יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

פרק שלישי:

עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

לאחר גל ההגירה הגדול בעל האופי הדתי החזק של השנים 1947 – 1950, העליה לישראל הואטה במידה ניכרת. המצב עמד להשתנות מכל-וכול במסגרת העימות בין התנועה הלאומית המרוקנית, לבין הרשויות הצרפתיות שהתקשו להשלים עם המעשה הבלתי־נמנע של סיום שלטון הקולוניאליזם.

הממשלות של הרפובליקה הרביעית נקטו במדיניות של זירוז הליכים כדי להציל את ״מרוקו הטובה והישנה״ ולא היססו להדיח ב-20 באוגוסט 1953, בשיא המשבר בין הארמון לבין הרזידאנס, את הסולטן מוחמר החמישי שישב בגלות עם משפחתו, במדגסקאר, ולהחליפו בשליט-בובה בשם מולאי עראפה, שנתמך על ידי הגלאואי של מרקש.

מעתה ואילך, הנתק בין המרוקנים לצרפת היה רשמי, מציאות אשר פגעה קשות בקהילה היהודית. אם פעם חלמה יהדות מרוקו על שותפות עם השלטון הקולוניאלי, ועל השתלבות בחיק המכלול הצרפתי, הרי שכעת נוכחה לדעת ששאיפה זו אינה זוכה לתגובה באותו מטבע. סירובם של השלטונות הקולוניאליים להחיל על מרוקו את הוראות צו קרמייה (Cremieux) – שאפשרו את התאזרחותם של היהודים האלג׳ירים כאיש אחד – ואכיפה מחמירה של שתי תקנות לענייני יהודים בין השנים 1940 ו־1942, פוגגו את אשליותיהם של רבים. רק מיעוט מבוטל, של אנשים שמוצאם בשכבות האמידות ביותר של האוכלוסייה, עדיין האמין ביתרונות של התבוללות ושל שותפות עם צרפת.

אולם אין זה אומר, שהיהודים המרוקנים ראו בעין יפה את השפעתה הגוברת של תנועה לאומית בעלת קונוטציות איסלמיות חזקות. נדירים ביותר היו הפעילים היהודיים של ״איסתיקלאל״. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים, באופן טבעי, לשושלת העלאווית, הרי מצאו לנכון לנקוט בזהירות, ולהתרחק מן היצרים הפוליטיים ששררו באותה עת, מחשש שמא יהפכו לכלי בידי אחד מן הצדדים בעימות.

הנייטראליות הבלתי־אפשרית הזאת גרמה להם להרגיש כנתונים בין הפטיש לסדן, וכמטרות מסומנות לכל מעשה אלימות. כך קרה ביום השנה הראשון להדחתו של מוחמד החמישי, 20 באוגוסט 1954, בכפר סידי קאסם (פטי־ז׳אן), המצוי במרחק של כעשרים קילומטרים ממקנס.

בסידי קאסם לא התקיימה קהילה יהודית סדירה; אולם סוחרים יהודים ממקנס עבדו בשוק בעיירה ושהו שם במשך ימי החול, וחזרו לבתיהם לשבתות וחגים.

בתחילת אוגוסט 1954, החוגים הלאומנים המרוקנים פתחו בשביתה, ולחצו על הסוחרים היהודיים לסגור אף הם את חנויותיהם. בפטי-ז׳אן, הרשויות הצרפתיות דרשו מהיהודים שלא לעשות זאת, והבטיחו להם תמורת זאת הגנה של כוחות הביטחון – הבטחה כוזבת, כפי שהתברר.

ב-3 באוגוסט 1954, מפגינים תקפו את החנויות היהודיות הפתוחות; הם כיוונו במיוחד לחנויות של יהודים, כפי שתיאר עד ראייה לטבח:

״כוחות הביטחון, שידעו מהו הלך־הרוחות של האוכלוסייה, ואשר אחרי הפרובוקציה שלהם נטשו את המתחם של המקומיים, כדי לצאת להגן על הרובע האירופי, השתתפו כמשקיפים בטבח, למרות קריאות נואשות לעזרה, וטענו שאין להם פקודות מרבאט ושהם ממתינים לתגבורת.

רק ארבע שעות לאחר תחילת הפרעות, לקראת 10:30, המשטרה, שהגנה אך ורק על הרובע האירופי, החלה להקים מחסום, ולירות על הפורעים, שהחלו לברוח לכל עבר; החיילים שהגיעו, 300 במספר, רדפו אחריהם. הדבר החשוד היה הכשל החמור של המשטרה, אבל יותר ממנו – המשמעת המחשידה של הפורעים, שהתקיפו אך ורק את החנויות של היהודים ונמנעו בקפידה מפגיעה בחנויות של מוסלמים, ובאלו של חברות צרפתיות וזרות – מה שהיה בל-ייאמן עוד יותר.

וכך, כאשר הגיעו אל מחסני SCAM ורצו לשרוף אותם, בדקו תחילה מי הבעלים. כשהתברר להם שמדובר בחברה צרפתית, טרחו לחוס עליה והמשיכו הלאה, לנכסים יהודיים נוספים.״

הטבח בפטי־ז׳אן תבע 6 קורבנות, שנקברו בדיסקרטיות גדולה במקנס. בתום תקופת האבל, ועד הקהילה הפיץ מכתב גלוי בבתי-הכנסת. המסר נוסח, בכוונה, חלקו בעברית וחלקו ביהודית־ערבית, היות שבאווירת הפחד שבה חיה הקהילה, היה מקום לחשש שזעקת הכאב הזאת תובן בצורה עוינת, אם תיפול בידיים זרות של צרפתים או מוסלמים. וכך נאמר בכתוב:

"אל נקמות! מי ראה זוועות שכאלה, מי שמע סיפורי עוולה! בני ישראל נרצחים ונשרפים כמו בבית-מטבחיים. איזה לב לא ייקרע! אהה! אבות ובנים נשחטו באותו היום… רוצחים רוויי שנאה, פראים ואכזרים, עינו אותם בארבע מיתות בית דין. ראה אלוהים והבט, הענש אותם כראוי להם! לנשמת אחינו היקרים והאהובים, שהוקרבו כשעיר לעזאזל על המזבח, קורבנות למען עם ישראל, למען קידוש שמך האלוקי, אך ורק מפני שהם בני העם הנבחר, עם הספר, ספר תורתך הקדושה, נשחטו, נרצחו ונשרפו בגלל היותם יהודים… אל הרחמים יושיב אותם בקרב הצדיקים בגן העדן ויקומו לתחייה בחסדו באחרית הימים!״

עד כאן בעברית, ואילו ההמשך היה בדיאלקט ערבי, והיה בעל אופי ציוני ניכר:

"אחים יקרים,

עלינו לדעת, שמה שקרה לאנשים הללו, עלול לקרות לכל אחד מאיתנו, מאחר שהקורבנות הללו לא הואשמו בשום דבר, ולא עשו דבר לא בידיים ולא ברגליים. הם נרצחו אך ורק מפני שהיו יהודים, מה שאומר, שהיו קורבנות שהוקרבו בתור כפרה לקהילה היהודית כולה. אין זה דבר של מה-בכך, לאבד שש נשמות טהורות באותו היום, משום שעבורנו, כל יהודי שווה ערך לאנושות כולה, כפי שאומר הכתוב: "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". ופירושו של דבר שאיתם איבדנו שישה עולמות. במקרים שכאלה, בקרב עמים אחרים, היו מקימים יד זיכרון מאבן. אולם אנו, בני ישראל, רואים את הדרך הטובה ביותר לשמור את זכרם לעד, בנטיעת יער בארך ישראל. ככל שהיער הזה יגדל, כך יישמר זכרם. עבורנו, זוהי הדרך הטובה ביותר להקל על משפחות הקורבנות, משום שבכך יש הן הבעת כבוד למתים, הן נחמה לאבלים, וגם שבח לכל ישראל, ובנוסף לכך קיום מצוות יישוב ארך ישראל."

פרשת ״פטי-ז׳אן גרמה לתוצאות קשות. התגברות חוסר-הביטחון והשפל הכלכלי שנגרם עקב כך, יצרו בקרב רבדים מסויימים באוכלוסייה היהודית פסיכוזה ממש, מרוב להיטות לעזוב את הארץ. כולם רצו לצאת ממרוקו, לפני שיהיה מאוחר מדי. עשרות אלפי מועמדים להגירה התנפלו על משרדי ״קדימה״. בחודש אוגוסט נרשמו 1,032 עזיבות, 1,612 בספטמבר, 973 באוקטובר, 1,662 בנובמבר ובדצמבר 1954 – 2,214. תנועה זו לא פסקה במשך כל שנת 1955, שבה היו 25,000 עזיבות. והמספרים היו גדולים עוד יותר, אלמלא ישראל, שמיתנה את התופעה עקב המדיניות שלה לסלקציה בקרב העולים.

לנוכח התנועה הזאת, שבאמת נראתה כמו הגירה המונית, הרזידאנס החלה לחשוש בכל הרצינות, עקב עזיבתם של אנשים מהסוג שנחשב לנחוץ להמשך הנוכחות הצרפתית, דבר אשר עלול היה לפגוע עוד יותר באיזון העדין הפנימי שבין התומכים בצרפת לבין יריביה. זאת, בנוסף להאשמות נגד הסוכנות היהודית בגלל מדיניות הסלקציה שלה, לפיה לקחו רק את שמנה וסלתה של היהדות המרוקנית, את הבריאים ובעלי המקצוע, והשאירו את החולים ואת המקרים הסוציאליים לנטל על הקהילות.

נוסף לכך, הרזידאנס נאלצה להביא בחשבון את אי-הנחת של ״המאחזן, ואת תלונותיהם של הלאומנים לנוכח שטף העזיבות הזה החסר-כל-תקדים. לדעתם, הדבר היה חסר-הצדקה. הנציג לאקוסט, הנתון ללחצים סותרים, זימן ב-1 באפריל 1955 את מנהל ״קדימה״, עמוס ארבל, כדי להורות לו, ללא מיתון בניסוח, שחייבים להאט את הקצב: ״אתם שולחים יותר מדי אנשים. לפי המידע שבידינו, מספר העזיבות מגיע ל-2,000 בחודש, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מספרים כאלה. אתם חייבים לחזור למיכסה שנקבעה ב-1949 – 700,600 איש לחודש.״

במקביל לפעילותם של דיפלומטים ישראליים שהיו מוצבים בפריס, הסוכנות היהודית החליטה לשלוח לרבאט את אחד השליחים המוכשרים ביותר בתחום, איש המוסד, יעקב כרוז. ראש הלשכה הדיפלומטית של הרזידאנס, בודואי Baudouy, הכחיש שצרפת, מתוך רצון לאזן, רוצה לעכב את היהודים למען האינטרסים שלה. הוא טען, שהאחריות לכך מוטלת אך ורק על הרשויות המוסלמיות, שלחצו על הרזידאנס להפסיק את העזיבות; באופן רשמי היה זה מסיבות כלכליות, כדי למנוע בריחה של אנשים ש״ניתן להטיל עליהם מסים״.

ב-7 ביוני 1955, יעקב כרוז התקבל אצל הנציג, הגנרל פראנסיס לאקוסט, ופגישתם התארכה. הנציג הסביר לשליח הישראלי, שהחליט להאט את קצב העזיבות ל-700 לחודש בממוצע, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ושפיכות דמים נוספת. לא עזר לכרוז, שהזהיר אותו מפני התגובות האפשריות של דעת הקהל בישראל ובקהילות היהודיות במערב לאיסור העלייה; פראנסיס לאקוסט לא זז מעמדתו. הישראלים החליטו ללחוץ שוב על פריס. הייתה לכך הצלחת-מה. קצב העזיבות לחודש עמד על 2,000 איש לערך עד סוף 1955, ואילו בתחילת 1956 עלה ל־3,000.

שובו של הסולטן מוחמר החמישי, שכל זכויותיו הוחזרו לו על ידי פריס, והענקת העצמאות למרוקו במארס 1956, פתחו פרק חדש בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בעת ראיון שהעניק המלך לג׳ו אוחאנה, נשיא התנועה המרוקנית הלאומית, ב-2 בנובמבר 1955, ב-לה סל סן קלו, טרח הלה להרגיע את נתיניו היהודים, בהצהירו על ביטול ה״דחימה״, וכינון שיוויון מוחלט בין יהודים למוסלמים: ״מעולם לא היה הבדל ולא ננקטה אפליה בין מרוקנים יהודים למוסלמים, ולא תהיה כזאת. היהודים המרוקנים הם אזרחים במלוא מובן המילה, ממש כמו בני ארצם המוסלמים."

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 57-52

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר