ארכיון יומי: 29 במאי 2019


אלעסרי או לסרי

להלן ביאור שקיבלתי מהרב משה שמיר על אודות השם אלעסרי או לסרי….
"אראנו נפלאות"
 
לרבנו-אור-החיים-הק' – וחכם יצחק יאיר אלעסרי שליט"א.
 
"לסרי" או "אלעסרי". הבעיה נפתרה, בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.
 
על כך נאמר: "אין שמחה כהתרת הספיקות".
 
הרב יצחק יאיר אלעסרי שליט"א, משמש כראש כולל רמח"ל בכותל המערבי שריד בית קודשנו.
 
 הרב ביקש לדעת מהו הכיתוב הנכון של שם משפחתו, האם זה "אלעסרי" כפי שהוא חושב שכך צריך להיות, או "לסרי" שזה כנראה קיצור השם, כתוצאה מהשפעת התרבות הצרפתית ששלטה אז במרוקו.
 
הרב ידע שאחד מאבות אבותיו בשם הרב משה אלעסרי נ"ע, קבור בהר הזיתים במתחם רבנו-אור-החיים-הק'. הרב חשב שכדאי למצוא את הציון, ואז לראות את הכיתוב של שם המשפחה על המצבה, ובכך תבוא פרשת שם המשפחה על מקומה בשלום, "לסרי" או "אלעסרי". לאחר חיפוש בין הקברים שלא נשא פרי, הוא חשב שפלאי הטבע עשו את שלהם, והכיתוב מעל המצבה נמחק.
 
במחשבה שניה, הוא החליט לפנות לרבנו-אור-החיים-הק' הקבור בסמוך, שישא תפילה למלכו של עולם שיאיר את עיניו, וימצא את הציון של שאר בשרו.
 
בתום התפילה בציונו הק' של רבנו-אוה"ח-הק', הרב לסרי לקח מגרדת והחל לגרד את המצבה הראשונה שנקראה בדרכו אחרי התפילה, כשבראשו ממשיכה להתנגן התפילה בציון הקדוש, של רבנו חיים בן עטר זיע"א.
 
"מה רבו מעשיך ה'" – ומה רבו חסדיך ה' על העוצמה הרוחנית שהאצלת על צדיק אמת כמו בעל ה"אור החיים" הק', שגם אחרי מותו – תפילתו מתקבלת לפניך ברצון". תפילת ההודאה הנ"ל, פרצה מגרונו של הרב יצחק יאיר, כשראה את שם הרב משה אלעסרי ניצב במלוא הדרו על הציון.
 
הכיתוב על הציון כלל גם מכתם מחורז בזו הלשון: "נשא פנים – מלא מכאובים – ללא בנים". ה' תמוז תרס"ו. {עשרה ימים לפני יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק' ב-ט"ו בתמוז}.
 
הרב הודה לקב"ה ולעבדו עבד ה' רבנו-אור-החיים-הק' על "המציאה", היות וכך יוכל לומר עליו קדיש ביום האזכרה, ובפרט שהאיש ניפטר ללא בנים. הרב גם דאג להציב עליו מצבה חדשה, וכן זימן את שבט אלעסרי שיראו במו עיניהם את שם משפחתם האמתי "אל-עסרי", וסיפר להם איך הדברים התגלגלו בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.
 
 אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם". וכן, הותרו הספיקות בבחינת "אין שמחה כהתרת הספיקות".
 
משפחת אלעסרי ידועה ומפורסמת בזכות הצדיק האלוקי רבי מכלוף אלעסרי נ"ע מבית שאן, אליו נהרו רבים להתברך. לפני עשרות שנים, זכיתי לקחת את א"מ ע"ה, ואת אמו"ר ע"ה לרב אל-עסרי נ"ע, שהאציל עליהם מברכותיו.
 
בנו של הרב וממשיך דרכו רבי יוסף אלעסרי שליט"א, שימש כרב ראשי של בית שאן, וגם הוא היה מלומד בנסים אליו פנו רבים למזור. שם אחר מאותה משפחה, הוא המרצה המפורסם מטעם ארגון "ערכים", הלא הוא הרב מיכאל אלעסרי שליט"א המופיע בכנסים בכל רחבי הארץ ובעולם, בנושאי חינוך וזוגיות לאור התורה.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-גשם נדבות-סיפורים ונובלות-אשר כנפו

גשם נדבות

סיפורים ונובלות

אשר כנפו

בימת קדם

ערך והוסיף הקדמה-יצחק גורמזאנו-גורן

2019

הקדמה

אל סיפוריו של אשר כנפו התוודעתי כבר לפני שנים, כשעסקנו בהוצאת ספריו האחרים. מדי פעם היה שולח לי יצירה קצרה ומשובבת עד שאמרתי לו שלדעתי, יש לחבר את הפנינים למחרוזת, מה שהחל לקרות לפני כשנה. כנפו פתח במלאכת האיסוף מכל מיני פינות נידחות במחשב שלו ולשמחתי, החזרה אל הסיפורים דרבנה אותו לכתוב סיפור חדש שהצטרף אל הישנים(״גשם נדבות״ שנתן את שמו לכל הספר).

רוב הסיפורים בקובץ, מתרחשים סביב אגן הים התיכון (מלבד הסיפור ״גשם נדבות" המתפרש על פני תבל רבה), אבל אינם מסתפקים בהוויית החיים במרוקו, מכורתו של המחבר, אלא נותנים ראייה פנורמית והצצה גם אל אלג׳יריה, צרפת, איטליה, טורקיה, ארץ ישראל ואפילו מצרים. טווח הזמנים של הסיפורים מגֻוון ומשתרע בעיקר מסוף המאה התשע עשרה עד לאמצע המאה העשרים, ובדרך זו, אנחנו מתוודעים אל עולם שכמעט שאיננו קיים עוד, מה שנותן לסיפורים על אף הריאליזם שבהם נופך מיתי ולעתים פנטסטי.

לקורא העברי יש כבר מידע כלשהו על חיי היהודים בצפון אפריקה, אבל מעט מאוד ידוע לנו על הלא-יהודיים שם. לכן יש עניין מיוחד בדמויותיהם של ערבים שמביא כנפו שאינן סטראוטיפיות ומשקפות את היחסים המיוחדים שהיו ליהודים ולשכניהם בצפון אפריקה. מה שעולה הוא, שגם אם היו קונפליקטים בין־דתיים, הערבים התייחסו ליהודים מתוך כבוד. בהווייתם של היהודים בארצות האסלאם, לרוב איננו נתקלים בהשפלה עד להתייחסות אל היהודים כאל תת-אדם מבית מדרשה של אירופה נוצרית.

ככל שהתעמקתי בסיפורים במהלך עבודת העריכה, גיליתי להפתעתי שעל אף המגוון, ואולי אפילו ללא כוונה מודעת של המחבר, קיים חוט מקשר בין הסיפורים והם כולם עוסקים בווריאציות על חטא ועונש, כפרה וגאולה. לדעתי מופלא הדבר וחיבור תת מודע כזה רומז לנו על השאלות הגדולות המעסיקות את המחבר, אבל אין בעיסוק בהן כדי להפוך את הסיפורים לפחות אנושיים, מרגשים ומרתקים.

יצחק גורמזאנו גורן

1

בחוסר מעש, נינט פרידה מתהלכת בביתה הגדול שברחוב לספר שבקזבלנקה. החלוק שעל גופה מוכתם ורכום בלא סדר. הרהיטים הנאים מכוסים בשכבת אבק עבה וכשהיא מוליכה עליהם את אצבעותיה, הן משאירות אחריהן שבילים מפותלים. הווילאות המהודרים שמוטים על החלונות והאור המועט הנכנס לבית משרה בו אווירה עגומה. על השולחן בסלון, המפה הוסתה עד לאמצעו, ועל מחציתו הגלויה, מונחים זה ליד זה ערימת ספרים, צלחת וסכו״ם מלוכלכים ומאפרה ענקית גדושה בבדלי סיגריות. בקבוק היין הריק השכוב בין הספרים לצלחת, מוסיף עגמימות על זו השורה על הבית.

נינט ניגשת אל החלון ומסיטה קמעה את הווילון. האור המסנוור פוגע בעיניה שהתרגלו לאפלוליות הבית והיא מחזירה במהירות את הווילון למקומו. היא נכנסת לחדר השינה. בגדיה פזורים על הרצפה. השמיכות מגולגלות יחד עם הסדינים ונראה שמזמן לא ננערו ולא הוצאו לאוורור. נינט מביטה על מיטתה ותוהה: למה נכנסה אל החדר? היא משרכת את רגליה בחזרה לסלון, ובפעם המי יודע כמה, היא מחפשת חפישת סיגריות בכל המגירות של המזנון. חיפושיה מעלים רק שתי קופסאות ״קאזה-ספורט״ ריקות, אותן היא מועכת בזעם ומשליכה על השולחן.

היא תוחבת את אצבעותיה, שבעבר כל כך הקפידה לשוות להן מראה מטופח, אל תוך המאפרה, אולי תמצא בדל סיגריה שאפשר עוד לעשנו. עד מהרה היא נוכחת לדעת שכבר עישנה את כל הבדלים עד למילימטר האחרון וכל מה שנותר בתוך המאפרה הוא אפר ופילטרים שרופים למחצה.

נינט פולטת אנחה כבדה וצונחת אל תוך הכורסה. מה היא תעשה היום? לאן תלך? למה הימים כל כך ארוכים? מתי יבוא כבר הלילה? ומה אם יבוא? הרי היא יודעת שאז תשאל: ״למה הלילה כה ארוך ומתי כבר יבוא היום?״

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים יגאל בן־נון

ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו

בראשית שנות השישים

יגאל בן־נון

ההיסטוריה של יהודי מרוקו אחרי עצמאותה היא סיפור של פינוי כמעט מוחלט של קהילה בת רבע מיליון יהודים והעברתה המאורגנת לישראל. מעבר אוכלוסין זה שם קץ להיסטוריה ארוכה של קהילה, מן הגדולות בתפוצה היהודית שנעשתה בבואה לישראל לעדה הגדולה ביותר במדינה.

לשאלה הקרדינלית למה היהודים עזבו את מרוקו יש תשובות רבות. חלקן מהותיות ובעלות חשיבות עקרונית וחלקן נסיבתיות וקשורות למועד הספציפי של יציאת היהודים בראשית שנוח השישים.

היו כמה גורמים שהכריעו את הכף לצד עזיבת מרוקו. אחד מהם היה הניידות הדמוגרפית הפנימית במרוקו. חשוב לציין שהגירת היהודים ממרוקו הייתה חלק אינטגרלי מתהליך דמוגרפי טבעי שהתחולל במרוקו בכלל, ועוד יותר בקרב היהודים מכוח המעמד החברתי־כלכלי של חלק מבני הקהילה היהודית. תהליך דמוגרפי זה התקיים לאורך המאה השמונה־עשרה והתשע־עשרה והואץ בתקופת החסות הצרפתית. תושבים רבים נטשו את כפריהם ועקרו אל העיירה הסמוכה ואחר כך עברו מן העיירה לערים הבינוניות והגדולות. עם הצמיחה הדמוגרפית נמשך תהליך עיור מזורו שבעקבותיו ירד ב־1957 שיעורם של היהודים תושבי הכפרים לחמישה עשר אחוז בלבד מכלל הקהילה היהודית. מוקד החיים היהודיים עבר במהרה אל העיר החדשה קזבלנקה. בד בבד, נמשך בערים הגדולות המעבר מהשכונה היהודית הישנה, המלאח, לרובע יהודי חדש או להיטמעות אינדיבידואלית בשכונות האירופאיות.

תנועת האוכלוסין הפנימית היא סימן מבשר ושלב ראשון כתהליך שעתיד להוביל להגירה אל מחוץ למרוקו. הכלכלה הקפיטליסטית החדשה שהתפתחה עם החדירה הקולוניאלית, ערערה את מעמדם של המקצועות היהודיים המסורתיים ופגעה בייחוד במלאכת הצורפות. עם הפיכת קזבלנקה למוקד הכלכלי החשוב ביותר במדינה, נעשה המעבר לעיר זו ישירות מן הכפר הנידח והמרוחק אל המרכז החדש. בינואר 1960, מנתה האוכלוסייה הכפרית היהודית לא יותר משלושים אלף איש מתוך אוכלוסייה של כ־ססס,250 יהודים.

במקביל לעקירה מן הכפרים והערים הקטנות לקזבלנקה, היו יהודים שיצאו אל מחוץ למרוקו עוד לפני הקמת מדינת ישראל. הם נדדו לא רק לצרפת ולספרד אלא גם לברזיל ולוונצואלה, לגיברלטר הבריטית, לאנגליה, לארצות הברית ולקנדה. נטישת מרוקו לטובת מוקדי משיכה מפתים יותר שיבטיחו לטווח ארוך איכות חיים משופרת הייתה חלק מתהליך דמוגרפי שהלך וגבר עם הזמן. את ההגירה ממרוקו יש לראות כחלק מתהליך התפתחות התרבות וההשכלה שחוללה החסות הצרפתית. בפרק זמן קצר יחסית, ספגה הקהילה בצימאון רב את יתרונות הציוויליזציה הצרפתית עד שנפער פער בינה ובין סביבתה הגאו-חברתית הערבית־מוסלמית, שהניע אותה לחפש אופקים חדשים מעבר לים. במוקדם או במאוחר הייתה הנחשלות היחסית של החברה המרוקאית דוחפת החוצה את היהודים שרצו לשפר את מעמדם החברתי ולדאוג לעתידם החינוכי־תרבותי של ילדיהם. עוד תרם לכך הזעזוע הכלכלי שנבע מן ההגירה הפנימית, מהיחס של השלטון הצרפתי, מהתערערות האיזון החברתי בין מוסלמים ליהודים ומהמעבר מסטטוס של יהודים בני־חסות בתקופת השלטון המוסלמי למעמד מועדף אצל השלטונות הצרפתיים.

תהליך התמערבות מזורז פקד את תלמידי בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי׳׳ח) ועורר תקוות בקרב חסידי הציוויליזציה הצרפתית. יהודים רבים ציפו להענקת האזרחות הצרפתית לכל יהודי מרוקו, על פי התקדים של צו כרמייה מ־1870 שנתן אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ועוד קודם לכניעת צרפת, ביקשו כשמונת אלפים צעירים יהודים ממרוקו להתנדב לצבא צרפת ולהילחם בנאצים. השלטונות דחו את בקשתם בטענה שהמגויסים יתבעו להעניק להם אזרחות צרפתית מה שיערער את רקמת היחסים בין מוסלמים ליהודים. עד מהרה הרגישו בוגרי כי״ח שצרפת אכזבה אותם, והאכזבה החריפה עם הפעלת חוקי האפליה של משטר וישי שהנציבות הצרפתית במרוקו אימצה אותם בחפץ לב. חוקים אלה פגעו במעמדם של יהודים בעלי אזרחות צרפתית וזרה, בהם כעשרת אלפים יהודים ממוצא אלג׳יראי. יהודי מזרח אירופה שמצאו מקלט במדינה רוכזו ב״מחנות שהייה שמורים״ בבּוּ־עַרְפָה ובאַגָדֶז בפאתי הסהרה. הדים למאורעות האלה אנו מוצאים בשירי עם יהודיים המהללים את המושיע האמריקאי אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, ומגנים את צרפת. צו מיוחד מ־22 באוגוסט 1941 כפה על יהודים שעקרו בספטמבר 1939 לרבעים האירופאיים של הערים, לחזור למלאח. בעיר פס, נאלצו ארבעים מתוך 342 יהודים לציית לצו המפלה. המצב בקזבלנקה היה גרוע פי כמה, כי עשרת אלפים מתוך חמישים אלף יהודי העיר התגוררו כבר בעיר הארופאית. פגיעה כואבת נוספת היה הנומרוס קלאוזוס שנגזר על היהודים במוסדות חינוך צרפתיים וכפה על צעירים רבים להפסיק את לימודיהם. גזרה זו חלה גם על בעלי מקצועות חופשיים.

במשך ארבעים ושלוש שנות החסות הצרפתית, ידעה הקהילה היהודית לנצל את הנוכחות הצרפתית כדי להאיץ את התפתחותה החברתית והתרבותית. נציגיה הרשמיים פעלו כמעט יד ביד עם נציגי צרפת במרוקו. עם זאת, אף על פי שהיהודים התלהבו מן התרבות ומן ההשכלה הצרפתיים, הקשרים שלהם עם המתיישבים הצרפתים במרוקו היו מסויגים, ולא רק בגלל ההתנהגות של משטר וישי. הקידום החברתי, הצירפות וההתמערבות המופגנת של יהודי מרוקו לא נעמו למתנחלים הצרפתים במדינת החסות. אחוז תומכי הימין הקיצוני הגזעני שהתיישבו במרוקו ובאלג׳יריה השכנה היה גדול יותר מבמטרופולין. נציגי המעצמה הקולוניאלית התייחסו בזלזול לאוכלוסייה היהודית ועיכבו לא אחת את תהליך התפתחותה. במקום לעודד ולטפח את קידום היסוד באוכלוסייה שהתחיל להיטמע בשפתה ובתרבותה של צרפת, התאמצו נציגיה לשמור על איזון מסורתי היפותטי בין יהודים למוסלמים כדי למנוע פגיעה בסטטוס־קוו וב״מדיניות הילידית״ שקבע הנציב הראשון המרשל לייקזה, כך, למשל, סירבו שלטונות החסות לאשר פתיחת בתי ספר ובתי חולים ליהודים כל עוד לא נפתחו כאלה אצל המוסלמים. כך נפסלה גם הקמת תנועת הצופים היהודים. כל סממן של קדמה השכלתית בקרב המוסלמים במרוקו נתפס אצל פקידי הנציבות כאיום פוטנציאלי על המשך אחיזת צרפת בצפון אפריקה. היחס השלילי ליהודים המתיישבים הצרפתים במרוקו גרם לכך שסטודנטים יהודים שיצאו בערב קבלת העצמאות ללמוד באוניברסיטאות בצרפת העדיפו לשוב למרוקו וליטול חלק בבניית המדינה העצמאית במקום להשתקע בצרפת, אף שחלקם היו בעלי אזרחות צרפתית. תלמידים יהודים שלמדו עם צרפתים יחד בבתי ספר במרוקו הרגישו שהם מקופחים והעדיפו את חברת המוסלמים. החברה הצרפתית במרוקו הייתה מורכבת מפקידים זוטרים בעלי דעות גזעניות וממתנחלים עשירים שהתייחסו בבוז מופגן אל הילידים, יהודים ומוסלמים כאחד. באווירה זו הוקל ליהודים עם יציאת הצרפתים, מה גם שחל שיפור משמעותי במעמדם ובתנאי חייהם. כך קרה שערב העצמאות. היהודים הוסיפו לאהוב את שפתה ואת תרבותה של צרפת, אך שנאו את מתנחליה היהירים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר