ספינת אגוז יגאל בן נוןגילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקוסגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

 ספינת אגוז יגאל בן נון

גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו

סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

בלילה סוער של חורף 1961  טבעה הספינה אגוז ועליה 44  עולים שניסו להבריח את גבולותיה הסגורים של מרוקו. התחקיר שערכו מוסדות המדינה לא שאל את השאלות הקשות על נסיבות הטביעה.  כשמסירים את הלוט מעל לנסיבות מתגלה סיפור כואב ומורכב. 
בהמלצת ראש המוסד מינתה ממשלת ישראל את אליעזר שושני לחקור את נסיבות הטביעה. דו״ח החקירה שהוגש כתשעה שבועות מהאסון אינו אלא שיר מליצי המהלל את שליחי המסגרת וקינה על עליבותה של יהדות מרוקו שיש להצילה בכל מחיר בטרם פורענות. השליחים מתוארים כמשיחים הבאים להציל עדה מרודה ומנוונת שחיה בעיירות ובכפרים ואנשיה ״פשוטים ואביונים, תמימים ונאמנים ותפילתם תמימה, המאמינים בגאולה ובשיבת ציון ככתוב״ הוא ראה את שליחי ישראל כתחליף ראוי להנהגה של היהדות הלבנטינית שרמתה נמוכה. לטענתו: ״אין ביהדות הזו הכוח הפנימי שיקיים אותה בתנאים קשים של אפליה, נגישות ושמד. לפי שעה אין הדברים חמורים כל כך, אבל הם עלולים להחמיר פי כמה״.סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה,  מאי 2019, גיליון 1

קליפת אגוז במצולות

הפיכתה של מרוקו למדינה עצמאית לוותה בהבטחות רבות של שוויון ליהודים אך הם לא הורשו לצאת מהמדינה. המאמצים לפתיחת שערי מרוקו בפני המבקשים לעלותלארץ הביאו לטביעתה של הספינה אגוז ועליה עשרות עולים. תחקיר נסיבות המקרה נותר גנוז בארכיונים והוא מותיר שאלות לא מעטות//יגאל בן-נון.

הספינה אגוז

ספינת העולים אגוז טבעה בחוף הים תיכוני של מרוקו בלילה שבין 9 ל־ 10 בינואר 1961 כשעל סיפונה 48 נפשות. ממצאי חקירה רשמית על נסיבות הטביעה לא פורסמו מעולם אך חיפושים בארכיון משרד החוץ, בארכיון הציוני, בארכיונים פרטיים ובעדויות של גורמים נוספים מגלים חלק גדול מהסיפור.

לנוכח מציאות חדשה

ב־ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה מצרפת, והסולטן מוחמד החמישי קיבל את התואר מלך מרוקו. התנועה הלאומית המרוקנית הייתה להוטה להציג את המדינה הצעירה כמקום שוויוני הפתוח למרוקנים בני דת משה, ובמסגרת זו אף מונה היהודי ד״ר ליאון בן זקן לשר הדואר. עם קבלת העצמאות עזבו צרפתים רבים את המדינה וכך נפגעה שדרה חברתית של בעלי מקצועות מנהליים וכלכליים שהיו חיוניים למדינה, וגברה נחיצותם של היהודים. כדי למנוע את יציאתם מהמדינה נמנעו השלטונות מלהנפיק להם דרכונים, וכך למרות מצבם הכללי הטוב החלו היהודים לחוש מחנק במרוקו.

באותן השנים ביקשה מדינת ישראל להביא אליה עולים חדשים, ורצונה השתלב עם החשש של יהודי מרוקו מן השינויים שעברו על המדינה. מי שסייעה להפוך את הרצונות האלה למעשה הייתה ׳המסגרת׳, רשת מחתרתית שהקים המוסד בצפון אפריקה, שהופעלה על ידי שליחים מישראל ופעילים מקומיים. המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג׳יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סאוטה )סבתה( ומלייה, בחוף הים תיכוני ודרך העיר הבינלאומית טנג׳יר. כאשר נסתמו דרכי יציאה אלה התבצעה הברחת היהודים באמצעות ספינות מבריחים מנקודות שונות בחוף הים התיכון לגיברלטר. בין עצמאות מרוקו ל־ 1960 יצאו את מרוקו 54,295 יהודים בדרכים מחתרתיות באמצעות המסגרת.

במשך שנת 1960 ניהלה ישראל מגעים אינטנסיביים עם שלטונות מרוקו לפינוי מאורגן של הקהילה. ב־ 28 במרס  1960 נפגש יעקב כרוז, יד ימינו של ראש המוסד איסר הראל, עם מהדי בן ברכּה, שמפלגתו הרכיבה את ממשלת השמאל במרוקו, ונוצרו הבנות בין שתי המדינות ביחס להגירת היהודים תמורת פיצוי על הנזק הכלכלי שייגרם למרוקו כתוצאה מעזיבתם. כשבועיים לאחר מכן נפגש שליחו של יורש העצר, בן סאלם גסוס, עם גולדה מאיר לשם תדרוך הישראלים במגעיהם עם בית המלוכה בנושא ההגירה הקולקטיבית. ב־ 11 באוגוסט 1960 נפגש אלכסנדר איסטרמן, עוזרו של נחום גולדמן, יו״ר ההסתדרות הציונית, עם יורש העצר מולאי חסן, והנסיך הסכים ליציאה קולקטיבית של יהודים בחסות ארגון הומניטרי . בסוף ,1960  עד ימים ספורים לפני האסון, התנהלו מגעים קדחתניים שסיכמו את התמורה שתשולם למרוקו על הפגיעה הצפויה בכלכלתה כתוצאה מיציאת היהודים.

במקביל למגעים אלה התקיימו במשרד החוץ בירושלים דיונים על התגובה הראויה למניעת יציאתם של יהודי מרוקו. ההתלבטות העסיקה את המוסדות היהודיים והישראליים שטיפלו ביציאת יהודי מרוקו. הם ידעו שרק מגעים דיפלומטיים דיסקרטיים עם הארמון עשויים להניב תוצאות, ובמקביל העריכו שלחץ ציבורי פומבי ישפיע על החלטות השלטונות, אך גם עלול לסכן את עצם קיומם של המגעים החשאיים. למרות שההסכם עמד כבר לביצוע, המשיך המוסד להוציא משפחות עולים במחתרת באמצעות ספינה לא כשירה להפלגות, דבר שגרם לטביעתה.

להתפרץ לעלות

כבר מסוף שנת 1959 חלה תפנית בעמדת הגורמים הישראליים שטיפלו בהגירה ממרוקו. הם התייאשו מן הדיפלומטיה החשאית של הקונגרס היהודי העולמי וחששו שהשלטונות מוליכים אותם שולל בעניין הנפקת דרכונים ליהודי מרוקו. לעומתם סבר גולדמן שממדים גדולים של הגירה חשאית יעוררו את התנגדות השלטונות, שעד אז העלימו עין מן הפעולות המחתרתיות. ראשי המוסד והסוכנות היהודית לא האמינו שאפשר להגיע להסכם כזה ללא הפעלת לחץ על מרוקו. ראש המוסד, איסר הראל, החליט ליזום עימות עם השלטונות והצליח לשכנע את ראש הממשלה בן גוריון בנחיצותו של מעשה ראוותני שיפנה את דעת הקהל בעולם נגד מרוקו. כך התבטא אפרים רונאל, מפקד המסגרת בצפון אפריקה:

בשיקולים השונים של שיטת העבודה חזרנו לפעמים לרעיון של ריכוז גדול של יהודים מתפרצים לעלות, מתוך מחשבה שהם יעצרו על ידי שומרי החוק ויעמדו למשפט. הנחנו שהבאת יהודים רבים, בהם נשים וילדים, למשפט ולמאסר תחייב את השלטון לתת את דעתו לתהודה שתהיה לעניין בתחום המדינה ומחוצה לה, דבר שבוודאי לא היה רצוי לו, שכן הוא מעמיד פנים שהוא מקיים שלטון מתקדם ומקנה זכויות שוות לכל האזרחים לרבות לאזרחיו היהודים- ) ארכיון המדינה, משרד החוץ,  (4324/5

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר