ממזרח וממערב כרך ו-אונ' בר-אילן 1995 – יוסף הלוי-פרעות במראות הספרות
החכם בעת הזאת. החטיבה השנייה בקינה(ז-י) מכוונת בעיקר לקהל השומעים, ועמם הדובר: על הכל לשאת הספד וקינה על הנתפסים על הדור; הכל צריכים לשאול, על שום מה נמסרו בני הגבירה בידי בני השפחה (ח, 3), להרג, לבוז ולאימה? מתוכנם של דברים עולה שהכל צריכים לבדוק אחרי מעשיהם מבחינה חברתית, דתית ולאומית, ולשאת קינה ותחינה:
וּלְמִקְרֵיהֶם לִבֵּנוּ נָשִׂמָה // וּבְקוֹל נֶהִי קוֹלֵנוּ נָרִימָה
וּבְתוּגָה וַאֲנִינָה כַּתַנִים נָהִימָה // אֵיכָה עָבַר בָּם חֶרֶב נְקָמָה.
ובא לציון גואל. הבית האחרון מהווה יחידה בפני עצמה. חסר בו הפזמון ״לבי לבי…״ וכולו רצוף תחינות, העוברות מדור לדור בסוג זה של יצירה. בראשונה מתכוון הדובר לעורר רחמי שמים על קהל הנרדפים: אחר כך הוא מתחנן לנקמת שמים על אויבי עמו, וחותם בתפילה לבניין המקדש ועמו גאולת ישראל ויסוד המלוכה.
רחום שור עלבוננו // ומהר נקם מאויבנו
ובנה לנו בית מקדשנו // ועינינו יראו וישמח לבנו.
בדברי תפילה ונחמה אלה יש כדי להפיס במשהו את דעתם של המקוננים על אחרית טובה השמורה להם.
בפרוע פרעות בישראל. בחג השבועות תש״א עשה המון מוסלמי מוסת פרעות ביהודי עיראק (בעיקר בעיר בגדר). בפרעות אלה שכונו ״פרהוד״, דהיינו שוד וביזה, נרצחו באכזריות כמאתיים יהודים (לרבות נעדרים); אלפים נפצעו, רכוש יהודי רב נשדד, בתי כנסת חוללו, והיו גם פגיעות בכבודן של נשים יהודיות. המאורעות פרצו על רקע שנאת ישראל מוסלמית, בימים של זעזועים פוליטיים־שלטוניים, ובעת שהנאצים, יחד עם המופתי הירושלמי, ליבו את אש השנאה ליהודים. פרעות חג השבועות תש״א משמשות ציון דרך חשוב בתולדות יהודי עיראק, והיו גורם מרכזי בהתעוררות הרגש הלאומי־הציוני ובהתארגנות הגנה עצמית. בעקבותיהן נתחברו יצירות ספרותיות לרוב על ידי יוצרים מבני העדה. נצרף לכאן את הפיוטים אשר תבניתם ורוחם כרוח הפרק הזה ״עת ספוד״.
- ראה ה׳ והביטה
מיד לאחר ה״פרהוד״ חוברה קינתו של ר׳ שלמה צאלח גבאי, ״אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא, אשר נמצאה ראויה לבוא בילקוט הקינות לט׳ באב שבסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל. אין זה מקרה, שכן קינה זו עשויה מבחינת תבניתה, עולמה הפיוטי והפויאטי במתכונת הקינות שנתחברו בישראל בעקבות מאורעות כגון ה״פרהוד״. הקינה ״אשאג שאגה״ עומדת אף היא בצל השפעתה של הקינה האמורה לט׳ באב ״גרושים מבית תענוגיהם״ (ראה לעיל). רבים הם הצדדים השווים בין שתי הקינות. למשל, מבחינת התבנית לפרטיה השונים, שתיהן עשויות שש מחרוזות, אם כי מחרוזות ״גרושים״ בנות שלושה בתים (דלת וסוגר) כל אחת, להוציא המחרוזת הראשונה, הכוללת שני בתים בלבד, ואילו בכל מחרוזת ב״אשאג שאגה״ חמישה בתים (דלת וסוגר). בכל אחת מן הקינות קיים אקרוסטיכון, ב״גרושים״ — ״גיאת״ (לעיל הערה 11), ואילו ב״אשאג״ האקרוסטיכון ״אבל כבד״ (בראשית נ: יא) נמשך לאורך כל הקינות.
זוג הצלעות ״לבי לבי על חלליהם // מעי מעי על הרוגיהם״, השגור בפיוטי קינות, והלקוח מתפילת ״נחם״, משמש את שתי הקינות כבית החותם את המחרוזת הפותחת, וכפזמון של כל המחרוזות. כינוי הקניין הדבוק של נסתרים ונסתרות: — הם, — הן, בתיבה האחרונה של הסוגר ״הרוגיהם״, נקבע כחרוז מבריח בשתי הקינות (מעין תפארת הסיום). בשל כך ובשל עבותות המשקל אנוס היה מחבר הקינה ״אשאג״ להיזקק לשתי צורות לשוניות לא שכיחות — יפדהם (מחרוזת) , וכן ״תבנה בית מקדשיהם״ (במחרוזת האחרונה), במקום בית מקדשם. אגב, כל צלעית בשתי הקינות בת עשר תנועות, וזה טעם נוסף לצורות הנדירות שלעיל. לאורך כל הקינה — חריזה אחת לכל דלת וסוגר.
אם בפרטי התבנית מקבילות שתי הקינות, הרי מצד נושאי המחרוזות שונות הן. הקינה ״אשאג״ שומרת על התבנית המשולשת, שהיא מסימניה המובהקים של הקינה. ראשיתה של תבנית זו בספרד ומקור השפעתה בשירה הערבית. כקינה בעלת תבנית משולשת, בפתיחה מוצעת הסיבה לקינה, באשר ״יום חג תורתי נהפך לאבל״ (א, 2, לנושא זה מוקדשת המחרוזת הראשונה). לאחר מכן בא גוף הקינה: תיאור החורבן, ההרג, ההרס והשוד לפרטיהם (מחרוזות ב, ג, ד, ה, ו ושתי השורות הראשונות במחרוזת האחרונה). שתי השורות החותמות את הקינה נושאות אופי של תחינה לנחמה ולפיוס, לשבות ישראל לארצו ולבניין מקדשו. בקינה ״גרושים מבית תענוגיהם״ לעומת זאת, חסר החלק השלישי.
רוחה של מגילת ״איכה״ נסוכה על קינתו של ר׳ שלמה צאלח לא רק בשל חלקי פסוקים מן המגילה הפזורים לאורכה, אלא גם מחמת הטעם המרכזי שמאחורי אותה קינה קדומה, המהדהד גם ב״אשאג שאגה״, לאמור: תיאורי הפרעות לפרטיהן באו בעיקר לעורר רחמי שמים ולהמתיק את מידת הדין, וכך להביע את צידוק הדין, כפי שאנו מוצאים באיכה, ״זכור ה׳ מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו״ (ה:א). מכאן יובן מדוע אין המחבר בא בטרוניה עם אלוהי האומה על שלא הושיע את עמו, כמנהג משוררי הדור כפי שנמצא לנכון בהמשך. לכל היותר אנו שומעים ספק שאלה ספק תחינה, ואף זאת כמנהגם של פייטנים:
אתה ה׳ מתי תרחם // בנך בכוךך מתי תנחם
מתי תשלח בן דוד יפדהם // ומתי תבנה בית מקדשיהם.
כשליח ציבור הנאמן לשולחיו הוא דן לכף זכות אף מעמד שמשוררנו הלאומי היה דורש אותו לגנאי ולחרפה: ״ובני ישורון נסו לפניהם // עמם נשיהם וגם טפיהם״. אדרבה: חולשתם של עמך ישראל שבבגדד היא פתח לבקש עליהם רחמים, ואין כאן כל שמץ של חרפה וחרפות בגין התנהגות שכזו.
ממזרח וממערב כרך ו-אונ' בר-אילן 1995 – יוסף הלוי-פרעות במראות הספרות-עמ 169-167
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
ר׳ אברהם טולדיאנו
מלמד נוסף ומוצלח, היה ר׳ אברהם טולידאנו זצ״ל. הוא היה יפה תואר ובעל הדרת פנים אצילה, זקנו ארוך ויורד על מידותיו.
ר׳ אברהם היה דקדקן עם תלמידיו. לכן הורים לילדים חריגים השתדלו בכל מאודם, וביקשו שבניהם ילמדו אצל מלמד זה, כי הוא ידע לטפל בתלמידים חריגים ובקשיי חינוך, שרעדו מפניו.
המבנה בו לימד ר׳ אברהם נמצא ב־דרב א-סלא זדידה ־ רחוב בית־הכנסת החדש. בית כנסת זה נבנה על ה־סלוקייא ־ מקום בו עבר פעם נהר שזרמו בו מים עכורים. בשנים עברו, רחוב זה היה נקרא דרב א־סללקייא – רחוב הנהר.
מול א-סלא (החדר) של ר׳ אברהם עמדה מזרקת המים או א־סקקאייא ובשנים האחרונות, מבוא זה היה נקרא גם דרב א־סקאייא ־ מבוא המזרקה. ה־סקקאייא שמשה את העגלונים והחמרים שהיו באים לכאן להשקות את בעירם וגם לשטוף את הירקות שמכרו בשוק הירקות – הלא הוא אל-כידדארין הנמצא בשכנות ליד ה-חדר של ר׳ אברהם.
גם הזקנות ״מגרשות השדים״ הזדקקו לסקקאייא ופקדו לילה לילה את המקום הזה שרחש שדים ומזיקים ושפכו בו שמנים, ומנחות.
שער הכניסה של סלאת ר׳ אברהם היה רוב היום נעול כדי שהתלמידים לא יסיחו דעתם מהלימודים וכך נמנע מהם התענוג להסתכל בעוברים ושבים הרבים שהיו באים למזרקת המים (א-סקקאייא) כל יום.
כאמור, ר׳ אברהם נהג בתלמידיו בקפדנות רבה. הם לא ראו אף פעם חיוך על פניו, בגלל הרצינות שבה נהג בלימודים. כמו כל המלמדים, גם ר׳ אברהם נהג להחזיק ביד אל-ערק – זהו גיד שור מיובש דקיק וארוך, שבו הוא הצליף על כפות הרגליים. הוא גם לא נשא פנים בעונש, בין אם התלמיד היה בנם של עשירים או של עניים, ועל כן אף אחד מתלמידיו לא נשא ולא שמר לו טינה עד היום.
ר׳ אברהם היה הראשון במכאנס, שהחדיר את לימודי הקודש לבנות.
מאחר והיתה דרישה רבה ללמוד אצל ר׳ אברהם, נאלץ לקחת לו עוזר, את אחיו ר׳ אליהו. ראה ברית מילה, עמי 37.
שיטת הלימודים במכנאט
שינון האלף־בית בלוח(למביזארא)
הפעוט התקבל ל־חדר בגיל שלוש לערך, וכאן הוא התחיל להכיר את צורת האותיות(לחרוף) ולבטא אותן(יביזארהום). ההורים ציידו את בנם הקטן בלוח עץ קטן (א-לוחא) בגודל של 25X15 ס״מ בערך, ועליו הודבק או הוחזק במסמרים דקים, קלף שנכתבו עליו בכתב אשורי, אותיות האלף־בית, שמאירות עיניים, ועל ידן התנועות (א-נקוט). ללוח העץ הזה, הייתה ידית קטנה עם חור, ודרכו השחילו חוט עבה שניתלה על צוואר בנם הקטן. התלמיד החדש הלך ברחוב, כשהלוח מתנדנד לו על חזהו. גם בהגיעו לביתו, ההורים לא הסירו אותו מעל צווארו, וכך שינן לו הילד היטב את האלף־בית ולמד אותה מהר.
השתלבות התלמיד בקריאה
הצעדים הראשונים של הפעוט ב-חדר(סלא), היו כאמור הכרת אותיות האלף־בית ולימודן בע״פ. אחרי שהילד קלט אותן היטב, הוא עבר לשלב הבא.
אבֶגֱדֶהו
המטרה בעצם הייתה ללמד את הילד להכיר את האותיות ולשלוט בקריאה למען יוכל לקרוא בסידור ולהשתתף בתפילה בציבור. הילד למד את קריאת המלים והיגויין, וה־רבבי צירף אותיות לפי סידרן, ובנה לו מלים ללא משמעות. כך נוצר פסוק שלם, שהילד היה צריך לדקלמו במנגינה מיוחדת:
אַבְגִדְהוּ זֶחֲטָיַ כָדְלְמָם נִן סָעַפָףָ צְץ קִרְשָת (מדהונין בזזית)
זהו גיבוב שלמילים חסרות משמעות, של כל אותיות האלף־בית. אך הילדים הוסיפו לו נופך משלהם, וסיימו את המשפט במילים ערביות.
מהאלף־בית בנה לו המלמד משפט שלם, והתלמידים המתקדמים והגדולים ב״חדר״ הוסיפו לו נופך משלהם, ניקדו אותו והמלה האחרונה קרשת נהפכה למלה ערבית שפירושה לחמניות. כן הוסיפו למלה ״קרשת״ עוד שתי מילים בערבית ״מדהונין בזזית״ (מרוחות בשמן), וכך יצא משפט משעשע שהילדים דיקלמו בפני ה-רבבי.
את־בש
אחרי אבגדהו, עבר הילד לשלב נוסף והוא א״ת-ב״ש. צירוף האות הראשונה לאות האחרונה, השנייה לזו שלפני האחרונה, וכך הלאה.
התנועות
כאשר הילד שלט בכל האותיות של האלף־בית, הוא עבר ללימוד התנועות, וכל עיר ושיטותיה. במכנאס למשל, סימני הניקוד נלמדו בנפרד, בשלב הראשון: סגול, צירה פתח, קמץ וכו': אחר כך עבר התלמיד להברות בודדות: א קמץ = א ב חיריק = בי.
מההכרות, עבר התלמיד לקריאה הגלובאלית של העיצור המנוקד בלי ההגייה הנפרדת של האות ושל התנועה אֶ בֵ גַ דָ….
א-זדייאן(צירוף ההברות)
לאחר שהתלמיד למד את התנועות ואת צירופן לאותיות, הוא נכנס לשלב חדש והוא א-זדייאן או א-זדילאמור, צירוף ההברות למילים. זהו בעצם המשך הלימוד של קריאת אותיות מנוקדות אך ללא הגיית הניקוד. זוהי ההזדמנות לאמן את הילד לקרוא את הברכות ואת הפסוקים, שהוא רגיל לאומרם יום־יום בע״פ כמו שמע ישראל, ברכת נטילת ידיים, מודה אני, תורה צוה לנו, ועוד, פסוקים שהילד למד עוד בביתו בקרב המשפחה, לפני שלמד את האלף־בית.
זעפרני, חינוך, עט׳ 130: פעולה זו נקראת בשמות שונים באזורים שונים, ולכל שם משמעות ברורה: תהני»(איות) אזז־ייאן או זדי שפירושה (עריכה זה לצד זה), מלקא (חיבור), קיאל (היגוי).
אזאככאר
השלב האחרון לפני העלייה לפרשה הוא אזאככאר (זכירה, להיזכר). בשלב זה הילד מתחיל לקרוא מילים קשות וארוכות. הוא פשוט מביט במלה, מצלם אותה בדמיונו ובמחשבתו, וקורא אותה בשטף ללא מאמץ. פעולה זו נקראה גם תכמים (חשיבה) ובמקומות אחרים למחרר (המשוחרר) או טלק (שחרור) .
סאכ׳ר (המתמיד)
במכנאס, התלמיד המחונן והמתמיד בלימודיו, נקרא סאכ'ר (מתמיד-מוצלח) ה ־רבבי היה רגיל לומר להוריו: ״בְנְכּוּם סאכ'ר! שבח לאל״ (בנכם מתמיד־מוצלח שבח לאל). לתלמידים הוא היה אומר: ״כל מי שמתמיד בלימודיו ומעמיק בהם, ״ראה יקבד אסאכ'אר דייאלו מענד שם יתברך״ (המתמיד יקבל את שכרו מאת השם יתברך). למלה ׳סאכ׳ר יש איפוא שני מובנים: מתמיד, סאכ׳ר = מצליח, או א־סאכ׳אר = שכר
הדבר שלא לימדו אותנו היה הדגשת ההטעמה מלעיל או מלרע, וזה מצער מאוד. אפשר עדיין להרגיש זאת אצל יוצאי הערים מכנאס, פאס וצפרו, שאינם מבחינים בין מלעיל למלרע, לא כן אצל יהודי הדרום היודעים לבטא היטב ובהטעמה.
זעפרני, חינוך, עמ׳ 130 הוא קיבל הסבר לא-כל כך מתאים ומשמעותי למלה אסכּאר והסתפק בהשערות שונות שקיבל מאינפורמנטים שונים¡; קהלת צפרו, ח״ג עמ׳ 207, מביא פירוש אחר לגמרי, שבשלב ב׳ הילד לומד להגות את האות עם התנועה, שלב הנקרא אסאקאר (י) סג'יר ולכביר (הקטן והגדול).
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'180-176