שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1967-1950
חזון וממשות
פתיחה
בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים ייסד ר׳ שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו ונשיא בית הדין הרבני הגבוה בבירה רבאט, בשיתוף מועצת ועד הקהילות היהודיות במרוקו, בית מדרש ייחודי לרבנים במטרה להכשיר דור חדש של דיינים, שיחליפו בבוא היום את ההנהגה הקיימת.
ה׳מדרשה הגבוהה ללימודים רבניים׳, ובשמה הצרפתי des Hautes Études hébraïques Institut Marocain עוררה בשעתה רושם כביר: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה׳ רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם. המדרשה להכשרת רבנים־דיינים שיקפה את שאיפותיהם של גדולי הרבנים במרוקו, והם השקיעו בה עמל ויגיעה. אולם כגודל התקוות גודל האכזבות. בסופו של דבר לא השיגה המדרשה את התוצאות המיוחלות.
הערת המחבר: ר׳ שאול אבן דנאן (1883-1972) היה בנו של ר' שלמה אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו בשנים 1967-1935. לפני כן כיהן כרב בערים שונות. בסוף ימיו עלה לארץ־ישראל ונפטר בירושלים. מחבר הספר 'שו״ת הגם שאול׳.
קדמה ליזמה זו הקמת הסמינר לרבנים 'תורה וחיים' בטנג׳יר בראשית שנות העשרים. סמינר זה נקט שיטות פדגוגיות מודרניות ונוסף על לימודי הקודש הקנה לתלמידת חינוך צרפתי וכללי. מנהיגי הקהילה בטנג׳יר שאפו להכשיר במוסד זה רבנים מודרנים – ולא דיינים כבסמינר ברבאט – שידעו לייצג את קהילותיהם בפני השלטונות, אולם התוצאות בסופו של דבר אכזבו. לעת עתה ראו על כך בקצרה: לסקר, החינוך היהודי, עמי 84-83; לסקר, החינוך, עמ׳ 134.
במאמר זה אספר את סיפורה של המדרשה, אעמוד על ייחודה ביחס למסגרות אחרות להכשרת רבנים ודיינים, ואתאר את צמיחתה על רקע צומת התרבויות שאליו נקלעו מרוקו והיהודים בה על ספה של תקופה חדשה – המעבר לשלטון הצרפתי. מפעל ייחודי זה הוא בעיניי דוגמה לתגובתם של גדולי רבני מרוקו על אתגרי המודרנה ולדרכי התמודדותם המושכלות עם בעיותיה ומורכבותה.
אפתח בסקירת הרקע ההיסטורי הבסיסי והמצב המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים במרוקו, לאחר מכן אתאר היבטים שונים של המדרשה, ואסיים בדיון בשאלת הצלחתה ביחס למטרותיה. המאמר מבוסס על מסמכים רשמיים שפרסמה הרבנות הראשית במרוקו4 ועל ראיונות עומק שקיימתי עם בוגרי המדרשה החיים כיום בארץ.5
התזכיר הכללי משנת תשי״ב אשר הוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית ברבאט. פורסם מחדש: המשפט העברי,עמ׳ 289.
בעיקר התזכיר הכללי משנת תשי׳יב – ראה: המשפט העברי,
עמי 292-287 – וכן תזכירים נוספים שפורסמו מחדש בספר זה. יש להבחין בין התיאור בתזכירים שנכתבו לפני הקמת המדרשה ובשנתיים הראשונות לפעילותה, ובין הראיונות עם הבוגרים שחוו את המשך פעילותה של המדרשה ואת תוצאותיה הדלות כמה שנים לאחר הקמתה. עם זאת יש חשיבות רבה למסמכים הרשמיים, שפורסמו בסמוך להתרחשות ההיסטורית, בעוד הראיונות התקיימו כעבור קרוב לשישים שנה והם סובייקטיווים יותר. על יתרונותיו של המחקר האיכותי ראו: שקדי, עמ׳ 59-58, 63-61, 71-70. על הרבנות הראשית במרוקו ראו למשל: עמאר, הרבנות.
תחילה ראיינתי בוגרים בני כל המחזורים, אולם משהגעתי למסקנה שלאחר שני מחזורים שינתה המדרשה את פניה, התרכזתי בתיאור שני המחזורים הראשונים. כדי להבין כיצד פעלה המדרשה בסוף דרכה ומתי נסגרה ראיינתי גם תלמידים של המחזורים האחרונים וכן את הרב דוד בר־חן (אוחנונה),
מנהל המדרשה בסוף דרכה. תודה נתונה לרב מאיר אלעזר עטיה, תושב העיר רבאט בשנות פעילותה של המדרשה וכיום בירושלים, על שהפנה אותי לכמה מהבוגרים, על תובנותיו ועל שהואיל בטובו למסור לי את התמונות המתפרסמות בזה. אני מודה גם לכל המרואיינים שתרמו לי מזמנם.
ב. רקע פוליטי, היסטורי ותרבותי: השלטון הצרפתי במרוקו ויהודי מרוקו
ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס, קיבלה מרוקו את החסות הצרפתית, וצרפת כוננה בה שלטון קולוניאלי. סדרי הממשל שונו, ואת המשרדים הממשלתיים איישו מעתה פקידים צרפתים.
שלטון החסות (פרוטקטורט) חולל שינוי עמוק במצבם של יהודי מרוקו. הצרפתים, ששאפו לבסס את אחיזתם במרוקו ולפתח את כלכלתה, ניסו לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי להם, וכדי לקדם את מעמדם במדינה אף עמלו לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם. ואכן בשנות העשרים והשלושים שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו נטייה פרו־צרפתית. נוסף על כך כבר בשלב מוקדם הוכרע למעשה כי הנוער היהודי המקומי יתחנך בהשפעתה התרבותית של יהדות צרפת. וחברת כי״ח, שפעלה במרוקו משנת 1862, המשיכה לספק את הכלים שסייעו בידי היהודים להשתלב בכלכלה האירופית.
השלטון הצרפתי לא ראה ביהודים, שהיו מיעוט במרוקו, יסוד מסוכן, לפיכך היו הצרפתים מעוניינים שהיהודים ירכשו השכלה צרפתית. ראו: לסקר, מוסלמים, עמ׳ 254.
ר׳ יוסף משאש, יליד מכנאס (1974-1892), תיאר את מורכבות המפגש התרבותי עם הצרפתים: 'מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה לא משתבש׳ (משאש,א, סי׳ ריב, עמי צג, תשרי תרע״ב). שמונה שנים לאחר מכן כתב תיאור חד־משמעי: 'אשר כל מלחמותם הם קדושות רק למען האמת והצדק, והחופש והדרור, להציל עני מחזק ממנו, ולפשוט אדרת הבערות מהבוערים, ולהלביש אותם מחלצות הדעת והשכל… והודות לאל עליון העומד לימין צדקם, הוציאו כמה רבבות נפש אדם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול… ושמש צדקת מעשיהם ופעולותם אשר הזריחו על המין האנושי, בדם קדשם, יהיו חקוקים על לוח לבנו תמיד, ויהיו חרוטים על ספרי דברי ימי עולם, לזכרון, לדור אחרון׳(שם, סי' רעב, עמי קכה, ניסן תר״ם). ע"כ
ג. רקע משפטי: הנהגת הקהילות ומעמד בתי הדין טח החלת החסות
בעקבות כינון שלטון החסות הצרפתי חל שינוי מהותי גם בהנהגת יהדות מרוקו. הוקם גוף בשם מועצת הקהילות, ברית הקהילות" או ועד הקהילות, וחבריו היו נציגי הקהילות, שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה.
בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלות מרוקו וצרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים ובראשם ר׳ רפאל אנקווה, התקבל חוק הדיינים, שהיה מורכב מעשרים וארבעה סעיפים, ושהסדיר את מערכת בתי הדין הרבניים ואת סמכויותיהם.
הערות המחבר: בניגנד לממשל הסלטאן בעבר, שלא התערב בענייניהן הפנימיים של הקהילות, חתר הנציב הכללי הצרפתי הגנרל ליוטיי (Lyautey) לשפר את המערכת הקהילתית ולהטיל פיקוח של השלטון על פעולותיה. ראו: בשן, יהדות, עמ' 312. בשן ציין כי נחום סלושץ מונה להמליץ על ארגון מחדש של הקהילות ובתי הדין, וחלק מהמלצותיו היו הבסיס לרפורמה שעשה השלטון הצרפתי. צור שיער שארגון הקהילות על ידי הצרפתים נשען על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת. ראו: צור,קהילה,עמ' 103-102 .לדבריו אמנם הייתה לצרפתים מטרה להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם, אולם חברי מועצת הרבנים לא צייתו בהכרח לצרפתים ולנציגיהם. ראו: שם, עמי 104-103.
בשן, בתי הדין, עמ׳ 260. ר׳ שלום משאש סיפר שהוועד היה נבחר בבחירות של הקהל 'שנעשים לפני פקיד הממשלתי, או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה׳(המשפט העברי, עמי 453). לדברי בשן הוועד כלל ארבעה עד עשרה נכבדים בהתאם לגודל הקהילה, הללו מונו על ידי הווזיר על פי רשימות מומלצים שהגישה לו הקהילה. המינוי היה לשנתיים וחייב אישור של הממשל הצרפתי. גוף זה יחד עם הרב הראשי היה גוף בעל סמכויות שדן עם הממשל בכל נושא שהיה קשור לקהילות. ראו: בשן, יהדות, עמי 312.
לדברי ר׳ יצחק חזן ׳ואז נקבע סדר אחר כפי מה שהוסכם בין שתי הממשלות ונציגי הרבנים' (המשפט העברי, עמי 466).
ר׳ רפאל אנקווה (1935-1848), רבה הראשי של יהדות מרוקו בשנים 1935-1918 ומחבר הספרים 'שו״ת קרני ראם', ׳שו״ת פעמוני ראם', ׳פעמוני זהב על השו״ע חושן משפט׳, ׳חדד ותימא חידושים על הש׳׳ס׳ ו׳פעמון רימון על שו״ע חושן משפט׳. ראה: בשן, יהדות, עמי 313. ע"כ
בחוק נאמר כי בערים שייקבעו בחוק הממשלתי יוקמו בתי דין יהודיים רשמיים, שסמכותם הוגבלה לענייני אישות וירושה, ושלכל בית דין ימונו אב בית הדין, שני דיינים ומזכיר. בערים קטנות שלא יוקם בהן בית דין מלא, ימונה רב דיליגי (délégué, ציר), שתפקידו להיות ׳משגיח על סופרי בית הדין ויטפל בשלומות. כל ענייני המשפט יוגשו לפני בית הדין המחוזי, מלבד אם המתדיינים יקבלו על עצמם לדון לפני הרב הדיליגי ואז לא יוכלו להגיש ערעור על הפסק שיפסוק ביניהם.
הערת המחבר: חוק הדיינים, שנכתב ונחתם בין הממשלה המרוקנית ובין הממשלה הצרפתית באלח׳סירס בשנת 1918, פורסם לראשונה בעיתון הרשמי של החסות, בצורת טהיר, שנחתם ב־22 במאי 1918. ראו: בשן, בתי הדין, עמ׳ 260; פורסם שוב: המשפט העברי, עמ׳ ל209-20. לתיאור יישומו בפועל ראו בדברי ר' שלום משאש, שם, עמי 452־455; ר׳ יצחק חזן, שם, עמ׳ 466- 468. בדברי שניהם ניכרת הערכה לאופן שבו התנהלה מערכת בתי הדין מיום בוא הצרפתים למרוקו. לתיאור קצר של בתי הדין וסדריהם בתקופה שקדמה לבואם של הצרפתים ראו:בשן, היהודים, עמ' 36-35.
המשפט העברי, עמ׳ 207, סעיף 1. ואלו הערים שהוקמו בהן בתי דין של שלושה: קזבלנקה, רבאט, מךאכש, מכנאס, פאס, אצןירה (מתחר), או-ג׳ז־ה (שם, עמי 209). ר׳ שלום משאש הוסיף: 'גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה׳(המשפט העברי, עמ׳ 452).
שם, סעיף 3. ואלו הערים שנתמנה בהן רב דיליגי: אגדיר, צאפי, אלג׳דידה, סטאת, בני מלאל, דמנת, ואזאן, צפרו, דבדו, מידלת, ארפוד, קניטרה (שם). והשוו לדברי ר׳ יהושע ממן: 'הואלתי לבאר מה שהיה נהוג אצלנו במארוקו שבערים לא גדולות, מנתה הממשלה רק דיין אחד, והוא לבדו דן, והמתדיינים אצלו אפי׳[לו] ערעור לפני בי״ד [^ית דין] הגדול בעי״ת [בעיר תהילה] ארבאט (הבירה) לא יכולים לערער' (שו״ת עמק יהושע, א, חושן משפט, סי׳ ו, עמ׳ קצה). ע"כ
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 37-33