הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח

ג. דת וכלכלה: היהודים וחברת הרוב המוסלמית במקורות

• אחד מראשוני החוקרים בתחום המעמד הכלכלי של היהודים בתוך חברת הרוב המוסלמית הוא דוד קורקוס־אבולעפיה, מיוצאי הקהילה היהודית במרוקו. קורקוס, בחינוכו, בגידולו, בנסיעותיו הרבות, ובהיותו ממשיכה של משפחת סוחרים, הפך להיסטוריון חובב. הוא ציין שהכיר היכרות אישית את המשפחות הנכבדות, לא רק בעיר מולדתו מוגדור אלא גם באגדיר, בטנג׳יר, בתיטואן ועוד. הוא קבל על שהנוסעים מאירופה הרבו לתאר את דלות ההמונים היהודים בשכונותיהם הנבדלות בלי לתאר את האופי העירוני המשותף להם ולשכניהם המוסלמים. בעיר המוסלמית פעלו סוחרים יהודים בכל תחומי הכלכלה. במחקריו הוא שם לו למטרה לאזן את תיאורי הנוסעים ולתאר בפרט את יהודי המלך ואת אשפי הכלכלה והמסחר הבין־לאומי שמהם ניזון השוק המקומי. אמנם קורקוס טען כי בנושאים שכתב עליהם הוא אינו נזקק למקורות רבניים, שכן לדעתו בשו״ת תוארו בדרך כלל חייהם של דלת העם שנזקקו בסכסוכיהם לפסקי הרבנים, ואילו הגבירים, הנגידים והרבנים העדיפו לוותר על זכותם זו ולא לבוא לבתי הדין. [יתר על כן, הוא הפליג באומרו: ״האצולה לא גירשה את נשותיה״. אולם דווקא בעניין זה יש מקורות על נגידים יוצאי ספרד שגירשו את נשותיהן.]

 אך בעניין זה הוא לא צדק, משום שספרי ההלכה והפסיקה כוללים פסקים שבהם היו מעורבים גם סוחרים גדולים. וכך, גם כאשר נדרש קורקוס ליהודי פנים הארץ, שרובם ככולם היו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ורוכלים, הוא תיארם בהכללה ורק על פי מקורות אירופיים. את מאמריו אפשר לחלק לכמה סוגים: מאמרים כלליים בעלי אופי עיתונאי, שהציגו לציבור הרחב מושגי יסוד על תולדות יהודי מרוקו; מאמרים על פרק מסוים בתולדות היהודים ובתנאי חייהם: שניים מהם על הלבוש היהודי, ואחד על תחיית העברית במגרב בימי הביניים; וכן קורקוס השלים ותיאר את מצב הקהילה מן המאה השלוש־עשרה ועד המאה החמש־עשרה ופירט את התפתחויותיה בתחום ההנהגה הכלכלית במאמר ארוך של שני חלקים, שבו תיאר את הסוחרים היהודים שפעלו תחת המרינים.

ד. בין יהודי החצר ובני העם היהודי במקורות ובמחקר

רוב הידיעות שהביא ההיסטוריון חיים זאב הירשברג על מצבם המדיני־חברתי של היהודים במרוקו במאות השש־עשרה והשבע־עשרה מבוססות על דברים שכתבו יושבי מלאה פאס שבזכות רמתם הרוחנית הגבוהה היו לסופרי קורותיה. כאמור, במיוחד בלט בספרו השימוש בכרוניקה ״ספר דברי הימים של פאס״. בני דנאן ואחרים גילו כמובן הזדהות עם המוצאות את בני עמם, ואילו נוסעים ודיפלומטים אירופים, שמספרם גדל בתקופה זו, גילו עוינות רבה בתיאוריהם, או שהם תיארו את מצבם המושפל של היהודים בנימה של שמחה לאידם, ברוח הכנסייה הנוצרית. הירשברג העתיק דפים רבים מן הכרוניקה הזאת והעיר הערה מדריכה, שעיון במקורות יהודיים כמו זה יוצר רושם כאילו היהודים סבלו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית במרוקו בשל אכזריות השליטים השריפים בשנות שלטונם. אך למעשה, גם ההמונים המוסלמים סבלו מהתעמרות השליטים ומשרירות לב הפקידים והמושלים הצבאיים, ודווקא השלטון כרת ברית עם הסוחרים והמדינאים היהודים.

תביעתו של הירשברג לעיין גם במקורות ערביים לא נתמלאה גם מצדו־הוא, לבד מהערות אחדות שהביא מכרוניקות אחדות. אחת מהן היא הכרוניקה החשובה על תולדות השושלת העלווית ״כתאב(אל)אסתקצא״. בתוך כארבע־מאות עמודים נמצאו שורות אחדות בלבד העוסקות ביהודי הארץ. סופרי החצר ומחברי הכרוניקות הערביות מיקדו את עניינם בקורות השליטים ופמליותיהם. הם התעלמו כמעט לחלוטין מיתר האוכלוסייה – המוני המוסלמים והמיעוט היהודי כאחד. בני העם היהודי נזכרים בקצרה, ולאו דווקא בלשון חיובית. גם לחוג החצרנים היהודים, ששירת את מלכי מרוקו במסירות רבה, אין זכר בכרוניקה זו, אף שמובא בה מידע רב על השרים המוסלמים. נראה שהעדר המידע על החצרנים נובע מחשש שיעורר תרעומת בקרב חכמי הדת המוסלמים. רק במקורות ארכיוניים של המנהל המלכותי לא נפקד מקומם של סוחרים ומדינאים יהודים. המלכים היו שווי־נפש לכך שיהודים רבים שירתו אותם בעניינים מדיניים וכלכליים רבים, ולמעשה לשני הצדדים הייתה ברית שצדה האחד הוא הגנה על יהודי החצר מצד השלטונות, והאחר הוא היותם מליצי יושר על בני עמם לפני השלטונות, אבל השתדלות זו נעשתה הרחק מעיני העם וחכמי הדת. ואפשר שנחמה פורתא מצאו גם סופרי החצר בדמי לא יחרץ של פטרוניהם, כאשר השמיטו כמעט כל זכר למשרתיהם היהודים של מלכי מרוקו.

מאמרה של פימינטה־טאבארש ״יהודי פורטוגל״ הוא יצירת מופת המתארת את פעילותם של יהודי החצר במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה. מתוך תעודות מארכיון האינקוויזיציה היא מעלה על נס את הצלחתם של סוחרים יהודים רבים שבאו מפאס לפעילות מסחרית במצודות הפורטוגליות בחופי מרוקו בלי לעורר התנגדות מצד מפקדיהן. אלה אינם מסתירים את חלקם של הסוחרים היהודים בקשרים הנרקמים בין מלכי ליסבון לבין שליטי פאס ומראכש, הם רק מגבילים אותם שלא יפיצו תעמולה יהודית בין האנוסים. הסוחרים מבני המיעוט היהודי התמודדו עם החשש מפני שליחי הכנסייה שעקבו בלי הרף אחרי השפעתם הדתית על סוחרים־ אנוסים מפורטוגל, וכן הם נזהרו מפני פגיעתם הרעה של סוחרים מוסלמים שעמם פעלו. הסוחרים היהודים נזהרו עוד שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ושל ההמון המוסלמי במרכזי הערים המרוקניות.

בכל המחצית הראשונה של המאה השש־עשרה שרר מצב מלחמה בין פורטוגל לבין מרוקו, והג׳יהאד שבו נתעטפו המרוקנים המוסלמים נגד הכופרים הנוצרים, התָרים אחרי כיבוש נתחים נוספים מממלכתם, נתפרש להמוני העם כמלחמה ממשית ויום־יומית  נגד הפורטוגלים והספרדים, אך גם נגד יהודים ששירתו אותם בנאמנות.

המפגש בין בני שלוש הדתות התעורר גם בראשית המאה השבע־עשרה, והפעם נקטו ראשי הקהל אמצעים משפטיים נגד העוברים על תקנות שהתקבלו בעניין זה.

ה. סיכום

נראה כי עד היום עסקו מחקר התקופה ותיעודה בעיקר במקורות שתיארו את יחסי היהודים עם הקהילה החיצונית, ועניין הארגון הקהילתי הפנימי נעדר מן התיאור לגמרי. אין להלין על התעלמותם של החוקרים מספרות חכמי התקופה, כגון אלה המכונים ״בעלי התקנות״, בגלל הקושי הלשוני והתוכני הכרוך בה.

גם בספריהם של חוקרים נכרים חסר תיאור מצב החברה היהודית, ואין בהם התייחסות להשפעתם הגדולה של בני העם היהודי על המסחר הבינוני ועל המלאכה בערים המוסלמיות.

כאמור, את רובו של הספר הזה נייחד להתפתחות החברה היהודית וארגונה, ונבסס את המידע על המקורות החיצוניים והפנימיים גם יחד, ועל ספרות המחקר הקיימת. נראה תמונה כוללת של ההתפתחות ההיסטורית, ובעיקר החברתית, של הקהילה היהודית, תוך שימת דגש מיוחד על הארגון הפנימי שלה, על הנהגתה ומוסדותיה, ובהם הנגידים ובתי הדין, ועל היחסים בין המוסדות השונים. נדון גם ביחסיה של הקהילה עם סביבתה הנכרית, בפרט עם המלכים השונים ועם המושלים המקומיים.

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח- עמ'22-25