ארכיון יומי: 9 במאי 2019


מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

תעודה מספר 21

תקנה תקנו חכמי ורבני העיר צפרו, על הגנת שליח הצבור, דהיינו במקרה זה, הוא הנגיד שנושא ונותן עם השלטונות בענייני הצבור היהודי שתחת שלטונם, בזמן גזרות בעיקר. התקנה הזו באה ללמד אותנו את הגיבוי המלא שמקבל הנגיד או העוסק בענייני ציבור, וכמובן הערבות ההדדית כפי שכתוב בסוף התקנה " גם אנחנו מסכימים עם היחידים הנז' וידינו תכון עמהם לאשר ולקיים הסכמה זו מיד ולדורות כי מבלעדי הסכמה זו מוט התמוטטה ארץ  ולא יכון אדם בארץ הלזו ולראיה חתמנו בזמן הנ״ל והכל שו״ב וקיים"

התקל״ז ב״ה – 1777

כאשר ראינו אח״מ – אנחנו חותמי מטה –  רבוי הצרות וחסרון מבפנים ומבחוץ והן מיעוט אחר מיעוט תמידין שלא כסדרן ושלא בעונתן, ומוספין שלא כהלכתן הנמשכות לנו מהני שביבי בישי – חתיכות עץ רעים כנוי לשרי הגויים הרשעים – הולכין ומוסיפין וגוזרי גזירות וחקים אשר לא טובים, ומה יעשה טלה בין זאיבים ילפי קיח״ה קיח״ה ודייני דינא דגוד וגוד חטא״ת הצבור והיחיד ועושין ומצליחין ומחדשים גזרותיהם יום יום והיוצא מפיהם נכתב ונחתם ונקבע בכיה לדורות» ואין איש ממנו אומר השב לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה  לדעת מה זה ועל מה זה, רק כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה  ולא לבד בפניהם אין מדבר אלא אפי׳ בקיבוץ היהודים כי נועדו יחדו לתקן המעוות אין מי שיכול לדבר נגד גזירתם להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, מפני היראה כי יריאים שיש שומע ואזנים יש לקיר״ ויגיעו דבריו אליהם לאמר כי פלוני דבר נגד עצתם והם טומנים לו פח ופחת ופורשים רשת לרגליו להתגגולל עליו ולהתעולל עלילות ברשע מנייהו סהדי מנייהו דייני מנייהו מלכי מנייהו אפרכי וחטאו ישא האיש ההוא לבדו בשוחדות והפסדות וכורת ברית שלא ידבר עוד נגד גזירתם עד אשר כל איש דברים ובעל נפש ואשר קנאת ה׳ בלבו נעשה כאיש אשר לא שומע  וכאלם לא יפתח פיו ומחמת כן אין דורש ואין מבקש ואין איש שם על לב  עד היום אשר ירדו עמנו עד לחיינו והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות כל [על] כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן באופן שפסקו מחיית כל בני העיר וכל העם מקצה נתיראו מלדבר נגד גזירתם פן יתפשו ברשתם ועברתם אשר שמרה נצח  וממתינין למדבר מחדש לחדש, ושנה אחר שנה עד שיפלוהו במכמרותיהם ולכן עלתה הסכמתנו לתקן המעוות ולהרים מכשול מדרך עמינו שמהיום הזה והלאה כל איש אשר נשאו לבו לעסוק בצרכי צבור את אשר ישנו פה עמנו היום חתום בהסכמה הזאת ואת אשר אנינו פה עמנו אשר יפול ברשת עלילותיהם שלא יתן משל עצמו כלום וכל מה שיפסיד בעלילותיהם הרי זה בכי יותן משל צבור והרי אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו אחרינו ההסכמה הזאת בלי לנטות ממנה ימין ושמאל ולראיה חתמנו באלול המרוצה משנת ה׳ אלפים ה׳ מאות ושלשים ושבע ליצירה ושריר וקיים.

שמואל חמו ס״ט                                       יעקב בלא״א חיים בר סיסו        

משה א׳׳א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן

מכלוף הרוש            צוה לחתום מסעוד אלקובי           צוה לחתום יצחק אביטבול

משה צבע ס״ט

ב״ה

ראה ראיתי אני חתום מטה תועלת ההסכמה הנז״ב כי רבה היא וכי טובה בעיני אלהים ואדם לכן גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על כל פרטי ההסכמה הנז' לבלתי סור ממנה ימין ושמאל וה' ינחנו בדרך אמת הצעיר

מר ונאנח שאול ישועה בכה״ר יצחק אביטבול סיל״ט

התקס׳׳א – 1801

הן היום חזרו עלינו הני שביבי בישי וחדשו גזירותיהם והפליל שבעיר שהוא ג״כ השר בעזרתם להעמיד עדותם וגזירותם ומטילין אימה על היחידים שאם ידברו נגד גזירתם יעלילו עליהם ויעידו עליו כרצונם וגם השר הגדול המשנה שבפאס יע״א שתפוהו עמהם בעצה להפיל דגל היהודים להתם ולכלה ואנו ליה עינינו לב המלך ביד ה׳  אל כל אשר יחפוץ יטנו אין מנוס ומפלט מהם רק ללכת אל המלך ולהיות שחששו לחששא זו פן בשמעם שהפירו עצתם יעלילו על איזה יחיד ובכן מלבד ההסכמה הנז״ב חוזרים אנחנו ומחדישים אותה לבל יוזק שום יחיד מחמת עמידתו על הצבור ואפילו אחר עידן ועידנין כי עברתם שמרה נצח וברי הזיקם לכל העומדים על הצבור ובכן קבלנו הסכמה זו עלינו ועל זרעינו עד עולם ולראיה ח״פ היום כ״ט בניסן התקס״א ליצירה והכל שריר ובריר ונכון וקיים.

ע״ה משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט – דוד הכהן ס״ט – אברהם א׳׳א משה אלבאז –

 אהרן ן׳ יעקב הכהן ס״ט – שלמה ן׳ מאמאן – משה אדהאן ס״ט – יעקב אבטבול ס״ט

צ״ל משה ן׳ יעקב אתורג׳מאן – אברהם אסודרי ס״ט – יחיא אסולין ס״ט –  צ״ל מכלוף עטייא

 דוד ן׳ משה אזולאי – שלמה אדהאן ס״ט – יהודה סיסו אליהו א״א מפעוד ן׳ שלוש ס׳׳ט

מסעוד ן׳ שרביט  – צ״ל מסעוד ן׳ יצחק הרוש – צ״ל יהודה ן׳ עטייא

גם אנחנו מסכימים עם היחידים הנז' וידינו תכון עמהם לאשר ולקיים הסכמה זו מיד ולדורות כי מבלעדי הסכמה זו מוט התמוטטה ארץ  ולא יכון אדם בארץ הלזו ולראיה חתמנו בזמן הנ״ל והכל שו״ב וקיים

שאול ישועה בכהר״ר יצחק זלה״ה אביטבול סיל׳׳ט  – שלמה בלא״א מימון נ״ע אביטבול סיל״ט

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-ערוס דל כתאב מאת רפאל בן שמחון

קריאת השם לילדה.

לילדה עורכים, בדרך כלל ביום שבת, טקס קריאת השם הנקרא "תסחים". השמות הניתנים לנולד הם בדרך כלל שמות ההורים של האשה והבעל. ופעמים שמות של צדיקים שהשתטחה האשה על קברם בתקופת הריונה או נדרה בעת הלידה לעילוי נשמתם. פעמים שהיו פורצות מחלוקות בין משפחות האשה והבעל על רקע זה, כשכל צד רצה לתת שם ממשפחתו הוא, והיו מתפשרים על ידי שנותנים לתינוק שני שמות. וכן אם מת לפני הנולד ילד במשפחה, נותנים את שם הילד המת לרך הנולד. הימים הראשונים ללידה, בעיקר בארבעים יום, היו מנהגים שונים.

לדוגמא, חצר שיש בה יולדת, אסור היה לטגן שם דגים מלוחים לשימור וכן אי אפשר היה להרתיח שם מי אפר לכביסה. וכנראה מפני שהריח החריף של הדגים המלוחים וכן של מי האפר הרותח גרמו למיחושים אצל התינוק הרך.

תקופת ההנקה.

היניקה בחלב האם. רק אם לא היה לאם חלב היו משכירים אשה מניקת. תקופת ההנקה במקובלת היא שנה וחצי, אך נשים רבות גומלות ילדיהן בגיל שנה. נשים המחבבות ילדיהן ומפנקות אותם היו מאריכות תקופת ההנקה. נמצאו אמהות שבאות להניק את בנם שהיה כבר ב "חדר". בלילה התינוק ישן בחיק אמו. ביום הוא שוכב בעריסת עץ קטנה "קונא" שניתן לנדנדה, וילדות מובאות על ידי אמן אצל אם התינוק, כדי לנדנד עריסתו. אם הילדה התפטרה על ידי כך מטיפול במשך שעות היום בילדותה. אם התינוק נתנה לילדה מתנה בסוף השבוע, דמי כיס וחופן גרעינים וממתקים אחרים. ההזדמנויות לשמחה כשילד נולד למשפחה מרובת ילדים.

הערה אישית שלי- במשפחתי רווח הנוהג להעביר את ה"קונא" מאחד לשני כאשר זו הייתה פנוייה, לפיכך, לא קנינו אחת חדשה, ואני נמצאתי, כאשר בגרתי, מעביר את ה "קונא" מאחד למשנהו, כמובן בתקוה, כמו כל ילד, לקבל דמים עבור ההובלה, וזו הייתה הזדמנות לנצל את אותם דודים קמצנים.

בכורה

כשמגיע הבן הבכור לשלשים יום עושים את פדיון הבן. מצוה זו היה לה מחבבים המצפים לה. נשים קרובות ורחוקות היו עוקבות אחרי משפחות שיש בהן פדיון הבן, כדי להיות נוכחות בטקס. וגם גברים חיבבו מצוה זו והשתדלו להיות נוכחים בה. רבי רפאל משה אלבאז כותב : שמעתי משד"ר מירושלים תוב"ב כח קבלה בידם מזקני שער כי כל ההולך לסעודת פדיון הבן הוא תיקון וכאילו התענה פד תעניות. ולכן זריזין מקדימין והזדמן שם אף אם אבי הבן לא הזמינם. גם בסעודה זו היו שהפריזו והתקנות העמידוה על כוס תה ועוגות וכעכין. הסדר הוא אותו סדר הכתוב בסידורים ספרדיים. הפדיון נעשה במטבעות כסף השמורות במשפחה מדור לדור.

תספורת לאחר ט' חדשים.

כשהשלים הילד תשעה חדשים עשו לו תספורת, כדי לחנכו למצוות פאות. בצפרו נוהגים לעשותה בחול המועד סוכות או פסח, ועושים אותה בבית הכנסת. ומשאירים לילד פאות. וזו היא המצוה לאחר המילה שעושים בגופו של ילד. המוזמנים תורמים "גראמא" לספר ולחברת גומלי חסדים, והשער בתגלחת הראשונה גונזים אותו בכרית של התינוק.

כשצומחת שן ראשונה לתינוק, נהגו לשלוח לקרובי המשפחה צלחת מלאה חטים שלוקות לתקרובת זו קראו "שנאן" – שיניים, כאילו להודיע לבני המשפחה שהתחילו שיני התינוק לצמוח. רמז לדבר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. קרי חלב "שכאשר שם גבול לחלב כלומר ליניקה, חטים ישביעך. כשהתינוק היה זוחל על השטיח או הרצפה, נמנעו מלדלג עליו, תוך נימוק שהדבר עלול להפריע לגדילתו של התינוק.

בן חמש למקרא.

כשמגיע הילד לגיל חמש שנים והוא כבר יודע לקרוא בחומש, מלבישים אותו "לכסווא דלכמס שנין" וציצית קטן – חליפת בן חמש שנים והדבר מלווה בסעודה חגיגית, שאליה מוזמנים קרובי וידידי המשפחה. אם שאחָיו מתו לפניו, אחרים, ולא הוריו עושים לו את הבגד. יש משפחות שנהגו בגיל זה לעשות לבניהם "לערוס דלכתאייב" (הערה אישת, זהו פרק בפני עצמו, שעליו יש מאמר מאלף אותו אביא בפניכם בע"ה) הוא מעין חתונה זוטא.  משדכים לילד ילדה בגילו בת חמש, והורי הילד מביאים אליה מתנות שונות, וסעודות נמשכות כשבוע ימים. וביום ה "חתונה" מרכיבים הילד והילדה על הכתף או נושאים אותם על כסא, ועוברים מבית לבית של קרובי משפחה. ובכל בית מקבלים את פניהם במיני מתיקה, ובבית החתן עושים מסיבה גדולה אליה מוזמנים רבנים, ובסוף הסעודה, מביאים הילד, והרב כותב על לוח בדבש אותיות א-ב. ופסוק תורה ציוה לנו, והילד קורא את המשפט ולוחך את הכתוב.  לחיכה זו מסמלת כאילו גט בינו ובין משודכתו. ובתום הטכס נפרדים והולכים להם. חתונה זו קבועה הייתה בחדש סיון, סמוך לחג השבועות.

פסק זמן מספרו של רבי דוד עבודיה זצ"ל

פרק על " ערוס דל כתאייב " מתוך ספרו של רפאל בן שמחון " יהדות מרוקו " הווי ומסורת "

אל עורס דל כתאייב.

מנהג עתיק יומין מדורי דורות שנשתמר עד ימינו בקרב יהודי מרוקו, הוא אל עורס דל כתאייב – חתונת הקלף או חתונת הכתב, בקרה יהודי האטלס הגבוה, בקהילות עמק התודרא הוא נקרא , אל כתאב. מסורת הייתה בידן של משפחות במרוקו, להשיא כביכול את ילדיהם בהגיעם לגיל חמש או שש, בחג השבועות, חגן מתן תורה. החתונה נערכה כדת וכדין בידי רב, עם מוזמנים וארוחות, ומיד אחר החתונה נערך גפ טכס הגירושין.

טכס הנישואין.

מסכת השידוכין לפרטיה התחילה בחול המועד של פסח, אשר בסופה הצליחו ההורים למצוא כלה לבנם בן החמש או השש. לאחר ששני הצדדים הסכימו ביניהם על התנאים, הזמין אבי הכלה את משפחת החתן לביתו. הורי החתן נענו להזמנה ובאו יחד עם קרוביהם לבית הכלה בליל המימונה, ועוד באותו ערב נערכו האירוסין.

ההורים בחרו דווקא בליל המימונה, שהוא הערב של " הדלת הפתוחה ", והביאו לארוסתם טבעת אמיתית מזהב, חיננא, בושם, צעיף אדום וסוכריות. החתן הביא לכלתו שמלה יפה. יש להדגיש שמשפחות אלה נתקלו בקשיים רבים במציאת כלה מתאימה משום שהיה עליהן למצוא משפחה מסוגן, המקיימת אותו המנהג.

האורחים התכבדו בעוגות שנאפו בבית על טהרת הכשרות של פסח, במשקה ובכל מיני תקרובת.

מסביב לאצבע הקטנה של החתן והכלה, כרכו חוט ומשחו אותה בחיננא. לאחר שזו התייבשה הותר החוט כך שנשאר ציור של מספא סיבובים, כעין טבעת על האצבע. עוד באותו ערב נקבע תאריך הנישואין לחג השבועות, אולם הטכסים התחילו כבר בשבוע ההילולא, בל"ג בעומר.

הורי הכלה הזמינו את החתן והוריו ליום שבת שלפני חג השבועות, לארוחת הצהרים. בחרו בשבת זו דווקא, משום שהיא נקראת שבת כלה והכוונה לתורה. החתן נישא על כפיים ונלקח לבית הכלה, מלווה בבני משפחתו ובקרובים. לאורך כל הדרך, ה-זג'ארתאת לא חדלו להשמיע קריאות גיל. המוזמנים התקבלו בבית הכלה עלן ידי המשפחה המארחת, ויחד עם החתן הצעיר הם התכבדו בכל טוב.

אחר כך פירכסו וגינדרו את שני בני הזוג. הכלה לבשה את השמלה היפה שהביא לה חתנה וענדה את הטבעת שקיבלה מהוריו. אחרי שכל המוזמנים הטיבו את לבם, יצאה השיירה לבית החתן המיועד. בני הזוג נישאו על כפיים ולא פעם הם נבהלו, פחדו או מררו בבכי במשך הטכס. בדרך לבית החתן, התעכבה השיירה ליד בתי הקרובים שהזמינו במיוחד את החתן והכלה, ובכל תחנה הן כובדו בחתיכת סוכר ובממתקים.

במשל התהלוכה נהגו לעשות שבעה סיבובים בתוך השכונה " המללאח ), עד שהגיעו לביתו של החתן. הורי הכלה ישבו שסביב שולחנות ערוכים מכל טוב והתכבדו בעוגות, בתה ובמשקה. טכס זה נערך כאמור ביום שבת אחר הצהרים, והיווה בעצם פתיחה לחתונה שתתקיים ביום חג השבועות.

אולם יש שערכו את החתונה מספר ימים לפני החד בימי שני, חמישי או בערב החג עצמו, והיו שחיכו וערכו אותה כאמור ביום מתן תורה.

יום החתונה.

בער חג השבועות, משפחת החתן לוקחת את הכלה ובן זוגה למקוה, וטובלים להם את היד הימנית ואת רגל הימנית. הפמליה יוצאת אחר כך לבית החתן ובדרך נכנסים לגלב ומספרים את הבחור. משם ממשיכה השיירה לכיוון בית החתן, ולכל הכבודה הזאת מצטרפים פייטנים, נגנים וה- זג'ראתאת.

משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לפי התור לארוחת ערב בבית החתן, ומחזיקים את אם הכלה ללינת לילה. ביום חג השבועות, בני משפחת הכלה, באים עם קרוביהם לבית החתן, ומכבדים שם ב-בויזא-לחם מיוחד שהכינו עבורם. רק הכלה נהנית מהלחם הזה והיא זוללת אותו לבדה.

לרוב, נהגו לערוך את טכס שבע הברכות בערב החג, כך הוזמנו אליו קרובי משפחה, שכנים וידידים. בני הזוג ישבו על ה- טרונו ( אפיריון לכלות ) והרב כתב כעין כתובה על נייר, באותיות דבש : " תורה ציוה לנו משה מורשת קהלת יעקב ´והפסוק " מצא אשה מצא טוב ".

יש שכתבו אותיות את האלף בית בלבד, לימדו את הילד לקרוא את הפסוקים ולאחר שקרא אותם, נתנו לו ללקק את הכתב עם הדבש. ובעוד החתן מלקק את הכתוב, כל הנוכחים קראו, מזל טוב, ו " כן יערבו לחכך דברי תורה ". בסיום הטכס, הרב בירך את בני הזוג, שיזכו לחתונת אמת, ואת ההורים. היה זה בעצם הגט של החתונה הפיקטיבית שהתקיימה.

מקרו המנהג.

מקורו של מנהג זה אינו ברור דיו. לא כל משפחה הרשתה לעצמה לערוך חתונה כזו, ורק משפחות ספורות נהגו כך. עוד בהיותי בחו"ל וגם כאן בארץ התעניינתי וחקרתי את מקורו של המנהג. סופר לי שלפני שנים רבות, היו משפחות ששכלו את בניהם בהגיעם לגיל שמונה עשרה, שהוא גיל החופה לפי המסורת.

ההורים פנו אל זקני הדור ולחכמיו, ואלה ייעצו להם לערוך חתונות פיקטיביות לבניהם בגיל חמש ( בן חמש שנים למקרא ). אולי בזכות זאת תתבטל הגזירה. ההורים נענו והתחילו להשיא את ילדיהם בגיל חמש או שש. המקום שעה כנראה למשאלותיהם והילדים נשארו בחיים.

אין בטחון שזו אמנם הסיבה האמיתית. מתקבל יותר על הדעת, נוהג של ה " חופה בזעיר אנפין " שעורכים לתינוקות, המרמזים על נישואי התורה עם כנסת ישראל שכרתה ברית נישואין בחג השבועות, ולכן בא מנהג זה של עורס דל כתאייב, לציין את מחויבותו של הילד לתורה בהגיעו לגיל מקרא.

אולם השאלה נשארת עדיין פתוחה, מדוע רק משפחות יחידות ומיוחדות מקיימות מנהג זה ולא כל בני הקהילה. חיים זעפרני מביא מנהג זה הקיים בעמק התודרא אשר בהרי האטלס הגבוה והנקרא אל כתאב.

"דאנו ההורים לשני דברים משהגיע הילד לגיל חמש, ללמד אותו תורה ולבחור לו כלה, בהתאם לדברי התלמוד, מסכת קידושין.  בערב חג השבועות זכר למעמד סיני שהיו עורכים "חופה בזעיר אנפין". הילד וילדה בת גילו שנועדה לו, נתאחדו בטכס נישואין ממש, שלאחריו נערכת מסיבה. לאחר תפילת שחרית הלכו הגברים אל בית החתן, הרב כתב את האלף בית העברי בדבש על מדף נקי, קרא לילד ללקק את האותיות ואומר : "כן יערבו לחכך דברי התורה".

מחבר ספר הרוקח מביא מנהג ברוח הדומה במקצת, על הושבת התינוקות ללמוד בחג השבועות :

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה….ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד תשר"ק, תורה ציוה לנו משה " "תורה תהא אמונתי ", "ויקרא אל משה", וקורא הרב כל אות ואות מן האלף בית והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו, וכן "תורא תהא", וכן ויקרא, ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו.

גם "ספר אסופות" מביא מנהג ברוח זו, וכותב :

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, שניתנה בו התורה. ומביאים הלוח שכתוב עליו" א, ב,ג,ד,ה,ו,ת,ש,ר,ק, ותורה ציוה לנו משה, תורה תהא אמונתי, ופסוק ראשון של ויקרא.

וקורא הרב כל אות ואות, והתינוק קורא אחריו, ונותן על הלוח מעט דבש, לוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו, ופסוקים האלו כותבים על עוגה נילושה בדבש.

המחזור ויטרי כתוב :

כשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה, כותבין לו את האותיות על לוח, ולמה מחפים האותיות בדבש ואומרים לן לחוך ? זהו כעניין שמפורש ביחזקאל ג, ג "ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק ". כלומר כשם שנוחים האותיות ללחוך כן תהא לו תורה נוחה ללומדה וללמדה.

סוף הפרק של הווי ומסורת.

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-ערוס דל כתאב מאת רפאל בן שמחון עמ' 89-87

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט

פאס וחכמיה

 

והגאון חיד״א במערכת גדולים כתב וז״ל, מוהר״ר יעקב אבן צור, בן איש אלקים קדוש מוהר״ר ראובן היה רב עם הרב מהר״י ן׳ עטר בעיר פיס, ואחריו כמה שנים היה עם הרב המו׳ מהר״ש בן אלבאז וחיבר חיבורים הרבה, ומלבד רוב ספרים שחיבר, כל הספרים שהיו לו מלאים על כל גדותם מכתבתו בגלימות, והיה לו יד בקבלה מעשית.

ובמערכת ספרים כתב וז״ל עט סופר כתב יד חיבר הרב מ׳ יעקב אבן צור ז״ל בתיקון סדרי שטרות, וחיבר חיבורים כמ״ש בחלק א׳ מערכת יו״ד אות מ׳. והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו, והיה בקי בכל מנהגי הרבנים מספרד הבאים מהגירוש. ולא הניח דבר גדול ודבר קטן הכל בכתב, גם יש לו ספר (לשון לימודים) מכל האיגרות שכתב במליצה, ויש לו המצאות במדב״ר בערבה׳ ע״ כ.

מורינו הרב יעקב אבן צור הנז׳, פרסום קדושתו וחוכמתו מודעת זאת בכל הארץ ולאורו הולכים מקצה המערב ועד קצהו כמעט כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, וידו אוחזת בכל מיני חוכמות. ומלבד רוב בקיאותו פסקן דרשן תוכן הרבה מקובל מלת, משורר, שיריו שקולים ביתדות ותנועות, ומדקדק כנודע מספריו, כאלה רבות עמו.

בזמן הרב מוהר״ר יעב״ץ הנ״ל, היה הרב מוהר״ר שמואל בן אלבאז. וכתב הרב חיד״א במערכת ספרים אות ע׳ וז״ל, עז והדר, שיטה נפלאה בפלפול עמוק, כתב יד על מסכת עבודה זרה מהרב הגדול מוה״ר שמואל בן אלבאז מרבני עיר פאס בזמן הרב הגדול מהור״ר יעקב אבן צור. ושמעתי מתלמידיו ותלמידי תלמידיו את כל תוקף גדולת הרב מר שמואל הנ״ז, בעומק העיון ישר ובהוראה, ותלמודו שגור ומסודר בפיו, והרב המופלא ח״ק מהר״ח בן עטר בספר פרי תואר קורא אותו אחי הרשב״א, ונח נפשיה דרב בן נ״ב שנה, כשמואל הרמתי, וכמדומה שהיא שנת תק״ט (1749), ע״כ. ויש בידינו שיטה על מסכת שבועות להרב, וקרא לו הנער שמואל.

בספר יחס פאס ממכון בן צבי כתוב מן הצד: בבית עקד הספרים ר׳ וידאל (הצרפתי) עד היום יש שיטה כ״י מר״ש אלבז על ז׳ מסכתות ברכות שבת ר״ה מו״ק ביצה נדה סנהדרין וחי׳ מלוקטים ועמ״ס אבות והוא קטן כאמור. עכ״ל: הספר הזה נדפס בשם ״ויאמר שמואל״ כאזבלנקא התרפ״ט, ויש תח״י בכ״י חידושיו על התורה וקצת חידושים על הש״ס ותוספות. ה׳ יזכיני להביאו לבית הדפוס. ועל ספר זה כותב הרב מלכי רבנן. ולא נודע החיבור אנה פנה

והרב מוהר״ר חיים ן׳ עטר בהקדמת פרי תאר כתב על הרב מהר״ש בן אלבאז בזה הלשון, ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב ועצום, יחיד בדורו גדול הרבנים חכם החכמים, הדיין המצויין הכולל כל מידות טובות, הוא אחיהו׳ד הרב המופלג כמוהר״ר שמואל בן אלבאז ה׳ ירומם כסא תודתו אשר לבש מה׳ דברים שהתורה נקנית בהם, לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה אחר הסכמת הרב הנ״ז, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הדשב״א היו,. (השם ישמרהו ויחיהו). גם בזמן הרב יעקב אבן צור הנ״ל, היה עמו הרב מוהר״ר יעקב בן מלכא. ובסוף ימיו הלך לתיטוואן והיה שם לרב. והרב היד׳א במערכת גדולים, כתב; וז״ל, מהר״ר יעקב בן מלכא ז״ל, רב מובהק במערב הפנימי, בר פלוגתיה דרב מוהר״ר יעקב אבן צור, ושמעתי מהפלגת בקיאותו, והפליג בזקנה 25.

המאה הששית לאלף חששי

  • הרב יעקב אבן צור הן בעודנו חי סמך שתי ידיו על חמשה רבנים, ונקראים בית דין של חמש, ואלה שמותם, הרב מוהר״ר שאול אבן דנאן, והרב מוהר״ר רפאל עובד אבן צור בנו, והרב מוהר״ר אליהו הצרפתי, והרב מוהר״ר משה בן זמרא, והרב מוהר״ר מתתיה סרירו, זכר כולם לחיי עד ומהם נשתלו המשפחות המיוחסות ואשר הם חיים עדנה, ה׳ עליהם יהיו, וכולם מן המגורשים ונזכיר פרטם.
  • (הרבנים החותמים בפסקים עם הרב מוהר״ר יעב״ץ בסוף ימיו הם מוהר״ר שאול אבן דנאן, ומוהר״ר אפרים מונסוניגו, ומוהר״ר רפאל עובד אבן צור, ומוהר״ר אליהו הצרפתי, ומוהר״ר מתתיה סירירו. ועיין בספר משפט וצדקה ביעקב הנדפס מחדש ס׳ א׳ לד קב׳ קכ״ט קצ״ג רט״ו. מוהר״ר אפרים מונסוניגו הלך לתיטוואן והיה שם לרב. נזכיר פרטי הרבנים החמשה הנ״ל.
  • הרב מוהר״ר שאול אבן דנאן, לא נתברר לי כעת. הרב המפורסם מוהר״ר רפאל עובד אבן צור זצוק״ל בכמוהר״ר יעב״ץ זצוק״ל הנ״ז, הוליד את הרב המפורסם שלמה זצוק״ל, והרב הנ״ז הניח אחריו שני רבנים גדולי ישראל, מוהר״ר רפאל זצוק״ל, ומוהר״ר יעקב אשר הכרנוהו. ונתבש״מ שנת תר״י (1850) כבן שבעים שנה והניח אחריו מוהר״ר שלמה אליהו זצ״ל. שנתבש״מ כבן נ״ב שנה כ״ח אייר תרל״ג (1873) מספר שניו ומספר ימי החודש כשמואל הרמתי. והרב מוהר״ר רפאל הנ״ז הניח אחריו מוהר״ר שלמה זצוק״ל שנולד תוך שבעה ומי אבילות של מ״ז (מר זקני) הרב מוהר״ר אליהו הצרפתי זצק״ל דהיינו שלהי אלול תקס״ה (1805) ונתבש״מ ביום ר״ה (ראש השנה) של שנת תג״ר (1843) נמצא שהיו ימיו ל״ח שנים. והניח אחריו עמיתנו בתורה כמוהר״ר רפאל שנולד סביב לשנת תקצ״א (1831) ה׳ יאריך ימים על ממלכתו אכי״ר.

נדפס ממנו ספר ״נר המערבי״ שו״ת, ירושלים תרצ״ב.

  • הרב מוהר״ר שאול אבן דנאן, לא נתברר לי כעת הוא מוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן, ועיין בספר משפט וצדקה בסי׳ קכ״ט. ונמצא כתוב בכתב יד מוהר״ר אליהו מאנסאנו ז״ל: נתבש״מ החכם השלם הדו״מ מוהר״ר שמואל שאול אבן תאן זלה״ה ביום כ״ג לחדש כסלו שנת התקכ״ט ליצירה אחר תפילת שחרית, ונקבר ביום א׳ בשבת ודרשו עליו בבית הכנסת שהיה מתפלל בה, והיו ימיו ע״ז שנים שהוא נולד בשנת התנ״ב ליצירה.

שלשלת היחס הנ״ז כולם הניחו כתבי יד לרוב, למוד היה אותו שבט אשר פריו יתן בעט״ו, ועד אחרן מהר״ש הנז׳ בר כמוה״ר רפאל הניח ספר מסודר מליקוטי דינים דשייכי לחושן משפט ואבן העזר ופרטי וסעיפי התקנות ופסקי הראשונים בקיצור. ומהרש״א בן דודו הנז׳ הוסיף והגיה בו תוספת מרובה, ובשם פני שלמה יקרא. גם הניח אחריו ספר מסודר על דיני שחיטה וטריפות למנהג המערב ובשם זבחי רצון קרא לו וספר זבחים שלמים שהדפיס כמוהר״א אנקאווא ממנו הוא.

הרב מר זקננו מוהר״א הצרפתי (מוהר׳׳ר אליהו) הנ״ז, תוקף חסידותו וקדושתו וחכמתו מפורסמת וגלויה לכל, והניח אחריו כמה קונטרסים על פסקי דינים בכתב יד יש מהם בכאן מתא פאס, ויש מהם בשאר ערי המערב. גם הניח ספרי דרושים וקראו בשמותם איל המילואים, נער בוכה, ובתחילת ספרו אליה זוטא כתוב בזה״ל, גתבש״מ אדוני אבי עטרת ראשי הרב המופלא חסידא קדישא נר ישראל כמוהר״ר אדוני אבי אליהו הצרפתי זצוק״ל ליל ששי בשבת כחצות הלילה ששה ועשרים יום לחדש אלול משנת חמשת אלפים וחמש מאות וששים וחמש ליצירה (1805) זיע״א ועל כל ישראל ונצב״ה (ונשמתו צרורה בצרור החיים) והוא נולד בשנת אתה עת״ה ברוך ה׳ לפ״ק ונמצא שהיו ימיו תשעים ואחת שנים יחוד ידו״ד ואדנ״י כמנין אמן ע״ כ.

קרוב שהוא כ״י בנו הקטן השר הטפסר כהה״ר רפאל מנחם ז״ל שנלב״ע ערב כפור תג״ר.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט-עמ' 120-118

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

אנחנו עדה עקשת עדת יעקב מדור דור מי לארץ מורשת דרכנו יחסום ויגדור )'נתיבנו' הגרעין הצפון אפריקאי תשרי תש"ו(

פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

לאירועים היסטוריים במאה ה- 20 הייתה השפעה רבה על היקף ההגירה היהודית בעיקר ממזרח אירופה: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה, סגירת שערי ההגירה לארה"ב ואירופה שהתקדרה בענני מלחמה לקראת שלהי שנות ה- 30 של המאה ה- 20 כול אלה אילצו את התנועה הציונית להתמודד עם סיטואציה מורכבת וכמעט בלתי אפשרית הגירת המונים מאירופה המאיימת. הבחירה של העם היהודי הייתה להגר לאמריקה 'הגולדן מדינע' לאחר מלחמת העולם השנייה היה על התנועה הציונית להתמודד הן עם תוצאות השואה ועם הארגונים היהודים האמריקאים היא"ס והג'וינט שסייעו  לשארית הפליטה להגר לאמריקה והן עם הבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות האלה אילצו את הסוכנות היהודית והתנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. לא תמיד הייתה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית. הראשונה התחשבה באילוצים מדיניים בינלאומיים והשנייה עסקה בישום החזון הציוני על הקרקע בפלשתינה א"י.

התנועה הציונית לא העניקה מקום ראוי לקהילות יהודיות בצפון אפריקה. מתי מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה מזרח אירופה . רק לאחר 'השואה' נפתחו שערי פלשתינה א"י בפני יהודי ארצות האסלאם ארצות המזרח בכללם יהודי והמגרב.  יבוא האידאולוגיה הציונית למגרב במעטה של 'היהודי החדש' לא עלה בקנה אחד עם הכמיהה לשיבת ציון שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו את הרעיון הזה כתפיסה משיחית מאחר ולא נשא בחובו את השינוי הדרוש לתקומת העם היהודי.

דיון במונחים 'עלייה', 'העפלה' ו'הגירה' בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב

המושגים 'עלייה בלתי לגאלית', 'העפלה' ו'עלייה' קיבלו ממד ערכי ומשמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בעיני התנועה הציונית. במרוצת השנים התווספו אליהם מושגים נוספים 'הגירה' ו'ירידה'.

ה'עלייה הבלתי לגאלית' ו'העפלה' סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות 'הספרים הלבנים' הבריטים שהגבילו עליית יהודים לארץ ישראל. ה'עלייה' הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה א"י בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ. מסיבה זו במהלך העלייה השנייה נדחתה בקשת יהודי סלוניקי לעלות לפלשתינה א"י.

העולים קיבלו רישיונות עלייה סרטיפיקטים במסגרת ה'שדיול' מכסת רישיונות עלייה שנקבעה על ידי הבריטים שהומלצו על ידי הסוכנות היהודית.

העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי הבריטים ככניסה לא חוקית לא"י. הבריטים לא ראו בעולים 'הבלתי לגאליים' פליטים. לדידם, היה "מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה"  עמדה שלא הייתה מקובלת על התנועה הציונית מפני שסתרה את מהותה וחזונה.

מלכוד זה לא השאיר למוסדות הציוניים והיישוב ברירה אלא לשנות את מדיניותה מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית. דבורה הכהן ציטטה את חיים ויצמן שקרא לעלייה גדולה לארץ ישראל מפני ש"העולם  כולו מחולק לשניים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן".  הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית שאין לו לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה א"י. מאחר והמנדט הבריטי הגביל את היקף העלייה, בין השנים 1939-1921 באמצעות 'הספרים הלבנים', היה על היישוב המאורגן להתמודד עם המצב שנוצר והעלייה הבלתי לגאלית הייתה אחד מהאמצעים בהם נקט כדי להגדיל ולחזק את היישוב היהודי בפלשתינה א"י.

יצחק אבנרי העריך, כי העלייה הבלתי לגאלית החלה עם עליית 4,000 עולים שהגיעו בשנת 1922 לפלשתינה א"י.  ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית כשלצידה עלייה לגאלית באמצעות סרטיפיקטים. יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול למען העלייה הבלתי לגאלית בשנות ה- 30 ביבשה ובים לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית. עם זאת, יש הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה 'ולוס' בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר. עדית זרטל ציינה, כי "בקום המדינה היה כול יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת". לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנה גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן גוריון העלייה הבלתי ליגאלית היא ]…[ "כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות  הבריטית". אליהו גולומב, מפקדה הבלתי רשמי של ההגנה, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים. לפי זרטל, רק בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל"מנוף המרכזי בזירה המדינית,

בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד".  דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית "מהלך דו תכליתי הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני  העולם כולו, מצד שני".

סר ג'ון גורדון קאנינגהם, הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ ישראל, הכיר בהגירה  כציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית הקודמת לכול תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית: הפורמליסטי/חוקי הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ  ישראל המנדטורית; התעמולתי-  הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי, 

כיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים; הענייני כול עולה עורר תסיסה בעיני  הערבים נגד הישוב ונגד הממשל שאִּפשר הגירה זו. לכן הוא ניסה לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים. "קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי".  הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים, אך לא על ידי התנועה הציונית, "כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תכנית החלוקה".

כאמור, הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומת זאת, הערבים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות 'הספר הלבן', תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה. בין השנים 1948-1946 בריטניה אף הטילה מצור ימי בים התיכון נתיב ההעפלה העיקרי של המעפילים. הבריטים גם פעלו "למנוע מפליטים  לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות". למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של ויצמן שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר