מורשת יהדות מרוקו

הבית ברחוב דוּק־אל־בַּאב

הבית שלנו היה ברחוב דוק־אל־באב מספר 11, בשכונת סלחייה. זה היה בית מגורים ערבי קלאסי, ישן למדי. שלוש קומות, חצר פנימית וסביבה חדרים גדולים. בקומות העליונות היו חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה. בקומה האחרונה היה חדר העוזרת וחדר גדול שבו תיכנן יאשה להציב שולחן פינג־פונג. ההורים היו עורכים קבלות פנים בסגנון הרוסי״ סביב השולחן הגדול בחדר האוכל ששימש להם גם סלון. החדר החשוב האחר בבית היה המטבח. היו בו דלת־חלון שנפתחה אל החצר הפנימית, תנור עצים, שולחן מלבני שניצב במרכזו, מוקף כיסאות. בעיקרון, היינו אמורים להכין את שיעורי ־בית שלנו סביב השולחן הזה.

בתיה, שהייתה מתלוננת על כל דבר, לא הייתה מאושרת מהתנור שהותקן בבית. היא רצתה את הפתיליות שלה, שעליהן הייתה משאירה את התבשילים ומניחה להם לבעבע בלי להיחרך. לא עזרו ההסברים של יאשה, שבדמשק מבשלים על תנורי פחמים. היא לא רצתה לשמוע על זה, וזממה לנסוע לתל אביב להביא משם פתיליות. האש של פחמי העץ גורמת לה התקפי מיגרנה, טענה.

אום וליד, העוזרת הזקנה שלנו, בת בלי גיל, הייתה דמות מיוחדת במינה. היא תיקשרה היטב עם בתיה, אף על פי שלא הייתה להן שום שפה משותפת. אום וליד הייתה עושה את עבודתה בלי לשאול שאלות. טבחית מהוללת היא הייתה; סוף סוף אכלנו אוכל טוב בבית. אף אחד לא ידע להכין קרם קרמל כמוה. עם שחר הייתה קמה להכין את הקפה ליאשה, ואחר כך הייתה הולכת למאפייה שבסמטה הסמוכה כדי להביא את הלחמניות בעודן חמות.

כל הארבעה – שולה, אשר, בנו ואני – היינו רשומים לתיכון הצרפתי־ערבי שהיה קשור במשלחת הצרפתית החילונית ולא לשום מסגרת דתית. זה היה בית ספר על פי מיטב המסורת של הרפובליקה השלישית. היה גם בית ספר איטלקי, אך היה ברור שאליו לא נלך. אלה פשיסטים, אמרה בתיה. שולה הייתה בכיתה ט׳, אני ב־ה׳, אשר ובנו ב־ג׳. אף אחד מאיתנו לא אהב את בית הספר הזה, ולא נשארו לנו ממנו שום זיכרונות טובים. המורים התייחסו אל התלמידים ביוהרה, לפעמים אפילו בבוז. התלמידים כמעט לא עיניינו אותם. האדונים הנכבדים האלה ניהלו חיי מושבה צרפתית, בתוך קבוצה נבדלת מסביבתה. כלפי התלמידים הצרפתים גילו יותר סבלנות. המנהלים והמפקחים היו פשוט רשעים.

בכיתה ישבתי ליד טארק מועייד אל עאזם, נער גבוה ורזה שגדל מהר מדי והרבה לעסוק בספורט. משפחת אל עאזם הייתה משפחה חשובה בדמשק. ארמון עאזם, מתחם מרהיב של בניינים שנבנו לאורך המאות בלב לבה של העיר, היה מעון המשפחה. כיום שוכן במקום המוזיאון של דמשק. טארק רצה מאוד להיות חבר בצופים, אך אביו, שהיה שר בממשלה, לא הרשה לו. אצל הצופים עושים פוליטיקה, טען. משפחת עאזם הייתה מיודדת עם הצרפתים, וכשאנחנו הלכנו לפעולות בצופים, טארק היה הולך לשחק טניס או לשחות בבריכה של מועדון הקצינים.

המשרדים של יאשה היו בסוּק אל חמידייה, השוק המרכזי של דמשק העתיקה. אולם התצוגה של מכונות התפירה היה במפלס הרחוב. העוברים־ושבים היו מסתכלים כל הזמן במכונות דרך חלון הראווה הגדול. בירכתי האולם היה גרם מדרגות קטן, שהוביל לקומת המשרדים. במשרדו של יאשה היה קבוע חלון שנשקף אל החנות, ועוד חלון שצפה אל שוק התבלינים, שהיה צר וחשוך יותר מסוק אל חמידייה. רוב הזמן היה יאשה משאיר את החלון הזה פתוח, כי אהב את הריח הלא־מוגדר הזה שמילא את משרדו.

הבדואים של שעלאן

באחד הימים, בארוחת הערב, סיפר יאשה שראש השבט הבדואי שעלאן, שבט הנוודים הגדול ביותר של המדבר הסורי, בא לבקר אותו. שייח׳ נורי שעלאן היה זקוק למכונות תפירה (מונעות במנואלה) לנשות השבט שלו, ולא היה יכול להרשות לעצמו לקנות כאלה רק לארבע נשותיו. הפילגשים לא תהיינה מאושרות. ויש גם בנות נשואות, ונשים ופילגשים של שלושת הבנים הגדולים. שייח׳ נורי אמר שהוא זקוק לשלושים ושש מכונות, לא פחות. והוא גם היה רוצה שהמדריכות של חברת זינגר תבואנה למאהל, בעמקי המדבר, ללמד את נשות השבט איך לתפעל את המכונות.

זה לא היה עניין פשוט. שייח׳ נורי הציע לשלם תמורת המכונות ביבולים חקלאיים, עונה אחר עונה, בכבשים ובצמר שגוזזים בתחילת הקיץ. אבל לחברת זינגר היו עקרונות משלה. היא מעולם לא נתנה אשראי על בסיס יבולים. זה לא היה אחד מהרגלי הבית שלה. האשראי ניתן רק למקבלי משכורות שיכולים להביא ערבות ממעסיקיהם.

וזה גם לא היה עניין של מה בכך. שלושים ושש מכונות בבת אחת, ועוד עזרים ואבזרים – קנייה כזאת לא מזדמנת כל יום. יאשה העביר להנהלה הכללית את הצעתו של שייח׳ נורי. האדונים הנכבדים בפריז סברו שזה סיפור מעניין ונתנו ליאשה אישור לעשות את העסקה. יאשה הציג לשייח׳ נורי חוזה ובו סכומי התשלומים ומועדיהם. ראש השבט דרש לקבל את המכונות בהקדם האפשרי. הניירות שהיה צריך לחתום עליהם לא הדאיגו את נורי, שלא ידע קרוא וכתוב. יאשה נאלץ להסביר לו מה כתוב בחוזים, ונורי חתם עליהם באגודל שהוספג בדיו.

היום הגדול הגיע כשיאשה ואנשי זינגר היו מוכנים לספק את המכונות. בעונה זו של השנה היה מאהל השעלאן מרוחק כמאה ועשרים קילומטרים בעומק המדבר. זה היה מסע העסקים הראשון שבו התלוויתי אל אבי.

בשיירה היו שתי מכוניות ושתי משאיות סגורות. כשהתקרבנו למאהל, קידמו את פנינו עשרות סוסים וגמלים ועל גבם אוכפים מעוטרים ופרשים חמושים ברובים. הם באו לקראתנו ללוות אותנו עד המאהל. המכוניות האטו כדי להתאים את עצמן לקצב הפרשים. כשכבר היינו קרובים למאהל התחילו הפרשים לירות באוויר, להודיע על בואנו.

שייח׳ נורי נשק ליאשה כשזה ירד מן המכונית והזמין אותו להיכנס לאוהל הגדול של גברי השבט, שנאספו במקום לרגל המאורע. שני נערים בגילי, עטופי עבאיות לבנות, לקחו אותי לחסותם והיו אמורים לארח לי חברה. אלה היו צלאח ומוסטפה, שני הצעירים בבניו של שייח׳ נורי. הם הזמינו אותי לסייר במאהל בעגלה דו־גלגלית רתומה לנאקה. לנאקה היה המסלול הקבוע שלה, ולא עלה בדעתה לשנות ממנו. בכל פעם שמוסטפה, שהחזיק במושכות, רצה לפנות ימינה או שמאלה, נאלץ צלאח לקפוץ לקרקע ולמשוך את הנאקה לכיוון הרצוי. במיוחד רצו השניים להראות לי איך גמלים מזדווגים. לשווא! באותו יום אביב היו הגמלים, הסוסים ואפילו החמורים נטולי תשוקה.

לפני שעזב את המאהל נתן יאשה הוראות אחרונות לצוות שלו. מכונות התפירה תחולקנה למחרת. אחר כך, בהדרכת הגברת פרדוסה טורקיןה, המדריכה הראשית של זינגר, ושלוש גברות נוספות שעזרו על ידה, יתקיימו השיעורים. שייח׳ נורי ציווה להכין אוהל אחד למדריכות ועוד אחד לעובדים ולנהגים. הצוות היה אמור להישאר במאהל שבוע שלם.

בביתנו שבדמשק הייתה בתיה עסוקה באותה שעה בהכנות לאשפוז בבית החולים סן־ז'וזף, ברובע הנוצרי של באב טומה. הרופא, ד״ר יוסף חאג׳, עמד על כך שלא תישאר בבית עד הרגע האחרון. כעבור יומיים באה לעולם תינוקת יפהפייה, זהובת שיער ותכולת עיניים. נתנו לה את השם לאה, לזכר סבתא לויצקי. זה היה באביב 1932.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק- עמ'49

Le Bateau Clandestin Egoz et les Circonstances de son Naufrage

Ils ont pris sur eux la traversée de la frontière la mer agitée et les nuits obscures et silencieuses, ce ne furent pas des héros couverts de gloire mais ton peuple Israël, hommes, femmes et enfants.

Les traversées du bateau Egoz et l'opération Bazak – opération qui consistait à coller des tracts et à les distribuer, et qui a eu lieu aussitôt après la catastrophe du naufrage – représentent un chapitre particulier dans l'histoire de l'immigration clandestine des juifs du Maroc en Israël.

Le cours des évènements aurait été bien sûr différent dans sa finalité s'il n'y avait pas eu la catastrophe du naufrage et l'affaire des tourments affligés aux juifs de Casablanca, par suite de la visite de Abdul Nasser au Maroc. Les diverses pièces du jeu d'échec auraient été déplacées sans aucun doute d'une manière différente par les joueurs et le doute subsiste sur le fait que l'opération Bazak aurait alors bien eu lieu.

On peut supposer que même sans ce chapitre, l'œuvre de faire immigrer les juifs du Maroc en Israël se serait trouvée au même stade qu'elle se trouve aujourd'hui, mais avec ceci, les traversées du Egoz, qui s'achevèrent par une grande tragédie, et l'opération Bazak qui lui succéda à la suite du naufrage, qui est un peu comme un panneau de signalisation qui se dresse au loin, constituent un chapitre de la grande épopée du retour des fils à l'intérieur de leurs frontières.

Du début de soh activité et jusqu'à son dernier voyage, Egoz a transporté des centaines de juifs du Maroc à Gibraltar. Certes, ce chiffre ne peut pas rivaliser avec le nombre d'immigrants qui ont réalisé leur immigration en Israël pour la même durée pendant la période de la troisième Alyah, mais du point de vue de l'expression historique de la volonté du peuple juif de vivre, et du point de vue de l'intelligence dont ont fait preuve les protagonistes de la Misguéret, ces chiffres ne sont pas seulement des témoins à charge, mais constituent aussi les témoins à décharge les plus dignes de foi. Des dizaines d'immigrants qui sont arrivés à tour de rôle sur les plages de Gibraltar avec Egoz peuvent servir de matière d'un roman à suspens, dont ils constitueraient l'un des chapitres dans le Combat pour la vie d'un peuple qui a enduré toutes les souffrances.

Par exemple, il serait possible d'inscrire les têtes de chapitre qui conviendraient à cette même histoire: mode de vie folklorique du melah juif en terre marocaine, mode de vie et traditions juives en famille et dans la société, liens des générations pour la préservation de l'héritage juif dont le début remonte à la terre antique – tout ceci rassemblés à l'intérieur des limites d'un appartement et le portail de la rue et du quartier; Le très vieil exil et amer destin juif en terre étrangère parmi les non juifs; La prière quotidienne du matin, de l'après-midi et du soir et les voeux de "l'année prochaine à Jérusalem" ainsi que "Et nos yeux contempleront ton retour à Sion avec miséricorde" les jours des fêtes.

Tout ceci, séparément et ensemble, constitue un échantillonnage de type d'homme qui tend sa main pour la délivrance vers des cieux libres.

Et, ceux accoutumés à effectuer toutes ces choses-là, avaient pris sur eux de transporter des inconnus à travers les chemins, en les dissimulant aux yeux des polices qui guettaient, vers des plages, de l'autre côté de la mer puis vers la terre promise. Du premier contact pris entre les inconnus et les candidats à ce grand chamboulement, la mission était confiée entre les mains éduquées et compatissantes, par des chemins qui n'en étaient pas et par les nuits complices, qui permettaient de se cacher de ceux qui les recherchaient. Le silence des voyageurs dans la voiture qui ployait sous l'abondance des secrets et les battements du cœur que l'on pouvait sentir alentours, lorsque devant et derrière et sur les côtés nous poursuivaient, au cœur de la nuit, toutes les lois et tous les décrets et les interdits, qui accompagnaient les porteurs d'uniforme au visage sévère et les cachots et les chambres de torture. Et en face d'eux, face à l'obscurité des ténèbres de l'exil, régnait toujours et en tout lieu, l'espoir de la vie et du prolongement de l'existence, ce même espoir qui exigeait la désobéissance et la résistance dans toutes conditions, tout ce qui était incarné dans: "malgré tout cela".

Tout cela avait fait converger les chemins du Maroc au delà de la côte: l'homme dans son désespoir profond et dans son espérance de vivre malgré tous les dangers!

Et dans cette épopée, il y a aussi la place pour une maison abandonnée à l'écart des routes, qui a été choisie pour servir de refüge provisoire avant le grand saut pour l'attente de conditions météorologiques propices ou un peu meilleures; sur une plage où le sable qui grince sous les chaussures de ceux qui se frayent un chemin dans l'obscurité; pour de petites lumières vacillantes et le mouvement des rames dans la mer; pour une barque enfoncée dans le sable jouxtant l'immense mer courroucée – qui est non seulement l'ennemi qui conspire mais également l'ami qui te mène à la délivrance. Ceci constitue la toile de fond et l'image réelle. Ainsi, se frayèrent leur chemin les convois vers la plage, eux et leur petite embarcation qui partait puis revenait, revenait et repartait. Douze convois avaient réussi à arriver à bon port, et le dernier, le treizième, avait fait naufrage. Les cris de détresse de ceux qui se noyaient et qui appelaient au secours se sont étranglés, le fond de la mer s'est refermé sur eux et dans leur oraison funèbre ces seuls mots: "Béni sois-tu juge suprême de vérité". Une page supplémentaire de la martyrologie juive s'est terminée. Voici donc les titres de chapitre sur lesquels s'est construite l'intrigue, et elle n'attend plus que la volonté d'un grand artiste pour en ériger le monument commémoratif pour les générations à venir.

En tant qu'enfants du peuple juif, nous sommes habitués à sanctifier la vie. La Torah d'Israël n'a été faite que pour la vie, ainsi qu'il est dit: "et qu'il vive par elle et ne meurt pas par elle" ainsi que: "Tout celui qui fait vivre une âme d'Israël est comme s'il faisait vivre le monde entier". C'est pourquoi il ne faut pas s'étonner que la tragédie des quarante-quatre immigrants et de l'homme du Mossad, Haïm Serfati, radiotélégraphiste sur le bateau, qu'un traumatisme si profond ait pu être provoqué chez tous ceux qui s'occupaient d'immigration.

Le bateau Egoz avait été loué à Gibraltar du propriétaire d'un chantier naval, un écossais du nom de thomas Scott, dont l'activité consistait aussi au trafic de marchandises. Les conditions de la location incluaient le paiement minimum pour la navigation, en plus du paiement par tête pour toute personne transportée du Maroc à Gibraltar. Les deux types de paiement consistaient du moins un intérêt commercial pour le propriétaire du bateau, mais assuraient le nécessaire à la sécurité des voyageurs dans le bateau, y compris la sécurité de l'équipage. Un paiement minimum avait été effectué afin d’empêcher les irruptions de voyages par toutes conditions, sans prendre en considération les dangers de la traversée de cette grande mer dans une petite et vieille embarcation, qui était la résultante du profit commercial du propriétaire du bateau.

Le transport des immigrants par ce bateau était une étape avancée parmi les nombreuses opérations de l'immigration clandestine. Par l'intermédiaire d'Egoz, il était possible de transporter les immigrants clandestins directement d'un point quelconque d'une plage marocaine à Gibraltar, une distance d'environ 300 Kms, chose qui n'avait pas été faite par les bateaux de pêche des passeurs – qui partaient de certains points à proximité des enclaves espagnoles et naviguaient vers des parties continentales de ces enclaves elles-mêmes (il nous faut dire, pour être plus précis encore, que certaines traversées ont été effectuées directement par différents passeurs depuis la région de Tanger à Gibraltar, une distance d'environ 80 Kms). Grâce au voyage direct d'Egoz, a pu être épargnée aux immigrants une étape de transit sur la route de l'Europe. Selon les concepts de travail en vigueur alors, le bateau d'Egoz contenait un nombre appréciable d'immigrants – entre 40 et 45 personnes – et, ce qui n'était pas non plus de la moindre importance, était que la traversée avec Egoz donnait la possibilité de contrôle sur le parcours clandestin des immigrants – ce qui n'existait pas avec les autres bateaux de passeurs. Dans toutes ses traversées, y compris la dernière, qui devait engendrer la catastrophe que l'on sait, se trouvait à bord un homme de la Misguéret, dont le rôle était de maintenir le contact radio avec Paris et Gibraltar, et ceci renforça un peu l'impression de possession de la Misguéret sur le bateau pendant ses traversées.

L'idée de louer un bateau pour des actions indépendantes – afin de se libérer de la dépendance envers les passeurs de Ceuta, Mélilla, Gibraltar ou Algeziras, était né à la fin de 1958, et était le fruit de la réflexion de Binyamin Rotem, commandant les services de renseignements de la Misguéret à Paris.

Le centralisateur qui se trouvait dans la ville des lumières cette année-là, s'y était opposé avec virulence. Il pensait que le danger qui y était inhérent était trop élevé, et préférait la navigation le long de la côte vers les enclaves espagnoles.

C'était un argument qui avait été entendu plus d'une fois par lui, mais lorsque l'on consulte le compte-rendu détaillé qu'avait fait Dov Maguen (Bertchik), au patron du "Mossad', Issar Harel, le 16.11.1958 [qui est rapporté plus loin], et qui nous est parvenu récemment, on peut s'interroger sur cet argument. Nous apprenons de ce compte-rendu, contrairement à ce qui a été affirmé à ce jour, que la raison pour laquelle le bateau Egoz n'avait pas été acheté cette même année de ce même Thomas Scott était liée à l'absence de documents conformes du bateau, et non pas à l'opposition quelconque de telle ou telle personne.

Le Bateau Clandestin Egoz et les Circonstances de son Naufrage-Michel Knafo-Le Mossad-page378-384