ברית מס' 36 בעריכת מר אשר כנפו- אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״
״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה ראשונה(מרוקו)
בשלהי פברואר 1955 הגיע לקזבלנקה חיים מויאל, שליח הפועל המזרחי, והתחיל לעשות נפשות בקרב העולים שהתאספו שם בהמתנה לעלייה, כדי שיעזבו את תנועת המושבים ויירשמו להתיישבות במסגרת מושבי הפועל המזרחי. טענתו המרכזית הייתה שרק במושב של הפועל המזרחי יוכלו לנהל אורח חיים דתי. מויאל לא הסתפק בכך, ואף יצא למספר כפרים ועיירות שבהם ביקר גרינקר לפניו, וניסה לשכנע יהודים שכבר נרשמו לעלייה על־ידי גרינקר לתנועת המושבים, להרשם מחדש כעולים של תנועת הפועל המזרחי.
ב־10 במרס 1955 הגיע יהודה גרינקר לביקור בדמנאת במהלכו נפגש עם כמה מחברי ועד ארגון העלייה: אהרן בוחבוט, מסעוד שמחון, והרב מסעוד דהאן. הסתבר לגרינקר, כי העולים לא יהיו מוכנים לעלייה ב־30 במרס, שנקבע כתאריך היעד לעזיבת דמנאת. מחברי הוועד נודע לגרינקר, כי חיים מויאל הגיע לדמנאת, וקיים שיחות עם חברי ארגון העלייה המקומי במטרה להסית אותם לעזוב את תנועת המושבים ולהצטרף להפועל המזרחי. במכתב שכותרתו ״הפרת הסכמים וחילול שם מדינת ישראל ברבים ע״י מר חיים מויאל – שליח ׳הפועל המזרחי״׳ שאותו שלח ב־13 במרס 1955 למשרד העלייה בקזבלנקה, עם העתקים ללוי אשכול (ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות), שלמה זלמן שרגאי(ראש מחלקת העלייה), אברהם ציגל (מנהל מחלקת הקליטה) ולתנועת המושבים, שטח את טענותיו כנגד הפעולות החתרניות של חיים מויאל:
״…זאת ועוד, מר חיים מויאל השיג(ממי?) את רשימת חברי הארגון שאורגן על־ידי בדמנאת, נסע לשם ושידל האנשים להפנות אלי עורף תוך הבטחה למלא כל מבוקשם ובלבד שיצטרפו ל׳הפועל המזרחי׳, וכאשר לא הצליח במלאכה זו גייס לעזרתו כמה רבנים. כאשר גם זה לא הועיל קרא את אנשי דמנאת לדין תורה בפני הדיין ר׳ מכלוף אבו־חצירה במאראקש. לאחר שהדיין שמע את טענותיו של חיים מויאל פנה אליו בזו הלשון: ׳מה לך במאראקש ובדמנאת? הרי שדה פעולה נרחב לפניך: מקנס, פאס, סיפרו, מידלת וכו'. ולמה לך להשיג את גבולו של גרינקר ולחלל ע״י כך את שם מדינת ישראל?׳.
ואשר על עצם התביעה פסק הדיין שאין לכפות על אנשי דמנאת לעבור ל׳הפועל המזרחי׳. כל זה לא הניח את דעתו של חיים מויאל שהמשיך לחרחר ריב ולהסית אנשים.
ב־10.03.55 טילפן שלש פעמים לדמנאת וביקש להיפגש שנית עם אנשי הארגון שאורגן על ידי ולא נענה. נודע לי גם שבשבת ביקר אצלם פעם נוספת והיה גם אצל הקצין הצרפתי מושל האזור.
הנני רואה במעשים חמורים אלה לא רק הפרת משמעת והסכמי עבודה שנקבעו, אלא חתירה וחבלה וחילול שם מדינת ישראל. לפיכך אני דורש בתוקף תפקידי בירור דחוף בעניין זה. ועד לבירור, אני תובע במפגיע הפסקת עבודתו של מר חיים מויאל בכל מה שנוגע לעניני עלייה כדי לא להטיל קלון על מדינת ישראל ולחלל שמה בעיני היהודים שאנו מטפלים בהם ואף בעיני זולתם״.
עמוס רבל, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, העביר לשלמה זלמן שרגאי, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות במשרד הראשי בירושלים, דיווח על הבעייתיות המסתמנת בפעולת השליחים במרוקו, וצירף אליה את תלונתו של גרינקר. ב־22 במרס 1955 התקיימה במשרדי קדימה בקזבלנקה ישיבה לברור טענותיו של גרינקר. בישיבה השתתפה הנהלת מחלקת העלייה במרוקו (עמוס רבל, אריה אברהמי, מנחם וילנר), יהודה גרינקר וחיים מויאל. בסכום הישיבה הוחלט להזהיר את חיים מויאל אזהרה חמורה ולתבוע ממנו לסגור מיידית את המשרד המקביל שפתח לטיפול בעלייה. כמו כן הוחלט להפסיק את פעולת גרינקר, מויאל ואנידג׳ר במראקש והסביבה.
על־פי עדותו של גרינקר, במהלך פגישתו עם חברי ועד ארגון העלייה בדמנאת ב־10 במרס 1955 הוא הבטיח לעולים מדמנאת מושב דתי, וכי במסגרת תנועת המושבים ינתנו להם שרותי דת ויוכלו לנהל אורח חיים דתי כאוות נפשם: ״אמרתי להם במפורש, ובאופן הברור ביותר שאם ברצונם להצטרף להפוהמ״ז בארץ לאחר עלייתם זו תהייה זכותם ולא אפריע להם. והם הודיעו לי במקום באופן פסקני שאין בדעתם ואין ברצונם להצטרף להפוהמ״ז״.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 21-20
יוסף שטרי-שירי חתונה עבריים וערביים יהודיים מקהילות שונות במרוקו
2.2.5 הפיוט ״כימי הנעורים מי יתנני״ לדבי יהודה הלוי
התוכן האלגורי והמשמעות הטקסית של השיר:
הפיוט מעלה געגועים לימי קדם, שבהם שררה הרמוניה מלאה בין האל לכנסת ישראל. בימי קדם חי עם ישראל בפאר ובהנאות, והאל היה קרוב אליו ולענייניו(טורים 7-1). ראיה ליחסי קרבה ואהבה אלה היא הגאולה משעבוד מערים ומן הגלות הארוכה שבה שהה עם ישראל (טורים 12-8). ביציאת מצרים לא רק נגאל עם ישראל מן הגלות אלא גם זכה בהון המצרים, שטבעו בים כשרדפו אחרי בני ישראל (טורים 17-13). לאחר יציאת מצרים נתן האל את תורתו האהובה לעם ישראל(טורים 22-18). לעומת עבר מפואר ומאושר זה תמונת ההווה של הגלות שבה נמצא עם ישראל כולה מחשכים; רק חידוש הברית הישנה שבין האל לעם ישראל יביא לידי קץ הגלות ותיקון הגירוש מארצו (טורים (27-23). לבד מן המדריך (טורים 2-1) מוקדשות ארבע סטרופות מתוך החמש לתיאור פאר הנעורים, יתרונותיהם וחדוויתיהם (טורים 22-3), ואילו לתמונת הגלות החשובה ולתקוות הגאולה מוקדשת הסטרופה האחרונה בלבד (טורים 27-23). דומה שהקשר בין התכנים האלגוריים של הפיוט לתכנים הראליים של טקסי החופה והכלולות ברוך בתמונה אידילית זו של הנעורים והאושר, האמורים ללוות את החתן והכלה הנכנסים בברית הנישואין.
השיר הושר בקהילות דרומ־מערב מרוקו(כמו תארודאנת) מפי הפייטנים והקהל בתהלוכה שהובילה את הכלה מביתה לבית החתן לטקס הקידושין. ביצועו הרציני והסוחף ביטא את צערם של המבוגרים על אבדן ימי שמחה ואושר אלה שהיו נחלתם בעבר. הגעגועים כאן הם לא רק לעבר המפואר של העם אלא גם לעבר האישי של הגברים הנשואים בקהילה – לימי חופתם הם – עבר שלא יחזור עוד.
תבנית הפיוט ומשקלו: פיוט זה הוא שיר אזור הכולל מדריך דו־טורי וחמש הטרופות בנות ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי כמו המדריך. הטורים דו־צלעיים ושקולים במשקל כמותי בלתי שגרתי(נפעל פעלולים או נפעלים פעולים בצלעית היתד ונפעל פעולים בצלעית הסוגר). המדריך וטורי האזור נושאים חריזה מברחת בלא חריזה פנימית בצלעיות היתד, ת/ת, שעה שטורי הענף נושאים חריזה שווה בבל סטרופה: אבאבאב (בסטרופה הראשונה) גדגדגד (בשנייה) וכר. מתכונת החריזה של השיר בכללותו היא תת אבאבאבתת, גדגדגדתת וכוי.
השימוש המוסקילי בשיר: השיר פותח בקהילות דרומ־מערב מרוקו את התהלוכה שבה מובילים את הבלה לבית החתן לטקס הקידושין. בקהילות אלה הוא מופיע גם בסדרות שיריות־מוסיקליות שונות של שירת הפיוטים והבקשות.
החתימה יהודה, בראשי הסטרופות.
המקור: ש׳ ברנשטין(מהדיר), שירי יהודה הלוי, ניו יורק תש״ה, עמי 152-151
כימי הנעורים / ר' יהודה הלוי
כִּימֵי הַנְּעוּרִים מִי יִתְּנֵנִי
אֶקְרָא אֶל אֱלוֹהַּ וַיַעֲנֵנִי
יֶעֶרְבוּ לְנַפְשִׁי / עִתּוֹת קְדוּמוֹת
אַרְגָּמָן לְבוּשִׁי / וּכְלֵי רְקָמוֹת
5 – יָצָאתִי לְאִישִׁי / בִּמְחוֹל עֲלָמוֹת
רָאַנִי יְדִידִי / וַיַּחְמְדֵנִי
מָשַׁךְ בַּעֲבוֹתוֹת / וַיִּלְכְּדֵנִי
הִגִּיעוּ לְחֶפְצִי / יָמִים לְפָנַי
קוֹל הַתּוֹר בְּאַרְצִי / נִשְׁמַע בְּאָזְנַי
10 – וַאְנִי אָז בְּלַחְצִי / בִּידֵי מְעַנַּי
יָשַׁנְתִּי וְדוֹדִי / יְעוֹדֲדֵנִי
וּלְעִתּוֹת אֲהָבִים / יְעַתְּדֵנִי
וַיִּפְרֹשׂ יְדִידִי / כַּנְפֵי חֲסָדָיו
עָלַי אַף בְּיָדִי / נָתַן צְמִידָיו
15 – דִּכָּה מַעֲבִידִי, / הִסְגִּיר שְׂרִידָיו
יוֹם קִוּוּ רְשָׁעִים / לְאַבְּדֵנִי
תֹּאחְזֵנִי יְמִינוֹ / לְסַעֲדֵנִי
דָּגוּל מֵרְבָבָה / הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו
מֵאֶרֶץ עֲרָבָה / בָּא עִם צְבָאָיו
20 – יוֹם דָּת שֶׁאֲהֵבָהּ / הִנְחִיל יְרֵאָיו
תּוֹרָתוֹ וְחֻקָּיו / יְלַמְּדֵנִי
אַף נֶגֶד מְלָכִים / יְכַבְּדֵנִי
הַיּוֹם בַּעֲוֹנִי / נַפְשִׁי יְבֵשָׁה
מֵחַדְרֵי מְעוֹנִי / הִנְנִי גְרוּשָׁה
25 – עַד יָבוֹא אֲדוֹנִי / בִּבְרִית חֲדָשָׁה
עוֹד יִשְׁלַח מְבַשֵּׂר / וְיִפְקְדֵנִי
יָשִׂים מַחֲשַׁכִּים / אוֹר בַּעֲדֵנִי
מקורות וביאורים
- נימי הנעורים מי יתנני: המשורר מדבר בשם עם ישראל, המתגעגע לתקופה שבה האל נטה לו חסדו; (כימי הנעורים – תקופת ההתהוות של עם ישראל, התקופה שבה ישב בשעבוד מצרים); הביטוי על פי איוב כט, ב ״מי יתנני כירחי קדם״.
- אקרא אל אלוה: אתפלל לאלוהים, על פי תהילים נז, נ ומקורות נוספים; אקרא אל אלוה ויענני: על פי תהלים קלח, ג ״ביום קראתי ותענני״.
- יערבו לנפשי עתות קרומות: כשהוא מעלה לעיני רוחו את הפאר וההדר של ימי קדם פעילות זאת מסבה לו הנאה רבה וגעגועים עזים, על פי משלי יג, יט ״תאוה נהיה תערב לנפש״.
- ארגמן לבושי וכלי רקמות: לבושו היה מהודר ומפואר, עשוי מבדים יקרי ערך; הוא חי בהרגשה של סיפוק והנאה; ארגמן… רקמות: על פי יחזקאל כז, טז ״ארגמן ורקמה ובוץ״.
- יצאתי לאישי במחול עלמות נפשי השתוקקה לאהובי ויצאתי לקראתו באותה תחושה של שמחה של בחורות היוצאות במחול, על פי שמות טו, כ ״ותצאן… אחריה בתפים ובמחולות״, וכן מקורות נוספים.
- ראני ידידי ויחמרני: האל השקיף על בני ישראל ונטה להם את חסדו, על פי יהושע ז, כא ״וארא… ואחמדם ואקחם״.
- משן בעבתות וילכדני: האל הציל אותי לאחר שהייתי בסכנה, על פי ירמיה לח, יג ״וימשכו את ירמיה בחבלים״; עבתות: רמז גם ל״עבותות אהבה״ הקושרים את עם ישראל לאלוהיו ואת האל לעם ישראל, על פי הושע יא, ד ״בחבלי אדם… בעבתות אהבה״.
- הגיעו לחפצי ימים לפני: הגיע הזמן המתאים לגאולת בני ישראל, על פי קהלת ג, א ״לכל זמן ועת לכל חפץ״.
- קול התור בארצי נשמע באזני שמעתי את הקול המבשר את הגאולה והחרות מן השעבוד (מדרש על שה״ש ב, יב ״וקול התור נשמע בארצנו״).
- ואני אז בלחצי ביד מעני: בשורת הגאולה הגיעה בזמן שמצרים עינו ושעבדו את בני ישראל, על פי שמות ג, ט ״הלחץ אשר מצרים לחצים אתם״ ודברים כו, ו ״וירעו אתנו המצרים ויענונו״.
ישנתי ודודי יעוררני: ישבתי בגלות, הדומה לתרדמת החושים והרוח, והאל הוציא אותי מתרדמתי וגאל אותי, על פי מדרש הפסוק ״אני ישנה ולבי ער״(שה״ש ה, ב)
— ״אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ׳אני ישנה׳ — מן הקץ; ׳ולבי ער׳ — לגאולה״(שה״ש רבה, ה).
12 ולעוגות אהבים יעתדני: הועיד לי זמנים חדשים של אהבה וחסד לאחר שגאלני והוציאני ממצרים; יעתדני: הכין לי לעתיד, על פי משלי כד, כז.
13—14 ויפרש ידידי כנפי חסדיו עלי: על פי רות ג, ט ״ופרשת כנפיך על אמתך״; האל הטה לי חסד מעבר למה שהייתי ראוי לו.
- אף בידי נתן צמידה רמז לחפצים ולדברי הערך שלקחו בני ישראל מן המצרים לפני צאתם ממצרים, על פי שמות יב, לה—לו ״וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות…. וישאלום וינצלו את מצרים״.
- דכה מעבידי: גמל לפרעה ולעמו ששעבדו את בני ישראל וטיבע אותם בים סוף לאחר שהביא עליהם עשר מכות; דכה: שיבר, דיכא, על פי תהלים נא, י ״תגלנה עצמות דכית״; הסגיר שרידיו: רמז למסופר במקרא על המצרים שביקשו לנוס מפני ישראל כשראו ש״המים להם חומה״ אך לא עלה בידם (שמות יד, כד—כה), על פי עובדיה א, יד ״ואל תסגר שרידיו ביום צרה״.
- יום קוו רשעים לאבדני: הכוונה למצרים, על פי תהלים קיט, צה.
- תאחזני ימינו: על פי תהלים עג, כג ״אחזת ביד ימיני״; לסעדני: לתמוך בי ולעזור לי, על פי תהלים קיט, קיז ״סעדני ואושעה״.
- דגול מרבבה הקדוש ברוך הוא, שהוא נבחר מכול (מדרש על שה״ש ה, י ״דודי צח ואדום דגול מרבבה״); הקדיש קראיו: ייחד לעצמו את בני ישראל וביקש מהם להתקדש לפני מתן תורה, על פי המסופר בשמות יט, י—כה; הביטוי על פי צפניה א,
ז ״כי הכין ה׳ זבח הקדיש קראיו״.
19—20 מארץ ערבה… הנחיל יראיו: רמז לנאמר בדברים לג, ב, ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו״, המתייחס למעמד הר סיני ולמתן תורה לבני ישראל.
19 – מארץ ערבה מארץ מדבר; צבאיו: רמז לכנוי ״ה׳ צבאות״.
- דת שאהבה: הכוונה לתורה, על פי הפסוק הנ״ל בדברים; הנחיל יראיו: נתן אותה בירושה לעמו, שהם יראיו.
- תורתו וחקיו ילמדני על פי תהלים צד, יב ״ומתורתך תלמדנ״: ותהלים קיט, קעא ״כי תלמדני חקיך״.
- אף נגד מלכים יכבדני: על פי שמואל א טו, ל ״כבדני נא נגד זקני עמי״.
- היום בעוני נפשי יבשה צידוק הדין על עונש הגלות; בעוני: בגלל עוונותיי ופשעיי באו עליי כל המצוקות; על פי תחלים לא, יא ״כשל בעוני כחי״; נפשי יבשה: אני חי במצוקה, על פי יחזקאל לז, יא ״יבשו עצמתינו ואבדה תקותנו״.
- מחדרי מעוני הנני גרושה: עם ישראל גורש מארץ חמדתו ויצא לגלות; מחדרי מעוני: על פי ישעיה כו, כ ״לך עמי בא בחדריך״.
- עד יבא אדוני בברית חדשה עם ישראל יישאר בגלות עד שהאל יחליט לחדש את בריתו עמו, לגאול את בניו ולהשיבם לארצם; בברית חדשה: על פי ירמיה לא, לא.
- עוד ישלח מבשר: ישלח את מבשר הגאולה, על פי ישעיה נב, ז ״מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה״; ויפקדני: יזכור אותי האל לטובה ויגאל אותי: על פי בראשית ג, כד ״אלהים פקד יפקד אתכם״.
- ישים מחשכים אור בעדניִ: עם בוא הגאולה יהפוך האל את מחשכי הגלות לאורה ויתקן את מצבו של עם ישראל; ישים מחשכים אור: על פי ישעיה מב, טז ״אשים מחשך לפניהם לאור״; בעדני: למעני, לטובתי, על פי תהלים קלט, יא.
יוסף שטרי-שירי חתונה עבריים וערביים יהודיים מקהילות שונות במרוקו-עמ' 205-201
ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
במשך השנים נפסל הרעיון מחשש ששלטונות מרוקו יגיבו בסגירה הרמטית של הגבולות. למעשה גם מנהיגות הקהילה לא הייתה נותנת יד למעשה הרפתקני זה, אך רעיון ההחרפה היזומה של היחסים עם השלטונות לא ננטש לאורך כל תקופת המגעים הדיפלומטיים.
בחודש אוקטובר 1960 נסעו לאיטליה שני קצינים לשעבר מחיל הים הישראלי, מישה רבינוביץ׳ (משה רביד) ודב מגן, במטרה לחכור אנייה להוצאת משפחות ממרוקו. אחרי שבדקו בגיברלטר את הספינה פיסס (מזל דגים) התנגדו לרכישתה מכיוון שקרקעיתה דלפה. הם העריכו כי לא תעמוד בסערות או בעומס יתר. רבינוביץ׳ התנגד לחכירת הספינה שהייתה קטנה מדי לצרכי הגירת משפחות, ואילו מגן המליץ לבצע את הרכישה רק אם תוחלף קרקעית העץ הרקובה. הוא דרש שתימצא בה סירת גומי מתנפחת שתוכל לשאת עד חמישים נוסעים, ושהספינה לא תישא על סיפונה יותר משלושים נפשות. הספינה נרכשה לבסוף ושמה שונה לאגוז. שני קציני חיל הים המליצו לבדוק אתרי הפלגה מחוף האוקיאנוס אך במטה בפריז ויתרו על הרעיון בגלל עלותו ואישרו הפלגות רק מן הים התיכון. בעל הספינה הסקוטי, שקיבל תשלום מינימום עבור כל הפלגה ועוד תשלום על כל מפליג בספינה, לחץ לקיים הפלגות רבות ככל האפשר למרות שרב החובל הספרדי ושלושה אנשי צוותו התלוננו על עייפות אחרי כל נסיעה. אחרי כל הפלגה ביצע בה בעל הספינה בדיקות ותיקונים שוטפים. לאחר שיפוצה דחסו בה בכל הפלגה כ־ 25 נוסעים שהוסתרו בצפיפות בבטנה כדי שלא יתגלו על ידי פקחים לאורך כ־ 700 הקילומטרים עד לגיברלטר. אגוז קיימה 13 הפלגות, ובהפלגה ה־ 14 ירדה למצולות.
המסגרת הבריחה עולים דרך אוג׳דה בגבול עם אלג׳יריה, שהייתה בשליטה צרפתית, ולאחר מכן דרך שתי המובלעות הספרדיות, סאוטה ומלייה, בחוף הים תיכוני ודרך העיר הבינלאומית טנג׳יר.
ליל חורף קר
בהפלגה הגורלית עלו לאגוז שבע משפחות ובהן 21 ילדים מתחת לגיל 16 . נהגי המסגרת הסיעו אותן לאורך כ־ 500 ק״מ מקזבלנקה עד לעיירה אל־חוסיימה, ואת סוף הדרך אל חוף ההפלגה עשו העולים בהליכה. מבצע העלאת המשפחות ומטענן לסירות והעברתן לספינה ארך כשלוש שעות, בפיקודם של השליחים גד שחר כמפקד חדש, יוסף רגב ויהודה אלבוחר. ערב קודם לכן התקיימה ישיבת מטה כדי לוודא שננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים בתחום הליווי, התצפיות והקשר.
שיירה של שש משאיות בפיקודו של המתנדב אבי קורשיה נסעה צפונה לכיוון החוף, ובמרחק כ־ 200 מטר כיבו המשאיות את אורותיהן. המשפחות צעדו לתוך ערוץ נחל בסיוע חוליית מתנדבים שסייעו להן לשאת את מזוודותיהן וסיפקו לילדים כדורי הרגעה וחלב. חגורים בחגורות הצלה עלו בני המשפחות על סירת גומי בקבוצות של שישה בכל אחת, בליווי שני אנשי צוות, והגיעו לספינה שהמתינה להם כחצי קילומטר בלב ים.
מוריס בן הרוש, חבר בחוליית החוף, ליווה את ששת בני משפחתו שהפליגו בספינה ומצאו בה את מותם. בין המפליגים שמונה בני משפחת אדרי, שישה בני משפחת אזולאי, שישה בני משפחת אלמליח, חמישה בני משפחת בן לולו, חמישה בני משפחת ממן, שלושה בני משפחת דדון, פרחה גוזלן בת ה־ 70 יהודה דהן בן ה־ 19 דוד אלקובי בן ה־ 14 הנוסעת אסתר ליברטי עשתה את המסלול מקזבלנקה לאל־חוסיימה שלוש פעמים. בשתי הפעמים הראשונות בוטלה ההפלגה בגלל תקלות ובפעם השלישית טבעה האנייה. נוסף על 43 העולים, הפליגו באנייה גם האלחוטן הישראלי חיים צרפתי וארבעה מלחים ספרדים. בסך הכול 48 איש.
על הספינה פיקדו רב החובל פרנסיסקו מוריה רינלדו בן ה־ 38 גיסו פרנסיסקו )פאקו( פרז רולדן ועוד שני מכונאים ספרדים – מיגל סנשז וקריסטובל מויה. הספינה יצאה מגיברלטר, התקרבה לחוף מלייה ושטה עד למפרץ אל־חוסיימה. שם הוריד הצוות הספרדי לים סירת גומי מתנפחת והיא שטה מן החוף לספינה הלוך ושוב. צוות הספינה היה עייף אחרי שהות בלב ים משעה6.15 בבוקר. הממונים על ההפלגה קיבלו דיווח שהים אינו שקט והלילה אביך. הים רוגש אך צפוי להירגע לקראת הלילה. למרות האזהרה הוחלט לשלוח את הספינה ללב ים. בתחילת ההפלגה, בשעה 1:30 בלילה, הודיע האלחוטן הישראלי חיים צרפתי מן הספינה למטה בפריז שהים אינו שקט וביקש להקשיב להודעה נוספת בשעה 3:00 לפנות בוקר. מאז נותק הקשר האלחוטי עם אגוז. אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו, קיבל בביתו בקזבלנקה את הבשורה המרה, ומסר את הדיווח על האסון לראש הקהילה דוד עמר.
ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו
סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
