דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב
המאבק ב'ספר הלבן', משנת 1939 , היה משימה ציונית יהודית שהביא לאימוץ מדיניות של עלייה – ב' העלייה הבלתי לגאלית, שהוגדרה גם כהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות, כמו: 'עלייה –ג" )'עלייה לוחמת', 'עלייה מזוינת', 'מרד עלייה', ('עלייה יבשתית' )מארצות המזרח הקרוב(, עלייה ד' )זיוף מסמכים(, 'עלייה ה' 'עלייה פרטית' )נישואין פיקטיביים(, ' עליית כנף' )הטסת יהודים(. השימוש –במונחים אלה נועד, כנראה, להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב הישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה ב'ספר הלבן' של שנת 1939.
בדיון בסוכנות היהודית, דצמבר 1938 , הגדיר דוד בן גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ"לא – מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה". 76 רק לאחר שבן גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה – מתכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי ולא חשאי כדי ליצור לחץ ציבורי בינלאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל, "אין ציונות בלי עלייה ויותר מבכל זמן בשעה זו ]…[ נעשה אותה גם בכוח ]…[ אין לנו שום נשק אפקטיבי ובטוח יותר מהעלייה עצמה ]…[ הפסקת העלייה לא תיתכן אלא בכוח הכידונים הבריטים, המשטרה הבריטית והצי הבריטי".
מרד העלייה לא התממש מפני שמשה שרתוק ושאול אביגור ]שניהם ממנהיגי היישוב המאורגן[ לא תמכו בהצעת בן גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב שהוקמו על ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה והן כדי לשמר את האינטרסים הגלובליים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי בבחירה ובמסגר תנועתית, וגם מניעת יהודי אירופה להגר לארץ אחרת כדי לשפר את מצבם הכלכלי מאשר לפלשתינה- א"י. לכן, כששערי הארץ ננעלו חיפשה התנועה כול דרך ואף להסתכן בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה אחרי מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.
הסוציולוגיה רואה בנדודים ממקום למקום ואף באותה עיר כהגירה. לא כל שכן מעבר מארץ לארץ. ככלות הכול העלייה לארץ ישראל נתפסה כזכות טבעית של יהודים. התפיסה הדתית ראתה בעלייה לארץ ישראל מצווה, "כי ארץ ישראל היא המולדת אליה שבים וכארץ השייכת לכלל – היהודים". הדילמה שעמדה בפני התנועה הציונית הייתה, מחד גיסא, חשש מעלייה המונית לא"י שהייתה עשויה להקשות עליה לווסת ולקלוט אותה ומאידך גיסא, לעמוד על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה א"י. בעיני התנועה הציונית –התיישבה עמדה זו עם הצהרת בלפור וכתב המנדט שאין בה רמז לעלייה בלתי לגאלית. הדגשה לא במקור [א.פ]
חגית לבסקי ציינה, כי,
"התנועה הציונית מקרה ספציפי של תנועת לאומית שהיא גם תנועת הגירה ותנועת התיישבות, ומוסכם על כל פלגיה, שהיא, התנועה הציונית, לא התכוונה להיות עוד ארגון להצלת יהודים אד הוק, משום שהכירה בחוסר התכלית שבכך ובמגבלות יכולתו של ארגון וולונטרי". ציטוט זה העמיד את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב'תחרות' עם הארגונים היהודים האמריקאים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו בפעילותם הצלה וסיוע ליהודים משארית הפליטה להגר לארצות אחרות מלבד לפלשתינה א"י.
יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה- 80 של המאה שעברה, ראה בהגירה תופעה כלל אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו "הגירה מבטאת את שאיפת היחיד ]…[ ונועדה ]…[ לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי. אלא שלדעתו לעלייה יש ]…[ "אלמנטים של טובת הכלל". גור אלרואי טען "שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: "עלייה שונה מכל הגירה" והיא ]…[ "אמצעי לפיתוח ישות לאומית". לשיטתו ]…[ "ההגירה לארץ ישראל מבוססת אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד". לפי אלרואי ]…[ "השימוש במונחים הלועזיים: 'אימגרנטים' ו'אמיגרציה' במקום עולים ועלייה נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול". למונח עלייה הוענק ממד ערכי, "החלו להיווצר מיתוסים לאומיים חדשים שלא היו קודם לכן. השפה, מגויסת למטרות לאומיות ]…[ עצם השימוש במונחים אלו, מעיד על גישה ערכית ולעתים אף שופטת ומתריסה שאין לה מקום במחקר ההיסטורי".
המיתוס הציוני הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל התנפץ במידה מסוימת מול עולים שלא עמדו – בקריטריונים החלוציים והייתה למעשה הגירה. עדית זרטל טענה, שאנשי העלייה הרביעית והחמישית: "לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי ציוני. -המעפילים שוב לא היו המטרה עצמה או הערך העליון של הפעולה, אלא מכשיר, אמצעי הניגוח העיקרי בידי ההנהגה הציונית כנגד המדיניות הבריטית".
אחרי מלחמת העולם השנייה נאלצה התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית כדי לחזק את היישוב בארץ ישראל ולהציל את שרידי השואה. העלייה ההמונית נתפסה אז כאמצעי לחץ בינלאומי על בריטניה. פוטנציאל העולים שעמד לרשות התנועה הציונית היה שרידי השואה יוצאי מזרח אירופה ויהודי ארצות המזרח והאסלאם. מדיניות עלייה זו תומרנה בידי גורמים פוליטיים שהרכיבו את הסוכנות היהודית, תנועת העבודה, האגף האזרחי והאגף הדתי. בין היתר, לצורך שימור חלוקת העולים המאוזנת ]הפריטטית, ב.ד[ בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה א"י.
הקשר של התנועה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב.
אחרי מלחמת העולם השנייה החלה התנועה הציונית בארץ ובחו"ל לחפש יהודים גם מעבר ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים. יחיעם ויץ שחקר את קשריה של התנועה הציונית עם יהדות המזרח וארצות האסלאם טען שהקשרים היו "מצומצמים ובלתי סדירים". לשיטתו, עקב תוצאות מלחמת העולם השנייה הפכה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור העם וארץ ישראל. אליהו לולו] הכרמלי[, יו"ר הסתדרות 'פועלי המזרח' בירושלים ומראשי 'מפא"י', היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח ]…[ מצרים הסמוכה 'טרה אינקוגניטה' ]אדמה עלומה, ב.ד[, נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה ]ראש הנקרה, ב.ד[, מעבר להרי החושך".
בדיון במזכירות מפא"י (24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה עמד אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על האתגר העומד בפני התנועה הציונית ולפני הישוב בארץ ]…[ ו"הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונכחדת". לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ]…[ "שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות". שאול מאירוב )אביגור( ראש המוסד לעלייה ב', אמר באותו דיון ש"את העלייה מארצות המזרח התחלנו כאשר נסגרו בפנינו ארצות אירופה". ואילו אהרון כהן, השליח לאיראן, טען ]…[ ש"אלמלא סגירת השערים וחיפוש הדרכים להצלת פליטי אירופה, ספק רב אם היינו מגיעים ליהדות המזרח".
גם החרדה מפני גורל דומה ליהדות המזרח לזה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשינוי יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן גוריון – בראשית 1943 ]…[ "לא צריך לחכות ש'פולין תחזור' שם ]'הפרהוד' עיראק, ב.ד[. ניתן להניח, שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והישוב שהתבססו על ניסיונה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ואל מול מוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. אסתר מאיר גליצנשטיין טענה –
ש"הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח אלמנט לא פרודוקטיבי ]…[ "שלא סיפק את העבודה הצפויה". להערכתה קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לא"י ]…[ "בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה" ]…[ ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן". ומכאן שפעילות התנועה הציונית בארצות האסלאם הייתה מצומצמת. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב ה'פרהוד' בעיראק ) 1941 ( שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- תקופת הממלוכּים
אלמתוכַּל
בין החליפים העבאסים הקנאים יש להזכיר את אלמתוכל (847—861), שציווה להרוס את בתי הפולחן החדשים אשר הקימו ״אנשי החסות״ מאז הכיבוש המוסלמי. הוא אסר על ״אנשי החסות״ לשמש בפקידות או להראות בפומבי את הצלבים, וציווה לשים על פתחיהם צורות שדים מעץ. ׳גם החליף אלמַקתַדר (908—932) ציווה בשנת 909, כי לא יועסקו יהודים או נוצרים בשום משרה ממשלתית פרט לרפואה ולשולחנות. גם הוא גזר עליהם ללבוש בגדים בצבע הדבש ולתלות פיסות בד צבעוניות על בגדי ילדיהם.
אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה הראשון (מילולית: הנסמך על האל), אבו אל-פצ'ל (קרי: פדל) ג'עפר בן אל-מעתצם באללה (בערבית: المتوكل على الله الاول, ابو الفضل جعفر بن المعتصم بالله) נולד במרץ821 והיה הח'ליף העבאסי ששלט בסאמרא בין השנים 847 ל-861. הוא ירש את אחיו אל-ואת'ק הראשון וזכור כמי ששם קץ למיחנה, הניסיון דמוי האינקוויזיציה של קודמיו לכפות את הפרשנות התאולוגית של האסכולה המעתזלית.
אלחאכּם באמר אללה
רדיפות רציניות אירעו בימיו של החליף הפאטמי אלחאכּם באמר אללה (996—1020). בתחילה היה שלטונו סובלני ונוח ל״ד׳מי״. באחת מן המגילות אשר נמצאו ב״גניזה״, שחוברה בשנת 1012 — ובה תיאורים מתולדות יהודי מצרים, נאמר על החליף כי נהג ״את כל המלוכה ברוחב לב ובטוב שכל… אהב צדק וישנא רשע (השווה תהלים,מ״ה, ח) ויעמד שופטים בארץ לדון דין צדק ולשפוט משפט אמת…״ אולם לפתע שינה החליף את טעמו. הוא פקד על ״בני החסות״ ללבוש בגדים שחורים; בבית המרחץ היה על הנוצרים לשאת על חזיהם צלבים כבדים, ועל היהודים — צורות ראש עגל. כן פקד להחריב בתי־תפילה. לפי המסמכים שנתגלו ב״גניזה״, נהרסו באותה תקופה בתי־הכנסת לא רק במצרים אלא בכל המדינה: בארץ־ישראל ובטריפוליס שבסוריה. הרבה נוצרים התאסלמו אז, בעוד שבין היהודים מעטים בלבד בגדו בדתם. לבסוף התיר החליף לאלה שהתאסלמו מאונס לחזור לדתם מתוך הנחה, שמוסלם מאונס אינו מוסלם אמיתי, וכן הירשה להקים מחדש את בתי־התפילה. את רדיפות ״אנשי החסות״ בימי אלחאכּם, ואת ביטול הגזירות על־ידיו, נוטים לייחס למחלת־רוח שתקפתהו.
לאחר מכן שוב מוצאים אנו בחצר הפאטמים פקידים לא־מוסלמים במשרות ממשלתיות גבוהות, וכדי לתרץ עובדה זו נאלצו חכמי־הדת המוסלמים להמציא תיאוריה מיוחדת. אבו סלאם (מת בשנת 1254) מסביר, כי נוצרי או יהודי יכול לשמש אפילו במשרת וזיר, בתנאי שיהא לו שלטון של הוצאה לפועל בלבד (״וזָארַת אלתַּנְפִיד׳״) ולא של יפוי־כוח כללי (״וזָארַת אלתפויד'״), המאפשרת יוזמה עצמית. גם אלמַקריזי מספר, כי על אף הגזירות שהיו מתחדשות מדי פעם היו הרבה פקידים לא־מוסלמים שהתרברבו על המוסלמים.
הערת המחברת: הכוונה ל״גניזה״ שנמצאה בבית־הכנסת של ה״ארצישראלים״ באלפסטאט (היא קהיר העתיקה) ושנחשפה בסוף המאה הקודמת. בחדרי ה״גניזה״ של הקהילות היהודיות נהגו לגנוז כל כתב, אשר נזכר בו שם ה׳, ולפיכך אין להשמידו — מנהג אשר היה נפוץ גם בחוגים לא־יהודיים. ב״גניזת קהיר״ נשתמרו זה למעלה מאלף שנה אלפי ספרים, מכתבים ומסמכים אחרים בעברית, בארמית, בערבית ובלטינית (עפ״ר באותיות עבריות!) המאירים באור חדש את כל התפתחותנו הספרותית ותורמים תרומה חשובה ביותר לתולדות הקהילית היהודיות מספרד ומארוקו במערב ועד עדן והודו במזרח. הם חשובים ביותר גם להכרת כלל ההתפתחויות הכלכליות בימי־הביניים ולתולדות המסחר בעולם המוסלמי והנוצרי כאחד. זה למעלה משישים שנה עוסקים חוקרים רבים בעולם בשרידי ה״גגיזה״ המצויים עתה למשמרת בספריות אחדות באירופה ובארצות־ הברית.
תקופת הממלוכּים
אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמלה אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:
על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספר מאגנס, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.
״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה — יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה.
כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים
-עמ' 273-271
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
Alors qu’en 1949 le sultan disait regretter les éventuels départs, mais ne pas vouloir les interdire, Mohammed V affirmait maintenant vouloir, dans l’intérêt même du pays retenir les Juifs, et allait même jusqu’à considérer les candidats au départ comme des « déserteurs ».
Des propos dont il faut toutefois relativiser la portée. Dans un premier temps, le problème de l’émigration vers Israël, reçut une solution plus humanitaire que politique, malgré les pressions exercées par les organes de presse de l’Istiqlal. Il était impossible de stopper un tel mouvement. Au moment de l’indépendance, près de 60 000 candidats au départ étaient inscrits dans les bureaux de la Kadima (« En Avant »), et 20 000 d’entre eux disposaient même de passeports émis par les anciennes autorités du Protectorat. Le gouvernement se refusa à annuler la validité de ces passeports, à la grande colère du quotidien El-Rai el-An: qui réclamait, au nom de la solidarité arabe, l’arrêt total de l’émigration organisée :
Nous ne pouvons tolérer que les sionistes impérialistes recrutent parmi les Juif marocains, qui sont des citoyens du royaume, les futurs colons d’une terre arabe qui appartient aux Palestiniens. Nous ne pouvons être complices de cette injustice C’est pourquoi le ministère de l’Intérieur doit prendre les mesures immédiates qui s’imposent : ne plus accorder de passeports collectifs aux Juifs et ne pas autoriser le départ de ceux qui veulent se rendre en Israël,
Le camp de transit de la route de Mazagan, où Kadima regroupait avant leur départ les candidats à l’alyah, continua à fonctionner sans entraves après la proclamation officielle de l’indépendance le 2 mars 1956. Fin mai, les autorités annoncèrent toutefois leur intention de mettre fin à l’immigration organisée et de fermer définitivement le camp de la route de Mazagan, « cet État dans l’État ».
Des policiers furent immédiatement postés à l’entrée pour arrêter le flot des nouveaux venus, qui s’était accéléré au fur et à mesure des rumeurs sur l’interdiction prochaine de l’immigration. À ce moment, les baraques de fortune prévues pour 1 500 personnes accueillaient 9 000 candidats à l’alyah dans des conditions sanitaires effroyables. Les autorités tentèrent, en vain, de les disperser, par la persuasion d’abord, par la menace ensuite, et de les convaincre de revenir dans leurs foyers.
Les autorités marocaines se trouvaient désormais confrontées à un dilemme : que faire de ces milliers de candidats au départ ? La question était complexe et avait de nombreux enjeux internationaux. Le Maroc à peine indépendant pouvait-il se permettre de violer le principe de la liberté de circulation inscrit dans la Déclaration des droits de l’homme, à laquelle il venait : adhérer et de violer les engagements pris ?
Des négociations secrètes s’engagèrent avec Jo Golan, représentant du Congrès juif mondial, et aboutirent, à la mi-juin 1956, à un sage accord prévoyant l’évacuation du camp dans un délai de trois mois.
Toutes les personnes munies de passeports valables seraient autorisées à partir, discrètement de nuit, en dehors des heures de travail normal du port et de l'aéroport de Casablanca. Le sultan, qui avait participé personnellement à ces négociations en recevant Jo Golan, lui avait avoué qu’il autorisait les départs à contrecœur, estimant que la place des Juifs était au Maroc. Il en rendait en partie responsable son exil à Madagascar, qui ne lui avait pas permis d’être plus proche de ses sujets juifs pour les préparer à recevoir l’indépendance de leur pays.
L’application pratique de cet accord secret se heurta à des difficultés imprévues, notamment l’opposition de certains ministres de l’Istiqlal et le regain de tension au Moyen-Orient, avec la nationalisation par Nasser du canal de Suez, fin juillet 1956. Devant l’impasse, Si Bekkaï porta l’affaire devant le Conseil des ministres, le 20 septembre 1956. Le sultan, tres préoccupé par ce problème qui risquait d’entacher injustement le prestige de son pays, avait demandé une semaine auparavant aux dirigeants de la communauté de Casablanca de convaincre leurs coreligionnaires de ne pas quitter le Maroc. Mais convaincre n’est pas contraindre.
Aussi, après avoir demandé aux ministres s’ils avaient des objections contre l'accord, et après que nul d’entre eux n’eut exprimé d’opposition, Mohamed V avait conclu devant leur silence par cette formule d’apaisement : « Les Israélites aussi sont mes fils et je les aime. Je ne sais pour quelle raison il y en a qui veulent partir mais, si c’est leur volonté, que Dieu leur pardonne ! »
En tout cas, le chef de la Sûreté nationale, pourtant réputé pour son énergie et sa sévérité, leur pardonna, car, malgré la surveillance policière – ou à cause des faiblesses des policière -, près de 4 000 nouveaux candidats au départ s’étaient infiltrés dans le camp à mesure qu’il se vidait. Par mesure humanitaire, les autorités fermèrent les yeux sur ces arrivées imprévues.
La première crise de l’émigration trouva donc une solution humanitaire digne du tempérament de Mohammed V. L’aspect politique restait entier. Pour les 220 000 Juifs qui restaient au Maroc, le problème de la liberté d’émigration devint, pour des années, le principal sujet de préoccupation et, pour les partis politiques marocains, un des enjeux de leurs luttes. Ce problème empoisonna les relations judéo-musulmanes jusqu’à la mort de Mohammed V.
Le Congrès juif mondial, qui s’était imposé comme l’interlocuteur privilégié des jeunes autorités marocaines, après qu’il leur eut apporté son soutien dans la lutte pour l’indépendance, opta pour une solution risquée, mais généreuse : la référence à la Charte des Droits de l’homme qui garantit la liberté imprescriptible de circuler et d’émigrer au pays de son choix – y compris Israël.
Dès novembre 1955, la Voix des communautés reproduisit largement les déclarations en ce sens des représentants les plus qualifiés des deux grands partis politiques marocains aux deux grands journaux juifs de Londres. Au correspondant du Jewish Observer, Me Abderrahim Bouabid, représentant permanent de l’Istiqlal à Paris et membre de son bureau politique, avait confié :
La liberté de circuler ou de quitter le Maroc est une des libertés individuelles dont doivent jouir tous les citoyens marocains, sauf en des circonstances exceptionnelles, comme en temps de guerre par exemple… Personnellement, je ne vois aucun inconvénient à ce que les Juifs marocains entretiennent des liens familiaux, culturels ou spirituels avec ceux (de leurs frères) établis en Israël. Notre vœu le plus cher est que la paix et le calme reviennent au Moyen-Orient afin que les relations deviennent normales entre musulmans, chrétiens et juifs.
De son côté, le secrétaire général par intérim du PDI, Me Benjelloun, avait assuré au correspondant parisien du Jewish Chronicle :
Puisque nous venons de vous affirmer que nous admettons la libre circulation des personnes, nous considérons qu ’aucun citoyen, quelle que soit sa confession, ne doit être privé de ce droit, et nous n’avons jamais envisagé d'en priver nos compatriotes israelites ni de nom opposer à leur liberté dans ce domaine, Nous considérons que l'émigration des Juifs marocains vers Israël est due en partie à un manque de confiance en l’avenir, et nous estimons que cette émigration est encouragée par une propagande abusive… Nom insistons sur le fait que notre appel est de nature à les persuader que tous les domaines de la vie marocaine leur étaient accessibles sans aucune restriction et que cette considération devrait les inciter à demeurer dam leur pays…
Dans ces conditions, il était compréhensible que le représentant du Congrès juif mondial, Jo Golan, ait pu conclure avec le chef de la Sûreté, Mohamed Laghzaoui, un accord qui revenait à confirmer le droit à la libre circulation, tout en interdisant l’émigration organisée. L’accord stipulait, en effet, que les Juifs marocains qui le désireraient pourraient continuer à quitter individuellement le pays au moyen de passeports valides délivrés sans entraves par le ministère de l’Intérieur.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 58-60