגביית מסים. אף היה ניסיון לצרף לשותפות זו את קהילת צפרו. יתכן שקשר זה נבע אף הוא ממצבן הכבד מנשוא של קהילות ישראל במארוקו בפרקי זמן מסויימים במאה ה־18 , כאשר הוטלו מסים כבדים על קהילה אחת וזו ביקשה את עזרתן של רעותיה.

לסיכומו של פרק זה ניתן לומר, שההנהגה היהודית על ראשיה וחכמיה, יחד עם הציבור, פיתחו באיזור זה שורה שלמה של אירגונים ומוסדות קהילתיים, שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המישפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי. הם פיתחו כלים ונורמות שענו על צרכים חדשים, בצד שמירה על עקרונות היסוד של ההלכה היהודית ומקורות רוחניים אחרים שהיו משותפים לכלל ישראל.

החברה היהודית ועולמה הרוחני והתרבותי.

 החברה היהודית

כבר הצבענו לעיל (בפרק ב בדברים על התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית החל בראשית המאה ה־16) על כך, שברוב הקהילות היהודיות באיזור זה, ובמיוחד במרכזים העירוניים — לשם הגיעו, כאמור, מגורשים מספרד ומפורטוגל במיספרים גדולים — ניטשטשו בהדרגה ההבדלים בין היסודות הוותיקים שבקהילה לבין היסודות החדשים. אף־על־פי־כן, בתהליך הריבוד החברתי והכלכלי שהתפתח בתקופה זו, ניכר כוחם של היסודות החדשים בקרב העלית החברתית, וזאת בזכות יתרונותיהם בתחומי החינוך, הרוח, התרבות והכלכלה.

עלית זו היתה מורכבת בעיקר משני חוגים חברתיים: חוג החכמים והמשכילים (שבשל המקורות הרבים המתייחסים אליו שהגיעו לידינו נקדיש לו להלן דיון מיוחד) וחוג החצרנים והסוחרים הגדולים. לפעמים באו בני שני החוגים הללו מקרב אותן המשפחות. בצד אלה התקיימו השכבות הרחבות, שהיו מורכבות מבחינה כלכלית מן הסוחרים הזעירים, הרוכלים, בעלי־המלאכה וכלי הקודש (כולל מלמדי תינוקות, שוחטים וכיוצא באלה). בין אלה לבין העלית החברתית לא חצצה שיכבת ביניים של ממש.

את עמוד־התווך של החברה היהודית באיזור זה, כמו בכל תפוצות ישראל, היווה מוסד המשפחה הטבוע בדפוסים עתיקים וניכר בו במיוחד צביונו הפטריארכלי, בין היתר גם בשל השפעת הסביבה הערבית והברברית. תמורה מסויימת באופיו של מוסד זה חלה בעיקר במה שנוגע למעמדה של האשה, וזאת בעקבות בוא המגורשים. ממש סמוך לבואם לפאס בשלהי המאה ה־15, התקינו המגורשים תקנות רבות ברוח תקנות קסטיליה, תקנות שבחלקן באו להגן על זכויות האשה. הבולטות בתקנות אלה באו בעיקר להעניק לאשה חלק מעזבון הבעל בצד יורשיו האחרים(הוריו, אחיו וצאצאיו). סדרים אלה נתפשטו לא רק בפאס אלא גם בקהילות אחרות במארוקו, כפי שמעיד ר׳ יהודה בן עטאר (סוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18), שאחרי ״קהילות פאס המגורשים מקאשטיליה גרירי אבתרייהו (= נגררים אחריהם) כל ארצות המערב (מארוקו) חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ובמראכש יש ויש לכל משפחה כמנהגה… אבל כל שאר ארצות המערב — פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא (כלומר, צפון־מערב מארוקו) ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים…״(ר׳ אברהם אנקווא [עורך] ספר התקנות, בתוך תקנות יהודי מארוקו, ירושלים, תשל״ז, 69).

תופעה הידועה גם מקהילות אחרות בתפוצות ישראל היא קידושי סתר, שבהם ביקשו אנשים לקדש נערות שלא בידיעת הוריהן, ולא בידיעת חכמי הקהילה ודייניה. ואומנם, התקנה הראשונה שהותקנה על־ידי המגורשים בפאס בשנת 1494 באה להילחם בתופעה זו, ויש להניח שהיא תרמה לביסוס מעמדה של האשה.

לביסוס מעמדה של האשה היהודיה באיזור זה תרמה אולי גם העובדה, שלמרות שיהודי האיזור לא קיבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום בדבר התקנה שלא לשאת יותר מאשה אחת, הרי לא היתה הביגמיה תופעה נפוצה ביניהם. בחלק מן הקהילות היו רושמים בכתובה, שהחתן נשבע ״שלא ישא אשה אחרת עליה, אלא על פיה ורצונה״ (שם, 30). בתי־הדין נהגו להיענות להפצרת בעלים לשאת אשה שניה, רק אם הראשונה לא העמידה צאצאים בעשר השנים הראשונות לנישואין.

מוסד חברתי אחר הוא בית־הכנסת. כאמור, היווה בית־הכנסת מוקד הפעילות הקהילתית, ובו שכנו מוסדות הקהילה החשובים ביותר. אך מעצם אופיו שימש מוסד זה גם מקום להתלכדות חברתית — המרכז החברתי החשוב ביותר למיפגש בני הקהילה ולטיפוח קשרי ריעות וידידות. גם כאן הופגנו הקשרים המשפחתיים, שכן בני המשפחה ישבו זה ליד זה וחוו את חוויות התפילה, השירה בצוותא ושעות אחרות של התרוממות הרוח. אומנם, גם בבית־הכנסת ניכרו ההבדלים החברתיים, שכן בני השכבות העליונות ישבו בחלקים המרכזיים של הבניין, ואילו בני דלת העם הצטופפו במבואות ובפרוזדורים. פרט מעניין שרד בקהילת צפרו, ואולי היה קיים גם בקהילות אחרות: בבית־הכנסת היה תלוי לוח, שעל־גביו היו רושמים את המאורעות החשובים בתולדות ישראל בכלל, ובמארוקו ובצפרו במיוחד. יש להניח, שכך יכול היה גם האדם ה״בינוני״ בישראל ללמוד פרק קצר בתולדות עמו וקהילתו.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ'174-170