תהלה לדוד-אפרים חזן ודו אליהו (אנדרה) אלבאז-אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.כולל ביאור
רבי דודו בן אהרן חסין – פיוטיו ברצף עם ביאורים.
1 – אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.
בקשה. שיר מעין אזור בן יז מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת ג טורים. הטור השלישי מתחלק לשתי צלעיות: צלעית א חורזת בסטרופה וצלעית ב מהווה חרוז אזור. הטור השני של המדריך משמש רפרין.
חריזה: אא בבב/א גגג/א דדד/א.
משקל: עשר הברות בטור. בטורי האזור אחת עשרה הברות. כתובת: בקשה. נועם ׳יוצר בחכמה׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק נר״ו. מקור: ק- ה ע״א.
אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
אָעִירָה שַּׁחַר אַפִּיל תְחִנָה
וּמְעַפְעַפַּי אֲנַדֵּד שֵׁנָה
5-שְׂפָתַי תַּבַּעְנָה / תְּהִלָתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נַפְשִׁי וְרוּחִי קִרְבָתְךָ דּוֹרְשִׁים
כָּל עַצְמוֹתַי תּאֹמַרְנָה רוֹחֲשִׁים
מֵאַהֲבַת נָשִׁים / נִפְלָאת אַהֲבָתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
יוֹמָם וָלַיְלָה בְּךָ מַחֲשַבְתִי
10-כָּל מַעֲיָניַ בְּךָ שָׂמְתִּי
בְּשָׁכְבִי נִשְׁמָתִי / אַפְקִיד בְּיָדֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
אבוא… קודשך: תה׳ ה, ח. הפסוק משולב בפסוקי הכניסה לבית הכנסת ׳מה טובו׳ ורומז לייעוד הפיוט כמכין לתפילה. 3. אעירה שחר: תה׳ נז, ט, אשכים קום לפני עלות השחר. אפיל תחנה: כדי להביא תחינתי לפני ה׳. הלשון על-פי יר׳ לז, כ. 4. ומעפעפי אנדד שינה: על-פי בר׳ לא, מ: ׳ותדד שנתי מעיני׳, כלומר, אסלק מעיני שינה ואעורר עצמי. 5. שפתי תבענה תהילתך: על-פי תה׳ קיט, קעא: ׳תבענה שפתי תהלה׳. 6. נפשי… דורשים: על-פי החלוקה הידועה לנפש רוח נשמה, ור״ל שנפשו שואפת אל האל, ודורשת קרבתו, על דרך ׳ואני קרבת אלקים לי טוב׳ (תה׳ עג, כח). 7. כל עצמותי תאמרנה: על-פי תפילת ׳נשמת׳, והפסוק משובץ מתה׳ לה, י. רוחשים: נפשי ורוחי מכריזים תהילת ה׳. 8. מאהבת… אהבתך: על-פי שמ״ב א, כו: ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳. 9. יומם… מחשבתי: על דרך ׳והגית בו יומם ולילה׳, יה׳ א, ח. 10. כל… שמתיך: כל מחשבותי ורעיונותי הוגים בך, על־פי תה׳ פז, ז. 11. בשכבי… בידך: על־פי תה׳ לא, ו, ׳בידך אפקיד רוחי׳, והלשון משולב בפיוט ׳אדון עולם׳. 12. דבקה לעפר נפשי: תה׳ קיט, כה, ועניינו הבעת צער רב.
דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי בְּזָכְרִי
אֶת אֲשֶׁר הָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרֵי
אֵיךְ אוּכַל יוֹצֵר, / לָבוֹא עָדֶיךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
15- וַאֲנִי הַיּוֹם אָנָה אֲנִי בָא
לֹא תּוֹרָה וְלֹא מִצְוָה וְלֹא מִדָּה טוֹבָה
אָכֵן קְרוֹבָה / יְשׁוּעָתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
דָּמִי בְּרֹאשִׁי, נַפְשִׁי בְּכַפַּי
אֵיךְ אוּכַל אֶשָּׂא עֲווֹנִי עַל פִּי
20-הִקְשֵׁיתִי עָרְפִי / מְאוֹד נֶגְדְּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
בּוֹשְׁתִּי נִכְלַמְתִּי מִמָּוֶת לִי מַר
מָה נְדַבֵּר מָה נִצְטַדֵּק מָה נֶאֱמַר
בְּשָׂרִי סָמָר / מֵרַב פַּחְדְּךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נָתוּן בִּי יִצְרִי מִיּוֹם נוֹצַרְתִּי
25-עִוֵּת דְּרָכַי הֶחֱטִיא אוֹתִי
אַךְ לֹא כִּוַּנְתִּי / לְהַכְעִיסְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
חִשַּׁבְתִּי דְּרָכַי יוֹמִי וְלֵילַי
לָשׁוּב אֵלֶיךָ וּתְרַחֵם עָלַי
וַאֲשִׁיבָהּ רַגְלִי / אֶל עֵדֹתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
13 את… יצרי: שנטיתי אחר תאוות לבי ורצונותי. איך אוכל: אחרי כל זאת. לבוא עדיך: לשוב לפניך ולהתקרב אליך. 15. ואני… בא: על-פי בר׳ לז, ל. 16. לא… טובה: אין בידי מצוות ומעשים טובים ואף לא לימוד תורה. 17. אכן: למרות האמור קודם. קרובה ישועתך: על-פי יש׳ נו, א. הישועה קרובה, שכן אתה נענה לחוזרים בתשובה. 18. דמי… בכפי: אני הוא האשם בצרותי, על-פי יה׳ ב, יט: ׳דמו בראשו׳, ועל-פי שו׳ יב, ג: ׳נפשי בכפי׳. איך… פי: איך אוכל לספר חטאיי. הקשיתי ערפי: התעקשתי שלא ללכת בדרכיך, והלשון על־פי שמ׳ לב, ט. נגדך: כנגדך, כנגד מצוותיך. 21. בושתי נכלמתי: על־פי עז׳ ט, ו. ממות לי מר: עכשיו אני מתחרט ומר לי ממוות. 22. מה… נאמר: על-פי בר׳ מד, טז. 23. בשרי טמר: שיער בשרי נסתמר, והוא על-פי איוב ד, טו. 24. נתון… נוצרתי: שיצר הרע קבוע באדם מעת יצירתו, על-פי סנהדרין צא ע״ב. 25. עיות… אותי: קלקל את דרכי וגרם לי לחטוא. 26. אך… להכעיסך: יצר הרע הוא הגורם לי לחטוא, ואין לי בזה כל כוונה להכעיס או למרוד בה׳ אלא חולשת האדם הנכנע ליצר. 27. חשבתי… ולילי: עשיתי חשבון נפשי וחשבון חיי, על-פי מש׳ טז, ט: ׳לב אדם יחשב דרכו׳. 28. לשוב: והגעתי למסקנה כי עלי לשוב בתשובה.
30- סְלַח נָא אֲבַקֵּשׁ מִמֵּךְ, אָבִי
אֶל תֵּפֶן אֵל פִּשְׁעֵי, רִשְׁעֵי וְחוֹבִי
בְּמִשְׁפָּט אַל תָּבִיא / אוֹתִי עִמֶּךְ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
יָדַעְתִּי כִּי רַחֲמֶיךָ מְרֻבִּים
יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים
35-שׁוּבוֹ שׁוֹבָבִים / תִּקְרָא בְּפִיךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
ה' בְּלִבִּי שִׂמְחָה נְתַתָּהּ
בְּשָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתָּ
בָּהֶם לֹא מָטָּה / רַגְלֵי בְּדִינֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
נַמְתָּ הָרָעוֹת בָּרָאתָ יֵצֶר
40-גַּם תַּדְרִיךְ אָדָם בְּדַרְכֵי ישֶׁר
וּכְחֹמֶר בַּיָּד הַיוֹצֵר / אֲנִי בְּיָדְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
חַזֵּק לְבָבִי כּוֹנֵן אֲשׁוּרַי
לַעֲבֹד אוֹתְךָ בִּשְׁנֵי יִצָרָי
לְמַעַן הוֹרַי / שָׁמְרוּ בְּרִיתֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
45- נֵר לְבֶן יִשַׁי תָּאִיר תַּזְרִיחַ
אָז נָשִׁיר מִזְמוֹר וְלִמְנַצֵּחַ
נִיחוֹחַ רֵיחַ / עַל מִזְבְּחֶךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
- 29. ואשיבה… עדותיך: תה׳ קיט, נט. 32. במשפט… עבדן: על-פי תה׳ קמג, ב. ימינך… שבים: על-פי פסוקי הסליחות (לך ה׳ הצדקה…), יד ימינך שלוחה ומושטת לקבל חוזרים בתשובה. 35. שובו שובבים: על-פי יר׳ ג, יד. 36. ה׳… נתת: על-פי תה׳ ד, ח. 37. בשלוש מקראות: הם הפסוקים שמהם משתמע שאדם חוטא בגלל יצר הרע שברא בו הקב״ה (ברכות לב ע״א; סוכה נב ע״ב), ׳שמעידין שיש ביד הקב״ה לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו׳ (רש״י, שם). 38. בהם: בזכותם. לא… בדינך: לא נענשתי ולא נפלתי. 39־40. נמת: אמרת, שבמאמרו של הקב״ה נברא העולם, ומאמר ה׳ הוא מעשה של בריאה ויצירה. נמת… אשר: אתה הוא שבראת את יצר הרע ואתה הוא שמידך באו הטוב והרע. ממך הרעות וממך דרכי אושר לאדם. 41. ובחומר… בידך: ואנו בידך כחומר ביד היוצר, על־פי יר׳ יח, ו. 42. כונן אשורי: כוון את רגלי ללכת בדרכיך. 43. בשני יצרי: על-פי ברכות נד ע״א ׳בכל לבבך – בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע׳. 44. למען: בזכות. הורי שמרו בריתך: האבות הראשונים אשר שמרו בריתך. 45. נר… תזריח: על-פי תה׳ קלב, יז. ועניינו לגלות את משיח בן דוד לפארו ולרוממו. 46. אז: בעת הגאולה. נשיר: נשיר לכבוד הגאולה. מזמור ולמנצח: כהתחלותיהם של מזמורי תהילים רבים (כגון תה׳ סו, א ועוד הרבה), וכאן כינויים למזמורים שונים.
רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן יִמְלֹךְ עָלֵינוּ
יָפְיוֹ, הֲדָרוֹ יִרְאוּ עֵינֵינוּ
50-יִשְׂמַח לִבְנוֹ / בִּישׁוּעָתְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
וּמִקְדָּשׁ יִבָּנֶה יָדְךָ כּוֹנַנְתָּ
לַגֹרֶן אֲרַוְנָהּ תָּשִׁיב שֶׁכִינָה
וּפְקֹד אֶת כַּנָּה / נָטְעָה יְמִינְךָ
אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
- 48. ראשון לציון: יש׳ מא, כז, כאן במשמעות המלך המשיח שהוא הראש והראשון במלכות ישראל. 49. יופיו… עינינו: על-פי יש׳ לג, יז: ׳מלך ביופיו תחזינה עיניך׳. 51. מקדש… כוננה: ׳מקדש ה׳ כוננו ידיך׳(שמ׳ טו, יז). 52. גורן ארונה: כינוי לבית המקדש, על פי שמ״ב כד, טז. 53. כנה: כינוי לכנסת ישראל, על-פי תה׳ פ, טז: ׳וכנה אשר נטעה ימינך׳.
תהלה לדוד-אפרים חזן ודו אליהו (אנדרה) אלבאז-אָבֹוא בֵיתְךָ אֵל בְּרֹב חַסְדֶּךָ.
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka-2010-Piyoutim
Mon Dieu je te glorifierai (Elohaï aromimkha)
Mon Dieu, je te glorifierai Parce que ton fils, fruit de ta grâce Et qui a reçu ton sceau Tu l’as nommé Abraham !
Ses paroles sont rayons de miel,
Le peuple entier est derrière lui,
Il dit amen à tous ses ordres Le peuple du Dieu d’Abraham. Il
[1] est juste et juste est sa parole
Car le Tout-Puissant est à sa droite
Pour qu’il dirige jour après jour ses ouailles.
Père des peuples est Abraham !
Une étoile de justice (Kokhav tsedek)
Une étoile de justice pour les générations Sa lumière a brillé.
Abraham était unique parmi les hommes de son temps. Au printemps de ses jours, il connut l’Étemel Et vit dans son projet des illuminations.
C’était un sage sédentaire, non pas un militaire.
Et son nom n’était pas associé aux gens d’épée.
Son âme ne songeait qu’à réunir les foules Et à leur enseigner sa loi et ses leçons !
Voici donc Abraham – lion dans la forêt –
Célébré, entouré d’un petit groupe d’hommes
Montant à l’assaut, face à quatre monarques
Faisant taire leur épée par sa seule parole.
Dieu vivant et grandiose (El Haï ram)
Au Dieu glorieux et sublime, je veux chanter,
Je célébrerai à jamais son nom
Avec tambours et trompettes.
Oh, mon Dieu, réponds-moi
Tourne-toi vers moi et pardonne-moi.
Dieu de vie, libère-moi
Afin que je puisse te chanter !
Une pauvre éprouvée et malheureuse
Rejetée et prisonnière
Jusqu’à quand sera-t-elle méprisée ?
Dieu de vie et de grandeur !…
Vers toi mon Maître (Elekha koni)
Vers toi mon Maître qui habites les hauteurs
Je lève les yeux, à la façon d’un esclave vers son maître.
De grâce, viens à mon aide et tire-moi
De ces eaux meurtrières !
Libère un peuple pauvre
Des mains d’un ennemi cruel.
Car ta main est puissante…
Libère un peuple fidèle à sa promesse
Des mains de ses adversaires !
Et ramène le cœur des pères vers les fils […]
De grâce… (Anna Moni)
De grâce, mon oppresseur me domine.
Mon ennemi porte la main sur moi.
Il a fait de moi un errant.
Ramène-moi à ma demeure
Daigne me procurer de la joie
Que ta main me guide
Afin que je rejoigne ta maison sainte !
Un peuple étranger, dans sa cruauté,
A décidé de mon sort.
Il m’impose sa crainte,
Terrorise mon peuple et ma communauté.
Mon Dieu, écoute ma prière
De grâce, pardonne ma conduite
Car tu es mon rocher et mon sauveur.
C’est vers toi que toujours j’oriente mes prières
Vous gens du Maghreb (Atem Yotsé Maarav)
O vous, gens du Maroc, hommes de foi,
Soyez nombreux à glorifier Dieu, en ce jour de Mimouna.
C’est ainsi, au Maroc, depuis les temps anciens,
Que s’expriment les juifs, bénissant leurs amis :
Réussis donc, mon frère, sois heureux et prospère !
Les enfants du pays, selon leur tradition,
Jusqu’à nos jours encore, en terre marocaine,
Offrent aux juifs de beaux cadeaux.
Juifs et Arabes, tous réunis,
Chantent en chœur, l’âme réjouie.
Heure de joie (Sa’a haniya)
C’est une heure de joie, elle plaît à mon cœur !
Elle m’est très chère et à tout instant.
Le jour où le Maître des cieux a eu pitié de moi
Pour la première fois, m’a donné la Torah
Claire et pure, sans défaut ni oubli.
La Torah, je l’aime et je m’en prévaux,
Je la chéris toujours, elle est une richesse.
Et quand je la retrouve, mon cœur est apaisé.
En toute heure et en toute circonstance
Elle me fait oublier mes douleurs et mes peines…
Dodi yarad leganno (Mon amant est descendu à son jardin)
La séance des bakkachot commence régulièrement par ce chant-poème dont l’auteur est Haïm Cohen, un kabbaliste de Safed. Voici la traduction qu’en a faite le regretté Haïm Zafrani (extraits) :
Une voix appelle, mon amant frappe (à ma porte)
« Ouvre-moi, ma toute parfaite,
Les portes de Sion que j’ai tant aimée. »
Vers toi, mon amant, j’élève mon âme.
Pourquoi l’épouse de jeunesse est-elle répudiée ?
Naguère, en ton cœur, j’étais gravée, Et maintenant
C’est une prostituée que tu fais reine !
Ma fille, sois sans crainte, car je me souviendrai encore
[de toi,
Et d’une terre lointaine, je rassemblerai tes enfants
[dispersés.
Je te rebâtirai et tu seras restaurée dans ta beauté et ta
[splendeur.
Car tu es ma vraie sœur !
Ma douleur grandit chaque instant que je me souviens
[et me demande
« Comment l’esclave a pu ainsi prendre la place
[de la maîtresse,
Comment se déguise-t-elle (en épouse légitime)
Dans la joie de l’éternité, dans une végétation de délices ? »
Sache que je hâterai l’heure de la grâce,
Et tu puiseras dans l’eau vive de l’allégresse […]
Ah, mon Dieu ! Comme tu m’as humiliée !
Des cieux où j’étais, tu m’as jetée à terre
Par un jour de grand froid, c’est une parure (légère)
[qui me couvre
Alors que ma maison était tapissée de tenture de poudre
[…]
Tu es pur, tu n’es pas un Dieu qui aime l’iniquité
Qu’attends-tu donc pour être le juste et le sauveur ?
Quand me revêtiras-tu des vêtements de salut,
Du manteau de justice et de perles multiples ? […]
Priez, vous les vaillants et les forts, mes frères et toute
[ma nation,
Jour et nuit, à Dieu ne laissez pas de répit,
Jusqu’à ce qu’il reconstruise Sion et réunisse les exilés
[de mon peuple,
Des quatre coins du monde, dans la maison de mon délice
[•..]
Yedid Nefesh (Ami de l’âme)
Ce poème est un des plus importants de la veillée des bakkachot. Il est l’œuvre d’un kabbaliste de Safed, Elazar Azkari. (Trad. : Haïm Zafrani.)
Ami de l’âme, père miséricordieux,
Rapproche ton serviteur de ta volonté.
Ton serviteur courra comme un cerf,
Il se prosternera face à ta majesté.
Ton amour lui est plus doux que le miel vierge
Et plus agréable que tout autre délice.
Majestueuse et belle lumière du monde,
Mon âme est malade de ton amour.
Je t’en supplie, Seigneur, guéris-la,
En lui montrant les délices de ta splendeur.
Alors, elle sera plus robuste et plus saine
Et se réjouira d’une joie étemelle.
Forte et inébranlable et sûre, que ta miséricorde s’éveille,
Aie pitié du fils de ton bien-aimé !
Car il languit du désir
De voir la puissance de ta gloire.
Je t’en supplie, mon Dieu, délice de mon cœur,
Aie pitié et ne détourne pas ta face !
Révèle-toi, ô toi notre bien-aimé,
Et couvre-nous de la coupole de ta paix !
La Terre s’illuminera de ta gloire,
Nous exulterons et nous nous réjouirons en toi !
Ne tarde pas, ô bien-aimé, car le moment est venu
De nous accorder ta grâce, comme aux jours anciens.
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka-2010-Piyoutim-128-138
06/05/19
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
שמואל בן יצחק אלבאז
מרבני פאם. נולד תנ"ח. הצטיין בבקיאותו בספרים ובשכלו החריף. יסד ישיבה ועמד בראשה והעמיד תלמידים הרבה. בן ל"ו נתמנה לחבר בד״צ, וחבריו היו ר׳ יעקב אבן צוד ור׳ שלום אדרעי. הראשון חבר קינה על מותו. רוב חבוריו נמצאים עדין בכ״י. נלב״ע בשנת תק״ט.
חיבוריו: א. עוז והדר, חידושים למסכת ע״ז. ב. הנער שמואל, חי׳ למסכת שבועות ג.לכמה מסכתות הש״ס. ד. שירים ופזמונים. ה שו״ת ופסקים ודרושים.
אברהם אלב׳ו
חתום עם הרבנים וראשי הקהל בירושלים, על אגרת שנשלחה לעיר פאם בשנת ש״צ, ונתפרסמה ע״י הרי״מ טולידאנו בספר השנה של Hebrew union College שנה ד. עמ. 46
יוסף אלב׳ו
תלמיד הרב חםדאי קרשקש. חוקר ומלומד. נודע כפילוסוף דתי, ולדעת ההיסטוריון צ. גרץ היה גם רופא. חי באמצע השני של המאה הי״ד בספרד. חבר ספר חקירה גדול בשם העיקרים. כתבו וגמרו בשוריאה בשנת 1425 כפי תעודת מלכות רשמית שמש במשרת רב בעיר דרוקה. ספרו החשוב כולל ג , פרקים גדולים: א. מציאות השם. ב. תורה מן השמים ג. שכר ועונש. הוא התכוין להציע מקור כללי ומוסכם לוכוח הדת. בקש לקבוע את תחומי דת ישראל ולהטעים בעיקרי האמונה הצדדים המבדילים את תורת ישראל מתורת הנוצרים והמושלימים. ספרו זה נדפס פעמים רבות. השתתף בוכוח הדתי שנערך מטעם האפיפיור בנדיקטום הי"ג בטורטושא וסאן מטיאו בשנת 1414 התוכח עם המומר ג׳ירונימו די סנטה . פ״י (יהושע הלורקי (נלב״ע בספרד בשנת 1440 אשכל ב. עמ . 396
דוד אלבוחר
רב ומחבר. כנראה שהיה מרבני קושטא. ובישיבת ״אחד״ שנוסדה ע״י הרב שבתי אקשוטי בירושלים, ראיתי כ״י אחד גדול בשם ״נחמתי בעניי״, והוא פירוש על התודה. נשלם ע״י המחבר בשנת תקצ״ט. ובסופו מסיים: ״המצר על גאולתנו כי לא תאחר, דוד אלבוחר״.
אברהם ב״ר משה חיים אלבצראוי
נולד בבצרה שנת תק״ן. היה מטובי עסקני העדה וראשיה. בתק״ץ עלה לארץ והתישב בצפת. כאן התעסק בממכר אבני חפץ, פנינים ומרגליות. היה מידידיו הנאמנים של הגביר דוד ששון מבומבאי. בימי הרעש בשנת תקצ״ז, שהביא כליון על בני ביתו ורכושו עבר לירושלים עם שארית הפליטה, וישא בה את בת אחיו של הרב התיר יעקב הלוי ספיר בע״ס אבן ספיר לאשה. ממנה נולדו לו ששה בנים. בהשתדלותו נבנה הבית בקבר רחל בשנת התרכ״ה, כמבואר בלוח התלוי שם. נלב״ע ט״ו חשון תר״ל.
נםים אברהם אלבצראוי
יליד ירושלים בשנת תרכ״ט. קבל חנוך תורני, ובן י״ח נסמך להוראה. שנים מספרהיה מנהל חדר בשכונת רחובות, ובה בעת שמש ש״ץ בביה״כ הגדול שבאהל משה ואח״כ בימין משה. בין השנים תרס״א — תרס״ג היה שד״ר של ק״ק חסידים בית אל לערי בוכרה וכעבור חמש שנים נסע שם שנית בשליחות עדת הספרדים בירושלים. בדרך נסיעתו השניה התעכב בבוכרה שנתים ימים ויהי שם למ״ץ, ובשובו, כהן זמן מה בתור מנהל ת״ת הספרדים
בירושלים. רוב שנות חייו עסק במסחר של אבנים טובות ומזה מצא פרנסתו בשופע. נלב״ע כ״ב כסלו תרע״ז.
שלמה אלבצראוי
אחיו של ר׳ נסים אברהם הנ״ל. נודע כפייטן ומחבר. ת״ח צנוע וחתנו של הרה״ג שלום משה חי גאגין. חבר פירוש על התורה לסדר בראשית בלבד. בהסכמות לחבורו זה שנדפס אחד מותו בשם ״דבר שלמה״ יכונה ע״י הרב ב״צ עוזיאל ״החכם הנכבד דעסיק באוריתא תדירא חסיד ועניו כש״ת וכו'״. והרב חזקיה שבתי יתארהו—״כאיש רצוי לכל, מוקיר רבנן ותלמידיהון שקדן בתורה ונהנה מיגיעו״. חבורו הנ״ל הוא אוסף של חדושי תורה מחז״ל ביניהם רש״י רמב״ם, הראב״ע, אברבנאל, ואחרים, ומצטיין בסגנונו העברי הצח. הספר נדפם בהדור בתל אביב בשנת תרצ״ב. אחדים משיריו כונסו לסוף ספרו הנ״ל מהם מוקדשים לכבוד הרבנים הראשיים יעקב מאיר, חיים נחום, חזקיה שבתי וכרו'. יתרם עודם בכ״י. נלב״ע בתל אביב ביום י״ג אדר תר״צ.
אברהם אלגאזי
נולד בקושטא בשנת 1570 לערך, ונפטר בכיאו שנת 1630 . נודע בשם הרב מברוםא. נזכר בס׳ ״אגרת שמואל״ להר״ש אוזידה במלים אלה: ״האלקים אנה לידי גבר בכולא חכם שלם בחכמה ובדעות אשר תפש אומנותו של אברהם אבינו להכניס אורחים וביתו בית ועד לחכמים הגביר הנודע בשערים איש חיל ורב פעלים״. השאיר אחריו חמשה בנים שהיו רבנים באזמיר והם ר׳ משה, ר׳ שלמה, ר׳ מנחם ר' יצחק ור׳ חיים.
חיים בן אברהם אלגאזי
רב ומפרש. תלמיד מהרימ״ט. חי בקושטא. חבר באור על חלק מס׳ מישרים וס', תולדות אדם וחוה לר׳ ירוחם בן משולם, שנדפס בקושטא בשנת רע״ו, וקראו בשם נתיבות משפט, וכן כתב שו״ת ודרושים.
חיים בן יצחק אלגאזי
חי בראשית המאה הי״ט בקושטא. אח״כ היה רב באזמיר. בסוף תקע״ג עלה לירושלים ונפטר בה בשנת תקע״ט. חבר ספרים שונים. ביניהם: א. דרך עץ החיים, חי' על הטור ורמב״ם ושו״ת ודרושים, שלוניקי תקס״ט. ב. עץ ימין, דרושים ושו״ת, שלוניקי תקפ״ב.
חיים ב״ר מנחם אלגאזי
יליד אזמיר, אח"כ רב ברודיס. בסוף ימיו חזר לאזמיר, ונפטר בה. היה תלמיד הר״ש אלגאזי הזקן. חבר ס' ״בני חיי״ דינים כסדר ד' הטורים, קושטא תע״ב, ונודע ממנו גם ס', קונטרס הגטין, שהובא בס' יד אהרן לר״א אלפנדארי.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003-
רשימת מקצועות ופרנסות
השמות שהתקראו בהם יהודי צפון אפריקה משקפים את ריבוי העיסוקים המסורתיים שלהם במגזרים השונים של חיי הכלכלה.
אל סוכרי, עוסק (כמייצר או סוחר) בסוכר או במיני מתיקה: אל כאתב פקיד; אל טאביב, רופא; אל כייאט, החייט; אל חזן, חזן וכו', מושג מה על פרנסות היהודים במרוקו, שעליהן אין לנו כמעט שום ידיעות הנוגעות לתקופתנו, נקבל מתוך תיאורו של ליאון אפריקנוס, בן המאה השש עשרה, מוסלם מוגרבי יליד פאס שהתנצר וחי באיטליה; יש להניח שדבריו בנוגע לעיסוקי היהודים משפקים את המצב שהיה קיים גם מאות שנים לפני כן. וכן הוא מתאר בין היתר: ״בפאס נתנו השליטים ליהודים רשיון לעסוק בצורפות זהב וכסף״.
רוכלים וסוחרים
לפי החומר במקורותינו היה עיקר פרנסתם של היהודים המסחר על כל צורותיו. מקדמת דנא וכן בימי האיסלאם היה מעמד הסוחרים מכובד מאד. רוב העוסקים במסחר הקמעוני היו תגרים שישבו בחנויותיהם ורוכלים שהיו מסובבים בכפרים ובאהלים של הנוודים. בדרך כלל יש להניח כי כל אותם חלפנים, תגרי תבלינים ובשמים, מוכרי היין והשמן ובעלי ׳חנויות׳ מכולת היו רחוקים ממעמד בעלי בתים אמידים, והון המחזור שלהם היה דינרים מעטים.
מבחינת יחסי מסחר מאלפת ביותר היא חליפת המכתבים של הרב נהראי בן נסים, המכילה מאות מכתבים, שנתגלו בגניזה ושהיו שייכים כנראה לגנזך בית המסחר, שמצודתו היתה פרוסה במשך יובל שנים לפחות על הסחר היהודי באפריקה ואסיה.
במכתב שנשלח כפי הנראה לכל המאוחר בשנת 1503 מברך ישראל בן נתן, בן דודו של נהראי, את נהראי לנישואיו עם בת אחת המשפחות הכבודות ביותר בפוסטאט. עם זאת הוא מודיע שקיבל סכום כסף באמצעות אבו יעקוב יוסף הכוהן בן עלי מפאס.
מסע המייחדים שהגיע עד שערי מצרים, הכפייה הדתית וההגירה שבאה בעקבותיה, שינו את כל מערכת החיים הכלכליים ושיתקו אותם לגמרי במקצועות מסוימים.
הפליטים במקומות קליטתם החדשים המשיכו בעסקיהם הקודמים כפי שראינו לעי״ל, אחיו של הרמב״ם, ר׳ דוד שהמשיך בעיסוקיו באבנים יקרות בהיותו בפאס.
וכן ר׳ יוסף בן יהודה, תלמידו של הרמב״ם, פליט סבתה, רופא ופילוסוף, פנה לאחר שהתיישב בחלב, למסחר וערך מסעות לעיראק ולהודו.
בזה הלך בעקבות רבו הגדול, שגם הוא בבואו לקאהיר היה שותף לאחיו בעסקי מסחר עם הודו.
גלות ירושלים אשר בספרד
גלות ירושלים אשר בספרד כעדות הכתוב היתה מצאצאי מלכי בית דוד ומאצילי ירושלים ושריה. לפי מסורת זו הובאו אבותיהם של אחינו יושבי ספרד שמה עוד בימי חורבן בית ראשון ע״י נבוכדנצר מלך בבל. כאשר עלה נבוכדנצר על ירושלים באו הרבה מלכים לעזרתו, ובתוכם גם המלך אספיאן אשר על שמו נקראה ארץ ספרד בשם אספמיה.
כאשר נכבשה ירושלים בירת ממלכת יהודה, והמנצחים חלקו ביניהם שלל אדם שבויי המלחמה, עלו בחלקו של אספיאן יושבי רובע העיר שבו גרו אצילי יהודה וצאצאי מלכי בית דוד, וכלם עלו באניות לספרד והושבו בערים שונות, ובתוכן גם בעיר העתיקה קורדובה, אשר במחוז אנדלוסיה (דרום ספרד). קורדובה היתה במשך הזמן לתל-תלפיות של היהדות הספרדית. לשם הגיעו מפאס שלשת הבלשנים והמדקדקים: רבי דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה חיוג׳ ודוד בן אברהם הקראי אל פאסי.
מכל מקום הדיעה נותנת כי באותם הימים עברו יהודים רבים אל ספרד.
אט אט ירדה פאס מגדולתה בתחום היצירה היהודית ואת מקומה התחילה לתפוס הקהילה היהודית בספרד.
אך בראשית המאה השתים עשרה לספירה קמה תנועה דתית קנאית בקרב מאמיני האיסלם אשר במגרב שבאפריקה הצפונית, שהמיטה שואה על קהילות היהודים ולבסוף החריבה את ״גלות ירושלים אשר בספרד״ אשר היוותה את תור הזהב בתולדות עמנו.
רבנים בתקופת האלמוחדים ־ 1118־1249
בתודעת עם ישראל נשמר זכרה של שושלת המייחדים בצבעים של קנאות דתית חרבן ושמד. מייסד התנועה מוחמר בן תומרת משבט הברברי ״מצמודה״ ומכונה המהדי כלומר המונחה ע״י אללה, הכריז על עצמו בשנת 1118 שהוא משיח מוסלמי, וכשמת בשנת 1130 עברה הנהלת התנועה לתלמידו עבד-אל־מומין. הוא ניהל את המייחדים במלחמת כיבוש נגד המוראבטון. בשנות 1142־1146 התפשטו המייחדים על פאס ושאר ערי מרוקו ובשנת 1152 הגיעו למדינת בני חמאד וכבשוה. עבד-אל-מומין לא הסתפק בהטפה דתית בלבד, אלא השליט בכוחו את דעותיו. המלחמה נמשכה כשבע עשרה שנה 1147-1130 ולבסוף ניצחו האלמוחדים וממלכתם כללה את צפון אפריקה כולה עד גבולות מצרים, ואת ספרד הדרומית. הראשונים שהרגישו בידם הקשה של חסידי אבן תומרת היו יהודי עמק הדרעה, הנמצא בין הרי האטלס ממערב, שמהם נהרגו 17000.
ר׳ אברהם אבן דאוד (הראב״ד) ב״ספר הקבלה״ שכתבו עוד לפני 1161,
ור׳ אברהם אבן עזרא, מספרים ראשונה על מצב של אסון בחיי היהודים, שנתרחש ובא בימי חייהים כפי שנראה להלן.
בכל מקום באפריקה שנכבש ע״י צבאותיו של עבד אל-מומין, נאספו יהודי העיר והועמדו לפני הברירה: קבלת האיסלם, גירוש מן הארץ או מיתה. רבים ברחו לספרד ולאיטליה. היו גם שהסתתרו באיזורים ההרריים של המדינה. רבים אחרים קיבלו למראית עין את דת האיסלם. אלה הוכרחו לבוא מדי פעם למסגד וחוייבו ללבוש בגדים כהים מיוחדים לשם היכר.
רובם ככלם היו אנוסים ולא עשו מה שעשו אלא לפנים, למראית עין ומתוך אונס, וחיכו כאמור, לשעה רצויה לשוב לאמונתם בפרהסיא. לפיכך גם בהיותם מוסלמים כביכול, היתה עליהם החובה ללמוד את הקוראן ולדעת אותו, ולא חדלו מעסוק גם בתורה.
הראב״ד מתאר החורבן בצפון אפריקה כדלהלן: ״ואחר פטירת רב יוסף הלוי ז״ל (ר״י מיגאש) היו שני חירום ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם, אשר למות למות ואשר לחרב לחרב…
רבי אברהם אבן עזרא שחיבר קינה על החורבן שהמיטו המייחדים מקונן: ״על קהלת סגלמאסה עיר גאונים ונבונים״ ועל ״קהל תלמסאן… ועיר אגמאת״ .
על פאס הוא כותב: ״אוי אפס כל קהל פאס… עיר תורה והמקרא והמשנה והגמרה, עיר חכמים מחוכמים בסוגיא ובסברה, ותלמידים החרדים במצות אל ברה, ודרשנים המבינים בסוד ספרי וגם ספרא, ומדרשות מאי חשות ולא תמוש התורה״. ע״פ תעודה זו נהרגו אז בפאס מאה אלף איש.
אנו יודעים על נסיעותיו של הראב״ע בצפון אפריקה וכנראה ביקר במקומות אלה שהוא מזכיר בקינותיו. זכורים דבריו של רבי שלמה פרחון ב״מחברת הערוך על ביקורים של ר׳ יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא
באפריקה. הוא אומר: ״וכשבאו ר׳ יהודה הלוי ז״ל ור׳ אברהם בן עזרא לאפריקי וראו, כל העולם קורין אשתים תמהו מזה״.
כגורל היהודים באפריקה הצפונית, היה גם גורל היהודים בדרום ספרד, באנדלוסיה המושלמית. בשנת 1148 פלשו צבאות עבד אל מומין ולאחר שנה כל אנדלוסיה נמצאה בידי האלמוחידים. כל בתי תפילה, בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בנו יהודי ספרד לגאון ולתפארת, נשמו והיו לחרבה. קהילות פורחות וידועות לשם ולתהלה בשל תורתם וחכמתם, עשרם וכבודם, כמו: קורדובא, גרנדה, אליסנה ושיביליה, חרבו ועברו מן העולם.
על חורבן קהילות אלה קונן המשורר רבי אברהם אבן עזרא את הקינה המתחילה: ״אהה ירד עלי ספרד רע מן השמים, וספוד רב עלי מערב״.
כאשר נפלה העיר קורדובה בידי חרב בן תמרת ונחרבה הקהילה היהודית החשובה, אשר משם יצאה תורה וחכמה לישראל, כתב הראב״ע את הקינה הבאה:
ובא יומא ונד עמה וגם היתה כאלמנה;
באין תורה ואין מקרא והמשנה נטמנה,
והתלמוד כמו גלמוד כי כל הודו פנה…
ואיך עזובה מאד קורטובה, ותהי כים שאיה.
ושם חכמים וגם עצומים, מתו ברעב וציה.
אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003– עמ' 56-51
.מקדם ומים כרך ג'-יוסף שטרית-ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה ה"יט-1990
ג. דמויות ומרכזים בהשכלה העברית באלג׳יריה
כל המשכילים שפעלו בתוניסיה עד לסוף המאה הי״ט והפיצו את רעיונות ההשכלה העברית או הכללית בעברית או בערבית יהודית נולדו בקהילות התוניסאיות השונות וצמחו בקרבן ומתוכן. הם ראו עצמם דובריהן של מסורות הקהילות שלהם, וניהלו את מאבקיהם הציבוריים והעיתונאיים למען הגנתן כמו גם למען פתיחתן לרעיונות המודרניזציה. לא כן הדבר באלג׳יריה: שם מעטים בלבד היו המשכילים העבריים המיליטנטיים ילידי הארץ, בעוד שרבים נולדו מחוץ לאלגייריה וקיבלו את חינוכם היהודי־עברי בקהילות שונות בצפ״א או מחוצה לה. כמו כן, בתקופה זו של סוף המאה הי״ט, לאחר קבלתו והחלתו של חוק כרמיה, שהעניק את האזרחות הצרפתית לכל יהודי המדינה כמעט, הושלמה להלכה אם לא למעשה האמנציפציה של יהודי אלג'יריה (פרט לאזור גרדאיה), ואתה התפוררות המבנה המסורתי של הקהילות והתרופפותו, אם לא חיסולו כמעט של החינוך היהודי המסורתי. הבעיות שהמשכילים העבריים ניסו להתמודד אתן היו שונות מאלה שריתקו את מאמציהם והתגייסותם של עמיתיהם בתוניס. כאן המטרה המיידית הייתה קודם כול לחזק את שרידי החינוך היהודי או לחדשו, להמשיך ולהשפיע דרך הכתיבה בערבית יהודית על השכבות הרחבות — והמסורתיות עדיין — של הקהילות, ולנהל בתוך כך פעילות משכילית לאומית־עברית. מעצם טיבה התנהלה פעילות משכילית זאת בשולי התרבות הצרפתית בלבד ולא בעימות ישיר עמה, שכן מוקד הפעילות המשכילית לא היה חברתי־פוליטי ולא נגע לגורלן או להזדהותן הפוליטית של הקהילות, אלא היה חינוכי־תרבותי גרידא. ההסכמה של הקהילות היהודיות מרצון, מאונם או משתיקה עם הנוכחות הצרפתית ועם הסדרים החברתיים־פוליטיים הצרפתיים שנכפו עליהן לרוב לא הופרה כהוא זה בכתביהם של המשכילים העבריים. קבלת המציאות היהודית החדשה כמו שהיא, שבה ההנהגה הרוחנית והפוליטית הייתה עתה רובה ככולה ממוצא צרפתי־אלזאסי, הייתה מוסכמת גם על המשכילים העבריים, ולא השאירה מקום לפולמוס נגד המודרניות הצרפתית, גם אם רצונם של אלה לבלום את תוצאותיה ההרסניות של מודרניות זאת היה ברור. ולמעשה, פעילות זאת של המשכילים העבריים באלג׳יריה בסוף המאה הי״ט הייתה קרב המאסף של התרבות העברית המאורגנת בארץ זאת. בסוף המאה נפסקה כמעט לחלוטין הוצאתם של עיתונים ושל יצירות בערבית יהודית או בעברית, ופרט לפעילותו העברית האינטנסיבית אך האינדיבידואלית של יצחק מרעלי(-18671952 באלגייר, שידובר בה לקמן, לא נתקיימה באלג׳יריה במאה העשרים פעילות תרבותית עברית ראויה לשמה.
בסוף המאה הי״ט עדיין כללו דפוסי ההשכלה העברית באלג׳יריה פעילות משכילית אינדיבידואלית בערי־שדה שונות, פעילות קבוצתית או חוגית באלג׳יר ובתלמסן, וכן פעילות עיתונאית־ציבורית באוראן ובאלג'יר בעיקר. אולם, גם כאן עלינו להבחין בין שני דורות של משכילים עבריים. הראשון פעל בשנות השישים והשבעים של המאה, והשני בשנות השמונים והתשעים. בדור הראשון הייתה הפעילות המשכילית אינדיבידואלית בעיקרו של דבר, והתנהלה דרך הקריאה בעיתונים עבריים, ולפעמים גם דרך הכתיבה בהם. לתקופה זאת קשורים כמעט כל אותם שמות שהזכרנו עת סקרנו את הכתבים שפרסמו רשימות וכתבות בעיתונים העבריים של מזרח אירופה ומערבה. מתוך כל אלה, היחיד כמעט שהמשיך לפעול — וביתר שאת — גם בדור השני היה הרב חיים בלייח מתלמסן, שעליו ועל קהילתו גמר יעקב גולדמן את ההלל:
העיר הזאת [=תלמסן] השיבה לי ששון ישעי אשר עזב את נפשי זה ימים רבים, ותהי לי תנחומים מעצבי ורגזי ששבעה נפשי מאז בקרי תוניס ועריה ומדינת אלגיר ואגפיה. פה מצאתי לי חברים מקשיבים בקול העברית, יודעים משפטיה חקיה והליכותיה; פה מצאתי מכ״ע [=מכתבי עת] עברים, וגם האסיף החדש אשר לא ראיתיו עדנה כל ימי נודי מצאתי פה בבית שאהבה נפשי החכם הנכבד מהר״א [=מורנו הרב רבי אברהם] בן סאמון הי״ו, וראוי הוא האיש הזה — שהנהו סוחר ספרים — לתהלה על עמלו להרחיב השפה ולהאדירה עד מקום שידו מגעת.
שמחתי אלי גיל בראותי בע״ב [=בעלי בתים] בהתאספם יחד ידרשו על גזרה ובנין איזה מלה, על נקודה, על מקורה ועל שרשה, ראיתי ותהי נפשי. ראיתי כי גם אלה אשר לא חלק למו הי בבינה ושפת עבר מוזרה למו עושים אזנם כאפרכסת ומכונים להבין דברי חכמים, ובכל לב יאבו לדעת דבר ה׳, ולאט לאט ילמדו גם הם ויהיו בין המבינים ויוסיפו לקח. אשרי העיר שככה לה. […]
עד כמה גדלה כה השפה ללמד תועים בינה ראיתי ונוכחתי מיודעי לה״ק פה, כי כלם לא יאמינו בהנסים והנפלאות שמרבים לספר פה על צדיקי הדור רב יתר מאשר יספרו החסידים על רביהם, וגם בהצדיק התפיללאתי [!] אשר מלא כל אפריקא כבודו — […]גם בו ישימו תהלה, זרים ומוזרים למו הדרושים הבנוים על אדני גמטריאות ועמודי הסוד, ולא יאבו דעת מהם, ולעומת כן יחזיקו במעוז האמונה הצרופה בתום לב בכל נפש ובכל מאד.
שבתי ונתן את לבי לדרש לדעת מי ילד לעיר הזאת את אלה, ואיזה דרך עבר הרוח להעיר, ואמצא ״כי הכל הולך אחר הראש״; מצאתי כי די[י]ן העיר ה״ה הרב החכם המאוה״ג [־המאור הגדול] מוהר״ר [=מורנו הרב רבי] חיים בליח הי״ו הנהו חכם גדול בכל ענפי המדע, יודע ומבין כל דבר לאשורו, מדקדק נפלא ודרשן נאה לפי רוח הזמן, וכל המה תלמידיו. והוא רק הוא נהלם על מבועי החכמה ויפקח עיניהם וילמדם דרך הבינות, וכיום הזה מדי בקרי אותו אמצאהו יושב ומסביר פנים בלמוד ישר ובדקדוק השפה ובשמוש הלשון לשני ילדיו, ואליהם נסחפו כל צמא לדבר ה׳, וכל נבון דבר וילמדם — חנם אין כסף — תורה עם ד״א [=דרך ארץ] ולא יעברו ימים רבים והיו גם הצעירים האלה לנבוני מדע ולאבני חן בחומת בית ישראל בתלמסאן העיר. […] תולדות הרב הנאור מהר״ח [־מורנו הרב רבי חיים] הנז' ראוים להחקות בספר, ואם לא — אתנם באחד מספרי השנה החדשים, ואקוה כי הקוראים ישבעו רצון מהם.
התלהבותו של המבקר הירושלמי מקהילת תלמסן וממנהיגה הרוחני מובנת מאליה. בכל יתר הקהילות שבהן ביקר באלג׳יריה, הוא נתקל — לדבריו — בעזובה רוחנית ובאבדן דרך, בפריצות ובפריצת כל הגדרות הדתיות, באי־קיומו של חינוך יהודי מינימלי, ובהנהגה רבנית צרפתית חסרת השראה, שאינה קוראת את הסימן שעל הקיר. מצב זה לא שרר בערי־השדה בלבד, כגון ענאבה(בון) או גלמה, אלא גם בקהילות הגדולות, כגון קונסטנטין, אוראן, ובמיוחד אלג׳יר. מקהילה אחרונה זאת הוא אף שרטט את התמונה החמורה ביותר, אך גם הכיר בה משכילים עבריים שהיו לו לעזר רב .
כל עוד אוסיף ללכת הלאה, אוסיף ראות את אשר ראו חז״ל בימים מקדם כי עתידה תורה שתשתכח מישראל, והעתיד הזה כבר היה להוה, פג רוח התורה, והיהדות התמוטטה ואין לה כמעט כל מעמד במדינת אלגיר. […]
אין ת״ח [־תלמיד חכם] לבלות זמני עמו, דרשן אותה נפשי, למצער דרשן המעות הפסוקים והדורש תלי תלים לשיטתו על כל קוץ וקוץ, דרשן שבערי טוניס לא יכלתי נשא אותו, ופה היה לי למשיב נפש, אך לשוא אבקש כי אין איש! בערים הגדולות ימצאון משכילים אחדים אך רובם עזבו את ה', נאצו את התורה המסורה, וההשכלה היתה למו לסם של מות, וההמון — אוי לעינים שכך רואות! — גם להתפלל לא ידע. […]
ואחינו בני הדור הישן רואים ומחשים, כי לא ידעו במה לתקן ה[ק]לקלה, וגם אין כחם אתם, כי כל עניני הנהגת העדות נתנו בידי בני הדור החדש אשר לא ירגישו כי יש יהדות בעולם, לא ידעו כי בניהם אחריהם לא ידעו צור מחצבתם, וגם לנשק התפלין בבקר בבקר לא יאבו, וככה בלי משים תרד היהדות פלאים ואין דואג ואין משים לב.
ישנם פה אנשים החרדים על התורה והנם יראי שמים באמת בלי פניה צדדית, והם גולי מאראקקא או פליטי תוניס, אך התושבים יביטו עליהם כעל עצב נבזה ויכנום בשם ״גרים״ וגם בניהם הנולדים באלגיר ישאו חטאת אבותם ובשם גרים יקראו, והנם מורדפים מבני אלגיר המתגאים בארצם.
בין הגרים יתנוסס לשם ולתפארה הרה״ג [=הרב הגדול] דרשן נחמד וירא ה׳ מרבים, משכיל מהולל ויודע ובקי בספרות הישנה והחדשה מוהר״ר אברהם בן ישוי(!) הי״ו, ולפעמים לא רווקות נפגשהו על במת מכה״ע ובמיוחד בהמגיד משנה בהערות והארות נבונות וחותם א״ע [=את עצמו] בשם ״אבי״, והוא מגולי מאראקקא ויושב פה זה רבות בשנים ובני אלגיר הגאיונים יחשבוהו לגר, ויחשבו ממנו כבוד ויקר, ויש גם שירדו עמו לחייו. גם הרב החה״ש [=החכם השלם] מוהר״ר אברהם בו כובזא הסונסי גם הוא ידע ויכיר מגרעת בני הדור החי, ובהיותו סוחר ספרים יתאמץ כפעם בפעם להפיץ ספרי השכלה ומדע בין בני העיר, וכפי שהגיד לי יש בדעתו להו״ל [=להוציא לאור] פה מב״ע בשפת ערב ומטרתו להקיץ נרדמים, גם יאמר לפתוח ״בית מקרא״ ולאצור בבית כל מכה״ע העברים ויקבל עליו לבאר לאשר לא יבין קרוא.
הערות המחבר: המגיד לישראל, שנה שלישית(1894), גל' ה מיום כ״ה בשבט תרנ״ד, עט׳ 38 (בתוך כתבה ששלח יצחק מרעלי). בקהילות אחרות פעלו בתי־מדרש שונים שלימדו דרדקי לאחר שעות הלימוד בבתי־הספר הצרפתיים.
עד כה לא נעשה מחקר כולל על דרכי ההתנגדות — ודרכי ההתמודדות שהתלוו אליה — של החוגים המסורתיים בקהילות היהודיות של אלג׳יריה לתרבות הצרפתית החילונית ולשינוי סדרי הארגון הקהילתי והחינוך הקהילתי. התנגדות אכן הייתה, שכן עד תחילת המאה העשרים לפחות המשיכו רוב הקהילות את מסורותיהן הדתיות והתרבותיות, גם בתחום החינוך הקהילתי המסורתי, אולם ללא מנהיגות רוחנית מקומית בעלת שיעור קומה שיכלה להרים את דגל ההתנגדות וההתמודדות ולהתוות את דרכי המאבק. גם בתחום החברתי־פוליטי אין מחקרים עדכניים על דרכי התגובה של החוגים הילידים הנרחבים למדיניות ההתאזרחות הצרפתית שנוהלה ונתמכה במיוחד בידי מנהיגיה של יהדות צרפת, ובראשם אדולף כרמיה, ממייסדי כי׳יח.
יעקב גולדמן לא הגשים את תכניתו זו ולא הוסיף לכתוב על הקהילות שבהן ביקר ועל הדמויות שמהן התרשם לאחר שובו ליפו ממסעו בצפ״א.
השווה מה שהוא כותב מקונסטנטין: ״בהחמשים שנה שנאחזו הצרפתים פה היו כל התושבים לצרפתים כיהודים כמחמדים, ויקבלו מהם את הזנות והיין והתירוש, ואמונת ההבל וההזיות שהיו למו מקדם לא עזבו, ויהיו עם אין אמון בם. עוד נפגוש אמנם זעיר שם שרידי הדור הישן מוקירי התורה ושומרי פקודיה, אך כמר מדלי הם מול בני הדור החדש אשר לא ידעו את עמם תורתם ושפתם. מצאתי פה גם משכילים אחדים אשר אמנם למדו הרבה וקראו הרבה, אך במצאם רמונים אכלו גם תוכם גם קליפתם … ספרי השחר, החלוץ ובר הם הגיונם כל היום, וכל דבריהם קבועים בלבם כמסמרות נטועים״(הצפירה, שנה 17 [1890], גל׳ 20, עט׳ 84).
באוראן הוא מציין לטובה את נוכחותם הרבה של יהודים יוצאי מרוקו, כולל יוצאי תיטואן, השומרים עדיין על מסורתם היהודית בניגוד לילידי הקהילה.
שם, גל׳ 37, עמי 157. בכתבתו המקבילה שהוא שלח באותו הזמן להמליץ הוא מדבר על משכיל עברי נוסף באלג׳יר: ״בבית הרב הכלל פה מצאתי את החכם הנכבד ה׳ מרדכי צרור. האיש הזה נודע לקוראי המליץ ממאמריו והוא הנהו שו״ב [=שוחט ובודק] ומתלמידי הישיבה. לדבריו יתעסק בהערכת [=בעריכת] ספר המדבר על כל מנהגי אחינו פה ומי יתן ויקים דבריו וידע לתת לפני הקוראים דבר נאה ומתקבל, כי האומנם רבים הם מנהגים זרים ומוזרים שהחזיקו במו אחינו פה. גם בקונסטאנטינא הגיד לי הא׳ [־האדון] שלמה ג״ז כי כבר נכון בידו ספרו אשר יפיץ אור על מעמד ומצב החמרי והמוסרי של אחינו באפריקא הצרפתית, ביאתם והתישבם מאז עד היום אך האמת אגיד כי לא אאמין לדבריהם והזמן יראה לנו אם צדקתי במשפטי״(המליץ, שנה 30 [1890], גל׳ 40).
אברהם בוכובזא רכש בשנת 1886 בשיתוף עם המשכילים שלום בכ׳אש ומרדכי צרור בית־דפוס עברי שבו הדפיס שלום בכ׳אש חלק גדול מחיבוריו בערבית יהודית, ושפעל תחת שותפות זאת במשך שנתיים. לאחר מכן עבר הדפוס לרשותו הבלעדית של שלום בכ׳אש. בשנים תרנ״א-תרנ״ב הוציא זה האחרון את העיתון הערבי־יהודי בית ישראל, ללא שיתופו של אברהם בוכובזא, והדפיסו בדפוס פראנק וסולאל ולא בדפוסו הוא. את התכנית להוציא לאור עיתון בערבית־יהודית הגשים אם כך שלום בכ׳אש ולא אברהם בוכובזא. השווה: הטל, תשל״ו.
מקדם ומים כרך ג'-יוסף שטרית-ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה ה"יט-1990 –עמ'40-37
כיסופי גאולה-אָנָּא בְכֹחַ גְּדֻלַּת דָּתֶךָ -תהלה לדוד-רבי דו בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו-כולל ביאור הפיוט
אָנָּא בְכֹחַ גְדֻלַּת דָּתֶךָ
בבקשת הגאולה. שיר שווה חרוז בן שישה טורים דו-צלעיים וברצף אקרוסטיכון ישר והפוך. חריזה: א/ב א/ב א/ב וכו׳. משקל: ברוב הצלעיות עשר הברות.
כתוגת: פיוט על אותיות א״ב ותשר״ק. נועם ׳יא לאיים לא תלומני׳. והוא נו׳נעם] ׳אהלל שם האל׳.
מקור: ק- יב ע״א
אָנָּא בְכֹחַ גְדֻלַּת דָּתֶךָ / הַקְשֵׁב וּשְׁמַע זַעֲקָתִי
חִישׁ טוּבְךָ יִגָּלֶה כְאִמְרָתֶךָ / לְעָבְדְךָ מְגַמָּתִי נִלְאֵתִי
סְבֹל עֹל פֶּרֶךְ צָרֶיךָ / קְשֹׁב רִנַּת שִׁיר תָּאַבְתִּי
תְּבַשֵּׂר שָׁלוֹם רָב קְרָאתִיךָ / צַוֵּה פְרֹס עַל סֻכָּתִי
5-נִין מִבֵּית לַחְמִי כָּבוֹד יִזַמֶּרְךָ / טוּב חֲסָדָיו זָכָרְתִי
וְגָרֵשׁ הָאָמָה דָרָה גְּבוּלְךָ / בְּעֻזֶּךָ אֱיָלוּתִי
ביאור לפיוט: 1. אנא בכוח: על-דרך התפילה הידועה ׳אנא בכח גדולת ימינך׳. 2. כאמרתך: כמו שאמרת והבטחת. לעובדך מגמתי: כל כוונתי לעבוד אותך. נלאיתי: נמשך אל הטור הבא, נלאיתי סבול עול. 3. פרך צריך: הצרים המשעבדים בי בפרך, על-פי שמי א, יד. קשוב… תאבתי: אני תאב וצמא שה׳ ישמע את שירתי ותפילתי לגאולה. קשוב רינת שיר: על־פי תה׳ יז, א. 4. תבשר שלום: על-פי יש׳ נב, ז. שלום רב: על-פי תה׳ קיט, קסד. קראתיך: קראתי אליך בתפילתי. צוה… סוכתי: צווה לפרוס עלינו סוכת-שלום. 5. נין מבית לחמי: כינוי למלך המשיח, על-פי שמ״א טז, א. כבוד יזמרך: על-פי תה׳ ל, יג, וכאן מציין את דרך הזמרה. 6. וגרש חאמח: על-פי בר׳ כא, י, כינוי לבני ישמעאל השוכנים בארץ ישראל. אילותי: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ כב, כ.
ממזרח וממערב כרך ו-אונ' בר-אילן 1995 – יוסף הלוי-פרעות במראות הספרות
החכם בעת הזאת. החטיבה השנייה בקינה(ז-י) מכוונת בעיקר לקהל השומעים, ועמם הדובר: על הכל לשאת הספד וקינה על הנתפסים על הדור; הכל צריכים לשאול, על שום מה נמסרו בני הגבירה בידי בני השפחה (ח, 3), להרג, לבוז ולאימה? מתוכנם של דברים עולה שהכל צריכים לבדוק אחרי מעשיהם מבחינה חברתית, דתית ולאומית, ולשאת קינה ותחינה:
וּלְמִקְרֵיהֶם לִבֵּנוּ נָשִׂמָה // וּבְקוֹל נֶהִי קוֹלֵנוּ נָרִימָה
וּבְתוּגָה וַאֲנִינָה כַּתַנִים נָהִימָה // אֵיכָה עָבַר בָּם חֶרֶב נְקָמָה.
ובא לציון גואל. הבית האחרון מהווה יחידה בפני עצמה. חסר בו הפזמון ״לבי לבי…״ וכולו רצוף תחינות, העוברות מדור לדור בסוג זה של יצירה. בראשונה מתכוון הדובר לעורר רחמי שמים על קהל הנרדפים: אחר כך הוא מתחנן לנקמת שמים על אויבי עמו, וחותם בתפילה לבניין המקדש ועמו גאולת ישראל ויסוד המלוכה.
רחום שור עלבוננו // ומהר נקם מאויבנו
ובנה לנו בית מקדשנו // ועינינו יראו וישמח לבנו.
בדברי תפילה ונחמה אלה יש כדי להפיס במשהו את דעתם של המקוננים על אחרית טובה השמורה להם.
בפרוע פרעות בישראל. בחג השבועות תש״א עשה המון מוסלמי מוסת פרעות ביהודי עיראק (בעיקר בעיר בגדר). בפרעות אלה שכונו ״פרהוד״, דהיינו שוד וביזה, נרצחו באכזריות כמאתיים יהודים (לרבות נעדרים); אלפים נפצעו, רכוש יהודי רב נשדד, בתי כנסת חוללו, והיו גם פגיעות בכבודן של נשים יהודיות. המאורעות פרצו על רקע שנאת ישראל מוסלמית, בימים של זעזועים פוליטיים־שלטוניים, ובעת שהנאצים, יחד עם המופתי הירושלמי, ליבו את אש השנאה ליהודים. פרעות חג השבועות תש״א משמשות ציון דרך חשוב בתולדות יהודי עיראק, והיו גורם מרכזי בהתעוררות הרגש הלאומי־הציוני ובהתארגנות הגנה עצמית. בעקבותיהן נתחברו יצירות ספרותיות לרוב על ידי יוצרים מבני העדה. נצרף לכאן את הפיוטים אשר תבניתם ורוחם כרוח הפרק הזה ״עת ספוד״.
- ראה ה׳ והביטה
מיד לאחר ה״פרהוד״ חוברה קינתו של ר׳ שלמה צאלח גבאי, ״אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא, אשר נמצאה ראויה לבוא בילקוט הקינות לט׳ באב שבסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל. אין זה מקרה, שכן קינה זו עשויה מבחינת תבניתה, עולמה הפיוטי והפויאטי במתכונת הקינות שנתחברו בישראל בעקבות מאורעות כגון ה״פרהוד״. הקינה ״אשאג שאגה״ עומדת אף היא בצל השפעתה של הקינה האמורה לט׳ באב ״גרושים מבית תענוגיהם״ (ראה לעיל). רבים הם הצדדים השווים בין שתי הקינות. למשל, מבחינת התבנית לפרטיה השונים, שתיהן עשויות שש מחרוזות, אם כי מחרוזות ״גרושים״ בנות שלושה בתים (דלת וסוגר) כל אחת, להוציא המחרוזת הראשונה, הכוללת שני בתים בלבד, ואילו בכל מחרוזת ב״אשאג שאגה״ חמישה בתים (דלת וסוגר). בכל אחת מן הקינות קיים אקרוסטיכון, ב״גרושים״ — ״גיאת״ (לעיל הערה 11), ואילו ב״אשאג״ האקרוסטיכון ״אבל כבד״ (בראשית נ: יא) נמשך לאורך כל הקינות.
זוג הצלעות ״לבי לבי על חלליהם // מעי מעי על הרוגיהם״, השגור בפיוטי קינות, והלקוח מתפילת ״נחם״, משמש את שתי הקינות כבית החותם את המחרוזת הפותחת, וכפזמון של כל המחרוזות. כינוי הקניין הדבוק של נסתרים ונסתרות: — הם, — הן, בתיבה האחרונה של הסוגר ״הרוגיהם״, נקבע כחרוז מבריח בשתי הקינות (מעין תפארת הסיום). בשל כך ובשל עבותות המשקל אנוס היה מחבר הקינה ״אשאג״ להיזקק לשתי צורות לשוניות לא שכיחות — יפדהם (מחרוזת) , וכן ״תבנה בית מקדשיהם״ (במחרוזת האחרונה), במקום בית מקדשם. אגב, כל צלעית בשתי הקינות בת עשר תנועות, וזה טעם נוסף לצורות הנדירות שלעיל. לאורך כל הקינה — חריזה אחת לכל דלת וסוגר.
אם בפרטי התבנית מקבילות שתי הקינות, הרי מצד נושאי המחרוזות שונות הן. הקינה ״אשאג״ שומרת על התבנית המשולשת, שהיא מסימניה המובהקים של הקינה. ראשיתה של תבנית זו בספרד ומקור השפעתה בשירה הערבית. כקינה בעלת תבנית משולשת, בפתיחה מוצעת הסיבה לקינה, באשר ״יום חג תורתי נהפך לאבל״ (א, 2, לנושא זה מוקדשת המחרוזת הראשונה). לאחר מכן בא גוף הקינה: תיאור החורבן, ההרג, ההרס והשוד לפרטיהם (מחרוזות ב, ג, ד, ה, ו ושתי השורות הראשונות במחרוזת האחרונה). שתי השורות החותמות את הקינה נושאות אופי של תחינה לנחמה ולפיוס, לשבות ישראל לארצו ולבניין מקדשו. בקינה ״גרושים מבית תענוגיהם״ לעומת זאת, חסר החלק השלישי.
רוחה של מגילת ״איכה״ נסוכה על קינתו של ר׳ שלמה צאלח לא רק בשל חלקי פסוקים מן המגילה הפזורים לאורכה, אלא גם מחמת הטעם המרכזי שמאחורי אותה קינה קדומה, המהדהד גם ב״אשאג שאגה״, לאמור: תיאורי הפרעות לפרטיהן באו בעיקר לעורר רחמי שמים ולהמתיק את מידת הדין, וכך להביע את צידוק הדין, כפי שאנו מוצאים באיכה, ״זכור ה׳ מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו״ (ה:א). מכאן יובן מדוע אין המחבר בא בטרוניה עם אלוהי האומה על שלא הושיע את עמו, כמנהג משוררי הדור כפי שנמצא לנכון בהמשך. לכל היותר אנו שומעים ספק שאלה ספק תחינה, ואף זאת כמנהגם של פייטנים:
אתה ה׳ מתי תרחם // בנך בכוךך מתי תנחם
מתי תשלח בן דוד יפדהם // ומתי תבנה בית מקדשיהם.
כשליח ציבור הנאמן לשולחיו הוא דן לכף זכות אף מעמד שמשוררנו הלאומי היה דורש אותו לגנאי ולחרפה: ״ובני ישורון נסו לפניהם // עמם נשיהם וגם טפיהם״. אדרבה: חולשתם של עמך ישראל שבבגדד היא פתח לבקש עליהם רחמים, ואין כאן כל שמץ של חרפה וחרפות בגין התנהגות שכזו.
ממזרח וממערב כרך ו-אונ' בר-אילן 1995 – יוסף הלוי-פרעות במראות הספרות-עמ 169-167
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד
ר׳ אברהם טולדיאנו
מלמד נוסף ומוצלח, היה ר׳ אברהם טולידאנו זצ״ל. הוא היה יפה תואר ובעל הדרת פנים אצילה, זקנו ארוך ויורד על מידותיו.
ר׳ אברהם היה דקדקן עם תלמידיו. לכן הורים לילדים חריגים השתדלו בכל מאודם, וביקשו שבניהם ילמדו אצל מלמד זה, כי הוא ידע לטפל בתלמידים חריגים ובקשיי חינוך, שרעדו מפניו.
המבנה בו לימד ר׳ אברהם נמצא ב־דרב א-סלא זדידה ־ רחוב בית־הכנסת החדש. בית כנסת זה נבנה על ה־סלוקייא ־ מקום בו עבר פעם נהר שזרמו בו מים עכורים. בשנים עברו, רחוב זה היה נקרא דרב א־סללקייא – רחוב הנהר.
מול א-סלא (החדר) של ר׳ אברהם עמדה מזרקת המים או א־סקקאייא ובשנים האחרונות, מבוא זה היה נקרא גם דרב א־סקאייא ־ מבוא המזרקה. ה־סקקאייא שמשה את העגלונים והחמרים שהיו באים לכאן להשקות את בעירם וגם לשטוף את הירקות שמכרו בשוק הירקות – הלא הוא אל-כידדארין הנמצא בשכנות ליד ה-חדר של ר׳ אברהם.
גם הזקנות ״מגרשות השדים״ הזדקקו לסקקאייא ופקדו לילה לילה את המקום הזה שרחש שדים ומזיקים ושפכו בו שמנים, ומנחות.
שער הכניסה של סלאת ר׳ אברהם היה רוב היום נעול כדי שהתלמידים לא יסיחו דעתם מהלימודים וכך נמנע מהם התענוג להסתכל בעוברים ושבים הרבים שהיו באים למזרקת המים (א-סקקאייא) כל יום.
כאמור, ר׳ אברהם נהג בתלמידיו בקפדנות רבה. הם לא ראו אף פעם חיוך על פניו, בגלל הרצינות שבה נהג בלימודים. כמו כל המלמדים, גם ר׳ אברהם נהג להחזיק ביד אל-ערק – זהו גיד שור מיובש דקיק וארוך, שבו הוא הצליף על כפות הרגליים. הוא גם לא נשא פנים בעונש, בין אם התלמיד היה בנם של עשירים או של עניים, ועל כן אף אחד מתלמידיו לא נשא ולא שמר לו טינה עד היום.
ר׳ אברהם היה הראשון במכאנס, שהחדיר את לימודי הקודש לבנות.
מאחר והיתה דרישה רבה ללמוד אצל ר׳ אברהם, נאלץ לקחת לו עוזר, את אחיו ר׳ אליהו. ראה ברית מילה, עמי 37.
שיטת הלימודים במכנאט
שינון האלף־בית בלוח(למביזארא)
הפעוט התקבל ל־חדר בגיל שלוש לערך, וכאן הוא התחיל להכיר את צורת האותיות(לחרוף) ולבטא אותן(יביזארהום). ההורים ציידו את בנם הקטן בלוח עץ קטן (א-לוחא) בגודל של 25X15 ס״מ בערך, ועליו הודבק או הוחזק במסמרים דקים, קלף שנכתבו עליו בכתב אשורי, אותיות האלף־בית, שמאירות עיניים, ועל ידן התנועות (א-נקוט). ללוח העץ הזה, הייתה ידית קטנה עם חור, ודרכו השחילו חוט עבה שניתלה על צוואר בנם הקטן. התלמיד החדש הלך ברחוב, כשהלוח מתנדנד לו על חזהו. גם בהגיעו לביתו, ההורים לא הסירו אותו מעל צווארו, וכך שינן לו הילד היטב את האלף־בית ולמד אותה מהר.
השתלבות התלמיד בקריאה
הצעדים הראשונים של הפעוט ב-חדר(סלא), היו כאמור הכרת אותיות האלף־בית ולימודן בע״פ. אחרי שהילד קלט אותן היטב, הוא עבר לשלב הבא.
אבֶגֱדֶהו
המטרה בעצם הייתה ללמד את הילד להכיר את האותיות ולשלוט בקריאה למען יוכל לקרוא בסידור ולהשתתף בתפילה בציבור. הילד למד את קריאת המלים והיגויין, וה־רבבי צירף אותיות לפי סידרן, ובנה לו מלים ללא משמעות. כך נוצר פסוק שלם, שהילד היה צריך לדקלמו במנגינה מיוחדת:
אַבְגִדְהוּ זֶחֲטָיַ כָדְלְמָם נִן סָעַפָףָ צְץ קִרְשָת (מדהונין בזזית)
זהו גיבוב שלמילים חסרות משמעות, של כל אותיות האלף־בית. אך הילדים הוסיפו לו נופך משלהם, וסיימו את המשפט במילים ערביות.
מהאלף־בית בנה לו המלמד משפט שלם, והתלמידים המתקדמים והגדולים ב״חדר״ הוסיפו לו נופך משלהם, ניקדו אותו והמלה האחרונה קרשת נהפכה למלה ערבית שפירושה לחמניות. כן הוסיפו למלה ״קרשת״ עוד שתי מילים בערבית ״מדהונין בזזית״ (מרוחות בשמן), וכך יצא משפט משעשע שהילדים דיקלמו בפני ה-רבבי.
את־בש
אחרי אבגדהו, עבר הילד לשלב נוסף והוא א״ת-ב״ש. צירוף האות הראשונה לאות האחרונה, השנייה לזו שלפני האחרונה, וכך הלאה.
התנועות
כאשר הילד שלט בכל האותיות של האלף־בית, הוא עבר ללימוד התנועות, וכל עיר ושיטותיה. במכנאס למשל, סימני הניקוד נלמדו בנפרד, בשלב הראשון: סגול, צירה פתח, קמץ וכו': אחר כך עבר התלמיד להברות בודדות: א קמץ = א ב חיריק = בי.
מההכרות, עבר התלמיד לקריאה הגלובאלית של העיצור המנוקד בלי ההגייה הנפרדת של האות ושל התנועה אֶ בֵ גַ דָ….
א-זדייאן(צירוף ההברות)
לאחר שהתלמיד למד את התנועות ואת צירופן לאותיות, הוא נכנס לשלב חדש והוא א-זדייאן או א-זדילאמור, צירוף ההברות למילים. זהו בעצם המשך הלימוד של קריאת אותיות מנוקדות אך ללא הגיית הניקוד. זוהי ההזדמנות לאמן את הילד לקרוא את הברכות ואת הפסוקים, שהוא רגיל לאומרם יום־יום בע״פ כמו שמע ישראל, ברכת נטילת ידיים, מודה אני, תורה צוה לנו, ועוד, פסוקים שהילד למד עוד בביתו בקרב המשפחה, לפני שלמד את האלף־בית.
זעפרני, חינוך, עט׳ 130: פעולה זו נקראת בשמות שונים באזורים שונים, ולכל שם משמעות ברורה: תהני»(איות) אזז־ייאן או זדי שפירושה (עריכה זה לצד זה), מלקא (חיבור), קיאל (היגוי).
אזאככאר
השלב האחרון לפני העלייה לפרשה הוא אזאככאר (זכירה, להיזכר). בשלב זה הילד מתחיל לקרוא מילים קשות וארוכות. הוא פשוט מביט במלה, מצלם אותה בדמיונו ובמחשבתו, וקורא אותה בשטף ללא מאמץ. פעולה זו נקראה גם תכמים (חשיבה) ובמקומות אחרים למחרר (המשוחרר) או טלק (שחרור) .
סאכ׳ר (המתמיד)
במכנאס, התלמיד המחונן והמתמיד בלימודיו, נקרא סאכ'ר (מתמיד-מוצלח) ה ־רבבי היה רגיל לומר להוריו: ״בְנְכּוּם סאכ'ר! שבח לאל״ (בנכם מתמיד־מוצלח שבח לאל). לתלמידים הוא היה אומר: ״כל מי שמתמיד בלימודיו ומעמיק בהם, ״ראה יקבד אסאכ'אר דייאלו מענד שם יתברך״ (המתמיד יקבל את שכרו מאת השם יתברך). למלה ׳סאכ׳ר יש איפוא שני מובנים: מתמיד, סאכ׳ר = מצליח, או א־סאכ׳אר = שכר
הדבר שלא לימדו אותנו היה הדגשת ההטעמה מלעיל או מלרע, וזה מצער מאוד. אפשר עדיין להרגיש זאת אצל יוצאי הערים מכנאס, פאס וצפרו, שאינם מבחינים בין מלעיל למלרע, לא כן אצל יהודי הדרום היודעים לבטא היטב ובהטעמה.
זעפרני, חינוך, עמ׳ 130 הוא קיבל הסבר לא-כל כך מתאים ומשמעותי למלה אסכּאר והסתפק בהשערות שונות שקיבל מאינפורמנטים שונים¡; קהלת צפרו, ח״ג עמ׳ 207, מביא פירוש אחר לגמרי, שבשלב ב׳ הילד לומד להגות את האות עם התנועה, שלב הנקרא אסאקאר (י) סג'יר ולכביר (הקטן והגדול).
יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'180-176
מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה
תעודה מספר 21
תקנה תקנו חכמי ורבני העיר צפרו, על הגנת שליח הצבור, דהיינו במקרה זה, הוא הנגיד שנושא ונותן עם השלטונות בענייני הצבור היהודי שתחת שלטונם, בזמן גזרות בעיקר. התקנה הזו באה ללמד אותנו את הגיבוי המלא שמקבל הנגיד או העוסק בענייני ציבור, וכמובן הערבות ההדדית כפי שכתוב בסוף התקנה " גם אנחנו מסכימים עם היחידים הנז' וידינו תכון עמהם לאשר ולקיים הסכמה זו מיד ולדורות כי מבלעדי הסכמה זו מוט התמוטטה ארץ ולא יכון אדם בארץ הלזו ולראיה חתמנו בזמן הנ״ל והכל שו״ב וקיים"
התקל״ז ב״ה – 1777
כאשר ראינו אח״מ – אנחנו חותמי מטה – רבוי הצרות וחסרון מבפנים ומבחוץ והן מיעוט אחר מיעוט תמידין שלא כסדרן ושלא בעונתן, ומוספין שלא כהלכתן הנמשכות לנו מהני שביבי בישי – חתיכות עץ רעים כנוי לשרי הגויים הרשעים – הולכין ומוסיפין וגוזרי גזירות וחקים אשר לא טובים, ומה יעשה טלה בין זאיבים ילפי קיח״ה קיח״ה ודייני דינא דגוד וגוד חטא״ת הצבור והיחיד ועושין ומצליחין ומחדשים גזרותיהם יום יום והיוצא מפיהם נכתב ונחתם ונקבע בכיה לדורות» ואין איש ממנו אומר השב לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה לדעת מה זה ועל מה זה, רק כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה ולא לבד בפניהם אין מדבר אלא אפי׳ בקיבוץ היהודים כי נועדו יחדו לתקן המעוות אין מי שיכול לדבר נגד גזירתם להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, מפני היראה כי יריאים שיש שומע ואזנים יש לקיר״ ויגיעו דבריו אליהם לאמר כי פלוני דבר נגד עצתם והם טומנים לו פח ופחת ופורשים רשת לרגליו להתגגולל עליו ולהתעולל עלילות ברשע מנייהו סהדי מנייהו דייני מנייהו מלכי מנייהו אפרכי וחטאו ישא האיש ההוא לבדו בשוחדות והפסדות וכורת ברית שלא ידבר עוד נגד גזירתם עד אשר כל איש דברים ובעל נפש ואשר קנאת ה׳ בלבו נעשה כאיש אשר לא שומע וכאלם לא יפתח פיו ומחמת כן אין דורש ואין מבקש ואין איש שם על לב עד היום אשר ירדו עמנו עד לחיינו והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות כל [על] כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן באופן שפסקו מחיית כל בני העיר וכל העם מקצה נתיראו מלדבר נגד גזירתם פן יתפשו ברשתם ועברתם אשר שמרה נצח וממתינין למדבר מחדש לחדש, ושנה אחר שנה עד שיפלוהו במכמרותיהם ולכן עלתה הסכמתנו לתקן המעוות ולהרים מכשול מדרך עמינו שמהיום הזה והלאה כל איש אשר נשאו לבו לעסוק בצרכי צבור את אשר ישנו פה עמנו היום חתום בהסכמה הזאת ואת אשר אנינו פה עמנו אשר יפול ברשת עלילותיהם שלא יתן משל עצמו כלום וכל מה שיפסיד בעלילותיהם הרי זה בכי יותן משל צבור והרי אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו אחרינו ההסכמה הזאת בלי לנטות ממנה ימין ושמאל ולראיה חתמנו באלול המרוצה משנת ה׳ אלפים ה׳ מאות ושלשים ושבע ליצירה ושריר וקיים.
שמואל חמו ס״ט יעקב בלא״א חיים בר סיסו
משה א׳׳א מרדכי אלבאז ס״ט
דוד הכהן
מכלוף הרוש צוה לחתום מסעוד אלקובי צוה לחתום יצחק אביטבול
משה צבע ס״ט
ב״ה
ראה ראיתי אני חתום מטה תועלת ההסכמה הנז״ב כי רבה היא וכי טובה בעיני אלהים ואדם לכן גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על כל פרטי ההסכמה הנז' לבלתי סור ממנה ימין ושמאל וה' ינחנו בדרך אמת הצעיר
מר ונאנח שאול ישועה בכה״ר יצחק אביטבול סיל״ט
התקס׳׳א – 1801
הן היום חזרו עלינו הני שביבי בישי וחדשו גזירותיהם והפליל שבעיר שהוא ג״כ השר בעזרתם להעמיד עדותם וגזירותם ומטילין אימה על היחידים שאם ידברו נגד גזירתם יעלילו עליהם ויעידו עליו כרצונם וגם השר הגדול המשנה שבפאס יע״א שתפוהו עמהם בעצה להפיל דגל היהודים להתם ולכלה ואנו ליה עינינו לב המלך ביד ה׳ אל כל אשר יחפוץ יטנו אין מנוס ומפלט מהם רק ללכת אל המלך ולהיות שחששו לחששא זו פן בשמעם שהפירו עצתם יעלילו על איזה יחיד ובכן מלבד ההסכמה הנז״ב חוזרים אנחנו ומחדישים אותה לבל יוזק שום יחיד מחמת עמידתו על הצבור ואפילו אחר עידן ועידנין כי עברתם שמרה נצח וברי הזיקם לכל העומדים על הצבור ובכן קבלנו הסכמה זו עלינו ועל זרעינו עד עולם ולראיה ח״פ היום כ״ט בניסן התקס״א ליצירה והכל שריר ובריר ונכון וקיים.
ע״ה משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט – דוד הכהן ס״ט – אברהם א׳׳א משה אלבאז –
אהרן ן׳ יעקב הכהן ס״ט – שלמה ן׳ מאמאן – משה אדהאן ס״ט – יעקב אבטבול ס״ט
צ״ל משה ן׳ יעקב אתורג׳מאן – אברהם אסודרי ס״ט – יחיא אסולין ס״ט – צ״ל מכלוף עטייא
דוד ן׳ משה אזולאי – שלמה אדהאן ס״ט – יהודה סיסו אליהו א״א מפעוד ן׳ שלוש ס׳׳ט
מסעוד ן׳ שרביט – צ״ל מסעוד ן׳ יצחק הרוש – צ״ל יהודה ן׳ עטייא
גם אנחנו מסכימים עם היחידים הנז' וידינו תכון עמהם לאשר ולקיים הסכמה זו מיד ולדורות כי מבלעדי הסכמה זו מוט התמוטטה ארץ ולא יכון אדם בארץ הלזו ולראיה חתמנו בזמן הנ״ל והכל שו״ב וקיים
שאול ישועה בכהר״ר יצחק זלה״ה אביטבול סיל׳׳ט – שלמה בלא״א מימון נ״ע אביטבול סיל״ט
מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה
קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-ערוס דל כתאב מאת רפאל בן שמחון
קריאת השם לילדה.
לילדה עורכים, בדרך כלל ביום שבת, טקס קריאת השם הנקרא "תסחים". השמות הניתנים לנולד הם בדרך כלל שמות ההורים של האשה והבעל. ופעמים שמות של צדיקים שהשתטחה האשה על קברם בתקופת הריונה או נדרה בעת הלידה לעילוי נשמתם. פעמים שהיו פורצות מחלוקות בין משפחות האשה והבעל על רקע זה, כשכל צד רצה לתת שם ממשפחתו הוא, והיו מתפשרים על ידי שנותנים לתינוק שני שמות. וכן אם מת לפני הנולד ילד במשפחה, נותנים את שם הילד המת לרך הנולד. הימים הראשונים ללידה, בעיקר בארבעים יום, היו מנהגים שונים.
לדוגמא, חצר שיש בה יולדת, אסור היה לטגן שם דגים מלוחים לשימור וכן אי אפשר היה להרתיח שם מי אפר לכביסה. וכנראה מפני שהריח החריף של הדגים המלוחים וכן של מי האפר הרותח גרמו למיחושים אצל התינוק הרך.
תקופת ההנקה.
היניקה בחלב האם. רק אם לא היה לאם חלב היו משכירים אשה מניקת. תקופת ההנקה במקובלת היא שנה וחצי, אך נשים רבות גומלות ילדיהן בגיל שנה. נשים המחבבות ילדיהן ומפנקות אותם היו מאריכות תקופת ההנקה. נמצאו אמהות שבאות להניק את בנם שהיה כבר ב "חדר". בלילה התינוק ישן בחיק אמו. ביום הוא שוכב בעריסת עץ קטנה "קונא" שניתן לנדנדה, וילדות מובאות על ידי אמן אצל אם התינוק, כדי לנדנד עריסתו. אם הילדה התפטרה על ידי כך מטיפול במשך שעות היום בילדותה. אם התינוק נתנה לילדה מתנה בסוף השבוע, דמי כיס וחופן גרעינים וממתקים אחרים. ההזדמנויות לשמחה כשילד נולד למשפחה מרובת ילדים.
הערה אישית שלי- במשפחתי רווח הנוהג להעביר את ה"קונא" מאחד לשני כאשר זו הייתה פנוייה, לפיכך, לא קנינו אחת חדשה, ואני נמצאתי, כאשר בגרתי, מעביר את ה "קונא" מאחד למשנהו, כמובן בתקוה, כמו כל ילד, לקבל דמים עבור ההובלה, וזו הייתה הזדמנות לנצל את אותם דודים קמצנים.
בכורה
כשמגיע הבן הבכור לשלשים יום עושים את פדיון הבן. מצוה זו היה לה מחבבים המצפים לה. נשים קרובות ורחוקות היו עוקבות אחרי משפחות שיש בהן פדיון הבן, כדי להיות נוכחות בטקס. וגם גברים חיבבו מצוה זו והשתדלו להיות נוכחים בה. רבי רפאל משה אלבאז כותב : שמעתי משד"ר מירושלים תוב"ב כח קבלה בידם מזקני שער כי כל ההולך לסעודת פדיון הבן הוא תיקון וכאילו התענה פד תעניות. ולכן זריזין מקדימין והזדמן שם אף אם אבי הבן לא הזמינם. גם בסעודה זו היו שהפריזו והתקנות העמידוה על כוס תה ועוגות וכעכין. הסדר הוא אותו סדר הכתוב בסידורים ספרדיים. הפדיון נעשה במטבעות כסף השמורות במשפחה מדור לדור.
תספורת לאחר ט' חדשים.
כשהשלים הילד תשעה חדשים עשו לו תספורת, כדי לחנכו למצוות פאות. בצפרו נוהגים לעשותה בחול המועד סוכות או פסח, ועושים אותה בבית הכנסת. ומשאירים לילד פאות. וזו היא המצוה לאחר המילה שעושים בגופו של ילד. המוזמנים תורמים "גראמא" לספר ולחברת גומלי חסדים, והשער בתגלחת הראשונה גונזים אותו בכרית של התינוק.
כשצומחת שן ראשונה לתינוק, נהגו לשלוח לקרובי המשפחה צלחת מלאה חטים שלוקות לתקרובת זו קראו "שנאן" – שיניים, כאילו להודיע לבני המשפחה שהתחילו שיני התינוק לצמוח. רמז לדבר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. קרי חלב "שכאשר שם גבול לחלב כלומר ליניקה, חטים ישביעך. כשהתינוק היה זוחל על השטיח או הרצפה, נמנעו מלדלג עליו, תוך נימוק שהדבר עלול להפריע לגדילתו של התינוק.
בן חמש למקרא.
כשמגיע הילד לגיל חמש שנים והוא כבר יודע לקרוא בחומש, מלבישים אותו "לכסווא דלכמס שנין" וציצית קטן – חליפת בן חמש שנים והדבר מלווה בסעודה חגיגית, שאליה מוזמנים קרובי וידידי המשפחה. אם שאחָיו מתו לפניו, אחרים, ולא הוריו עושים לו את הבגד. יש משפחות שנהגו בגיל זה לעשות לבניהם "לערוס דלכתאייב" (הערה אישת, זהו פרק בפני עצמו, שעליו יש מאמר מאלף אותו אביא בפניכם בע"ה) הוא מעין חתונה זוטא. משדכים לילד ילדה בגילו בת חמש, והורי הילד מביאים אליה מתנות שונות, וסעודות נמשכות כשבוע ימים. וביום ה "חתונה" מרכיבים הילד והילדה על הכתף או נושאים אותם על כסא, ועוברים מבית לבית של קרובי משפחה. ובכל בית מקבלים את פניהם במיני מתיקה, ובבית החתן עושים מסיבה גדולה אליה מוזמנים רבנים, ובסוף הסעודה, מביאים הילד, והרב כותב על לוח בדבש אותיות א-ב. ופסוק תורה ציוה לנו, והילד קורא את המשפט ולוחך את הכתוב. לחיכה זו מסמלת כאילו גט בינו ובין משודכתו. ובתום הטכס נפרדים והולכים להם. חתונה זו קבועה הייתה בחדש סיון, סמוך לחג השבועות.
פסק זמן מספרו של רבי דוד עבודיה זצ"ל
פרק על " ערוס דל כתאייב " מתוך ספרו של רפאל בן שמחון " יהדות מרוקו " הווי ומסורת "
אל עורס דל כתאייב.
מנהג עתיק יומין מדורי דורות שנשתמר עד ימינו בקרב יהודי מרוקו, הוא אל עורס דל כתאייב – חתונת הקלף או חתונת הכתב, בקרה יהודי האטלס הגבוה, בקהילות עמק התודרא הוא נקרא , אל כתאב. מסורת הייתה בידן של משפחות במרוקו, להשיא כביכול את ילדיהם בהגיעם לגיל חמש או שש, בחג השבועות, חגן מתן תורה. החתונה נערכה כדת וכדין בידי רב, עם מוזמנים וארוחות, ומיד אחר החתונה נערך גפ טכס הגירושין.
טכס הנישואין.
מסכת השידוכין לפרטיה התחילה בחול המועד של פסח, אשר בסופה הצליחו ההורים למצוא כלה לבנם בן החמש או השש. לאחר ששני הצדדים הסכימו ביניהם על התנאים, הזמין אבי הכלה את משפחת החתן לביתו. הורי החתן נענו להזמנה ובאו יחד עם קרוביהם לבית הכלה בליל המימונה, ועוד באותו ערב נערכו האירוסין.
ההורים בחרו דווקא בליל המימונה, שהוא הערב של " הדלת הפתוחה ", והביאו לארוסתם טבעת אמיתית מזהב, חיננא, בושם, צעיף אדום וסוכריות. החתן הביא לכלתו שמלה יפה. יש להדגיש שמשפחות אלה נתקלו בקשיים רבים במציאת כלה מתאימה משום שהיה עליהן למצוא משפחה מסוגן, המקיימת אותו המנהג.
האורחים התכבדו בעוגות שנאפו בבית על טהרת הכשרות של פסח, במשקה ובכל מיני תקרובת.
מסביב לאצבע הקטנה של החתן והכלה, כרכו חוט ומשחו אותה בחיננא. לאחר שזו התייבשה הותר החוט כך שנשאר ציור של מספא סיבובים, כעין טבעת על האצבע. עוד באותו ערב נקבע תאריך הנישואין לחג השבועות, אולם הטכסים התחילו כבר בשבוע ההילולא, בל"ג בעומר.
הורי הכלה הזמינו את החתן והוריו ליום שבת שלפני חג השבועות, לארוחת הצהרים. בחרו בשבת זו דווקא, משום שהיא נקראת שבת כלה והכוונה לתורה. החתן נישא על כפיים ונלקח לבית הכלה, מלווה בבני משפחתו ובקרובים. לאורך כל הדרך, ה-זג'ארתאת לא חדלו להשמיע קריאות גיל. המוזמנים התקבלו בבית הכלה עלן ידי המשפחה המארחת, ויחד עם החתן הצעיר הם התכבדו בכל טוב.
אחר כך פירכסו וגינדרו את שני בני הזוג. הכלה לבשה את השמלה היפה שהביא לה חתנה וענדה את הטבעת שקיבלה מהוריו. אחרי שכל המוזמנים הטיבו את לבם, יצאה השיירה לבית החתן המיועד. בני הזוג נישאו על כפיים ולא פעם הם נבהלו, פחדו או מררו בבכי במשך הטכס. בדרך לבית החתן, התעכבה השיירה ליד בתי הקרובים שהזמינו במיוחד את החתן והכלה, ובכל תחנה הן כובדו בחתיכת סוכר ובממתקים.
במשל התהלוכה נהגו לעשות שבעה סיבובים בתוך השכונה " המללאח ), עד שהגיעו לביתו של החתן. הורי הכלה ישבו שסביב שולחנות ערוכים מכל טוב והתכבדו בעוגות, בתה ובמשקה. טכס זה נערך כאמור ביום שבת אחר הצהרים, והיווה בעצם פתיחה לחתונה שתתקיים ביום חג השבועות.
אולם יש שערכו את החתונה מספר ימים לפני החד בימי שני, חמישי או בערב החג עצמו, והיו שחיכו וערכו אותה כאמור ביום מתן תורה.
יום החתונה.
בער חג השבועות, משפחת החתן לוקחת את הכלה ובן זוגה למקוה, וטובלים להם את היד הימנית ואת רגל הימנית. הפמליה יוצאת אחר כך לבית החתן ובדרך נכנסים לגלב ומספרים את הבחור. משם ממשיכה השיירה לכיוון בית החתן, ולכל הכבודה הזאת מצטרפים פייטנים, נגנים וה- זג'ראתאת.
משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לפי התור לארוחת ערב בבית החתן, ומחזיקים את אם הכלה ללינת לילה. ביום חג השבועות, בני משפחת הכלה, באים עם קרוביהם לבית החתן, ומכבדים שם ב-בויזא-לחם מיוחד שהכינו עבורם. רק הכלה נהנית מהלחם הזה והיא זוללת אותו לבדה.
לרוב, נהגו לערוך את טכס שבע הברכות בערב החג, כך הוזמנו אליו קרובי משפחה, שכנים וידידים. בני הזוג ישבו על ה- טרונו ( אפיריון לכלות ) והרב כתב כעין כתובה על נייר, באותיות דבש : " תורה ציוה לנו משה מורשת קהלת יעקב ´והפסוק " מצא אשה מצא טוב ".
יש שכתבו אותיות את האלף בית בלבד, לימדו את הילד לקרוא את הפסוקים ולאחר שקרא אותם, נתנו לו ללקק את הכתב עם הדבש. ובעוד החתן מלקק את הכתוב, כל הנוכחים קראו, מזל טוב, ו " כן יערבו לחכך דברי תורה ". בסיום הטכס, הרב בירך את בני הזוג, שיזכו לחתונת אמת, ואת ההורים. היה זה בעצם הגט של החתונה הפיקטיבית שהתקיימה.
מקרו המנהג.
מקורו של מנהג זה אינו ברור דיו. לא כל משפחה הרשתה לעצמה לערוך חתונה כזו, ורק משפחות ספורות נהגו כך. עוד בהיותי בחו"ל וגם כאן בארץ התעניינתי וחקרתי את מקורו של המנהג. סופר לי שלפני שנים רבות, היו משפחות ששכלו את בניהם בהגיעם לגיל שמונה עשרה, שהוא גיל החופה לפי המסורת.
ההורים פנו אל זקני הדור ולחכמיו, ואלה ייעצו להם לערוך חתונות פיקטיביות לבניהם בגיל חמש ( בן חמש שנים למקרא ). אולי בזכות זאת תתבטל הגזירה. ההורים נענו והתחילו להשיא את ילדיהם בגיל חמש או שש. המקום שעה כנראה למשאלותיהם והילדים נשארו בחיים.
אין בטחון שזו אמנם הסיבה האמיתית. מתקבל יותר על הדעת, נוהג של ה " חופה בזעיר אנפין " שעורכים לתינוקות, המרמזים על נישואי התורה עם כנסת ישראל שכרתה ברית נישואין בחג השבועות, ולכן בא מנהג זה של עורס דל כתאייב, לציין את מחויבותו של הילד לתורה בהגיעו לגיל מקרא.
אולם השאלה נשארת עדיין פתוחה, מדוע רק משפחות יחידות ומיוחדות מקיימות מנהג זה ולא כל בני הקהילה. חיים זעפרני מביא מנהג זה הקיים בעמק התודרא אשר בהרי האטלס הגבוה והנקרא אל כתאב.
"דאנו ההורים לשני דברים משהגיע הילד לגיל חמש, ללמד אותו תורה ולבחור לו כלה, בהתאם לדברי התלמוד, מסכת קידושין. בערב חג השבועות זכר למעמד סיני שהיו עורכים "חופה בזעיר אנפין". הילד וילדה בת גילו שנועדה לו, נתאחדו בטכס נישואין ממש, שלאחריו נערכת מסיבה. לאחר תפילת שחרית הלכו הגברים אל בית החתן, הרב כתב את האלף בית העברי בדבש על מדף נקי, קרא לילד ללקק את האותיות ואומר : "כן יערבו לחכך דברי התורה".
מחבר ספר הרוקח מביא מנהג ברוח הדומה במקצת, על הושבת התינוקות ללמוד בחג השבועות :
"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה….ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד תשר"ק, תורה ציוה לנו משה " "תורה תהא אמונתי ", "ויקרא אל משה", וקורא הרב כל אות ואות מן האלף בית והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו, וכן "תורא תהא", וכן ויקרא, ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו.
גם "ספר אסופות" מביא מנהג ברוח זו, וכותב :
"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, שניתנה בו התורה. ומביאים הלוח שכתוב עליו" א, ב,ג,ד,ה,ו,ת,ש,ר,ק, ותורה ציוה לנו משה, תורה תהא אמונתי, ופסוק ראשון של ויקרא.
וקורא הרב כל אות ואות, והתינוק קורא אחריו, ונותן על הלוח מעט דבש, לוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו, ופסוקים האלו כותבים על עוגה נילושה בדבש.
המחזור ויטרי כתוב :
כשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה, כותבין לו את האותיות על לוח, ולמה מחפים האותיות בדבש ואומרים לן לחוך ? זהו כעניין שמפורש ביחזקאל ג, ג "ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק ". כלומר כשם שנוחים האותיות ללחוך כן תהא לו תורה נוחה ללומדה וללמדה.
סוף הפרק של הווי ומסורת.
קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-ערוס דל כתאב מאת רפאל בן שמחון עמ' 89-87
פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט
והגאון חיד״א במערכת גדולים כתב וז״ל, מוהר״ר יעקב אבן צור, בן איש אלקים קדוש מוהר״ר ראובן היה רב עם הרב מהר״י ן׳ עטר בעיר פיס, ואחריו כמה שנים היה עם הרב המו׳ מהר״ש בן אלבאז וחיבר חיבורים הרבה, ומלבד רוב ספרים שחיבר, כל הספרים שהיו לו מלאים על כל גדותם מכתבתו בגלימות, והיה לו יד בקבלה מעשית.
ובמערכת ספרים כתב וז״ל עט סופר כתב יד חיבר הרב מ׳ יעקב אבן צור ז״ל בתיקון סדרי שטרות, וחיבר חיבורים כמ״ש בחלק א׳ מערכת יו״ד אות מ׳. והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו, והיה בקי בכל מנהגי הרבנים מספרד הבאים מהגירוש. ולא הניח דבר גדול ודבר קטן הכל בכתב, גם יש לו ספר (לשון לימודים) מכל האיגרות שכתב במליצה, ויש לו המצאות במדב״ר בערבה׳ ע״ כ.
מורינו הרב יעקב אבן צור הנז׳, פרסום קדושתו וחוכמתו מודעת זאת בכל הארץ ולאורו הולכים מקצה המערב ועד קצהו כמעט כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, וידו אוחזת בכל מיני חוכמות. ומלבד רוב בקיאותו פסקן דרשן תוכן הרבה מקובל מלת, משורר, שיריו שקולים ביתדות ותנועות, ומדקדק כנודע מספריו, כאלה רבות עמו.
בזמן הרב מוהר״ר יעב״ץ הנ״ל, היה הרב מוהר״ר שמואל בן אלבאז. וכתב הרב חיד״א במערכת ספרים אות ע׳ וז״ל, עז והדר, שיטה נפלאה בפלפול עמוק, כתב יד על מסכת עבודה זרה מהרב הגדול מוה״ר שמואל בן אלבאז מרבני עיר פאס בזמן הרב הגדול מהור״ר יעקב אבן צור. ושמעתי מתלמידיו ותלמידי תלמידיו את כל תוקף גדולת הרב מר שמואל הנ״ז, בעומק העיון ישר ובהוראה, ותלמודו שגור ומסודר בפיו, והרב המופלא ח״ק מהר״ח בן עטר בספר פרי תואר קורא אותו אחי הרשב״א, ונח נפשיה דרב בן נ״ב שנה, כשמואל הרמתי, וכמדומה שהיא שנת תק״ט (1749), ע״כ. ויש בידינו שיטה על מסכת שבועות להרב, וקרא לו הנער שמואל.
בספר יחס פאס ממכון בן צבי כתוב מן הצד: בבית עקד הספרים ר׳ וידאל (הצרפתי) עד היום יש שיטה כ״י מר״ש אלבז על ז׳ מסכתות ברכות שבת ר״ה מו״ק ביצה נדה סנהדרין וחי׳ מלוקטים ועמ״ס אבות והוא קטן כאמור. עכ״ל: הספר הזה נדפס בשם ״ויאמר שמואל״ כאזבלנקא התרפ״ט, ויש תח״י בכ״י חידושיו על התורה וקצת חידושים על הש״ס ותוספות. ה׳ יזכיני להביאו לבית הדפוס. ועל ספר זה כותב הרב מלכי רבנן. ולא נודע החיבור אנה פנה
והרב מוהר״ר חיים ן׳ עטר בהקדמת פרי תאר כתב על הרב מהר״ש בן אלבאז בזה הלשון, ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב ועצום, יחיד בדורו גדול הרבנים חכם החכמים, הדיין המצויין הכולל כל מידות טובות, הוא אחיהו׳ד הרב המופלג כמוהר״ר שמואל בן אלבאז ה׳ ירומם כסא תודתו אשר לבש מה׳ דברים שהתורה נקנית בהם, לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה אחר הסכמת הרב הנ״ז, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הדשב״א היו,. (השם ישמרהו ויחיהו). גם בזמן הרב יעקב אבן צור הנ״ל, היה עמו הרב מוהר״ר יעקב בן מלכא. ובסוף ימיו הלך לתיטוואן והיה שם לרב. והרב היד׳א במערכת גדולים, כתב; וז״ל, מהר״ר יעקב בן מלכא ז״ל, רב מובהק במערב הפנימי, בר פלוגתיה דרב מוהר״ר יעקב אבן צור, ושמעתי מהפלגת בקיאותו, והפליג בזקנה 25.
המאה הששית לאלף חששי
- הרב יעקב אבן צור הן בעודנו חי סמך שתי ידיו על חמשה רבנים, ונקראים בית דין של חמש, ואלה שמותם, הרב מוהר״ר שאול אבן דנאן, והרב מוהר״ר רפאל עובד אבן צור בנו, והרב מוהר״ר אליהו הצרפתי, והרב מוהר״ר משה בן זמרא, והרב מוהר״ר מתתיה סרירו, זכר כולם לחיי עד ומהם נשתלו המשפחות המיוחסות ואשר הם חיים עדנה, ה׳ עליהם יהיו, וכולם מן המגורשים ונזכיר פרטם.
- (הרבנים החותמים בפסקים עם הרב מוהר״ר יעב״ץ בסוף ימיו הם מוהר״ר שאול אבן דנאן, ומוהר״ר אפרים מונסוניגו, ומוהר״ר רפאל עובד אבן צור, ומוהר״ר אליהו הצרפתי, ומוהר״ר מתתיה סירירו. ועיין בספר משפט וצדקה ביעקב הנדפס מחדש ס׳ א׳ לד קב׳ קכ״ט קצ״ג רט״ו. מוהר״ר אפרים מונסוניגו הלך לתיטוואן והיה שם לרב. נזכיר פרטי הרבנים החמשה הנ״ל.
- הרב מוהר״ר שאול אבן דנאן, לא נתברר לי כעת. הרב המפורסם מוהר״ר רפאל עובד אבן צור זצוק״ל בכמוהר״ר יעב״ץ זצוק״ל הנ״ז, הוליד את הרב המפורסם שלמה זצוק״ל, והרב הנ״ז הניח אחריו שני רבנים גדולי ישראל, מוהר״ר רפאל זצוק״ל, ומוהר״ר יעקב אשר הכרנוהו. ונתבש״מ שנת תר״י (1850) כבן שבעים שנה והניח אחריו מוהר״ר שלמה אליהו זצ״ל. שנתבש״מ כבן נ״ב שנה כ״ח אייר תרל״ג (1873) מספר שניו ומספר ימי החודש כשמואל הרמתי. והרב מוהר״ר רפאל הנ״ז הניח אחריו מוהר״ר שלמה זצוק״ל שנולד תוך שבעה ומי אבילות של מ״ז (מר זקני) הרב מוהר״ר אליהו הצרפתי זצק״ל דהיינו שלהי אלול תקס״ה (1805) ונתבש״מ ביום ר״ה (ראש השנה) של שנת תג״ר (1843) נמצא שהיו ימיו ל״ח שנים. והניח אחריו עמיתנו בתורה כמוהר״ר רפאל שנולד סביב לשנת תקצ״א (1831) ה׳ יאריך ימים על ממלכתו אכי״ר.
נדפס ממנו ספר ״נר המערבי״ שו״ת, ירושלים תרצ״ב.
- הרב מוהר״ר שאול אבן דנאן, לא נתברר לי כעת הוא מוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן, ועיין בספר משפט וצדקה בסי׳ קכ״ט. ונמצא כתוב בכתב יד מוהר״ר אליהו מאנסאנו ז״ל: נתבש״מ החכם השלם הדו״מ מוהר״ר שמואל שאול אבן תאן זלה״ה ביום כ״ג לחדש כסלו שנת התקכ״ט ליצירה אחר תפילת שחרית, ונקבר ביום א׳ בשבת ודרשו עליו בבית הכנסת שהיה מתפלל בה, והיו ימיו ע״ז שנים שהוא נולד בשנת התנ״ב ליצירה.
שלשלת היחס הנ״ז כולם הניחו כתבי יד לרוב, למוד היה אותו שבט אשר פריו יתן בעט״ו, ועד אחרן מהר״ש הנז׳ בר כמוה״ר רפאל הניח ספר מסודר מליקוטי דינים דשייכי לחושן משפט ואבן העזר ופרטי וסעיפי התקנות ופסקי הראשונים בקיצור. ומהרש״א בן דודו הנז׳ הוסיף והגיה בו תוספת מרובה, ובשם פני שלמה יקרא. גם הניח אחריו ספר מסודר על דיני שחיטה וטריפות למנהג המערב ובשם זבחי רצון קרא לו וספר זבחים שלמים שהדפיס כמוהר״א אנקאווא ממנו הוא.
הרב מר זקננו מוהר״א הצרפתי (מוהר׳׳ר אליהו) הנ״ז, תוקף חסידותו וקדושתו וחכמתו מפורסמת וגלויה לכל, והניח אחריו כמה קונטרסים על פסקי דינים בכתב יד יש מהם בכאן מתא פאס, ויש מהם בשאר ערי המערב. גם הניח ספרי דרושים וקראו בשמותם איל המילואים, נער בוכה, ובתחילת ספרו אליה זוטא כתוב בזה״ל, גתבש״מ אדוני אבי עטרת ראשי הרב המופלא חסידא קדישא נר ישראל כמוהר״ר אדוני אבי אליהו הצרפתי זצוק״ל ליל ששי בשבת כחצות הלילה ששה ועשרים יום לחדש אלול משנת חמשת אלפים וחמש מאות וששים וחמש ליצירה (1805) זיע״א ועל כל ישראל ונצב״ה (ונשמתו צרורה בצרור החיים) והוא נולד בשנת אתה עת״ה ברוך ה׳ לפ״ק ונמצא שהיו ימיו תשעים ואחת שנים יחוד ידו״ד ואדנ״י כמנין אמן ע״ כ.
קרוב שהוא כ״י בנו הקטן השר הטפסר כהה״ר רפאל מנחם ז״ל שנלב״ע ערב כפור תג״ר.
פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט-עמ' 120-118
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב
אנחנו עדה עקשת עדת יעקב מדור דור מי לארץ מורשת דרכנו יחסום ויגדור )'נתיבנו' הגרעין הצפון אפריקאי תשרי תש"ו(
פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב –
לאירועים היסטוריים במאה ה- 20 הייתה השפעה רבה על היקף ההגירה היהודית בעיקר ממזרח אירופה: פרעות קישינב, המהפכה ברוסיה, סגירת שערי ההגירה לארה"ב ואירופה שהתקדרה בענני מלחמה לקראת שלהי שנות ה- 30 של המאה ה- 20 כול אלה אילצו את התנועה הציונית להתמודד עם סיטואציה מורכבת וכמעט בלתי אפשרית הגירת המונים מאירופה המאיימת. הבחירה של העם היהודי הייתה להגר לאמריקה 'הגולדן מדינע' לאחר מלחמת העולם השנייה היה על התנועה הציונית להתמודד הן עם תוצאות השואה ועם הארגונים היהודים האמריקאים היא"ס והג'וינט שסייעו לשארית הפליטה להגר לאמריקה והן עם הבריטים שנעלו את הארץ בפני עליית יהודים. נסיבות האלה אילצו את הסוכנות היהודית והתנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית. לא תמיד הייתה הסכמה על מדיניות העלייה בין ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית. הראשונה התחשבה באילוצים מדיניים בינלאומיים והשנייה עסקה בישום החזון הציוני על הקרקע בפלשתינה א"י.
התנועה הציונית לא העניקה מקום ראוי לקהילות יהודיות בצפון אפריקה. מתי מספר ממנהיגי הציונות ביקרו שם כדי להפיץ את רעיונות הציונות שהתפתחו בערש מולדתה מזרח אירופה . רק לאחר 'השואה' נפתחו שערי פלשתינה א"י בפני יהודי ארצות האסלאם ארצות המזרח בכללם יהודי והמגרב. יבוא האידאולוגיה הציונית למגרב במעטה של 'היהודי החדש' לא עלה בקנה אחד עם הכמיהה לשיבת ציון שהייתה משאת נפשם של יהודי המגרב. השליחים שהגיעו לצפון אפריקה זיהו את הרעיון הזה כתפיסה משיחית מאחר ולא נשא בחובו את השינוי הדרוש לתקומת העם היהודי.
דיון במונחים 'עלייה', 'העפלה' ו'הגירה' בהקשר של הקהילות היהודיות במגרב
המושגים 'עלייה בלתי לגאלית', 'העפלה' ו'עלייה' קיבלו ממד ערכי ומשמעות פוליטית, חברתית וכלכלית בעיני התנועה הציונית. במרוצת השנים התווספו אליהם מושגים נוספים 'הגירה' ו'ירידה'.
ה'עלייה הבלתי לגאלית' ו'העפלה' סימלו את מאבקה של התנועה הציונית במדיניות 'הספרים הלבנים' הבריטים שהגבילו עליית יהודים לארץ ישראל. ה'עלייה' הייתה המשאב האנושי שחיזק את היישוב המאורגן בפלשתינה א"י בהתחשב בכושר הנשיאה הכלכלי של הארץ. מסיבה זו במהלך העלייה השנייה נדחתה בקשת יהודי סלוניקי לעלות לפלשתינה א"י.
העולים קיבלו רישיונות עלייה סרטיפיקטים במסגרת ה'שדיול' מכסת רישיונות עלייה שנקבעה על ידי הבריטים שהומלצו על ידי הסוכנות היהודית.
העלייה הבלתי לגאלית הוגדרה על ידי הבריטים ככניסה לא חוקית לא"י. הבריטים לא ראו בעולים 'הבלתי לגאליים' פליטים. לדידם, היה "מדובר בפלישה מאורגנת לארץ ישראל מטעמים פוליטיים המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים ועושה שימוש לא הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה" עמדה שלא הייתה מקובלת על התנועה הציונית מפני שסתרה את מהותה וחזונה.
מלכוד זה לא השאיר למוסדות הציוניים והיישוב ברירה אלא לשנות את מדיניותה מעלייה אליטיסטית לעלייה המונית. דבורה הכהן ציטטה את חיים ויצמן שקרא לעלייה גדולה לארץ ישראל מפני ש"העולם כולו מחולק לשניים: ארצות הנועלות בפנינו את השערים וארצות שאין יכולים לחיות בהן". הקריאה הבהירה את עמדת התנועה הציונית שאין לו לעם היהודי מקום אחר פרט לפלשתינה א"י. מאחר והמנדט הבריטי הגביל את היקף העלייה, בין השנים 1939-1921 באמצעות 'הספרים הלבנים', היה על היישוב המאורגן להתמודד עם המצב שנוצר והעלייה הבלתי לגאלית הייתה אחד מהאמצעים בהם נקט כדי להגדיל ולחזק את היישוב היהודי בפלשתינה א"י.
יצחק אבנרי העריך, כי העלייה הבלתי לגאלית החלה עם עליית 4,000 עולים שהגיעו בשנת 1922 לפלשתינה א"י. ישראל יקותיאלי, לעומתו, זיהה את שנת 1934 כתחילת העלייה הבלתי לגאלית כשלצידה עלייה לגאלית באמצעות סרטיפיקטים. יהודה לפידות קבע שהתנועה הרביזיוניסטית היא שהתחילה לפעול למען העלייה הבלתי לגאלית בשנות ה- 30 ביבשה ובים לאור עמדתה הרשמית של הסוכנות היהודית שלא דגלה אז בעלייה בלתי לגאלית. עם זאת, יש הסכמה בין החוקרים שהפלגת האוניה 'ולוס' בשנת 1934 סימלה את תחילתה של העלייה הבלתי לגאלית. מסיום מלחמת העולם השנייה העפילו 115,000 מעפילים ביבשה, בים ובאוויר. עדית זרטל ציינה, כי "בקום המדינה היה כול יהודי חמישי בארץ עולה בלתי לגאלי מי שעשה דרכו לארץ ישראל או חלק מדרכו בחשאי ובמחתרת". לשיטתה, העלייה הבלתי לגאלית נתפסה כמכשיר להצלת יהודים שניתן להפיק ממנה גם הישג מדיני. כפי שהגדיר זאת דוד בן גוריון העלייה הבלתי ליגאלית היא ]…[ "כלי מדיני פוליטי וניגוח המדיניות הבריטית". אליהו גולומב, מפקדה הבלתי רשמי של ההגנה, ראה בעלייה הבלתי לגאלית כלי להצלת יהודים. לפי זרטל, רק בקיץ 1946 הפכה העלייה הבלתי לגאלית ל"מנוף המרכזי בזירה המדינית,
בהיותה, עתה, מפעל גלוי, מופגן, בעל יעדים מדיניים בלבד". דליה עופר ראתה בעלייה הבלתי לגאלית "מהלך דו תכליתי הכרזת מלחמה באנגליה, מצד אחד, והסעת אלפי פליטים לחופי הארץ לעיני העולם כולו, מצד שני".
סר ג'ון גורדון קאנינגהם, הנציב העליון האחרון של הממשל הבריטי בארץ ישראל, הכיר בהגירה כציפור נפשם של היישוב והתנועה הציונית הקודמת לכול תביעה אחרת. הוא זיהה שלושה היבטים בשאלת העלייה הבלתי לגאלית: הפורמליסטי/חוקי הגירה שאינה עולה בקנה אחד עם חוקי ארץ ישראל המנדטורית; התעמולתי- הגדלת מכסות העלייה על ידי הממשל הבריטי על רקע הומניטרי,
כיוון שמדינות אחרות היו סגורות בפני הפליטים היהודים; הענייני כול עולה עורר תסיסה בעיני הערבים נגד הישוב ונגד הממשל שאִּפשר הגירה זו. לכן הוא ניסה לקדם נוסחה חדשה לפתרון בעיית היהודים. "קודם מדינה ואחר כך הגירה תוך כדי שינוי מקומה של ההגירה בסדר העדיפות, כדי שתועיל לכל הצדדים במשולש הארץ ישראלי". הגירוש לקפריסין הוצג על ידי הבריטים, אך לא על ידי התנועה הציונית, "כתחנת ביניים למדינה יהודית שתוקם במסגרת תכנית החלוקה".
כאמור, הבריטים לא ראו ביהודי אירופה פליטים ואילו הציונים ראו בעלייה הבלתי לגאלית ובמעפילים עולים לגיטימיים. לעומת זאת, הערבים ראו בהם פולשים. בתום מלחמת העולם השנייה הגבילה בריטניה את העלייה הבלתי לגאלית באמצעות 'הספר הלבן', תקנות אדמיניסטרטיביות ולחץ על המנהיגים הציונים למתן את הדרישות להגברת העלייה. בין השנים 1948-1946 בריטניה אף הטילה מצור ימי בים התיכון נתיב ההעפלה העיקרי של המעפילים. הבריטים גם פעלו "למנוע מפליטים לקבל אישורי מעבר ליהודים ממדינות אירופה שהיו תחת כיבוש נאצי אפילו למדינות אחרות". למעשה, פעילות בריטית זו נתנה משנה תוקף להצהרתו של ויצמן שהיו מדינות שסגרו שעריהן בפני היהודים והיו מדינות שיהודים לא היו יכולים לחיות בהן.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב –
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד
לשון השרחים האחרים
מן השרחים האחרים, שבעיקרם הילכו בעל פה בלבד, אפשר ללמוד יותר על הלשון המוגרבית בתקופה הנידונית. אפשר לעקוב אחרי עדויות מזמנים שונים על מסירת השרח בעל פה מדור לדור עד ימינו. ר׳ אברהם חיים אדאדי, מרבני טריפולי בראשית המאה התשע עשרה כותב: ״ונהגו בפה העירה(טריפולי) יע״א, שאחרי סעודת שחרית תיכף הולכין כמה בני אדם לבית הכנסת ולומדין פרשה שמו״ת-שניים מקרא ואחד תרגום- של שבת הבאה עם השר״ח וההפטרה ואחר כך… מהנביאים… וקורא (הרב) הפסוק לבדו ואח״ב כל הקהל שונין אותו, ואח״ב קורא הפסוק לבדו בשר״ח ושונין אותו״; ובמוצאי אותה מאה כותב ר׳ מרדכי הכהן: ״אחר הסעודה קצת המון הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לקרות הפרשה וההפטרה בתרגום ערבי״.״; ובהמשך ״יום שמיני של פסח נוהגים לקרוא ההפטרה(ישעיה ס״ו) עם תרגום יונתן בן עודיאל וגם תרגום ערבי״. הרי עדות על אותו מנהג באותה קהילה בשני קצותיה של המאה התשע עשרה.
יש שהשרה הועלה על הכתב. ספריות שונות בעולם, ציבוריות או פרטיות, מחזיקות ברשותן כתבי־יד קדומים או מאוחרים של השרח. נציין שתי דוגמאות בלבד. מכון בן־צבי מחזיק ברשותו כמה כתבי יד כאלה, ביניהם כ״י 1303, ״לשון לימודים״ מאת ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס (1822-1747). כתב יד זה על מאת עמודיו כולל פירוש ותרגום במוגרבית־היהודית של מילים קשות ופעמים אף של פסוקים שלמים מהמקרא, ושל מילים מהמשנה, מהתלמוד ומהספרות הרבנית. כתב יד אחר (1309) של החיבור ״מי מלל לאברהם״ בא בו תרגום המילים הקשות של ויקרא, במדבר, דברים והפטרותיהם, שרח הכתובים משלי, איוב, דניאל ושיר השירים, שרח הפטרת שביעי של פסח, ושל פיוט ״מי כמוך״ לפורים וטקסטים נוספים במוגרבית־היהודית. זעפרני משער שמחבר הקובץ או עורכו הוא ר׳ אברהם אנקאווא, בעל ״כרם חמר״ ועורך ״ספר התקנות״, שהזכרנוהו לעיל. אלה ואחרים עודם גנוזים בכתבי־יד, ורק מעט מאוד חומר ראה אור, בדרך כלל בהוצאות עממיות, ובאחרונה — גם ביקורתיות. מזה כשני עשורים גוברת ההתעניינות בשרח ובחקר תכניו ולשונו; מ׳ בר־אשר עוסק בהכנת מהדורה ביקורתית לשרח ועד כה פירסם מחקרים רבים בסוגיה זו, שהם עתה מרוכזים תחת קורת גג אחת.
יסודות מסוימים בלשונו של השרח הורגשו בכל הדורות ארכאיים כלשהו. גם השרח הוולגרי ביותר כולל ביטויים עתיקים, שהם אטומים מבחינה סמנטית, ואין צריך לומר מבחינה דקדוקית, לקורא או למדקלם שאינו אמון על רבדים קלסיים של הערבית. ביטוי כמו ״קאילן״ (qaylan) או אף ״ליקול״ (liqul) החוזרים ונשנים בשרח כנגד התיבה ״לאמר״, אינם מובנים, מפני שתצורתם אינה מקובלת עוד בלשון המדוברת.
אפשר שאין זו אלא בבואה דקדוקית מלאכותית של ל׳ של ״לאמר״, שכן הערבית אינה מכירה כלל צורת מקור עם ל׳. ואפשר מכוונת הצורה לל׳ התכלית, על פי אחד הפירושים המסורתיים לתיבה ״לאמר״, כלומר שיאמר (לאחרים). בין כך ובין כך צורות אלה בטלו מהלשון המדוברת לפני מאות שנים.
על ״ארכאיזמים״(או לפחות נקיטת סגנונות עליים) בשרח של ״לשון לימודים״, לעומת שרח תאפילאלת, תעיד דוגמה זו: ״שיח״ שבאיוב ל, ד (״הקוטפים מלוח עלי שיח״) תורגמה בשני המקרים בדרך דרש מלשון ״שיחה״. והנה ב״לשון לימודים״ תורגמה ״חדית״ ואילו בתאפילאלת תורגמה ״הדרא״. ואולם ״חדית״ אינה מקובלת בלשון הדיבור במכנאס בהוראה זו, אלא בהוראה ״אירוע״, ״פרשייה״(כמו בהוראה השנייה של מילה זו עצמה בערבית הספרותית). נראה אפוא ש״חדית״ במובן של ״שיחה״ ״בלשון לימודים״ שאולה מהרובד הספרותי ״הארכאי״.
אַרְכָאִיזְם
ל (ז') [ראו אַרְכָאִי]
1. מִלָּה אוֹ תַּבְנִית לָשׁוֹן עַתִּיקָה, שֶׁיָּצְאָה מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ בְּיָמֵינוּ.
2. חִקּוּי שֶׁל צוּרוֹת אוֹ שֶׁל דַּרְכֵי יְצִירָה נוֹשָׁנוֹת בָּאָמָּנוּת: "הַיָּשָׁן וְהֶחָדָשׁ, הַמּוֹדֶרְנִיזְם וְהָאַרְכָאִיזְם הָיוּ תָּמִיד מְעֻרְבָּבִים בְּסִגְנוֹנוֹ" (פיכמן, שז).
גם בעל ״הגיד מרדכי״ העיד כי ״עוד שם דבר בלתי מוכשר, כי המורה יתן הלמוד לנער רק להמקרא בסדר פרשת השבוע באין מבין תוכן העניינים רק כאומר לחש בפתרון הנהוג פה: תרגום בשפה ערבית עתיקה ועמוקה המוזרת לנער המדבר ערבית ברברית. בהשלים התלמיד חק לימודו בתרגום המוזר לו אינו מבין כלום השפה העברית״.
ר׳ מרדכי חי דיין מתונס אף הוא העלה על הכתב בשנת 1937 שרח ״ספר דברי אמת״, ובמבואו לשרח בראשית ציין שאין בזמנו אדם שמדבר בלשון שבה תירגמו אבותינו את המקרא ואלמלא שנסתייע הדבר, שבספרות העממית הכתובה נשתמרו ביטויים קלסיים כמו ״אלד׳י ואלאן וליס וג׳דדאן״,-כלומר " אשר,כעת,אין, מאוד- איש לא היה מבין אותו עוד ולא היה מתבקש אלא לנקוט את מקביליהם העממיים ״אללי, ודאלחין, ומה ויאסר״ הנהוגים בתוניס. אף הוא ציין, שצעירי הדור אינם מבינים עוד מילים כמו ״קאיילן, צנע, רסל״.
לפי דרכנו למדנו שנחמני נוקט בתרגום ״לאמר״ שבפסוק מקראי אחד (שמואל א כו, יט) המזדמן בדרשה מהדרשות שספח לספר ההיסטוריה שלו, תרגום חופשי ענייני, ולא ראה לנכון לתרגמה כמקובל בשרח המסורתי: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים״ / ״אנא מתחי ליום מן ליראתא די ענדי פאילאה ישראל ועליהא פחאל ילא כא נעבד עבודה זרה״.
גם בן דורנו הרב שאול אבן דנאן, אב בית הדין במרוקו משנת 1949, תיאר את לשון השרח כלשון לא אותנטית, בדיאלקט מהול במילים זרות ומוזרות, שהמורה והתלמידים כאחד אינם מכירים לא את מבנן ולא את הוראתן. ואין בכך כדי להתמיה. אליבא דבר־אשר מסורות השרח בצפון אפריקה כוללות רובד קדום המשקף את לשון תרגום רס״ג — ובכך הם דומים לתרגום בן־סוסאן — ומסתבר שמסורות אלה צמצמו והלכו, צעד אחר צעד, את לשון רס״ג וקירבוה ללהג המקומי. זוהי כמובן התפתחות חשובה בלשון
השרה כשלעצמה ושיש בה ללמד על המוגרבית בכללה. אך מעולם לא ירדה לשון השרח מן השגב היחסי שלה לפרוזאיות של הלהג המדובר, אפשר משום קדושה מסוימת שייחסו לנוסח השרת, מסוג הקדושה שדבקה בתרגומים הארמיים למקרא.
מנגד, השרח לחיבורים שמחוץ למקרא, כגון השרח למסכת ״אבות״ או להגדה של פסח, שמסורתו אינה עתיקת יומין ואינה כבולה למסורות ספרותיות, לשונו עממית יותר משל השרח למקרא. למשל ״ערב״ מיתרגמת בשרח המקרא בכל מקום ״לעסיl-;si -" – כגון ״ויהי ערב״(בראשית א, ה) / ״וכאן לעסי״ אך במשנה אבות מצינו ״עסייא״ בצירוף ״ערב שבת״(פ״ה מ״י). רק הצורה השנייה ידועה בלשון הדיבור.
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 16-13