ארכיון יומי: 7 במאי 2019


אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003-

רשימת מקצועות ופרנסות

השמות שהתקראו בהם יהודי צפון אפריקה משקפים את ריבוי העיסוקים המסורתיים שלהם במגזרים השונים של חיי הכלכלה.

אל סוכרי, עוסק (כמייצר או סוחר) בסוכר או במיני מתיקה: אל כאתב פקיד; אל טאביב, רופא; אל כייאט, החייט; אל חזן, חזן וכו', מושג מה על פרנסות היהודים במרוקו, שעליהן אין לנו כמעט שום ידיעות הנוגעות לתקופתנו, נקבל מתוך תיאורו של ליאון אפריקנוס, בן המאה השש עשרה, מוסלם מוגרבי יליד פאס שהתנצר וחי באיטליה; יש להניח שדבריו בנוגע לעיסוקי היהודים משפקים את המצב שהיה קיים גם מאות שנים לפני כן. וכן הוא מתאר בין היתר: ״בפאס נתנו השליטים ליהודים רשיון לעסוק בצורפות זהב וכסף״.

רוכלים וסוחרים

לפי החומר במקורותינו היה עיקר פרנסתם של היהודים המסחר על כל צורותיו. מקדמת דנא וכן בימי האיסלאם היה מעמד הסוחרים מכובד מאד. רוב העוסקים במסחר הקמעוני היו תגרים שישבו בחנויותיהם ורוכלים שהיו מסובבים בכפרים ובאהלים של הנוודים. בדרך כלל יש להניח כי כל אותם חלפנים, תגרי תבלינים ובשמים, מוכרי היין והשמן ובעלי ׳חנויות׳ מכולת היו רחוקים ממעמד בעלי בתים אמידים, והון המחזור שלהם היה דינרים מעטים.

מבחינת יחסי מסחר מאלפת ביותר היא חליפת המכתבים של הרב נהראי בן נסים, המכילה מאות מכתבים, שנתגלו בגניזה ושהיו שייכים כנראה לגנזך בית המסחר, שמצודתו היתה פרוסה במשך יובל שנים לפחות על הסחר היהודי באפריקה ואסיה.

במכתב שנשלח כפי הנראה לכל המאוחר בשנת 1503 מברך ישראל בן נתן, בן דודו של נהראי, את נהראי לנישואיו עם בת אחת המשפחות הכבודות ביותר בפוסטאט. עם זאת הוא מודיע שקיבל סכום כסף באמצעות אבו יעקוב יוסף הכוהן בן עלי מפאס.

מסע המייחדים שהגיע עד שערי מצרים, הכפייה הדתית וההגירה שבאה בעקבותיה, שינו את כל מערכת החיים הכלכליים ושיתקו אותם לגמרי במקצועות מסוימים.

הפליטים במקומות קליטתם החדשים המשיכו בעסקיהם הקודמים כפי שראינו לעי״ל, אחיו של הרמב״ם, ר׳ דוד שהמשיך בעיסוקיו באבנים יקרות בהיותו בפאס.

וכן ר׳ יוסף בן יהודה, תלמידו של הרמב״ם, פליט סבתה, רופא ופילוסוף, פנה לאחר שהתיישב בחלב, למסחר וערך מסעות לעיראק ולהודו.

בזה הלך בעקבות רבו הגדול, שגם הוא בבואו לקאהיר היה שותף לאחיו בעסקי מסחר עם הודו.

גלות ירושלים אשר בספרד

גלות ירושלים אשר בספרד כעדות הכתוב היתה מצאצאי מלכי בית דוד ומאצילי ירושלים ושריה. לפי מסורת זו הובאו אבותיהם של אחינו יושבי ספרד שמה עוד בימי חורבן בית ראשון ע״י נבוכדנצר מלך בבל. כאשר עלה נבוכדנצר על ירושלים באו הרבה מלכים לעזרתו, ובתוכם גם המלך אספיאן אשר על שמו נקראה ארץ ספרד בשם אספמיה.

כאשר נכבשה ירושלים בירת ממלכת יהודה, והמנצחים חלקו ביניהם שלל אדם שבויי המלחמה, עלו בחלקו של אספיאן יושבי רובע העיר שבו גרו אצילי יהודה וצאצאי מלכי בית דוד, וכלם עלו באניות לספרד והושבו בערים שונות, ובתוכן גם בעיר העתיקה קורדובה, אשר במחוז אנדלוסיה (דרום ספרד). קורדובה היתה במשך הזמן לתל-תלפיות של היהדות הספרדית. לשם הגיעו מפאס שלשת הבלשנים והמדקדקים: רבי דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה חיוג׳ ודוד בן אברהם הקראי אל פאסי.

מכל מקום הדיעה נותנת כי באותם הימים עברו יהודים רבים אל ספרד.

אט אט ירדה פאס מגדולתה בתחום היצירה היהודית ואת מקומה התחילה לתפוס הקהילה היהודית בספרד.

אך בראשית המאה השתים עשרה לספירה קמה תנועה דתית קנאית בקרב מאמיני האיסלם אשר במגרב שבאפריקה הצפונית, שהמיטה שואה על קהילות היהודים ולבסוף החריבה את ״גלות ירושלים אשר בספרד״ אשר היוותה את תור הזהב בתולדות עמנו.

רבנים בתקופת האלמוחדים ־ 1118־1249

בתודעת עם ישראל נשמר זכרה של שושלת המייחדים בצבעים של קנאות דתית חרבן ושמד. מייסד התנועה מוחמר בן תומרת משבט הברברי ״מצמודה״ ומכונה המהדי כלומר המונחה ע״י אללה, הכריז על עצמו בשנת 1118 שהוא משיח מוסלמי, וכשמת בשנת 1130 עברה הנהלת התנועה לתלמידו עבד-אל־מומין. הוא ניהל את המייחדים במלחמת כיבוש נגד המוראבטון. בשנות 1142־1146  התפשטו המייחדים על פאס ושאר ערי מרוקו ובשנת 1152 הגיעו למדינת בני חמאד וכבשוה. עבד-אל-מומין לא הסתפק בהטפה דתית בלבד, אלא השליט בכוחו את דעותיו. המלחמה נמשכה כשבע עשרה שנה 1147-1130 ולבסוף ניצחו האלמוחדים וממלכתם כללה את צפון אפריקה כולה עד גבולות מצרים, ואת ספרד הדרומית. הראשונים שהרגישו בידם הקשה של חסידי אבן תומרת היו יהודי עמק הדרעה, הנמצא בין הרי האטלס ממערב, שמהם נהרגו 17000.

ר׳ אברהם אבן דאוד (הראב״ד) ב״ספר הקבלה״ שכתבו עוד לפני 1161,

ור׳ אברהם אבן עזרא, מספרים ראשונה על מצב של אסון בחיי היהודים, שנתרחש ובא בימי חייהים כפי שנראה להלן.

בכל מקום באפריקה שנכבש ע״י צבאותיו של עבד אל-מומין, נאספו יהודי העיר והועמדו לפני הברירה: קבלת האיסלם, גירוש מן הארץ או מיתה. רבים ברחו לספרד ולאיטליה. היו גם שהסתתרו באיזורים ההרריים של המדינה. רבים אחרים קיבלו למראית עין את דת האיסלם. אלה הוכרחו לבוא מדי פעם למסגד וחוייבו ללבוש בגדים כהים מיוחדים לשם היכר.

רובם ככלם היו אנוסים ולא עשו מה שעשו אלא לפנים, למראית עין ומתוך אונס, וחיכו כאמור, לשעה רצויה לשוב לאמונתם בפרהסיא. לפיכך גם בהיותם מוסלמים כביכול, היתה עליהם החובה ללמוד את הקוראן ולדעת אותו, ולא חדלו מעסוק גם בתורה.

הראב״ד מתאר החורבן בצפון אפריקה כדלהלן: ״ואחר פטירת רב יוסף הלוי ז״ל (ר״י מיגאש) היו שני חירום ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם, אשר למות למות ואשר לחרב לחרב…

רבי אברהם אבן עזרא שחיבר קינה על החורבן שהמיטו המייחדים מקונן: ״על קהלת סגלמאסה עיר גאונים ונבונים״ ועל ״קהל תלמסאן… ועיר אגמאת״ .

על פאס הוא כותב: ״אוי אפס כל קהל פאס… עיר תורה והמקרא והמשנה והגמרה, עיר חכמים מחוכמים בסוגיא ובסברה, ותלמידים החרדים במצות אל ברה, ודרשנים המבינים בסוד ספרי וגם ספרא, ומדרשות מאי חשות ולא תמוש התורה״. ע״פ תעודה זו נהרגו אז בפאס מאה אלף איש.

אנו יודעים על נסיעותיו של הראב״ע בצפון אפריקה וכנראה ביקר במקומות אלה שהוא מזכיר בקינותיו. זכורים דבריו של רבי שלמה פרחון ב״מחברת הערוך על ביקורים של ר׳ יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא

באפריקה. הוא אומר: ״וכשבאו ר׳ יהודה הלוי ז״ל ור׳ אברהם בן עזרא לאפריקי וראו, כל העולם קורין אשתים תמהו מזה״.

כגורל היהודים באפריקה הצפונית, היה גם גורל היהודים בדרום ספרד, באנדלוסיה המושלמית. בשנת 1148 פלשו צבאות עבד אל מומין ולאחר שנה כל אנדלוסיה נמצאה בידי האלמוחידים. כל בתי תפילה, בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בנו יהודי ספרד לגאון ולתפארת, נשמו והיו לחרבה. קהילות פורחות וידועות לשם ולתהלה בשל תורתם וחכמתם, עשרם וכבודם, כמו: קורדובא, גרנדה, אליסנה ושיביליה, חרבו ועברו מן העולם.

על חורבן קהילות אלה קונן המשורר רבי אברהם אבן עזרא את הקינה המתחילה: ״אהה ירד עלי ספרד רע מן השמים, וספוד רב עלי מערב״.

כאשר נפלה העיר קורדובה בידי חרב בן תמרת ונחרבה הקהילה היהודית החשובה, אשר משם יצאה תורה וחכמה לישראל, כתב הראב״ע את הקינה הבאה:

ובא יומא ונד עמה וגם היתה כאלמנה;

באין תורה ואין מקרא והמשנה נטמנה,

והתלמוד כמו גלמוד כי כל הודו פנה…

 ואיך עזובה מאד קורטובה, ותהי כים שאיה.

ושם חכמים וגם עצומים, מתו ברעב וציה.

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003 עמ' 56-51

.מקדם ומים כרך ג'-יוסף שטרית-ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה ה"יט-1990

ג. דמויות ומרכזים בהשכלה העברית באלג׳יריה

כל המשכילים שפעלו בתוניסיה עד לסוף המאה הי״ט והפיצו את רעיונות ההשכלה העברית או הכללית בעברית או בערבית יהודית נולדו בקהילות התוניסאיות השונות וצמחו בקרבן ומתוכן. הם ראו עצמם דובריהן של מסורות הקהילות שלהם, וניהלו את מאבקיהם הציבוריים והעיתונאיים למען הגנתן כמו גם למען פתיחתן לרעיונות המודרניזציה. לא כן הדבר באלג׳יריה: שם מעטים בלבד היו המשכילים העבריים המיליטנטיים ילידי הארץ, בעוד שרבים נולדו מחוץ לאלגייריה וקיבלו את חינוכם היהודי־עברי בקהילות שונות בצפ״א או מחוצה לה. כמו כן, בתקופה זו של סוף המאה הי״ט, לאחר קבלתו והחלתו של חוק כרמיה, שהעניק את האזרחות הצרפתית לכל יהודי המדינה כמעט, הושלמה להלכה אם לא למעשה האמנציפציה של יהודי אלג'יריה (פרט לאזור גרדאיה), ואתה התפוררות המבנה המסורתי של הקהילות והתרופפותו, אם לא חיסולו כמעט של החינוך היהודי המסורתי. הבעיות שהמשכילים העבריים ניסו להתמודד אתן היו שונות מאלה שריתקו את מאמציהם והתגייסותם של עמיתיהם בתוניס. כאן המטרה המיידית הייתה קודם כול לחזק את שרידי החינוך היהודי או לחדשו, להמשיך ולהשפיע דרך הכתיבה בערבית יהודית על השכבות הרחבות — והמסורתיות עדיין — של הקהילות, ולנהל בתוך כך פעילות משכילית לאומית־עברית. מעצם טיבה התנהלה פעילות משכילית זאת בשולי התרבות הצרפתית בלבד ולא בעימות ישיר עמה, שכן מוקד הפעילות המשכילית לא היה חברתי־פוליטי ולא נגע לגורלן או להזדהותן הפוליטית של הקהילות, אלא היה חינוכי־תרבותי גרידא. ההסכמה של הקהילות היהודיות מרצון, מאונם או משתיקה עם הנוכחות הצרפתית ועם הסדרים החברתיים־פוליטיים הצרפתיים שנכפו עליהן לרוב לא הופרה כהוא זה בכתביהם של המשכילים העבריים. קבלת המציאות היהודית החדשה כמו שהיא, שבה ההנהגה הרוחנית והפוליטית הייתה עתה רובה ככולה ממוצא צרפתי־אלזאסי, הייתה מוסכמת גם על המשכילים העבריים, ולא השאירה מקום לפולמוס נגד המודרניות הצרפתית, גם אם רצונם של אלה לבלום את תוצאותיה ההרסניות של מודרניות זאת היה ברור. ולמעשה, פעילות זאת של המשכילים העבריים באלג׳יריה בסוף המאה הי״ט הייתה קרב המאסף של התרבות העברית המאורגנת בארץ זאת. בסוף המאה נפסקה כמעט לחלוטין הוצאתם של עיתונים ושל יצירות בערבית יהודית או בעברית, ופרט לפעילותו העברית האינטנסיבית אך האינדיבידואלית של יצחק מרעלי(-18671952 באלגייר, שידובר בה לקמן, לא נתקיימה באלג׳יריה במאה העשרים פעילות תרבותית עברית ראויה לשמה.

בסוף המאה הי״ט עדיין כללו דפוסי ההשכלה העברית באלג׳יריה פעילות משכילית אינדיבידואלית בערי־שדה שונות, פעילות קבוצתית או חוגית באלג׳יר ובתלמסן, וכן פעילות עיתונאית־ציבורית באוראן ובאלג'יר בעיקר. אולם, גם כאן עלינו להבחין בין שני דורות של משכילים עבריים. הראשון פעל בשנות השישים והשבעים של המאה, והשני בשנות השמונים והתשעים. בדור הראשון הייתה הפעילות המשכילית אינדיבידואלית בעיקרו של דבר, והתנהלה דרך הקריאה בעיתונים עבריים, ולפעמים גם דרך הכתיבה בהם. לתקופה זאת קשורים כמעט כל אותם שמות שהזכרנו עת סקרנו את הכתבים שפרסמו רשימות וכתבות בעיתונים העבריים של מזרח אירופה ומערבה. מתוך כל אלה, היחיד כמעט שהמשיך לפעול — וביתר שאת — גם בדור השני היה הרב חיים בלייח מתלמסן, שעליו ועל קהילתו גמר יעקב גולדמן את ההלל:

העיר הזאת [=תלמסן] השיבה לי ששון ישעי אשר עזב את נפשי זה ימים רבים, ותהי לי תנחומים מעצבי ורגזי ששבעה נפשי מאז בקרי תוניס ועריה ומדינת אלגיר ואגפיה. פה מצאתי לי חברים מקשיבים בקול העברית, יודעים משפטיה חקיה והליכותיה; פה מצאתי מכ״ע [=מכתבי עת] עברים, וגם האסיף החדש אשר לא ראיתיו עדנה כל ימי נודי מצאתי פה בבית שאהבה נפשי החכם הנכבד מהר״א [=מורנו הרב רבי אברהם] בן סאמון הי״ו, וראוי הוא האיש הזה — שהנהו סוחר ספרים — לתהלה על עמלו להרחיב השפה ולהאדירה עד מקום שידו מגעת.

שמחתי אלי גיל בראותי בע״ב [=בעלי בתים] בהתאספם יחד ידרשו על גזרה ובנין איזה מלה, על נקודה, על מקורה ועל שרשה, ראיתי ותהי נפשי. ראיתי כי גם אלה אשר לא חלק למו הי בבינה ושפת עבר מוזרה למו עושים אזנם כאפרכסת ומכונים להבין דברי חכמים, ובכל לב יאבו לדעת דבר ה׳, ולאט לאט ילמדו גם הם ויהיו בין המבינים ויוסיפו לקח. אשרי העיר שככה לה. […]

עד כמה גדלה כה השפה ללמד תועים בינה ראיתי ונוכחתי מיודעי לה״ק פה, כי כלם לא יאמינו בהנסים והנפלאות שמרבים לספר פה על צדיקי הדור רב יתר מאשר יספרו החסידים על רביהם, וגם בהצדיק התפיללאתי [!] אשר מלא כל אפריקא כבודו — […]גם בו ישימו תהלה, זרים ומוזרים למו הדרושים הבנוים על אדני גמטריאות ועמודי הסוד, ולא יאבו דעת מהם, ולעומת כן יחזיקו במעוז האמונה הצרופה בתום לב בכל נפש ובכל מאד.

שבתי ונתן את לבי לדרש לדעת מי ילד לעיר הזאת את אלה, ואיזה דרך עבר הרוח להעיר, ואמצא ״כי הכל הולך אחר הראש״; מצאתי כי די[י]ן העיר ה״ה הרב החכם המאוה״ג [־המאור הגדול] מוהר״ר [=מורנו הרב רבי] חיים בליח הי״ו הנהו חכם גדול בכל ענפי המדע, יודע ומבין כל דבר לאשורו, מדקדק נפלא ודרשן נאה לפי רוח הזמן, וכל המה תלמידיו. והוא רק הוא נהלם על מבועי החכמה ויפקח עיניהם וילמדם דרך הבינות, וכיום הזה מדי בקרי אותו אמצאהו יושב ומסביר פנים בלמוד ישר ובדקדוק השפה ובשמוש הלשון לשני ילדיו, ואליהם נסחפו כל צמא לדבר ה׳, וכל נבון דבר וילמדם — חנם אין כסף — תורה עם ד״א [=דרך ארץ] ולא יעברו ימים רבים והיו גם הצעירים האלה לנבוני מדע ולאבני חן בחומת בית ישראל בתלמסאן העיר. […] תולדות הרב הנאור מהר״ח [־מורנו הרב רבי חיים] הנז' ראוים להחקות בספר, ואם לא — אתנם באחד מספרי השנה החדשים, ואקוה כי הקוראים ישבעו רצון מהם.

התלהבותו של המבקר הירושלמי מקהילת תלמסן וממנהיגה הרוחני מובנת מאליה. בכל יתר הקהילות שבהן ביקר באלג׳יריה, הוא נתקל — לדבריו — בעזובה רוחנית ובאבדן דרך, בפריצות ובפריצת כל הגדרות הדתיות, באי־קיומו של חינוך יהודי מינימלי, ובהנהגה רבנית צרפתית חסרת השראה, שאינה קוראת את הסימן שעל הקיר. מצב זה לא שרר בערי־השדה בלבד, כגון ענאבה(בון) או גלמה, אלא גם בקהילות הגדולות, כגון קונסטנטין, אוראן, ובמיוחד אלג׳יר. מקהילה אחרונה זאת הוא אף שרטט את התמונה החמורה ביותר, אך גם הכיר בה משכילים עבריים שהיו לו לעזר רב .

כל עוד אוסיף ללכת הלאה, אוסיף ראות את אשר ראו חז״ל בימים מקדם כי עתידה תורה שתשתכח מישראל, והעתיד הזה כבר היה להוה, פג רוח התורה, והיהדות התמוטטה ואין לה כמעט כל מעמד במדינת אלגיר. […]

אין ת״ח [־תלמיד חכם] לבלות זמני עמו, דרשן אותה נפשי, למצער דרשן המעות הפסוקים והדורש תלי תלים לשיטתו על כל קוץ וקוץ, דרשן שבערי טוניס לא יכלתי נשא אותו, ופה היה לי למשיב נפש, אך לשוא אבקש כי אין איש! בערים הגדולות ימצאון משכילים אחדים אך רובם עזבו את ה', נאצו את התורה המסורה, וההשכלה היתה למו לסם של מות, וההמון — אוי לעינים שכך רואות! — גם להתפלל לא ידע. […]

ואחינו בני הדור הישן רואים ומחשים, כי לא ידעו במה לתקן ה[ק]לקלה, וגם אין כחם אתם, כי כל עניני הנהגת העדות נתנו בידי בני הדור החדש אשר לא ירגישו כי יש יהדות בעולם, לא ידעו כי בניהם אחריהם לא ידעו צור מחצבתם, וגם לנשק התפלין בבקר בבקר לא יאבו, וככה בלי משים תרד היהדות פלאים ואין דואג ואין משים לב.

ישנם פה אנשים החרדים על התורה והנם יראי שמים באמת בלי פניה צדדית, והם גולי מאראקקא או פליטי תוניס, אך התושבים יביטו עליהם כעל עצב נבזה ויכנום בשם ״גרים״ וגם בניהם הנולדים באלגיר ישאו חטאת אבותם ובשם גרים יקראו, והנם מורדפים מבני אלגיר המתגאים בארצם.

בין הגרים יתנוסס לשם ולתפארה הרה״ג [=הרב הגדול] דרשן נחמד וירא ה׳ מרבים, משכיל מהולל ויודע ובקי בספרות הישנה והחדשה מוהר״ר אברהם בן ישוי(!) הי״ו, ולפעמים לא רווקות נפגשהו על במת מכה״ע ובמיוחד בהמגיד משנה בהערות והארות נבונות וחותם א״ע [=את עצמו] בשם ״אבי״, והוא מגולי מאראקקא ויושב פה זה רבות בשנים ובני אלגיר הגאיונים יחשבוהו לגר, ויחשבו ממנו כבוד ויקר, ויש גם שירדו עמו לחייו. גם הרב החה״ש [=החכם השלם] מוהר״ר אברהם בו כובזא הסונסי גם הוא ידע ויכיר מגרעת בני הדור החי, ובהיותו סוחר ספרים יתאמץ כפעם בפעם להפיץ ספרי השכלה ומדע בין בני העיר, וכפי שהגיד לי יש בדעתו להו״ל [=להוציא לאור] פה מב״ע בשפת ערב ומטרתו להקיץ נרדמים, גם יאמר לפתוח ״בית מקרא״ ולאצור בבית כל מכה״ע העברים ויקבל עליו לבאר לאשר לא יבין קרוא.

הערות המחבר: המגיד לישראל, שנה שלישית(1894), גל' ה מיום כ״ה בשבט תרנ״ד, עט׳ 38 (בתוך כתבה ששלח יצחק מרעלי). בקהילות אחרות פעלו בתי־מדרש שונים שלימדו דרדקי לאחר שעות הלימוד בבתי־הספר הצרפתיים.

עד כה לא נעשה מחקר כולל על דרכי ההתנגדות — ודרכי ההתמודדות שהתלוו אליה — של החוגים המסורתיים בקהילות היהודיות של אלג׳יריה לתרבות הצרפתית החילונית ולשינוי סדרי הארגון הקהילתי והחינוך הקהילתי. התנגדות אכן הייתה, שכן עד תחילת המאה העשרים לפחות המשיכו רוב הקהילות את מסורותיהן הדתיות והתרבותיות, גם בתחום החינוך הקהילתי המסורתי, אולם ללא מנהיגות רוחנית מקומית בעלת שיעור קומה שיכלה להרים את דגל ההתנגדות וההתמודדות ולהתוות את דרכי המאבק. גם בתחום החברתי־פוליטי אין מחקרים עדכניים על דרכי התגובה של החוגים הילידים הנרחבים למדיניות ההתאזרחות הצרפתית שנוהלה ונתמכה במיוחד בידי מנהיגיה של יהדות צרפת, ובראשם אדולף כרמיה, ממייסדי כי׳יח.

 יעקב גולדמן לא הגשים את תכניתו זו ולא הוסיף לכתוב על הקהילות שבהן ביקר ועל הדמויות שמהן התרשם לאחר שובו ליפו ממסעו בצפ״א.

השווה מה שהוא כותב מקונסטנטין: ״בהחמשים שנה שנאחזו הצרפתים פה היו כל התושבים לצרפתים כיהודים כמחמדים, ויקבלו מהם את הזנות והיין והתירוש, ואמונת ההבל וההזיות שהיו למו מקדם לא עזבו, ויהיו עם אין אמון בם. עוד נפגוש אמנם זעיר שם שרידי הדור הישן מוקירי התורה ושומרי פקודיה, אך כמר מדלי הם מול בני הדור החדש אשר לא ידעו את עמם תורתם ושפתם. מצאתי פה גם משכילים אחדים אשר אמנם למדו הרבה וקראו הרבה, אך במצאם רמונים אכלו גם תוכם גם קליפתם … ספרי השחר, החלוץ ובר הם הגיונם כל היום, וכל דבריהם קבועים בלבם כמסמרות נטועים״(הצפירה, שנה 17 [1890], גל׳ 20, עט׳ 84).

באוראן הוא מציין לטובה את נוכחותם הרבה של יהודים יוצאי מרוקו, כולל יוצאי תיטואן, השומרים עדיין על מסורתם היהודית בניגוד לילידי הקהילה.

שם, גל׳ 37, עמי 157. בכתבתו המקבילה שהוא שלח באותו הזמן להמליץ הוא מדבר על משכיל עברי נוסף באלג׳יר: ״בבית הרב הכלל פה מצאתי את החכם הנכבד ה׳ מרדכי צרור. האיש הזה נודע לקוראי המליץ ממאמריו והוא הנהו שו״ב [=שוחט ובודק] ומתלמידי הישיבה. לדבריו יתעסק בהערכת [=בעריכת] ספר המדבר על כל מנהגי אחינו פה ומי יתן ויקים דבריו וידע לתת לפני הקוראים דבר נאה ומתקבל, כי האומנם רבים הם מנהגים זרים ומוזרים שהחזיקו במו אחינו פה. גם בקונסטאנטינא הגיד לי הא׳ [־האדון] שלמה ג״ז כי כבר נכון בידו ספרו אשר יפיץ אור על מעמד ומצב החמרי והמוסרי של אחינו באפריקא הצרפתית, ביאתם והתישבם מאז עד היום אך האמת אגיד כי לא אאמין לדבריהם והזמן יראה לנו אם צדקתי במשפטי״(המליץ, שנה 30 [1890], גל׳ 40).

אברהם בוכובזא רכש בשנת 1886 בשיתוף עם המשכילים שלום בכ׳אש ומרדכי צרור בית־דפוס עברי שבו הדפיס שלום בכ׳אש חלק גדול מחיבוריו בערבית יהודית, ושפעל תחת שותפות זאת במשך שנתיים. לאחר מכן עבר הדפוס לרשותו הבלעדית של שלום בכ׳אש. בשנים תרנ״א-תרנ״ב הוציא זה האחרון את העיתון הערבי־יהודי בית ישראל, ללא שיתופו של אברהם בוכובזא, והדפיסו בדפוס פראנק וסולאל ולא בדפוסו הוא. את התכנית להוציא לאור עיתון בערבית־יהודית הגשים אם כך שלום בכ׳אש ולא אברהם בוכובזא. השווה: הטל, תשל״ו.

מקדם ומים כרך ג'-יוסף שטרית-ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה ה"יט-1990 –עמ'40-37

כיסופי גאולה-אָנָּא בְכֹחַ גְּדֻלַּת דָּתֶךָ -תהלה לדוד-רבי דו בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו-כולל ביאור הפיוט

 אָנָּא בְכֹחַ גְדֻלַּת דָּתֶךָ

 בבקשת הגאולה. שיר שווה חרוז בן שישה טורים דו-צלעיים וברצף אקרוסטיכון ישר והפוך. חריזה: א/ב א/ב א/ב וכו׳. משקל: ברוב הצלעיות עשר הברות.

כתוגת: פיוט על אותיות א״ב ותשר״ק. נועם ׳יא לאיים לא תלומני׳. והוא נו׳נעם] ׳אהלל שם האל׳.

מקור: ק- יב ע״א

 

אָנָּא בְכֹחַ גְדֻלַּת דָּתֶךָ / הַקְשֵׁב וּשְׁמַע זַעֲקָתִי

חִישׁ טוּבְךָ יִגָּלֶה כְאִמְרָתֶךָ / לְעָבְדְךָ מְגַמָּתִי נִלְאֵתִי

סְבֹל עֹל פֶּרֶךְ צָרֶיךָ / קְשֹׁב רִנַּת שִׁיר תָּאַבְתִּי

תְּבַשֵּׂר שָׁלוֹם רָב קְרָאתִיךָ / צַוֵּה פְרֹס עַל סֻכָּתִי

5-נִין מִבֵּית לַחְמִי כָּבוֹד יִזַמֶּרְךָ / טוּב חֲסָדָיו זָכָרְתִי

וְגָרֵשׁ הָאָמָה דָרָה גְּבוּלְךָ / בְּעֻזֶּךָ אֱיָלוּתִי

 

ביאור לפיוט: 1. אנא בכוח: על-דרך התפילה הידועה ׳אנא בכח גדולת ימינך׳. 2. כאמרתך: כמו שאמרת והבטחת. לעובדך מגמתי: כל כוונתי לעבוד אותך. נלאיתי: נמשך אל הטור הבא, נלאיתי סבול עול. 3. פרך צריך: הצרים המשעבדים בי בפרך, על-פי שמי א, יד. קשוב… תאבתי: אני תאב וצמא שה׳ ישמע את שירתי ותפילתי לגאולה. קשוב רינת שיר: על־פי תה׳ יז, א. 4. תבשר שלום: על-פי יש׳ נב, ז. שלום רב: על-פי תה׳ קיט, קסד. קראתיך: קראתי אליך בתפילתי. צוה… סוכתי: צווה לפרוס עלינו סוכת-שלום. 5. נין מבית לחמי: כינוי למלך המשיח, על-פי שמ״א טז, א. כבוד יזמרך: על-פי תה׳ ל, יג, וכאן מציין את דרך הזמרה. 6. וגרש חאמח: על-פי בר׳ כא, י, כינוי לבני ישמעאל השוכנים בארץ ישראל. אילותי: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ כב, כ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר