ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים

״שמך יה קדשה״ ו״היפה בנשים״ לשמואל אלבאז

שמואל אלבאז נולד בד בכסלו תק״ן(1790) ונפטר בי״ב בתמוז תר״ד (1844), והוא כבן 55 שנה, כלומר בעת מותה של סול באייר תקצ״ד היה בן 44 וחצי. שמואל אלבאז הוא נצר לשושלת ארוכה של דיינים, של משוררים ושל שוחטים. זקן זקנו, רפאל משה אלבאז, הצטרף לישיבתו של רבי חיים בן עטר בפאם.

בשנת תקס״א (1801) הסכימו חכמי פאס לצרף את אביו, יהודה אלבאז, כדיין בבית הדין בפאם. הוא כיהן בדיינות עם בנו עמרם אלבאז ועם רבנים נוספים כמו יעקב עולייל, עמור אביטבול ורפאל אהרן מונסונייגו. יהודה אלבאז כיהן בדיינות עד יום פטירתו בשבט תר״ז(1847), כלומר עוד כ־13 שנה מיום הוצאתה להורג של סול בפאס, ועוד שנתיים וחצי מיום פטירת בנו שמואל, שגם הוא נמנה עם רבני פאם הרשומים. בשנת תקצ״ג (1833), כשנה לפני מותה של סול, באחת ההסכמות שהתקבלה בקהילה בדבר חלוקת ההכנסות מהשחיטה לשוחטים, נכלל שמואל אלבאז בין הזכאים להכנסה. הדבר מצביע על מעמדו הרם כתלמיד חכם וכשוחט. הוא לא התמנה לדיין העיר אבל תואר על ידי בנו, רפאל משה אלבאז, כ״מרביץ תורה ברבים״.

לאחר מותו בשנת 1844 שלחו חכמי מכנאם, הרבנים יהודה ברדוגו, יוסף ברדוגו וחיים טולדנו מכתבי נחמה לאביו ובהם קוננו במליצה נאה על גודל האבדה. הוא נקבר בעיר פאם, אבל בשנת 1880, כשציווה המלך להעתיק את בית הקברות למקום אחר, החליט בנו רפאל משה לקחת את עצמותיו ולקבור אותן בעיר צפרו:

היה משורר והניח אחריו קובץ אחד שירים וקרא אותו ״נועם שיח״ ובסופו נוסח איגרות וקרא אותו"עט דודים״ וחיבר ספר קינות לנפטרים וחיבר שיטה על איזה מסכתות וספר דרשות ופירוש על הגדה של פסח, כל החיבורים הנזכרים המה עדיין בכתבי יד ביד זר׳עו […] והרביץ תורה בישראל.

בקורפוס הקינות שבכתבי היד נתגלו שתי הקינות על סול. יוסף בן נאים לא ידע על קיומן. הקריאה בהן מוכיחה שהן חדורות אותן איכויות פואטיות הבאות לידי ביטוי גם בשיריו האחרים.

שירתו דתית בעיקרה ומטיפה למוסר ולקיום מצוות, כעולה מתוך הפיוטים "אביע לכם רוחי״ ו״בן אדם הנכשל״. כתיבתו הפיוטית נועדה לחנך לערכים יהודיים, אבל המגמתיות שלה אינה פוגמת בערך האמנותי של הפיוטים. הוא חיבר גם עקדה, ״זכות אבות", בהשראת"אם אפס רבע הקן״ של רבי אפרים בן יצחק מרגנשבורג.

על פי הממצאים הביוגרפיים המצומצמים שברשותנו, קרוב לוודאי ששמואל אלבאז שהה בפאס בעת הוצאת סול להורג. כרב שאביו ואחיו כיהנו כדיינים בפאם, יכול היה להשיג דרכם מידע מפורט יותר על המקרה, אם לא מפי השופטים המוסלמים בפאס אז מפי הרב משה בנז׳יו מטנג׳יר או מפי הרב יצחק בן ואליד מתטואן, שהיה קרוב מאוד לענייניהם של יהודי טנג׳יר באותה עת. על סול כתב שתי קינות, אחת ארוכה ואחת קצרה. בראשונה, "שמך יה קדשה״, ניכר הזעם של בן הקהילה על הוצאת העלמה היהודייה להורג, מעשה שהוא מתאר כשיא האכזריות והרשעה. בכתיבתו ניכרת נטייה לשיח משפטי, הנובעת מתוך בקיאות יתרה ומתוך מורשת אבות. הקינה ״שמך יה קדשה״ ערוכה כמשנה סדורה המתעדת את קורותיה של סול מרגע ההאשמה בעיר מולדתה עד ההוצאה להורג, כשכל שלב ושלב מקדם לסוף המר. הצירופים והניבים בקינה שאובים רובם ככולם משפת המשפט העברי ומשפת התוכחה. הקינה השנייה, ״היפה בנשים״, נמצאת בכתב יד; היא קצרה בהרבה מהראשונה. בקינה הזאת באה לידי ביטוי סגולתו של אלבאז כמשורר, המרשה לעצמו להשתפך כאשר הוא מצליח להתחבר לנשמתה ולהווייתה הרוחנית של סול הצדיקה. סביר להניח שהקינה הראשונה נכתבה מיד לאחר המקרה, והקינה השנייה לאחר תקופת־מה, כי היא טבועה יותר בחותם התקווה והנחמה ונימת הזעם בה פחתה ושככה.

העיון שלנו ב״שמך יה קדשה" בכתב היד (אוניברסיטת בר־אילן, מס' 566, עמ׳ צו) הראה שיש אי דיוק בנוסח של יהודה רצהבי(תשנ״א, עט׳ 87-84), דבר שחייב אותנו להעריך מחדש את הפרשנות. במהדורה המדעית של הפיוטים ניסינו גם להציע פתרונות לבתים שרצהבי לא התגבר על סתימותם.

״עם אשר נבחרו״ לחיים חלואה

רבי חיים חלואה, מחכמי מכנאס, היה בן דורם של הרב ידידיה מונסונייגו ושל הרב יעקב ברדוגו. בערך ״חיים חלואה״ ב״מלכי רבנן״(בן נאים, תרצ״א) נאמר: ״עוד ראיתי מכתב השלוח מאתו למוהר״ר ידידיה מונסונייגו ז״ל בענין דין אחד, ממנו מוכח או שהיה מו״ץ או גדול בתורה, והוא בנו של מוהר״ר יוסף זצ״ל ויש ממנו הסכמה בספר קול יעקב למוהרר״י בירדוגו זצ״ל שחתום בה הוא ואחיו הגדול ממנו כהה״ר משה ז״ל שנת תר״ב פ״ק״.

מכאן יוצא שבשנת תר״ב (1842) היה רבי חיים חלואה בין החיים. פעילותו כמשורר וכחכם במכנאס מתרכזת במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. בשנת 1843 נפטר ברדוגו, ובשנת 1844 יצא ״קול יעקב״ בלונדון. לפיכך יש לשער שהשיר על סול, ״עם אשר נבחרו", חובר בין השנים 1840-1834. השיר מופנה לעולים לקברה, כדי שיקראוהו שם. על פי כתובת השיר, כבר אז הייתה מוצבת מצבה על קברה, אשר היה מקום עלייה לרגל:

השיר יהיה לכם נאה ויאה לעורר חבצלת השרון לשיר בקול נעים על מצבת קבורתה עוברים ושבים לשחר פניה אשר כל ימיכם מכאובים ימצאו ארוכה למחלתם בריאים וטובים.

נראה שהפולחן סביב קברה של סול כצדקת וכמליצת יושר על ישראל התבסס במשך מספר שנים בקרב קהל המאמינים בפאס, במכנאס ובצפרו, ואולי גם בערים נוספות שמעבר למרכז המדינה. לפיכך אין להעלות על הדעת שהשיר חובר מיד לאחר ההוצאה להורג.

הכתובת של ״עם אשר נבחרו״, ובאותה מידה הפיוט עצמו, מכוונים לנישואין המיסטיים בין סול לבוראה, בהשראת שירת ה״כתובה״ של ישראל נג׳ארה, כפי שמעידות שורות אלה מהכתובת ומגוף השיר:

ותעל נשמתה אל האלהים / היא העול׳ה כֻּלָּהּ כָּלִיל

דסלקא לגבוה להתעלס באהבים

בפיוט נאמר:

ודא היא נדוניא / הנעלת עם נפשה

שם שוכן עֲלִיָּה / ברבים קִדְּשָׁה

כְּתֻבָּתָהּ עז׳ר / משדי ונזר

זהב ועליו זֵר / כ״ד קשוטי כַּלָּה

הפיוט מתרכז בנימוקים של סול לנאמנותה לדת ישראל יותר מאשר בקללת הנוגשים. סול מצהירה כי מחובתה להיות נאמנה לאלוהיה, כשם שאישה חייבת להיות נאמנה לבעלה, ושואלת איך אפשר לבגוד בעם ישראל, הבן הבכור לאלוהיו, אשר יקרו ניכר בעולם כולו.

האם חלואה קבע את נוסח הפיוט ככתובה בהשראת השיר של ברדוגו, המזווג בשמים בין הצדקת שמתה רווקה לבין הצדיק מאורו שגם הוא מת רווק? אין לנו סימוכין לכך, אבל המגמה המשותפת לשני השירים אומרת דרשני. נזכיר שפיוטיו של חלואה נכללו בספרו של ברדוגו ״קול יעקב״. כיוון ששניהם חיו באותה התקופה ובאו מאותה העיר ומאותה השכונה (המלאה הישן של מכנאס השתרע על מרחב קטן של כמה רחובות צרים שבהם גרו אנשים בצפיפות גדולה), יש מקום להניח שהיה קשר ביניהם גם בכתיבה על סול הצדיקה. כתבי יד של הפיוטים היו עוברים בין הרבנים והפייטנים לשם הפצה, קריאה והלחנה כדי שיהיו מושרים בזמנים ובמקומות המתאימים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים-עמ' 26