מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

המשבר בעלייה ממרוקו, גרם לתסיסה גם בישראל. משלחת מטעם ארגון יוצאי צפון־אפריקה, עלתה ב־15 ביוני לירושלים ובפגישה עם שר החוץ, משה שרת, היא טענה נגד ההגבלות על עליית יהודי מרוקו. בעיקר יצא קצפם של חברי המשלחת על מדיניות הסלקציה שהונהגה כלפי בני עדתם. שרת דחה טענות אלה בתוקף והסביר כי ממשלת ישראל עושה כל שביכולתה, כדי לבטל את רוע גזירתו של הסולטאן. אשר לסלקציה, זו לא הונהגה משום רצון לצמצם את העלייה, או משום הרצון להפלות לרעה את יוצאי צפמ־אפריקה, אלא משום המצוקה הכלכלית בישראל והקשיים בקליטה המונית של עולים חסרי־אמצעים.

אך לבו ומחשבתו של שרת, לא היו נתונים אותה שעה לנושא העלייה, אלא לשאלת מעמדו בממשלה והבטחת עתידו הפוליטי. מאז שב בן־גוריון מחופשתו בשדה בוקר, בפברואר 1955, היה נטוש ויכוח עז בינו לבין שרת, ביחס למדיניות שיש לנקוט בה כלפי מצרים, בהנהגתו של גמאל עבד אל־נאצר. מדיניותה התוקפנית של מצרים והעידוד הגלוי שנתנה לפעולות טרור בגבול רצועת עזה, החריפו את הויכוח בממשלה בין חסידי ה״קו התקיף״, בראשותו של בן־גוריון, לבין חסידי ה״קו המתון״, בהנהגתו של שרת. לאחר ששר החוץ הצליח בכמה מקרים לגייס בממשלה רוב נגד פעולות תגמול מאסיביות ברצועת עזה, החליט בן גוריון להביא נושא זה להכרעה במוסדות מפלגתו. ב־ 17 ביוני 1956, "התפטר" שרת מכהונתו וגולדה מאיר נתמנתה במקומו כשרת החוץ בממשלת בן־גוריון.

גולדה מאיר נרתמה מיד ובמלוא הלהט היהודי והציוני שבה, למאבק למען עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. על פי הוראותיה, נועד השגריר צור ב־26 ביוני 1956 עם הרוזן מפאריס, עם הגנראל קאטרו ועם הנציב העליון לשעבר, ג׳ילבר גראנוואל. כל השלושה היו מיודדים באופן אישי עם הסולטאן, אך כולם הביעו ספקות ביחס ליכולתם להביא לשינוי החלטותיו בנושא העלייה. הרוזן מפאריס, הכיר את ראש ממשלת מרוקו סי בקאעי, מתקופת לימודיו בצרפת. הוא שיגר אליו מכתב וביקשו לכבד את עקרון "חופש התנועה", המעוגן במגילת זכויות האדם. אך סי בקאעי לא הזדרז להשיב.

ב־1 ביולי 1956, שבו איסטרמן וגולן למרוקו ובמרוצת השבועיים הבאים, הם ניסו למצוא מוצא מן המשבר. שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרייג׳, הסביר לאורחיו כי ״מצבה של מרוקו בזירה הבינערבית מסובך״ וכי ללא תמיכתו של עלאל אל־פאסי, ספק אם הממשלה תאשר את הסיכום עם לגזאוי. ג׳ו גולן נסע לפאס, לפגישה עם עלאל אל־פאסי. לאחר סעודת צהריים, בביתו של מנהיג מפלגת ה״איסתקלאל", פרשו השניים לחדר צדדי וקיימו שם שיחה ערה ביחס לפרשת מחנה ״קדימה״. בראשית השיחה, ביקש עלאל אל־פאסי להזים את הטענות נגדו, כאילו משום גלותו הממושכת בקאהיר, הוא הפך להיות ״שונא יהודים״. הוא אמר שכמי שנולד וגדל בפאס, וכמי שיודע את תרומתם הרבה של יהודי פאס לתרבות המרוקנית, אין הוא יכול להיות אנטי־יהודי. גם עלאל אל־פאסי הסביר את האילוצים הבינערביים המשפיעים על מדיניותו של הסולטאן כלפי מדינת ישראל. אך ביחס להגירה היהודית – ״אין הוא יודע דבר״. אף על פי כן, בגמר השיחה, הוא רמז שאם יובא הנושא של מחנה ״קדימה״ לדיון בממשלה – בלפרייג׳ לא יצביע נגד הסיכום שהושג עם לגזאוי.

ג׳ו גולן חזר לרבאט ויחד עם איסטרמן הלך לראות את סי בקאעי. לאחר ששמע את פרטי השיחה עם עלאל אל־פאסי, הבטיח ראש הממשלה כי הסיכום עם לגזאוי יובא לאישור הממשלה ״בהקדם״. מתוך דבריו ניתן היה להבין שבממשלה המרוקנית קיימת מבוכה רבה ביחס ל״שאלה היהודית״ ואין היא יודעת כיצד להחלץ מן המשבר.

בינתיים החריף מאוד המשבר במזרח התיכון.. שליט מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, הלאים את תעלת סואץ ובתגובה על כך – פתחו ממשלות בריטניה וצרפת בהתייעצות ביחס לאפשרות פעולה צבאית נגד מצרים. גם המצב הבטחוני בגבולות ישראל החריף בצורה מסוכנת. אף על פי כן, בן־גוויון לא זנח אף לרגע את נושא העלייה ממרוקו. במגמה להבטיח טיפול שקט בפרשה זו, ומתוך רצון לאפשר לסולטאן להיחלץ מן המשבר ללא אובדן יוקרה – הורה בן גוריון להטיל צנזורה קפדנית על כל פירסום בנושא זה. במקביל לכך, הפעיל בן־גוריון גורמים שונים בעולם כדי שיפעילו השפעתם על הסולטאן. ב־18 בספטמבר 1956, נראה היה כי נמצאה הנוסחה לפתרון המשבר. הרוזן מפאריס, הקריא לשגריר יעקב צור את נוסח התשובה שקיבל מראש ממשלת מרוקו, בענין המשך העלייה היהודית וסגירת מחנה ״קדימה״. המכתב נקט עמדה עקרונית נגד יציאתם של יהודים, ״באשר ההגירה מנוגדת לרצון ה.מ. לנהל מדיניות ללא אפליה, לטובת כל נתיניו״. סי בקאעי האשים את צרפת ואת ״התעמולה הציונית״ בעידוד היהודים להגר. אך לאחר שהוצהרה העמדה העקרונית – בא המפתח להסדר. סי בקאעי כתב כי"השאלה העומדת בפנינו עתה, איננה אם יש או אין ליהודים זכות לחופש תנועה. זו היא זכות טבעית המוקנית לכל אזרח, על־ידי המגילה לכיבוד זכויות האדם. מרוקו, ככל מדינה דמוקרטית, מכירה במגילה זו אך אין היא מוותרת על זכותה להסדיר את ההגירה במסגרת חוקיה ורבונותה״. מתוך מכתב זה היה בדור שהסולטאן מבקש להשתמש בהגדרה זו של "חופש תנועה" כדי ליישב את המשבר.

ואמנם, ימים מעטים לאחר מכן, הובא הסכם לגזאוי – גולן לאישור הממשלה המרוקנית, שבה כיהן עדיין ד״ר ליאון בן־זקן כשר הדואר. באותה ישיבה השתתף גם הסולטאן. לאחר שראש הממשלה חילק את המסמך בין השרים, ביקש סי בקאעי את תגובתם עליו. איש מבין השרים לא פצה פה. הסולטאן ניצל שתיקה זו ואמר כי מאחר שאין הוא שומע דברי התנגדות, אזי הוא מסיק מכך שהממשלה סומכת את ידה על ההסכם. הוא סיכם את דבריו באומרו: ״גם היהודים הם בני ואני אוהב אותם. אינני יודע מה הסיבות להגירתם של היהודים, אך אם זה רצונם – יסלח להם אללה על מעשה זה…״

איסטרמן וגולן דיווחו מיד לפאריס על אישור הממשלה. שליחי העלייה אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן – נקראו למשטרה ונאמר להם כי היהודים במחנה ״קדימה״ יוכלו לצאת למארסיי, קבוצות קבוצות, וכי עליהם להגיש את רשימות העולים בו ביום. ההודעה על הסיכום החדש, נמסרה לברוך דובדבני בבית הכנסת במחנה ״קדימה", בעיצומו של יום הכיפורים. בדומה לרבני מרוקו, שפסקו בעבר כי העלייה לישראל דוחה שבת – כך גם דובדבני הודיע לשליחים הישראלים כי פינוי מחנה ״קדימה״ דוחה תענית ואת קדושת יום הכיפורים. אברהמי, וילנר וחסן נכנסו, איפוא, למשרד והכינו את רשימות העולים. שניים מבין השליחים יצאו אחר כך לרבאט, כדי להגיש את הרשימות למשרד הפנים המרוקני ולקבל אישור ליציאה קולקטיבית של העולים.

אך בינתיים עורר שר המשפטים המרוקני שאלה: מי ערב לכך שהמהגרים לא השאירו מאחוריהם חובות כספיים או התחייבויות אחרות, כלפי אוצר המדינה, או כלפי בני משפחותיהם שנותרו במרוקו. ג׳ו גולן הלך לראות את שר המשפטים, עבד על־קאדר בן ג׳לון, שאותו הכיר מתקופת לימודיו בפאריס. השניים סיכמו ביניהם כי גולן יהיה ״ערב״ לחובותיהם של העולים ויחתום את שמו ליד שמותיהם של כל אחד ואחד מהיוצאים.

לרגע נדמה היה כי המשבר חוסל ויציאת היהודים מתנהלת בקצב משביע רצון. אך לא חלפו ימים רבים וגולן נקרא שוב לראש ה־ש.ב. המרוקני. אחמד לגזאוי החזיק בידו רשימה ואמר: ״אנו התרנו יציאתם של 6,300 יהודים בעלי דרכונים, מתוך 9,000 איש שהצטופפו במחנה, אך עתה מתברר כי יהודים במספר כפול מזה יצאו מ״קדימה״. בנוכחותו של לגזאוי, התקשר גולן עם דובדבני בקזבלנקה. הלה הסביר כי בשבועות האחרונים נהרו לקזבלנקה אלפי יהודים מכפרי הדרום, ולמרות ההסגר המשטרתי – הם הצליחו להסתנן למחנה ״קדימה״. על כן, במגמה למנוע סיבוכים חדשים, ביקש דובדבני כי יינתן גם ליהודים אלה לעזוב את המדינה. לגזאוי הסכים לכך, אך בתנאי שיובטח לו כי לא יוברחו יהודים נוספים למחנה ״קדימה״. בסופו של דבר, – יצאו ממחנה ״קדימה״ קרוב ל־13 אלף יהודים.

אך למרות יישוב המשבר, האוירה הציבורית במרוקו היתה נגד המשך ההגירה היהודית לישראל. במאמר שפירסם בעתון ״אל־עלם״, בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״, ׳כתב עלאל אל־פאסי כי ״סגירת מחנה ׳קדימה׳, תמנע את הגירתם של יהודים לפלשתינה, מדינה ערבית ששועבדה על־ידי האימפריאליזם הציוני״. עלאל אל־פאסי קרא ליהודים להשתלב בבניית מרוקו החדשה. הוא הביע חשש פן יהודי טאנג׳יר האמידים יהגרו לישראל ״ובכך אנו מגישים לציונים מאות יהודים עשירים ובריאים, שילחמו נגד הערבים בפלשתינה״. בסיום מאמרו, קרא עלאל אל־פאסי לשר הפנים, למנוע הוצאתם של דרכונים קולקטיביים ולאסור את הגירתם של יהודי מרוקו לישראל.

מאמרו זה של עלאל אל־פאסי לא הותיר עוד ספק ביחס לכוונותיה של ממשלת מרוקו בעתיד. לקראת השלמת פינויו של מחנה ״קדימה״, הוחל בתכנון יציאתם של אחרוני השליחים של הסוכנות היהודית. כ״רמז״ לקראת הבאות, נקרא אריה אברהמי לחקירה בקזבלנקה והוא נותר במעצר כמה ימים. ברוך דובדבני, שבידו היה דרכון ״כשר״, עיכב את יציאתו לפאריס, עד לשחרורו של אברהמי. יעקב חסן, שהכיר יפה את דרכי היבשה במרוקו, תיכנן בריחה דרך טאנג׳יר ומשם לגיברלטר. מנדל וילנר יצא מקזבלנקה בדרך האויר. אך אברהמי ואשתו, דובדבני ויעקב חסן נמלטו בלילה מקזבלנקה, כשהם לבושים בלבוש מרוקני מסורתי. חסן עקף את כל הדרכים שבהן סיירו משמרות שוטרים. אף על פי כן, קרתה להם תקלה: מכוניתם סטתה מהכביש והידרדרה לתעלה בצידי הדרך. רק בדרך נס, איש מהישראלים לא נפגע. בסופו של דבר, הגיעו השליחים לטאנג׳יר ומשם יצאו במטוס לגיברלטר.

ב־27 בספטמבר 1956, פירסם ראש ה־ש.ב. המרוקני, מוחמד לגזאוי את הצו מס׳ 424, האוסר על יהודי מרוקו ״להגר לפלשתינה ולשוב למרוקו״. הודאה זו הופצה בין מושלי המחוזות השונים, ונתפסה כמכוונת למנוע הנפקת דרכונים ליהודים. משמעותו המעשית של הצו היתה – סגירת שערי היציאה. ליהודי מרוקו לא נותר אלא לנסות ולצאת את הארץ בכל דרך אפשרית.

ואמנם, הוראות לגזאוי כמו גם יציאתם של שליחי הסוכנות היהודית, פתחו דף חדש בתולדות העלייה היהודית ממרוקו. בנאום ב״בית בדל״, עוד. ב־28 ביוני 1956, אמר משה שרת בין השאר: ״יהדות מרוקו גם כן נסגרת, אך לא באסיפות פומביות ייפתחו השערים. האם נעבור לעלייה ב׳? בוודאי שנעבור, אם לא תהיה לנו ברירה אחרת…״ לאיש בישראל לא היה ספק בכך שהעלייה ממרוקו חייבת להימשך. נפתח שלב העלייה החשאית ושלב זה הצריך אירגון אחר, פריסה שונה ושיטות עבודה חדשות. הודות לחזונו של בז־גודיון ומסירותם הרבה של האנשים שעבדו במחיצתו – היתה מדינת ישראל ערוכה לכך זה מכבר.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 105-101

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר