הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית

פרק שנים עשר.

קורות החצי האחרון של המאה החמישית.

ההתהפכות מולאי ישמעאל להרע ליהודים. גירוש יהודי הכפר צאר בן משעאל. ריב בקהילת יהודי דבדו. הסכמת רבני פאס בשנת תנ"ח למעט, בנדוניות מפני העוני והתמוטטות הקהל. הטלות מסים כבדים בשנת ת"ס – תס"ה. נסיעת רבים מיהודי עיר ממרוקו למכנאס. נרגנות ומלשינות בין הקהל לרגלי המסים. צרות יהודי פאס בפרט על ידי בן המלך מולאי חפיד. שריפת היהודי מימון צבאח וכופר נפשו מהקהילה. מלאכות מיהודי פאס לפני מולאי ישמעאל במכנאס לקבול על בנו מולאי חפיד. חזרתם רקים  והריגת שנים מהם. עלילות שוא והריגות האנשים, והודה בן צור, יצחק בן עמארא ובנו אהרן בשנת תע"ב 1712, רבי משה הכהן ואחיו שם טוב בשנת תע"ד. התדלדלות יהודי מרוקו והתרוששותם. שנות רעב בשנת תפ"א – פ"ד. מות שני אלפים יהודים בכל שנה משנות הרעב ההם בפאס והמירו באלף. הריסות ת"ן בתים וחצרות מרחוב היהודים בפאס, שרידי החרבן וההריסות. מחלת מולאי ישמעאל ומותו בשנת תפ"ח. צרות על יהודי מרוקו. בלשת ברחוב היהודים והנוצרים במכנאס. הריגת ק"ף יהודים שם ונאצות. רבי שלום נעמיאש חכם מארץ ישראל נהרג בשנת תצ"ג.שלל ביהודי מכנאס בשנת תצ"ו. הרעב בשנת ת"ץ ותוצאותיו האיומות, הנגידם בחצי האחרון של המאה הזאת. 1690 – 1740 ת"ן – ת"ק

על פי הדברים שכתבנו אודות האנשים בני המשפחה טולידאנו ומאימראן, וקרבתם למלכות אז בימי מולאי ישמעאל, ידענו כבר כי המושל ההוא בישה זקנתו את בחירתו, ביחוסו אל היהודים, ובעוד דבראשית ימי שלטונו במוצאו חפץ ביהודים, התראה כאוהב נאמן להם ומבקש טובתם. הנה אחרי כן שנה את טעמו ויהפך לאויב נורא, ראשית התנכרותו זאת החלה כמעט בחצי המאה הזאת, בשנת ת"ן מוצאים הננו כבר התיחסות רגשי איבה מצדו ליהודי כפר אחר במסכי עיר תאזא, כפר " צאר בן משעאל ", שלפי הנראה נקרא כן על שם המושל היהודי אהרן בן משעאל שמשל על תאזא בתחלת המאה הזאת. את יהודי הכפר ההוא גירש מולאי ישמעאל אז, בשנת ת"ן וינשלם משם, בהכפר ההוא דרו משפחות יהודים מלפני זמן רב, ובסוף המאה הרביעית נוספה עליהם משפחה נכבדה, משפחת סקילי – כהנים, שבאו מעיר דבדו הסמוכה, ששם התיישבו מגורשי שבליא בהמאה השנית. ואחר כך התיישבו איזה מהם אז בהכפר צאר אל משעאל ההוא, וזקן המשפחה שמעון הכהן סקילי בנה בית הכנסת לכל יהודי הכפר להתפלל בו. כי עד כה התפללו בשדות, וגם בניו רבי יהודה ורבי משה וקבי שלמה, קבען שם בתי תלמוד תורה ללמד את ילדי בני הכפר.

ולפי הנראה שגם המושל אהרן בן משעאל היהודי הנזכר, היה גם כן מקרב בני המשפחה הזאת, וכן נשארו שם בני המשפחה הזאת כחמישים שנה בקירוב עד לשנת ת"ן שבה גורשו משם בפקודת מולאי ישמעאל, וישובו לדבדו עיר מולדתם.

שמה התחולל אחר כך ריב בינם ובין שתי משפחות, מרציאנו, ובן נאיים שהספיקו במשך השנים ההם לרשת את מקום משפחת סקילי בתוך הקהלה, בחזקות בית הכנסת ובשררות הצבור, והריב הזה הוגש גם עד לפני רבני פאס בשנת תע"ט, ואחר כך התרחב לאט לאט בכל פינות העיר. ויהי למלחמה כתות וריב קיים בקהלת יהודי העיר דבדו עד כי פעם בפעם הגיעו התגרותיהם עד שפוך דם. בשנת תנ"ח נראו כבר סימני הדלדול בקהל יהודי מרוקו, פני הלחץ והדוחק מצד שרי הממשלה, זה נדע מהסכמה כתב יד מרבני פאס, שנכתב ביום כ"ד אב של השנה ההיא וזה לשונו :

הערת המחבר:המקור לכל זה בשאלות ותשובות  משפט וצדקה ביעקב, בשאלה ארוכה מרבי יוסף הכהן סקילי, הבן הצעיר מבני שמעון הכהן סקילי הנזכר, השאלה ההיא נכתבה בלשון ערבי מדובר במרוקו, ופה הצגתי את מה שצריך לעניינו, שם נזכר גם כם מה שכתב שהמשפחה סקילי תחלתה משביליא, וכי משפחת מרציאנו תחלתה מעיר נתסידלת היא קצבת למכזן במרוקו, וכתבתי זאת לקדמוניות יהודי ערי המדבר ההם שבם ישבו הרב מבני ישראל לפנים. ע"כ

בהיותינו מקובצים….פקחנו עינינו על אשר בעוונותינו הרבים והרעים ננעלו כמעט שערי ההשפעה  ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם צר ומצוק מצאום …ודאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן….לסבת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש, כי אם בנדוניא רבה ועוד תוספת מרובה חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות או מעות בעין או קרקע לסייע החתן בתכשיטין המוטלין עליו לעשות באופן שרוב הבעלי בתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם….ולכן ראינו לגזור על כל המשתדכים מהיום והלאה שאין רשות…להתנות שום תנאי תוספת על הנדוניא בשום אופן…ועל הכל השדכנים והסופרים המצוים בעת השידוכין עליהם המצוה להיות כמזהירים וכמזכירים לבל ישמע על פיהם חוק התוספת על הנדוניא כלל וכלל ועיקר….

והיה זה בכ"ד לחודש אב יה"ל ( יהפכו האל לטובה ) בשנת תנ"ח – 1698, וחתומים הרבנים וראשי הקהל, מנחם סירירו, וידאל הצרפתי, יהודה בן עטר, שמואל הצרפתי, דוד בן אמוזיג, אברהם בן שימול, שמואל אבן דנאן, שמואל למדיוני, אפרים קאלהורנו, שם טוב בן מגירה, חיים בן אמוזיג, יצחק צרפתי, יצחק בן יוסף, צו"ל סלימאן ביטבול, עיוש בן אזרוואל.

והנה זה היה אז בעת שממשלת מולאי ישמעאל רק החלה להצר את צעדיהם ולנעול בפניהם שערי ההשפעה, ואמנם בזמן קרוב אחר כך התמוטט מצבם עוד יותר ויותר לרגלי גזרותיו של מולאי ישמעאל שעלו למרום קצם. בשנת ת"ס הוטלן מסים רבים על יהודי מרוקו, פה ושם בערים שונות ורבים מעשירי עם ירדו מנכסיהם ונדלדלו. נוסף על זה הייתה אז גם עצירת גשמים ויוקר השערים ובצורת. בשנת תס"א הטיל המלך מאה ככרי כסף מס על היהודים לרגלי המלחמה שהייתו לו למולאי ישמעאל עם התוגרמים, וממאת ככרי הכסף סכום המס ההוא נפל לחלק מיהודי פאס בלבד שנים ועשרים ככרים, יש שנתן עשרת אלפים אוקיות, ויש שנתן שמונת אלפים אוקיות, ולא היה מי שנותן פחות מאלף אוקיות.

זולת הסכום ההוא הטיל עוד מולאי זידאן בן המלך סכומי מסים מיוחדים על יהודי פאס בפרט ומפני כובד המסים האלה או אולי מפני מלחמת התוגרמים הלכו רבים מיהודי פאס וערים אחרות אז בשנה ההיא בשנת תס"א ויתיישבו בעיר מכנאס, וכנראה שבאמצעות הנגיד הראשי אברהם מאמראן ויתר מקרובי המלך שישבו שם במכנאס, היה מצב יהודי מכנאס נבדל לטובה מיתר ערי מרוקו.

ככה יש לשפוט גם על פי אגרות שונות שנכתבו בעת ההיא מקהלות שונות במרוקו לראשי ורבני עיר מכנאס, למען אשר יושיטו להם עזרה כספית או משפטית. אגרות כאלה נכתבו בפרט, לרבי חביב טולידאנו, אחד מגדולי הרבנים במכנאס, עסקן ציבורי ושייך בקרבת משפחה לאותם האנשים מקורבי המלכות ובעלי ההון שבעיר.

ולא היה די להיודי מרוקו ההפסדות וחסרון הכיס שמפני צרת כובד המסים, כי עוד הוסיפה הצרה הזאת להם העקות פנימים, הרבה דברי ריבות ומחלוקיות התלקחו אז ביניהם ובין עצמם, באשר כל איש מהם כאשר נלאה נשוא תשלומי כסף כל כך בלי הרף, חשב לפטור את עצמו והלטיל כובד המשא על זולתו על ידי תואנות שונות. פעמים רבות היו גם מקרי נרגנות ומלשינות איש ברעהו לפני הממשלה, ורבים מנכבדי וגם מחכמי הקהלות נתפסו אז על יד זה למלכות למען יאלצו לתת סכומי כסף או לפרסם את שמות האנשים שיש בתוך הקהלה שיכולת בידם עוד לשלם. ופני הדבר הזה נפרדו אז מיהודי פאס, קהל אזאווייא, שהושיב מולאי ארשיד לפני שלושים וחמש שנים בפאס, ועתה, בשנת תס"ג, היו לקהל מיוחד בפני עצמם, כי חשדו ביהודי פאס המקומיים כי מלשינים הם עליהם לפני שרי העיר להטיל עליהם סכומי כסף יותר מכפי ערכם ויכולתם.

עבודה רבה וקשה נוספה אז גם על הרבנים שבכל עיר ועיר למצוא סדר ומשטר בתשלומי המסים ולתקן תקנות ישרות שיתאימו לחפץ הקהל כולם, בכדי להמלט מריב ומצה, ביחוד קשתה העבודה הזאת על רבני פאס על כי הממשלה עינה על כך את יהודי פאס ותלחץ אותם מאד וביותר משנת תס"ד שאז נתן המלך את פאס למולאי חפיד בנו למשול בה.

וזה מולאי חפיד התאכזר עוד יותר מאביו וימרר את חיי היהודים במסים וארנוניות, עוד בשבוע הראשון כבואו שרף את יהודי אחד שמו מימון צבאח, ואחר פקד על היהודית לתת לו כופר נפשו של הנשרף, ככר כסף אחד.

ובה בלילה ההיא שלח את פקידיו גובי המסים ויגבו מיהודי פאס כל הסכום ההוא כאחת, וככה הוסיף מולאי חפיד להטיל מסים שונים על יהודי פאס, עד כי כאשר לא יכלו נשוא, שלחו מלאכות מיוחדות מהם אל מולאי ישמעאל אביו במכנאס, לאלקצבא מקום מושבו.

ושם באו בזעקה גדולה ומרה לפניו לקבול על עלילות מולאי חפיד בנו ועל פקידיו גובי המס וכן גם על הנגידים ראשי הקהלה בפאס כי שוללים הם אותם. אמנם המלך מולאי ישמעאל אשר בעת בואם נבהל מצעקתם, קיבל אותם לראשונה, וגם שלח על ידי הנגיד אברהם מאימראן להביא לפניו את נגידי קהל פאס ואת פקידי מולאי חפיד גובי המס.

אך בבואם רמז מיד לאנשי צבא החצר לירות על יהודי פאס ההם על אשר צעקו לפניו עד להבהיל אותו, וכן, נהרגו אז אנשים מהם ואחד נפצע, ועל הנשארים איים כי ישרפו אותם בכבשן האש. אך בדברו זאת הסב פניו וילחש לאחר משריו כי הוא מוסרם בידו הם וכל יהודי פאס עד שיתנו עשרים ככר כסף.

וכן נאלצו אז יהודי פאס לשלם את הסכום החדש ההוא ולשוב מאת מולאי ישמעאל בפחי נפש. בשנה ההיא בשנת תס"ד שבו קרה המאורע הנזכר מצאנו הסכמה כתב יד שעשו אז רבני פאס, שממנה גם כן אפשר להכיר עד כמה תקפה הצרה את יהודי פאס לרגלי כבוד המסים ההם, וזה תוכן ההסכמה ההיא.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קסט-קעה