מורשת יהדות מרוקו

55. אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ

שיר בן שני חלקים: קטע פתיחה וכרוג׳. בקטע הפתיחה שבעה טורים דו־צלעיים בחריזה אחידה. בכרוג׳ חמישה טורים בחריזה שונה. החרוז האחרון חורז עם קטע הפתיחה (׳מעין אזור׳) וחוזר אל הפתיחה..

כתובת: פיוט שבת. טעם ׳אלקים על כל יכול׳. סימן: אני דוד חזק. [לקראת חלק 2]: ויכ׳רוג טעם ׳רבו נסי פלאיך.

אֱלֹהִים דְּבַר בִּקְדֵשׁוֹ / יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
נָטַע שַׁחַק וְחִדְּשׁוֹ / וְעַל יָמִים יָסַד אַרְצוֹ.
יוֹם שְׁבִיעִי כִּלָּה חֶפְצוֹ/ כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ 
דְּבַר מִצְוָה לָהּ תָּרוּצוּ/ לֹא תִּכָּלְמוּ לֹא תֵּבוֹשׁוּ.

 5- וּתְחוּם שַׁבָּת אַל תֶּהֶרְסוּ/ אַלְפַּיִם אַמָּה בּוֹ קָצְצוּ 
יוֹם זֶה שִׂמְחוּ וְשׂוֹשׂ שִׂישׂוּ/ תָּגִילוּ וְגַם תַּעַלְצוּ 
דִּבְרֵי תּוֹרָה לֹא יָמוּשׁוּ/ מִפִּיכֶם אֶת ה' דִּרְשׁוּ 
חִזְקוּ אִמְּצוּ הִתְאוֹשָׁשׁוּ/ מִבְּעוֹד יוֹם לוֹ הַכְנִיסוּ.

יִשְׂמַח בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ/ מֹשֶׁה עֶבֶד צוּר נֶאֱמָן 
10- נָתַן לוֹ חֶפְצוֹ וְחֶלְקוֹ/ יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן 
עוֹבְדֵי פְּלִילִיָּה פָּקוֹ/ וְשֻׁדְּדוּ כְּשֹׁד שַׁלְמָן 
בּוֹ יִתְהַלְּלוּ יִצְדָּקוּ/ כָּל יִשְׂרָאֵל עַם לֹא אַלְמָן
יֹאכְלוּ יִשְׂבְּעוּ וְיִינָקוֹ/מִזִּיז כְּבוֹדָהּ יָמֹצּוּ, אֱלֹהִים

1. אלהים דבר בקדשו: על-פי תה׳ קח, ח. יום השבת לקדשו: לשון עשרת הדברות, שמי כ, ח ודב׳ ה, יא. 2. נטע שחק: על-פי יש׳ נא, טז. תיאור מעשה הבריאה כמבוא לשבת. ועל… ארצו: על-פי תה׳ כד, ב. 3. יום… חפצו: על-פי בר׳ ב, ב. כל… תעשו: מצוות שבת, על-פי שמ׳ כ, ט. •4. דבר… תבושו: ראה שבת, סג, א. 5. ותחום… קצצו: שלא לעבור תחום אלפיים אמה לכל רוח, כפי שקצבו חז״ל. 6. יום… תעלצו: השווה שבת קיח ע״א. 7. דברי… דרשו: שכן לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה(פסיקתא רבתי, כג ט). 8. חזקו… הכניטו: שכן מצווה להוסיף מן החול על הקודש. 9. ישמח במתנת חלקו: על־פי לשון תפילת העמידה בשחרית של שבת, וראה פוק״ת עמ׳ 77־78. משה… נאמן: על-פי המשך התפילה הנ״ל ׳כי עבד נאמן קראת לו׳, והוא על-פי במ׳ יב, ז. 10. חפצו וחלקו: היא מתנת-חלקו, השבת וראה שבת י ע״ב. ידיד… הרחמן: כיטיים לקב״ה, על־פי הפיוט הידוע של ר״א אזיכרי וראה פוק״ת, עמ׳ 33־37. 11. עובדי פליליה: כאן כינוי לעובדי עבודה זרה, שהשבת לא ניתנה להם. פליליה: על־פי'יש׳ כח, ז. ושודדו כשוד שלמן: על-פי הו׳ י, יד. 12. בו: בשבת שהיא מיוחדת לישראל. יתהללו… ישראל: על־פי יש׳ מה, כה. והשווה סיום האופן ׳ידי רשים נחלשים׳ לריה״ל(ירדן, שירי קודש,עמ' 40-37. ישראל..אלמן: על פי יר' נא, ה. 13. יאכלו…ימוצו: הוא ענין עונג שבת, השלון על פי יש' סו, יא.

מפני רוב המהומה המשולחת בבני קהלותינו קהל פאס וקהל אזאווייא על ידי מיני מסים וארנוניות מינים ממינים שונים אשר לא יתנום השב רוחם….וכמה בני אדם פשטו רגל ותעל שועת העיר השמימה….והוסכמו כל קהל מהקהלות הנזכרים להעריך פנקסאות המס פעם אחרת….ולכן פסקנו שביום….יבחרו לנו כל קהל מהקהלות הנזכרות ארבעים אנשים המובחרים שבעדה יראי ה' מהם שמנה עשר מהארבעים שנגזור עליהם לקבל תענית למחר שהוא ערב ראש חדש וביום התענית ילכו בית דין…לבית הכנסת ויקבצו י"ח אנשים וכן ילכו לבית כנסת אחר ויקבצו הי"ח אנשים אחרים….

ויגזימו עליהם כפי כחם ויורו להם כמה הוא העונש המגיע לעושים עול….ושחרב מתוחה בצוארם וכיובא בדברים אלו בפני היכל הקדש ויעריכו כל כתה מהכתות הנזכרים לכל איש ואיש לפי ערכו וכחו וטיפולו ומשאו ומתנו. וכאשר יגמרו ההערכה תיכף ימסרו הפנקסים ליד בית דין, אחר כך יובאו י"ח אחרים מהארבעים הנזכרים ויעריכו את המעריכים עה"ד הנזכרים ואחר שיוערכו הכל אז ישלשו את הפנקסים…פה בשלהי תמוז התס"ד בפאס יע"א. יהודה בן עטר. שמואל צרפתי. אבקהם בן דנאן. יעקב בן רבי ראובן אבן צור.

סופר הזכרונות שסיפר את המאורע ההוא של מלאכות יהודי פאס לפני מולאי ישמעאל גמר עוד את דבריו בדברים האלה כי "לספר את התלאות והצרות והמסים שהיו בשנים ההם משנת תס"א עד תס"ח אין קץ ואין שיעור" ואמנם עוד גם אחרי כן בשנת תס"ו והלאה לא חדלו כליל, ושנה שנה הוטלו עליהם על כללות הציבור, ועל אנשים פרטיים סכומים לא מעטים, ויש שגם נהרגו ונשרפו אז נפשות נקיים על לא חמס בכפם. בשנת תע"ב ביום י"א בתמוז נשרפו בעיר מכנאס הבחור החכם יהודה בן רבי משה אבן צור, והסוחר הנכבד יצחק בן עמארא.

ולמחרת היום ההוא ביום שבת י"ב בתמוז לעת ערב נשרף גם בנו אהרן בו עמארא, שניהם האב והבן מתושבי פאס, מתוך המצוקות האלה, יספר אחד מרבני מכנאס אז כדברים האלה :

בחדש אלול שנת תע"ג -1713 – נתעוררה התשובה פה מכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ואילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם ביסורין קשים. במלקיות ומיתות בית דין ושומעים את דבר השם מפי מרנו נר"ו וקרוב לשלש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבקר בוכים ומתחננים לשם יתברך… והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש….בכל לילה ולילה". אך בכל מצבם זה המדוכה לא היה קץ להרדיפות של ממשלת מולאי ישמעאל, ואף הוסיפה עוד להציק להם וכן יסיים הכותב ההוא :

"ובעוונותינו הרבים ובאשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה…ונתעוללו עלילות ברשע ותואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחד ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר. ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום ששי ו' באלול שנת תע"ד.

הערת המחבר "מצאתי כתב זה בפתקא אחת כתב ידו של מוהר"ר יהודה בירדוגו שחי אז או שיזכר להלן בין רבני המאה החמישית, ומה שכתוב " מפי מורנו נר"ו כיון לפי הנראה אל רבי חביב טולידאנו או רבי משה אחיו רבני מכנאס אז. סוף ההערה.

מובן הדבר כי הריגתם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו, היתה כתוצאות מסירותם הנפרזה והשפעתם על ההמון לקנא קנאת האמונה, והנה על פי מקורות אחרים(יו) יש להגיד עוד פרטים אודות שני האחים ההרוגים ההם, הם היו בני ר׳ נחמיה הכהן, איש נכבד ונשוא פנים מעיר פאם, ורבי משה נולד בשבעה באדר שנת תמ״ג, והיה כשנהרג בן ל״א שנים ומחצה, הוא היה לו גם בית מדרש מיוחד שבו הרביץ תורה ויהי גם לדרשן ומוכיח, ואחיו שם־טוב, היה מעשירי העיר וסוחריה, הם נהרגו בפקודת מולאי ישמעאל, אך הוא לא הסתפק גם בזה כי אם עוד פקד על הנגיד אברהם מאימראן כי לא יתן רשות לקבור אותם כי אם אחרי שיתנו היורשים שני אלפים מתקאלים לאוצר הממשלה, וכן נשארה גוית שני האחים ההרוגים ההם מוטלת מחצי היום הששי עת הריגתם ועד ליל מוצאי שבת, אחרי שיכלו היורשים להמציא את הסכום ההוא ולתתו ליד הנגיד(יז).

בשנת תע"ו אחרי שיהודי מרוקו התרוששו כבר, רואים הננו גם אז שורה של הטלות ומסים, ובהסכמה אחת כתב יד שנכתבה אז מרבני פאס שהננו נותנים אותה פה, אפשר להכיר כבמחזה את צרות השעה של יהודי מרוקו בכלל, ופאס בפרט, אז בעת ההיא, וזה תוכן ההסכמה :

"בראותינו קהל פיס יע"א בכל יום ויום הב הב, כסף וזהב, עד שכלתה פרוטה מן הכיס ורוב בעלי בתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאד, עד שנשארו שנים שלשה גרגירים בראש אמיר וכח הסבל אבד מהם לרוב הלחץ והדוחק לא נשאר בלתי אם גויתינו. ועל דבר המס מלאה הארץ חמס כי קצת מבני ברית יש להם ענאייאת (עוזרים) שהם נשענים עליהם כי שיח ושיג להם עם האלמכזן (חצר המלך) ופורקים מעליהם עול הציבור ואינם רוצים לפרוע מס בכלל הקהל ואף אם באולי מקבלים…נותנים מחצה לשליש ולרביע….הכל להקל מן קצת והכביד על קצת….ובכל זאת שב אף ה' מעלינו זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון….וראינו לתקן תקנה ישרה….שכל הקהל הדרים פה פאס כל הנקרא בשם עברי יטה שכמו לסבול עול צבור ואין לשום בן בית לשען על שום מכזן ולא על שום ענאייא…ובכן הסכמנו על ידי הקהל יצ"ו להעריך …וכל מי שיתן כתף סוררת….רשאי הממונה של הקהל שהוא הנגיד המעולה הרב סעדיה להבוז ישמרהו צור הוא והקהל בעצתם והסכמתם להעניש ולקנוס…וחתמנו פה פאס בראש חדש אייר שהוא שלשים לניסן שנת תע"ו.

יהודה בן עטר. אברהם אבן דנאן. יעקב אבן צור.

המחבר מציין שהביא רק חלק קטן מן ההסכמה הנזכרת, יען כי שאר העניינים שנדונו בה, לא שייכים לעניין בו מדובר בפרק זה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קעה

ימי התאוששות, סידי מוחמד 1757 – 1790

עלייתו לשלטון של סידי מוחמד בן עבדאללאה שמה קץ לשלושים שנות מהומות. לארצו השסועה הוא מחזיר השקט והביטחון ובעקבותיהם השגשוג הכלכלי כפי שהצליח לעשות קודם לכן בדרום הארץ כאשר היה מושל אזור מראכש. רחוק מכל קנאות דתית הוא גם ידע להפגין יד חזקה בעת הצורך ולשמור על כבודו וכבוד המח'זן.לצורך שיקום המדינה הוא נשען על הקהילה היהודית ובעיני היהודים הוא נחשב " לאוהב ישראל עד מאוד". קרבתו ליהודים הייתה חזיון נפוץ ומצוי ורבים מהם הוא קירב לחצרו, היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו, אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי. לגבי יועצים אלה הוא הפר את כללי האסלאם והתיר ללבוש בגדי פאר, לרכב על סוסים ולהתהלך בכל מקום מבלי לחלוץ נעליים. במשך כל ימי מלכותו הארוכים  – יותר משלושים שנה – הוא לא הטיל לעולם כל קנס או מס על הקהילה היהודית, מחוץ למס הגולגולת הקבוע המיוחד לד'מי בהסבירו שהקוראן הקדוש אוסר כל גזל של יהודי או מוסלמי. החזרת הסדר מאפשרת התאוששות הקהילה שהתרוששה כליל בימי הבלבול. חיי הכלכלה פורחים מחדש אולם שתי הבירות פאס ומכנאס יורדות מגדולתן ומאבדות מחשיבותן לטובת הדרום.

מרכז המדינה עובר לאזור מראכש, והנמלים המשרתים את הבירה לאורך החוף האטלנטי. הנמל הראשי היה נמל אספי בגלל קרבתו למראכש. במאזאגאן חונך המלך נמל חדש. אולם את נמל אגאדיר היו סוגר כדי להעניש את תושבי העיר ובמקומו הוא בונה מחדש את נמל מוגאדור ( החל משנת 1765 ). כדי לתת תנופה לנמל החדש הוא מיישב בעיר נציגים של המשפחות היהודיות הגדולות ממראכש, אגאדיר ועד תיטואן והעניק להם פריבילגיות נרחבות כ "סוחרי הסולטאן". בנמלים אלה התפתח אז ביותר המסחר עם אנגליה שמפרטנר שולי תופסת את המקום הראשון במסחר עם מרוקו. הגורם היהודי היה מכריע בפיתוח יחסים אלה וסמלו היה יעקב בנידר, בנו של אברהם שהכרנו למעלה. יליד ג'יברלטאר (אביו אברהם היגר לצוק הבריטי מתיטואן כרבים אחרים מבני קהילה זו) וכנתין אנגלי, הוא שירת תחילה את הכתר הבריטי כקונסול בתיטואן, תנז'ה ומוגאדור. בשנת 1772 משגר אותו סידי מוחמד כשגריר מרוקו בלונדון. המלך קיווה שיהודי יליד מרוקו, אבל בעל נתינות אנגלית וניסיון מסחרי רב יצליח יותר מקודמיו בשליחותו העדינה, לרכוש נשק כדי להלחם בספרדים שהחזיקו עדיין במבצרים בחוף מרוקו ולבקש שיגור מהנדסים ובעלי מקצוע לבניית הנמל ולחימוש הצבא. ההצלחה לא האירה לו פנים כי אנגליה לא הייתה מעוניינת בהסתבכות עם ספרד. בתקופה מאוחרת נשלח ללונדון המתורגמן חיים טולידאנו מתיטואן.

במכנאס המשיך בתפקידו כסוכן המלך הרב הישיש משה מאמאן שהיה לו מונופול על שני מוצרי יצוא המסורתיים של מרוקו, שעווה ועורות לא מעובדים. מאז שנות השלושים של המאה היה נחשב לעשיר יהודי העיר והוא התחלק בעושרו עם הסוחרים היהודיים בתנז'ה ותיטואן ועודד אותם בהעניקו להם חלק מהעמלות. עושרו האגדי הביא לסכסוכים עם ראשי הקהילה כי הטילו עליו מסים לאין שיעור יותר גדולים משאר הקהילה. רבי משה מאמאן פנה לרבני פאס שהצדיקו אותו וקבעו כלל חדש שאין לקבוע לאדם מסים גבוהים מדי כדי שלא לחשוף אותו לתלאות השלטונות. "נדרשנו להודיע דעתינו בעניין הנבון החכם כה"ר משה בן מאמאן נר"ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מס ערך בגודל גבוה מכל העם והיה סובל ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג "להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה".

קהילת מכנאס לא קיבלה פסק זה מעולם. מצבו של רבי משה מאמאן השתפר מאוד ולא עתר עוד לפאס נגד קהילתו. הוא נחשב כבעל תורה נדיב ועוסק בצרכי ציבור באמונה. אולם עושרו גרם לסופו הטראגי : הוא נרצח בביתו בשנת 1763 על ידי גנבים שבאו לשודדו. ברם היועץ הקרוב ביותר למלך ובעל ההשפעה הגדולה היה סוחר יהודי ממראכש שהתיישב במכנאס ושמו מרדכי אשריקי שנשא התואר " לחזאן בכא", נגיד הקהילה. הוא עורר את קנאתם של הגוים בגלל הופעתו האצילה והתרחקותו מהענווה וההכנעה שצריכים לאפיין את הד'מי.

הוא הטיל את מרותו על כל בני הארץ – יהודים ומוסלמים. אולם גם בימי גדולתו לא שכח את בני עמו ולא התנשא עליהם. הוא היה להם למגן ומספר פעמים סיכל את מזימותיו של נסיך מולאי אליזיד. בנו חביבו של המלך הישיש שהיה ידוע בשנאתו ליהודים. מרדכי שכנע את המלך לשולחו לגלות רחוק מן החצר ועל כך ישלם בבוא הזמן בחייו כפי שנראה בהמשך. משורר התקופה רבי דוד בן אהרן חסין, חיבר שיר לכבודו.

אשר בו כוח וגבורה לעמוד בפני השררה

ועל ראשו לא יעלה מורא

על עושק רש עין יפקח

דבריו למלכים נשמעים כמו מסמרות נטועים

הקים נשיא בתוכנו עומד בעת צרה לנו….

השיר במלואו מובא בספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "

בין פרנסי הקהילה נוסיף עוד רבי שלום די לאמארורבי מרדכי די לאמאר סוחרים ובנקאים במאזאגאן, ברבאט הסוחר רבי שלמה די אבילה, במכנאס הגביר מסעוד בן זיכרי. בצד נדיבי לב אלה היו גם בין החצרנים יהודים שדאגו רק לעצמם וניצלו לרעה את מעמדם ובניהם שני אחים עתאלי שבאו מתוניס, האחים קרדוזו ואליהו לוי. על זה האחרון כותב הרב טולידאנו בספרו "נר המערב", "היה מיושבי ראשונה במלכות, והיה כמעט למשנה ומפקד עליון בהנהגת הממלכה".

טובים או רעים אין עוד מלך בתולדות מרוקו שהקיף עצמו במספר כה מרשים של יועצים וחצרנים יהודיים.

ברם גם יחסו הטוב והאהוד של המלך לא היה בכוחו לפטור את יהודי מרוקו מהבצורת והרעב הגדול שפקדו את המדינה בשנים 1779 עש 1782 ותבעו קורבנות רבים. אולם בסיכומו של דבר מלכותו של סידי מוחמד הייתה תקופת התאוששות ופריחה שכמוה לא תחזור עוד.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 76-74