ארכיון יומי: 3 במאי 2019


רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006

ראשית חוכמה, הוא סידר בהייררכיה כרונולוגית, שלא היתה תמיד מדוייקת, את שמות האישים הדגולים שהיו ידועים בחוגי החניפים בחצי- האי: אדם, אברהם ושאר האבות, בהבדל אחד, שישמעאל ממלא את מקומו של יצחק גם כיורש אביו ומורשתו הרוחנית, וגם כקרבן המועלה לעולה במבחן העקדה. אלא שהואיל וכל ההתרחשויות הללו נודעו למוחמד כמתרחשות בירושלים, שגם עליה שמע ממוריו היהודים והנוצרים, והיתה בבחינת דבר היולי, מנותק ומרוחק שלא יובן לבני עמו במדבר, הוא העביר את המאורעות למחוזותיו. אברהם היה למוסלם שירש את מורשתו האסלאמית מאדם הראשון, ונדודיו במדבר חרן, שעליהם סופר בתנ״ך, הועתקו בנרטיב המוחמדי למדבר חיג׳אז. הגר ובנה ישמעאל, שנדדו במדבר בחפשם אחר מים, בעצם שוטטו במדבר מכה, שם נמצאת הכעבה שאברהם, ולא אחר, הקים כמקדש לאללה. אם כן, במקמו את הכעבה, המקודשת לכלל הערבים, בראשית האסלאם, ואת אברהים אלח׳ליל (אברהם ידידו של אללה, לכן העיר שבה הוא קבור, חברון, נקראת אלח׳ליל עד היום הזה) כמייסדה, הוא גם יכול היה להצביע על מקומות קונקרטיים ומובנים לבני עמו, וגם לתת עומק לנבואתו ולשליחותו, בהיאחזו בהמשך המסורת שנשחקה ועוותה, ובחדשו את פניה בערב בעבור הערבים. הפרדוקס הוא שבעוד אשר מוחמד טען להמשכיות לשתי הדתות השמיימיות האחרות, הוא בעצם דחה אותן בטענת העיוות, וראה את האסלאם לא כהמשך והתפתחות מן היהדות ומן הנצרות, אלא גם כקודם להן וגם כגירסה מעודכנת ומחדשת שלהן. זה עומד בניגוד צורם לנצרות, שאיננה מתכחשת לשורשיה היהודיים, גם אם היא שוללת את המשכיות דרכם של היהודים.

סיפורי התנ״ך הופכים, אם כן, לסיפורים קוראניים. כל מה שהתרחש בארץ־ישראל או בארם נהריים מועבר לחצי-האי ערב, וכל אימת שאין התאמה בין שתי הגירסאות, אזי ברור כי הגירסה התנ״כית מעוותת, כי היא זוייפה בידי יהודים ונוצרים, ואילו הגירסה של הקוראן היא האמיתית והתקפה, מהיותה האחרונה. זוהי, אגב, אחת הבעיות לתקשור רציונאלי עם כל בר־שיח מוסלם שהוא. שהרי, הואיל ואין באסלאם ביקורת של טקסטים, שלא כביקורת המושמעת לגבי טקסטים יהודיים ונוצריים בחוגים הלמדניים של בני דתות אלה, אזי אין שום אפשרות לקיים דיאלוג על בסיס של השוואה ודיון בין שתי הגירסאות. כל דיון חייב להיפתח בהנחה שהקוראן הוא מקורי ואמיתי, ורק אז אפשר לטפל ב״סטיות״ היהודיות והנוצריות ממנו. על כל פנים, חיוני היה למוחמד להביא את הכעבה לחיק האסלאם, ולשם כך היה צורך לתפור היסטוריה שלמה שמקשרת את המקדש עם ראשון ה״נביאים", אברהם, ששמעו כבר יצא בערב והיה מכובד, על כן, להתקשר ולהתייחס אליו. אבל באותה מידה אבסורדי היה לו מוחמד הצליח לשבות את לב שומעיו עם הייחוס האברהמי של מקדשו, שהופך מעתה לקודש הקודשים של האסלאם, אך בה בעת לא היתה לו גישה אליו. מגוחך היה בעיני כל רואה שמקדש- העל של האסלאם יהא בתחומה של העיר מכה הפגאנית, ואילו בעל הדבר העיקרי, נביא האסלאם, אשר גם הביא את הכבוד למכה בהתייחסו אליה כמצע ההתרחשות של ההיסטוריה האברהמית, ייוותר מנודה מחוצה לה.

לכן אנוס היה לפעול: בשנת 628, לאחר שנפתרו סוגיות היהודים, ומוחמד חש בשיא כוחו, הוא עלה בראש צבא לעיר הולדתו, במטרה מוצהרת לבצע את פולחן העליה לרגל במכה. לו עלה כאיש שבט מן השורה, מן הסתם היו מתירים לו, כפי שהתירו לכל בדווי, לבוא לכעבה ולעבוד את אליליו. אלא שמסעו של מוחמד היה שונה, כי הוא בא לקרוא תיגר על השיטה הקיימת. הוא הגיע בראש צבא שמשקעיו טרם נשתכחו מזכרונם של המכאים אשר התנגשו אתו בשנים האחרונות, ולכן נשלח צבא מכאי חזק לקדם את פניו בחודייביה שבמבואות העיר.

פרשת חודייביה שנשתלשלה מכך חשובה הרבה יותר בתוצאותיה ובהשלכותיה לאורך ימים מאשר עצם המפגש ההוא. על הפן היהודי של ההתפתחות ההיא כבר דיברנו, כאשר תומכיו הממורמרים של מוחמד, שלא זכו להיכנס למכה כמובטח, הופנו בדרכם חזרה אל ח׳ייבר היהודית ועשו בה שפטים וגם יצרו בה את התקדים של שיעבוד היהודים. אך הפן האסלאמי חשוב עוד הרבה יותר, כי נוצרו בחודייביה תקדימים הלכתיים שמרבים לחקותם, או לפחות להשתמש בהם כצידוקים, גם בימינו אלה, ובפרט בכל הנוגע לסכסוכנו הממושך עם העולם הערבי והמוסלמי. ומעשה שהיה כך היה: כאשר נוכח מוחמד כי אנשי מכה מסרבים בתוקף לאפשר את כניסתו לעיר, למרות שאלף אנשיו לא היו מזויינים, ושאין לו הכוח לכפות את רצונו עליהם זו הפעם, הוא נכנס למשא ומתן מדיני עמם, בניגוד לדעתם של כמה מן המקורבים לו ביותר, והגיע למה שידוע כחוזה או שלום חודייביה, שלדידנו קבע כמה עקרונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של תרבות האסלאם: ראשית, אם אין אפשרות לגבור על האוייב/היריב, מותר ואפילו צריך להגיע עמו להפוגה (הודנה), לא חלילה שלום קבע; שנית, הודנה זו מוגבלת בזמן, עד למקסימום של עשר שנים; ושלישית, אין מניעה להפר הפוגה זו, גם אם התירוצים קלושים, כי היא מחייבת את הלא-מוסלמים בלבד. לגופו של עניין, אם כי מוחמד לא הורשה לעלות לחאג' באותה שנה, הובטח לו כי בשנה הבאה יוכל לעלות, וכי העיר תתרוקן לשלושה ימים כדי לאפשר לו ולאנשיו את העליה לרגל ללא הפרעה. עוד תנאי משפיל שמוחמד נאלץ להסכים לו היה, כי בעוד אשר הוא חייב להחזיר לבני קורייש כל מי מהלא-חופשיים השייכים להם, שיערוק אליו בעת ההודנה, הם פטורים מחובה זו לגבי כל מוסלם שיעבור לצידם. לאחר שנה הופיע מוחמד עם אנשיו, וקריאתם שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו, הדהדה ברחבי מכה, ורבים היו השבטים עובדי האלילים, שהתרשמו מן הכבוד שחלקה מכה למוחמד, בטפלה בו כבבן-שיח שווה, והתפעמו דיים כדי לעבור אל האסלאם. כשנה לאחר מכן, בנצלו מחלוקת בין אנשי מכה, שנהגו בו דרך ארץ על פי התחייבותם, לבין שבט בעל-בריתו, הוא עלה על מכה וכבשה ללא קרב, שמונה שנים ומעלה לפני שפג תוקף ההפוגה אתה. מובן שבכתובים האסלאמיים באין הנביא, המושלם שבברואים, מסוגל להפר חוזה כלשהו, מייחסים תילי תילים של פרשנויות את ההפרה לבני קורייש, כדי שלא להכתים את שליח אללה, אך נראה בעליל שלו חיפש שלום עם מכה ולא השתלטות עליה, לא היתה עליו כל חובה, ואפילו לא צורך, לדרוס את החוזה ברגל כה גסה. חוזה חודייביה הפך לא רק לתקדים, אלא גם לסמל ולהצטדקות לכל מי ש״נאלץ״ להשלים, ולו זמנית, עם אוייב שלא ניתן להכנעה. הנה כאשר הנשיא סאדאת ( שנרצח ב-1981) חתם ברית שלום עם ישראל, שזיעזעה את אמות הסיפים עד כי נודתה מצרים מכל מערכות העולם הערבי והאסלאמי, פנה הנשיא המצרי בייאושו למופתי(=פוסק ההלכה) הראשי של אל-אזהר, המוסד המכובד ביותר בעולם האסלאמי, מעין מקבילה לרב הראשי ולרבנות הראשית שלנו, להבדיל, וביקש פתווה (פסק הלכה) שיצדיק את חוזה השלום עם ישראל וירגיע את מבקריו האסלאמיסטים (מבקריו המדיניים והאזרחיים שודלו בנימוקים אחרים). המופתי, שמינויו תלוי בנשיא, נענה בהאי לישנא, בפסק ארוך ומנומק על פני עמוד שלם בעיתוניה הרשמיים של המדינה: הנשיא מוחמד אנוור סאדאת נהג כמו הנביא מוחמד בחודייביה… לצורך ההשוואה החגיגית הזאת, הועלה מתחום הנשייה שמו החגיגי של סאדאת – מוחמד, ואידך זיל גמור. גם כאן יכול כל בר-דעת להסיק כי לסאדאת לא היתה ברירה בחולשתו, כי בדרך החוזה יכול היה לקבל מה שלא עלה בידו בכוח (סיני לסאדאת, עליה לרגל למכה לנביא); כי כאן, כמו שם, אין זה חוזה נצחי ועולמי, וכי אם יעלה בידי המוסלמים לאסוף די כוח, ותגיע שעת הכושר המתאימה, חוזה השלום לא ימנע את ניצולה לטובת האסלאם. עשור לאחר מכן גם המופתי הראשי של סעודיה, שנשאל לדעתו על חוזה השלום ההוא, החרה-החזיק אחרי עמיתו המצרי והעלה מן האוב את חוזה חודייביה כתקדים מצדיק. לאמור, בעוד אשר מנהיגים פוליטיים, כסאדאת או כחוסיין המלך, יכלו להטביע במלל של ״שלום בין עמים, קץ לסיכסוך, משבר פסיכולוגי, החזרת שטחים ושכנות טובה״, את כוונותיהם להסדר עם ישראל, אין בידי אנשי הדת הבכירים בעולם האסלאם מכשירים ואוצר מילים של שלום לענות בהם, והם נאלצים לשוב לתקליט השחוק של חודייביה, כי אין אחר. משמעות הדבר בשבילם כי אין שלום־קבע עם אוייב, אלא סידורים זמניים עד יעבור זעם, ובינתיים לעשות הכל כדי למנוע השפלה חוזרת של האסלאם. לאמור, אם אין ביטחון בניצחון מוחץ וסופי של האסלאם, אזי מוטב להימנע מפעולות איבה, תחת הארכה אין־סופית של ההודנה, עד שירווח. זה היה אורח ההתנהגות של הממסד הדתי האסלאמי, עד שבאו היסודנים וטרפו את הקלפים, כי להם אין הסבלנות להמתין עד שירווח.

חוליית-מעבר נוספת בין חודייביה ליסודנות מסופקת על ידי מנהיג אש״ף, יאסר ערפאת, שדבק בו יותר מאבק יסודנות, מאז התחברותו לאחים המוסלמים במצרים בשנות ה-50. יחד עם נשיאה בעול האחריות להנהגת עמו, הוא הרבה להרוות את נאומיו ואת עולם דימוייו בסמלים אסלאמיים, גם מסורתיים וגם יסודניים. חודייביה תפסה אצלו מקום־ביניים בין שני העולמות הללו שבהם הוא ניסה להלך: כלומר, גם לשאת ולתת על הסדר מדיני קבוע לכאורה (כמו אוסלו ומפת הדרכים), אך בה בעת לעודד את האסלאמיסטים ואת האחרים הסרים למרותו לפעולות טרור שמדגישות את זמניותה של חודייביה, בה הוא האמין ולאורה הוא פעל. באביב של 1994 הוזמן ערפאת על-ידי ידידו נלסון מנדלה לטקס חנוכת נשיאותו, כמחצית השנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993), ובשיא הרומן עם ״רבין, שותפי לשלום האמיצים״, כאשר ישראל רק נתנה ולא ציפתה לדבר מן הפלשתינים. אזי הם פתחו בפעולות טרור נרחבות (זוכרים את זוועות בית ליד שבהן קיפחו את חייהם 21 חיילים שלנו?), והאשימו את ישראל ב״פרובוקציה״ כדי לשבש את ״תהליך השלום״. כלומר, לערפאת לא היתה כל עילה לטעון נגד ישראל, על שהביאה אותו אל השטחים, ואפילו ישבה בחוסר אונים כאשר הטרור שלו נמשך. והנה אז, ביוהנסבורג, כאשר נשאל בשיח עם מוסלמים במסגד על מעשה אוסלו, הוא שלף את חודייביה. הוא לא התייחס כדגם למלחמות הדמים בין צרפת וגרמניה, שנסתיימו בברית קרובה בנאט״ו ובאיחוד האירופי, אלא דווקא לחודייביה, והוא אף קרא למאזיניו להצטרף לג׳יהאד כדי לגאול את ירושלים. משמע שוב כי לו, כמו לנביא, לא היתה ברירה אלא להסכים לברית זמנית, הניתנת לקריעה לגזרים כאשר תבוא ההזדמנות, ומכל מקום אין לו כל כוונה להתחייב לשלום קבע. כאשר נודע הדבר בישראל ובעולם, סערו הרוחות לשעה, עד שממשלת ישראל, לתומה, עשתה עצמה כלא שומעת והקטינה בערך הנאמר על-ידי ערפאת, ובלבד שלא ייפגע ״תהליך השלום״ שבעצם לא הוחל בו מעולם. ערפאת קלט במהרה את סלחנותם של הישראלים, ואז החל להפעיל את הגיון חודייביה, כלומר ״אמור שלום והיכון למלחמה״. מן הכוונות הוא עבר להצהרות בוטות בדבר היציאה לג׳יהאד, בעוד ממשלת ישראל מרחיבה את סמכויותיו ומוסרת לו עוד שטחים ולבסוף, אך לא במפתיע, עבר למעשים שאפילו אהוד ברק קץ בהם והודה כי ערפאת איננו עוד בר-שיח.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –עמ' 60-56

הספרייה הפרטית של אלי פילו-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאיר נזרי

שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז

מאדריכלי השירה העברית במרוקו

מאיר נזרי

2013

 

עם הספר

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם האוניברסיטה העברית ירושלים

העיסוק ביצירה הרוחנית של יהודי מרוקו רשם הישגים גדולים בעשורים האחרונים, הן בפרסום של טקסטים ומהדורות מדעיות של יצירות בענפים שונים של עולם התורה והרוח, הן בעבודות מקיפות בתחומי מחקר שונים – חקר ההלכה והדרוש, המחשבה ותולדות הקהילות, יחסי יהודים ולא יהודים בתקופות שונות ובאזורים שונים של הארץ רחבת ידיים הזאת, חקר הספרות והלשונות (הלשון העברית ולשונות המקום ובמיוחד הערבית המגרבית היהודית) ועוד.

מקום מרכזי תופס העיסוק בשירה העברית (והערבית) שכתבו משוררים בני הארץ ההיא. בזכות אפרים חזן ואנדרה אלבז מצויה בידינו מהדורה של שירת רבי דוד חסין. שירתם של משוררים אחרים זכתה למהדורות חלקיות בלבד, כמו שירת רבי יעקב אבן צור שחלק ממנה הוהדר בידי בנימין בר-תקוה. ויוזכרו מחקריו החשובים והמלומדים של יוסף שיטרית על כמה ממשוררי מרוקו, כגון עבודותיו על המשורר החדשן, רבי דוד אלקיים, איש אסווירה (היא מוגדור).

צריך לומר ששירתם של משוררים רבים הלכה בדרכים סלולות ועסקה בנושאים ידועים, כגון גלות וגאולה, שירי מועדות, קינות על צרות הכלל ועל צרות הפרט ועוד שורה של נושאים מקובלים ומוכרים. ויש משוררים ששירתם נתייחדה בתכניה ובדרכים שהיא נקטה ואף בלשון העברית הניבטת ממנה. די להזכיר שניים מהם: רבי יעקב אבן צור בן העיר פאס ורבי דוד אלקיים בן העיר אסווירה (מוגדור), שכתיבתם מאופיינת בחידושים מבחינת התכנים והצורות. הגדיל לעשות רבי דוד אלקיים שחידושיו ניכרים גם בלשון ובחידושים שהוא חידש בה.

חוקרי השירה במרוקו ידעו כי עם המשוררים, ששירתם ציפתה לפרסום מדעי ולעיון מעמיק בתכניה, בצורותיה ובלשונה, נמנה גם הרב הגדול הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) בן העיירה צפרו (Sefrou), הסמוכה לעיר פאס. אנחנו מכירים כמה מחכמיה ומפעלותיהם, כגון רבי ישועה אביטבול ורבי עמור אביטבול, שהיו גדולי תורה ודיינים מומחים והשאירו אחריהם לברכה כתבים חשובים.

הרמ״א היה חכם רשום וכולל והיה בקי גדול בחדרי תורה כחכם תלמודי גדול דיין ופוסק גדול. הוא נתייחד בתואר רבי ) r-   rebbiהרב בה׳ הידיעה), זו המילה העברית רִבִּי שנשתקעה בערבית ונוספה לה תווית הידוע הערבית, לאמר: הרב בה׳ הידיעה. בית הכנסת שלו היה קיים בעיירה עד לחיסול הקהילה ברבע האחרון של המאה העשרים ונשא את השם צלאת רבי (=בית הכנסת של הרמ״א).

ידו של הרמ״א רבה לו גם במלאכת השירה. שיריו זכו לפרסום ראשוני, אך החוקרים מיעטו לעסוק בהם, עד שבא ד״ר רבי מאיר נזרי (רמ״ן) ונטל על עצמו את המשימה הזאת. רמ״ן הוא בן ארפוד שבמחוז תאפילאלת, בר אוריין ובר אבהן, שהכשיר את עצמו במחקר מדעי של שירה ופיוט וביכולת ראויה לההדיר שירה ולפרשה.

דר׳ נזרי כמי שבקי בחדרי השירה במגרב וכמי ששיקע את עצמו בחקירתה שנים רבות מגיש לנו עתה מהדורה שלמה של שירת רמ״א: מבוארת ומוערת בשפעי הערות מועילות. פותח את המהדורה מבוא מפורט ומלומד העוסק בצורה נרחבת ומלומדת בתכנים, במבנים ובלשון של רמ״א. בכתיבתו מצרף רמ״ן את דרך המחקר בלי שנטש את עולמו של בית המדרש הישן.

בחיבור המוצג בזה כתב נזרי מבוא מפורט ומלומד וההדיר את כלל שיריו של הרמ״א. יפה עשה שהציגם במדורים שונים לפי נושאיהם. די לציין שתי דוגמות מני רבות. יפה בעיניי הפרק החמישי של המבוא ״לשון ותחביר״. מצוי בו חומר חשוב ובכלל זה חידושים של הרמ׳׳א, כגון השימוש של השם מצב בצירוף ״מצב פטירתו״ במשמעות ׳מצבה׳ (עמ׳ 171), או השימוש של להב כמציין התלהבות (של הלומד) בצירוף ״בעלות הלהב״ (עמ׳ 172). גם התבניות בשירת רמ״א זוכות כאן להצגה נאותה ולהבלטה הראויה כמו הדברים הנאמרים למשל על ה״תבנית העל אזורית הפשוטה״ וה׳׳תבנית על אזורית ייחודית״ (עמ׳ 228 – 233).

במפעל המקיף הזה פורע רמ״ן חוב גדול לחכם גדול. הוא עושה בזה שירות חשוב למחקר השירה במרוקו בהוסיפו נדבך חשוב לאוצר השירה הזאת כרוחב ידיעתו ובחכמתו. בזכות יגיעתו ושקידתו שנים הרבה העמיד לרשות אוהבי היצירה הרוחנית במגרב ולרשות אוהבי השירה בכלל ומוקירי מפעלותיו של הרמ״א את מהדורת שירתו, זו תהא עומדת על מדף הספרים מכאן ואילך. וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

נאה לו למחבר הטור האחד משירי הרמ״א:

הִנֵּה כִּי כֵן נֶפֶש עָמֵל עָמְלָה / לָקֹחַ אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה / יֶהֱגֶה בָּה בְּקוֹל זִמְרָה

שהוא הטור השביעי של הפיוט ׳תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה׳.

ערב שבת שירה תשע״ג משה בר אשר

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

תפילין של רש״י ושל רבנו תם

 חכמי אביחצירא, תלמידי חכמים ושליחי ציבור מניחים תפילין של רש״י ושל רבנו תם.

המקפידים על תפילין של רש״י ושל רבנו תם מניחים אותן ביחד, ולא בזו אחר זו.

כשמניחים תפילין כפולות, כורכים את הרצועות של רש״י על גבי הרצועות של רבנו תם זו על גבי זו, אבל לא בצורה חופפת אלא של ר״ת קצת פנימה ומעליהן את של רש״י בצורה בולטת במקצת, בבחינת ׳שמר תם וראה ןשר׳.

ראה ישראל סבא, עמ' 62. מנהג זה אינו ידוע בגיגלאן. בקצר א־סוק הניחו תפילין של רבנו תם רק שניים מאנשי הקהילה: ר׳ אברהם לעסרי ור׳ יחיא דהאן שהחל להתגורר שם ב־1930 (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי). הנה מה שכותב ר׳ משה כהן על הנחת תפילין כפולות בג׳רבא: ׳כמה ת״ח גם שאינם מקובלים נוהגים ללבוש תפלין של רש״י ותפלין של ר״ת. ויש ג״כ איזה יחידים שנוהגים כן גם שאינם ת״ח, וע׳ לה׳ בית עובד ביני תפילין דר״ת אות ג׳ דבארץ הצבי גם בעלי מקרא ומשנה יש מהם שמניחים שני זוגות׳(ברית כהונה, שם, מערכת ת׳, סעיף ג, ערך תפלין, וראה גם מנהגי ארץ ישראל(יד, ז).

כן המנהג בשאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ ג סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ יא סעיף א; דברי שלום ואמת א, עמ׳ 42; זוכר ברית אבות, עמ׳ 29), וכן מנהג חכמי תוניס (עלי הדס, עמ׳67  סעיף לג), והוא גם מנהג ארץ ישראל(מנהגי ארץ ישראל, עמ׳ יח סעיף טז). בעטרת אבות, פרק ב, סעיף טז נכתב: ׳אין מניחין תפילין של ר״ת, ורוב גדולי החכמים במרוקו נהגו להניח רק תפילין של רש״י׳. מעין נוסח זה נכתב גם בחיבור ׳משולחן אבותינו׳ בשם ר׳ שלום משאש(שער א, עט׳ 26 סעיף מא). מנוסח זה וכיוצא בו משתמע, לכאורה, שהנחת תפילין של רבנו תם אינה רצויה. התשובה הפשוטה היא שזה עניין של מידת חסידות, הידור ויראת שמים יתרה, שבלטו בתאפילאלת וחסרו במקומות אחרים. תפילין של יד ושל ראש הן שתי שיטות הלכתיות של סדר הפרשיות בתפילין, ולכן כותב שו״ע, הלכות תפילין, סימן לד, סעיף ב: ׳ירא שמים יצא ידי שניהם׳. במהלך הדורות הושפעה הנחת שתיהן גם מן הקבלה שאינה רואה בהנחת שני זוגות תפילין חומרא או מידת חסידות כדעת בית יוסף, סימן לד, בשם שו״ת מהר״ל, סימן קלז, אלא יסוד בהלכה(שער הכוונות, ענין התפילין, דרוש ו חלק א, דרוש ו מעט׳ סט צד א ואילך; החיד״א ברכי יוסף, סימן לד, ס״ק א, ושו״ת, חיים שאל, סימן א ובן איש חי פרשת וירא, סעיף כא). והשווה זהר ח״ב רנח ע״א ברעיא מהימנא שם, וכן בבלי עירובין צה ע״ב: ׳כי מקום יש בראש להניח שניהם׳. אכן נושא זה שילב ר׳ יעקב אביחצירא בדרושו לתפילין ׳ישתבח אדוננו׳. הנה קטע בערבית יהודית, ואחריו תרגום: ׳איו נקולו פירוש אכור. בהקדים שאיין קאלו סלע״ה (=סידנא לחכמים עליהם השלום) באיין קאל רב האר״י זלה״ה. לאיין חובה עלא כול ישראיילי ינזל תפלין די רש״י ור״ת. ומאוושי האדי מנורא האדי. והאדי היא כוונת למאמר ״אין מניחין תפלין אלא בשבת״. ר״ת בשבת. ברבינו שלמה ברבינו תם. דהיינו מא תדוז להנחה די תפלין די רש״י ור״ת גיר ילא ינזלהום פרד מרא׳(=או נאמר פירוש אחר: בהקדים מה שאמרו חכמינו ז״ל על פי האר״י זלה״ה: שחובה על כל ישראלי להניח תפלין של רש״י ושל רבנו תם, ולא בזה אחר זה, אלא ביחד. וזוהי כוונת המאמר ׳אין מניחין תפלין אלא בשבת׳ ראשי תבות בשבת: ברבנו שלמה ברבנו תם, דהיינו לא תחשב הנחת תפלין של רש״י ושל רבנו תם רק אם יניחן ביחד). ראה קהילות תאפילאלת א, עמ׳ 430. השווה שער המפקד, הלכות תפילין, סעיף א, דף ג ע״ב: 'בארץ הצבי רוב החכמים והתלמידים מניחים שני זוגות תפילין ולא עוד אלא בעלי מקרא ומשנה יש מהם המניחים ב׳ זוגות׳.

צירוף קטן למניין ולעלייה לספר תורה

אין מצרפים בר מצווה זוטא (שלא מלאו לו י״ג שנים) לא למניין ולא לעלייה לתורה, אבל למוסיף, למפטיר ולזימון מצרפים, ובשעת הדחק, אם הילד יודע להשיב למי מתפללים, מצרפים.,

גם ילד שלא הגיע למצוות קורא בתורה בקהל.

פרשת הקרבנות

בימות החול, גם בימים שאין בהם תחינה ובימים נוראים, קוראים את כל הסדר הכתוב לפני פרשת הקרבנות ב׳תפילת החודש׳: ׳אלהינו ואלהי אבותינו/ פרשת העקדה, ׳ושחט אותו׳, ׳רבונו של עולם׳, ׳לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי׳, ׳לפיכך אנו חייבים׳, ׳אתה הוא אחד, ׳יהי רצון׳ ואחריהם ׳פרשת התמיד׳, ׳אביי׳, ׳איזהו מקומן׳ ו׳ברייתא דר׳ ישמעאל׳, אבל בשבת וביום טוב אומרים ׳ותתפלל חנה׳, מדלגים על שאר הקטעים ומתחילים ׳אשתו מה טוב חלקנו׳.

׳כי רוב מעשינו תהו׳, ולא ׳כי כל מעשינו תהו׳.

׳ברוך המקדש שמו ברבים/ ולא'שמך

׳אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ׳.

אומרים ׳אנא בכח׳ בקצב של שתי מילים: ׳אנא בכוח/ ׳גדולת ימינך/ ׳תתיר צרורה/ וכו'

׳אביי הוה מסדר/ ולא ׳אביי מסדר הוה׳.

׳וכן שני כתובים׳ ולא וכן, אבל מרא דאתרא, הרב ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה) היה אומר וכן.

׳שיבנה בית המקדש במהרה ימינו אמן/ ולא ׳שתבנה׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 35-33

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- 

במהלך המחקר נמצאו שמות אירופאים שהופיעו בסוגריים לצד שמם הצפון אפריקאי של המוגרבים. יתכן שמטרת רישום כזה נועדה להקשות על הבריטים לזהות את ארץ המוצא של מעפילים כדי למנוע מעקב אחרי פעילות המוסד לעלייה ב' באותה ארץ. הסבר אפשרי אחר הוא הצורך למזער את הסיכון שבהחזרת מעפילים לארץ מוצאם. וניה פומרנץ ]זאב הדרי, שכינויו 'יסעור   ' [ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז, ציין, כי היה חשש שמעפילי 'שיבת ציון' יוחזרו לארץ מוצאם – אלג'יר כיוון שמסעה -חפף למסעה של 'יציאת אירופה אקסודוס' שהפכה ל'מקרה בוחן' במאבק בבריטים.

בנוסף למעפילים צפון אפריקאים זוהו שתי קבוצות מעפילים אחרות. האחת של פליטים יהודים אירופאים שהעפילו בספינות 'יהודה הלוי  (5/47) ו'שיבת ציון'  (7/47) השנייה של פליטים יהודים אירופאים שציינו שארץ מוצאם מהמגרב. ניתן להניח שהיו אלה פליטים שהגיעו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. מידע זה לא הוצג במחקרים שעסקו בהעפלה מצפון אפריקה. שתי הקבוצות נכללו ברשימות נפרדות. בספינה 'כנסת ישראל' שהפליגה מיוגוסלביה היו מעפילים עם שמות צפון אפריקאים. שהיו ניצולי שואה מלוב.

ולבסוף, שמות של מעפילים שהוזכרו בספרי זיכרונות ויומנים אישיים של מעפילים. לאחר הצלבתם מול הרשימה במאגר הם נכללו בו. גם בספרות המחקרית נמצאו שמות שנכללו במאגר. היכרות אישית וראיונות עם מעפילים השלימו את בניית המאגר .

 תיקוף ההעפלה מהמגרב.

לאחר מלחמת העולם השנייה מפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב' התנהל בשני מרכזים ראשיים במערב אירופה: באיטליה יהודה ארזי ועדה סרני ובצרפת שאול אביגור, שמריה צמרת ווניה–פומרנץ.

יצחק אבנרי זיהה שלוש תקופות בהתפתחות העלייה 'הבלתי לגאלית': הראשונה בין שתי מלחמות העולם ; (1939-1919)  השנייה במהלך מלחמת העולם השנייה  (1945-1939)  השלישית מסיום מלחמת העולם השנייה עד קום המדינה  (1948-1945)  זאב הדרי הציע לחלק את ההעפלה לשלוש תקופות. הראשונה 1939-1934 עד התחלת מלחמת העולם השנייה; השנייה – 1945-1939 עם סיום מלחמת העולם השנייה; השלישית 1948-1945 עד הקמת המדינה. –ההבדל העיקרי בהצעות החוקרים הוא לגבי מועד התחלת העלייה הבלתי ליגאלית. בעוד שאבנרי ראה את תחילתה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, הדרי ראה את תחילתה במלחמת העולם השנייה. רק התקופה השלישית זהה בשתי ההצעות אבל היא לא מזכירה במפורש את גירוש קפריסין.

מיון אחר המבוסס על מועדי ההעפלה מאיטליה הוצע על ידי 'המרכז לגולה' שזיהה שלוש תקופות העפלה מתוכן שתיים רלוונטיות למחקר זה: הראשונה מאוגוסט 1945 עד מאי 1948 במסגרת עלייה ב' השנייה מספטמבר 1947 עד ספטמבר 1948 במסגרת עליות ב' ו ד". –  מיון זה תקף רק לגבי הספינות שהפליגו מנמלי איטליה. אפשר למיין את העפלת המוגרבים גם לפי נמל המוצא בשנים שלאחר המלחמה:14 ספינות מנמלי איטליה: 4 ספינות מנמלי מזרח אירופה הים השחור; ו 11- ספינות מנמלי צרפת ומערב אירופה. ההעפלה הישירה של שלוש ספינות מחוף אלג'יר משלימה את המיון הגיאוגרפי לפי נמל המוצא. במיון זה אין התייחסות למועדי ההעפלה ולגירוש קפריסין. הדגש כאן הוא על נמל ההעפלה. יש במיון זה הרחבה מעבר לנמלי אירופה, קרי העפלה מחופי אלג'יר.

חיים סעדון זיהה שני שלבים בהעפלה מצפון אפריקה: הראשון, משנת 1945 עד מאי 1947 – העפלה בלתי פורמלית באמצעות סרטיפיקטים ולא העפלה במסגרת עלייה ב'. השני, בין 12/1947-5/1947 העפלה מאורגנת על ידי המוסד לעלייה ב'. –אך העפלה בסרטיפיקטים המשיכה, אמנם במשורה, במלך ההעפלה המאורגנת)פרק שני(. את ההעפלה מצפון אפריקה ניתן לתחום גם לפי נכונותם של המוסד לעלייה ב' ושל גורמים אחרים כמו בח"ד והרוויזיוניסטים להתמיד בה. למשל, מעפילי 'בן הכט' ,'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' מנמלי אירופה וההעפלה הישירה של שלש הספינות מחופי אלג'יר. משהופסקה בסוף שנת 1947 תמיכת המוסד לעלייה ב', החלה העפלה ספונטנית 'הבריחה' – מסוף שנת 1947 עד להקמת המדינה. 'הבריחה' מהמגרב לא קיבלה גיבוי רשמי של המוסד לעלייה ב' והתבצעה בסיוע פעילים מקומיים ושליחי תנועות פוליטיות ארץ ישראליות לנמלי צרפת ואיטליה. מיונים אלה לא מאפשרים לזהות את סיפר ההעפלה מהמגרב.

זאב צחור וזאב הדרי הציעו חלוקה ממוקדת להעפלה מתום מלחמת העולם השנייה: הראשונה מאוגוסט עד דצמבר 1945 זמן הגעת שמונה ספינות מאיטליה ויוון לחופי הארץ – ; השנייה מינואר עד יוני 1946 תפיסת אחת עשרה ספינות על ידי הבריטים שמעפיליהן נשלחו למחנה בעתלית  ; השלישית מאוגוסט 1946 עד דצמבר 1947 גירוש – 35 ספינות מעפילים למחנות בקפריסין; הרביעית מדצמבר 1947 עד מאי 1948 ספינות שהגיעו לארץ במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. –שתי התקופות הראשונות הן עלייה בלתי לגאלית ישירה לפלשתינה א"י ושתי התקופות האחרונות הן העפלה בלתי -לגאלית שגורשה לקפריסין.

מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4- תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, – (12/1946-8/1946)  הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947)  הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,

 (5/1948-1/1948) העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית 2/1949)-(6/1948 בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.

 

מיון הזה חופף את הצעתו של דוד שערי למיין את ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה ל 4-

תקופות לפי קריטריון אחד מועדי הגירוש למחנות בקפריסין: הראשונה, (12/1946-8/1946)  הגירוש למחנות הקיץ בקפריסין; השנייה, (12/1947-1/1947)  הגירוש למחנות החורף בקפריסין; השלישית,

 ( 5/1948-1/1948)  העפלת 15,000 מעפילים ב'פאן יורק' ו'פאן קרשנט' מרומניה; והרביעית, (2/1949-6/1948)  בשבי בקפריסין. שתי ההצעות משיקות הן עם ההעפלה הישירה מצפון אפריקה והן עם הבריחה' משם. ההצעות של הדרי וצחור ושל שערי מעניקות מקום לגירוש קפריסין.

המיון המוצע במחקר זה מבוסס על נמל מוצא ועל היקף ההעפלה ומספר ספינות שהעפילו מנמלי אירופה: א. במהלך שנת 1946 העפילו מאיטליה ומצרפת שני מעפילים מצפון אפריקה בשתי ספינות ואילו ממזרח אירופה העפילו 7 מוגרבים בספינה אחת; ב. בשנת 1947 העפילו תשע ספינות מאיטליה עם 86 צפון אפריקאים ומצרפת העפילו 295 בשש ספינות ובספינה אחת ממזרח אירופה היה מעפיל אחד בלבד מצפון אפריקה, ומנמלי אלג'יר במחצית השנייה של שנת – 1947 העפילו 934 בשלש ספינות; ג. מתחילת שנת 1948 עד הקמת המדינה 210 מוגרבים העפילו בארבע ספינות מאיטליה ובשלש ספינות מצרפת העפילו 220 מוגרבים, ובספינה אחת העפילו תשעה מוגרבים ממזרח אירופה. לגבי 762 מעפילים מוגרבים שהעפילו עד הקמת המדינה אין נתון על שם ספינתם)פרק רביעי(. מיון זה משלב הן את הלוח הזמנים של העפלת המוגרבים ואת נמלי ההעפלה והן את מספר המעפילים ומספר ספינות ההעפלה. יש בו התייחסות למעפילים מצפון אפריקה שהעפילו ב- 32 ספינות לפלשתינה א"י וגורשו לקפריסין – הרעיון להעלות את יהדות צפון אפריקה קרם עור וגידים עקב הנסיבות של מוראות השואה וצרכיה של התנועה הציונית לאחר מלחה"ע השנייה. דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, זיהה את פוטנציאל העלייה משם לאחר ביקורו במרוקו בשנת 1944 ,

"אחד המקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל ונוסף לכך יסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם".

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה 'חומר' שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט בצעדים הנחוצים ותקצה 'מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו 'יסחפו לאסון' שלא ברורה מהותו ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. המלצותיו לא יושמו במלואן.

גם אפרים פרידמן בן חיים, השליח לצפון אפריקה, דיווח חצי שנה מאוחר יותר לקיבוץ המאוחד – ש"צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות ]…[ מרוכזים בה למעלה מ- 300,000 יהודים רזרוואר עצום נפתח לפנינו". 60 פרידמן כשאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה רזרוואר מלאי של יהודים עבור א"י. –

יהדות המזרח וארצות האסלאם נתפסו כמאגר פוטנציאלי למלא את ארץ ישראל ביהודים. תפיסה שהייתה חיונית לתנועה הציונית למרות שלא היה לה קשר הדוק עם יהדות זו והיא לא עמדה בקריטריונים הציוניים של עלייה חלוצית נבחרת. אבל, אחרי השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה – כדי למלא את הארץ ביהודים ויהי מה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר