דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

המאבק ב'ספר הלבן', משנת 1939 , היה משימה ציונית יהודית שהביא לאימוץ מדיניות של עלייה – ב' העלייה הבלתי לגאלית, שהוגדרה גם כהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות, כמו: 'עלייה –ג" )'עלייה לוחמת', 'עלייה מזוינת', 'מרד עלייה', ('עלייה יבשתית' )מארצות המזרח הקרוב(, עלייה ד' )זיוף מסמכים(, 'עלייה ה' 'עלייה פרטית' )נישואין פיקטיביים(, ' עליית כנף' )הטסת יהודים(. השימוש –במונחים אלה נועד, כנראה, להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב הישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה ב'ספר הלבן' של שנת 1939.

בדיון בסוכנות היהודית, דצמבר 1938 , הגדיר דוד בן גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ"לא – מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה". 76 רק לאחר שבן גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה – מתכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי ולא חשאי כדי ליצור לחץ ציבורי בינלאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל, "אין ציונות בלי עלייה ויותר מבכל זמן בשעה זו ]…[ נעשה אותה גם בכוח ]…[ אין לנו שום נשק אפקטיבי ובטוח יותר מהעלייה עצמה ]…[ הפסקת העלייה לא תיתכן אלא בכוח הכידונים הבריטים, המשטרה הבריטית והצי הבריטי". 

 מרד העלייה לא התממש מפני שמשה שרתוק ושאול אביגור ]שניהם ממנהיגי היישוב המאורגן[ לא תמכו בהצעת בן גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב שהוקמו על ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה והן כדי לשמר את האינטרסים הגלובליים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי בבחירה ובמסגר תנועתית, וגם מניעת יהודי אירופה להגר לארץ אחרת כדי לשפר את מצבם הכלכלי מאשר לפלשתינה- א"י. לכן, כששערי הארץ ננעלו חיפשה התנועה כול דרך ואף להסתכן בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה אחרי מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.

 הסוציולוגיה רואה בנדודים ממקום למקום ואף באותה עיר כהגירה. לא כל שכן מעבר מארץ לארץ. ככלות הכול העלייה לארץ ישראל נתפסה כזכות טבעית של יהודים. התפיסה הדתית ראתה בעלייה לארץ ישראל מצווה, "כי ארץ ישראל היא המולדת אליה שבים וכארץ השייכת לכלל היהודים".  הדילמה שעמדה בפני התנועה הציונית הייתה, מחד גיסא, חשש מעלייה המונית לא"י שהייתה עשויה להקשות עליה לווסת ולקלוט אותה ומאידך גיסא, לעמוד על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה א"י. בעיני התנועה הציוניתהתיישבה עמדה זו עם הצהרת בלפור וכתב המנדט שאין בה רמז לעלייה בלתי לגאלית. הדגשה לא במקור [א.פ] 

 חגית לבסקי ציינה, כי,

"התנועה הציונית מקרה ספציפי של תנועת לאומית שהיא גם תנועת הגירה ותנועת התיישבות, ומוסכם על כל פלגיה, שהיא, התנועה הציונית, לא התכוונה להיות עוד ארגון להצלת יהודים אד הוק, משום שהכירה בחוסר התכלית שבכך ובמגבלות יכולתו של ארגון וולונטרי". ציטוט זה העמיד את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב'תחרות' עם הארגונים היהודים האמריקאים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו בפעילותם הצלה וסיוע ליהודים משארית הפליטה להגר לארצות אחרות מלבד לפלשתינה א"י.  

יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה- 80 של המאה שעברה, ראה בהגירה תופעה כלל אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו "הגירה מבטאת את שאיפת היחיד ]…[ ונועדה ]…[ לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי. אלא שלדעתו לעלייה יש ]…[ "אלמנטים של טובת הכלל".  גור אלרואי טען "שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: "עלייה שונה מכל הגירה" והיא ]…[ "אמצעי לפיתוח ישות לאומית". לשיטתו ]…[ "ההגירה לארץ ישראל מבוססת אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד". לפי אלרואי ]…[ "השימוש במונחים הלועזיים: 'אימגרנטים' ו'אמיגרציה' במקום עולים ועלייה נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול". למונח עלייה הוענק ממד ערכי, "החלו להיווצר מיתוסים לאומיים חדשים שלא היו קודם לכן. השפה, מגויסת למטרות לאומיות ]…[ עצם השימוש במונחים אלו, מעיד על גישה ערכית ולעתים אף שופטת ומתריסה שאין לה מקום במחקר ההיסטורי".

המיתוס הציוני הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל התנפץ במידה מסוימת מול עולים שלא עמדו – בקריטריונים החלוציים והייתה למעשה הגירה. עדית זרטל טענה, שאנשי העלייה הרביעית והחמישית: "לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי ציוני. -המעפילים שוב לא היו המטרה עצמה או הערך העליון של הפעולה, אלא מכשיר, אמצעי הניגוח העיקרי בידי ההנהגה הציונית כנגד המדיניות הבריטית".

אחרי מלחמת העולם השנייה נאלצה התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית כדי לחזק את היישוב בארץ ישראל ולהציל את שרידי השואה. העלייה ההמונית נתפסה אז כאמצעי לחץ בינלאומי על בריטניה. פוטנציאל העולים שעמד לרשות התנועה הציונית היה שרידי השואה יוצאי מזרח אירופה ויהודי ארצות המזרח והאסלאם. מדיניות עלייה זו תומרנה בידי גורמים פוליטיים שהרכיבו את הסוכנות היהודית, תנועת העבודה, האגף האזרחי והאגף הדתי. בין היתר, לצורך שימור חלוקת העולים המאוזנת ]הפריטטית, ב.ד[ בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה א"י.

הקשר של התנועה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב.

אחרי מלחמת העולם השנייה החלה התנועה הציונית בארץ ובחו"ל לחפש יהודים גם מעבר ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים. יחיעם ויץ שחקר את קשריה של התנועה הציונית עם יהדות המזרח וארצות האסלאם טען שהקשרים היו "מצומצמים ובלתי סדירים". לשיטתו, עקב תוצאות מלחמת העולם השנייה הפכה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור העם וארץ ישראל. אליהו לולו] הכרמלי[, יו"ר הסתדרות 'פועלי המזרח' בירושלים ומראשי 'מפא"י', היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח ]…[  מצרים הסמוכה 'טרה אינקוגניטה' ]אדמה עלומה, ב.ד[, נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה  ]ראש הנקרה, ב.ד[, מעבר להרי החושך".

בדיון במזכירות מפא"י  (24.11.42)  לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה עמד אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על האתגר העומד בפני התנועה הציונית ולפני הישוב בארץ ]…[ ו"הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונכחדת". לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ]…[ "שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות". שאול מאירוב )אביגור( ראש המוסד לעלייה ב', אמר באותו דיון ש"את העלייה מארצות המזרח התחלנו כאשר נסגרו בפנינו ארצות אירופה". ואילו אהרון כהן, השליח לאיראן, טען ]…[ ש"אלמלא סגירת השערים וחיפוש הדרכים להצלת פליטי אירופה, ספק רב אם היינו מגיעים ליהדות המזרח".

גם החרדה מפני גורל דומה ליהדות המזרח לזה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשינוי יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן גוריון – בראשית 1943 ]…[ "לא צריך לחכות ש'פולין תחזור' שם  ]'הפרהוד' עיראק, ב.ד[. ניתן להניח, שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והישוב שהתבססו על ניסיונה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ואל מול מוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. אסתר מאיר גליצנשטיין טענה –

ש"הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח אלמנט לא פרודוקטיבי ]…[ "שלא סיפק את העבודה הצפויה". להערכתה קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לא"י ]…[ "בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה" ]…[ ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן". ומכאן שפעילות התנועה הציונית בארצות האסלאם הייתה מצומצמת. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב ה'פרהוד' בעיראק ) 1941 ( שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר