מורשת יהדות מרוקו

התהוותו של השרח

לטעמי הזיקות של השרח לתרגום רס״ג ולת״א, השונות בהיקפן ובאופיין, תלויות בתולדות עלייתו של השרח ובדרך בואו לעולם. אפרש דבריי על דרך הקיצור. עוד בתקופת חז״ל נהגו תרגומים ארמיים, והדברים ידועים לכל בר בירב. תרגומים אלו היו בהם תרגומי פשט מן הטיפוס של ת״א לתורה ויונתן לנביאים, והיו בהם תרגומי דְרָש מובהקים מן הסוג המיוצג בתרגום ירושלמי לתורה. בחינוך הבסיסי נראה שתפסו מקום ראשון תרגומי הפשט. מציאות זו המשיכה להתקיים גם בתקופת הגאונים, עם שהתרגומים עברו עיבודים שהתאימום למקום ולזמן(דבר זה ניכר, למשל, בתרגום אונקלוס גופו, שמשוקעות בו שלוש שכבות לפחות). מסורת תרגום אונקלוס כפי שנתגבשה בתקופת הגאונים בבבל עמדה בעינה בקוויה העיקריים בתימן עד לדור האחרון ממש. ועדיין בבתי כנסת רבים של יוצאי תימן ממשיכים לתרגם את התורה מתוך תרגום אונקלוס בשעת הקריאה. אולם בקיבוצים אחרים, משהמירו היהודים את לשונות הדיבור שלהם, נתגבשו תרגומים בלשונות המקום. זהו הנוהג הרווח במאות השנים האחרונות, והוא מיוצג בתרגומי הלדינו ובשרחים במזרח ובמערב. מציאות מגוונת זו מתוארת בחלקה כרווחת בפי יוצאי הגלויות השונות שנמצאו בצפת (ולא רק בצפת) של המאה ה־16, כעדותו של רבי יששכר בן־סוסאן. התרגומים המקומיים הללו היו מיועדים בעיקר לדרדקים ולהדיוטות, שידיעותיהם בעברית ובארמית לא הגיעו לדרגה של קריאת מקורות. הנוהג הזה, שרווח במאות השנים האחרונות, ניצני גיבושיו חוזרים בכל תפוצה לזמן אחר, וקשורים בהינתקות היהודים מן הארמית ובעליית לשונות הדיבור השונות.

רס״ג איש המאה התשיעית והעשירית פעל בתוך המציאות ההיסטורית הזאת, ועל רקעה צמח תפסירו לערבית. אך תרגומו עשוי ליודעי הערבית שהוא השתמש בה. לשון זו לא הייתה ידועה לא רק להדיוטות אלא גם לתלמידי חכמים בארצות האסלאם, בתקופה שנותקו היהודים מן היניקה הישירה ממקורות האסלאם בערבית. במאה ה־16 בצפת חכמים אינם בקיאים עוד בתרגום רס״ג, כפי שמספר בן־סוסאן. (עם זאת ניכרת בשרה שלו זיקה ללשונו של רס״ג.) ההיחלשות בידיעת הערבית הספרותית ואפילו הבינונית הולידה צורך ביצירת תרגום או תרגומים בלשונות המקום. אף דרכי ההוראה, פסוק עברי כנגד פסוק תרגום או אפילו מילה כנגד מילה, חסמו את השימוש בתרגום רס״ג, שנתפס יותר פירוש ופחות תרגום. כנגד זה השימוש באונקלוס – שהיה רווח בכל העתים, לפחות בכתב, ובוודאי עסקו בו תלמידי חכמים רבים (וגם לשונו הייתה מובנת יותר למי שמצוי היה בספרות חז״ל ובשאר מקורות היהדות) – עשוי היה לשמש לבעלי התרגומים המקומיים בניין־אב. כלומר, גם אב לכל התרגומים שבאו אחריו וגם בניין־דגם לתרגומים החדשים.

זהו הרקע שבו החלו צומחים תרגומים שהצורך בהם נעשה דחוף, כדי להבטיח חינוך בסיסי לתינוקות של בית רבן ולציבור הרחב שלא ידע עברית וארמית. והם הם

הדברים לגבי השרח במרוקו. את התבנית וחלק מן החומר סיפק תרגום אונקלוס (ותרגומים הדומים לו, כגון ת״י לנביאים). חלק מאוצר המילים ומן הצורות סיפק תפסיר רס״ג, אך החלק הגדול של אוצר המילים נתגבש גיבוש מקומי; חלקו נשאב מלשון הדיבור של אחד הדיאלקטים באחד ממרכזי התורה (לעת הואת אין בידינו כלים כדי לקבוע, באיזה מקום ובאיזה ניב נעשה רובדו הראשון של השרח), וחלקו של אוצר המילים והדקדוק נשאב מן הערבית היהודית הבינונית שהלכה בכתב במשך השנים במזרח ובמערב המוסלמי. בדרך זו נתהוותה לשון הביניים הספרותית של יהודי המערב. לטעמי נתרחש הדבר קודם שנת 1500, לפני שהערבית המקומית נתגוונה (במיוחד במרכזי התורה החשובים) בשפע של יסודות ספרדיים שהביאו אתם המגורשים. רק כך ניתן להבין את העדרן המוחלט כמעט של מילים ממוצא ספרדי בשרחים הידועים לנו במערב. ואף זאת, ראוי להדגיש שהדבר נעשה במקום שלא היו בו כיבושים של הברברית. בדרך זו ניתן להסביר את ניקיונו המוחלט כמעט של השרח מיסודות מן הברברית.

הווי אומר, מצד הערבית יש בו בשרח רובד קדום המשקף את לשונו של רס״ג במאה העשירית. רובד אחר מייצג את המאה ה־15 או זמן הסמוך לה מעט מלפניה או מעט לאחריה, עת נתגבש השרח. על הרובד הזה באו ונתרבדו שכבות נוספות. וכבר אמרתי, שדבר זה ניתן לחוש בו במובהק בהבדל שבין המסורות השונות שהילכו בתאפילאלת. יש מהן שהייתה פתוחה יותר להשפעות נוספות של לשון ־דיבור הן במרכיב הדקדוקי הן במרכיב הסגנוני הן באוצר המילים, ויש מהן שהייתה שמרנית יותר. דבר זה אינו מוגבל למסורות תאפילאלת; גם מסורות אחרות ־ש מהן שמרניות יותר ויש מהן פתוחות יותר לשינויים, והפתיחות הזאת נמשכה עד ־־ור האחרון ממש. גם מפגשם של מסרנים של קהילה אחת עם מסורות אחרות היה ב־ פתח למיזוג של מסורות, פתח לשינויים. יש מסרנים שלמדו מסורת אחת שנהגה לתרגם שלום (ל)עאפייא ומשהכירו מסורת אחרת, שתרגמה (ל)מעאפייא, הפכה נ:ורתם שלהם למסורת ממוזגת שיש בה מזה ומזה.

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-משה בר-אשר-עמ' 31-29

ענף שלישי של משפחת אלאשקר

ענף נוסף ממשפחת אלאשקר היה קיים בתלמסאן עשרות שנים לפני הגירוש. עליו אנו לומדים פרטים ממקור חיצוני, עבד אלבסיט אלחנפי, פקיד ממלוכי רם דרג ששהה בתלמסאן בין השנים 1466-1464, ושם למד רפואה מפי רבי משה ואף הוסמך על ידו לרופא. בכרוניקה שכתב הוא מספר:

בנוגע לרפואה התקשרתי אל המלומד הנכבד מושי בן שמואל בן יהודה הישראלי המלכי מאנדלוסיה. היהודי בקי ברפואה, הנודע תחת שם אביו ותחת השם אבן אלאשקר, הלוואי שהאל יתעלה יביאו אל האסלאם. לא ראיתי ולא שמעתי מעולם, דימי (=בן חסות) כל כך מוכשר כמוהו בחכמה זו. או בקי כל כך בחכמת ציור הריבועים המאגיים והלוחות, והן בכמה חכמות עתיקות, ועם כל אלה הוא מאוד הדוק בדתו, כפי שהוא אומר באמונתו. מוצאו מיהודי ספרד, הוא נולד במלאגה לפני שנת 820 (1417). והוא למד אצל אביו ואצל מורים אחרים והצטיין במלאכת הרפואה. הוא עבר לתלמסאן והתיישב בה.

מספר גדול של אנשים נכבדים, התקרבו אליו כדי ללמוד ממנו. אני גם כן התקשרתי אליו למשך זמן מסוים, ולמדתי ממנו בעניני רפואה ובנושאים אחרים, ידיעות רבות ומועילות, והוא נתן לי האיגאזה(סמכות לעסוק ברפואה).

בזמן האחרון ספרו לי, כי הוא הצליח להיעשות ראש הרופאים בתלמסאן. הוא מקובל בחצר ומקורב לשליטה של עיר זו. אולם יש לו החכמה וההבנה, כדי לא להתערב בדבר הנוגע לממשל. אני מתפלל כי האל יתעלה יעשה שימות כשהוא בדתו של הנביא מוחמר, הלואי שהאל יברך אותו ויצילהו.

חרף ההערצה שלה זכה רבי משה, הן מצד תלמידו והן מצד מלומדים אחרים, הודות למומחיותו במקצוע הרפואה ובמקצועות נלווים, נוסף על תבונתו הפוליטית וזהירותו, ניתן לחוש בנימה של התנצלות של הכותב עבד אלבסיט אל חנפי המוסלמי, על כי הוא נאלץ ללמוד אצל יהודי, הד׳ימי המושפל, דבר שעמד בניגוד מוחלט להתנשאות ביחסם של המוסלמים כלפי היהודים. הכותב משתוקק ומתפלל ״כי האל יתעלה יעשה שימות בדתו של מוחמד״, כי אז תיכנס החוכמה ונושאיה למשבצת הנכונה. וכמוסלמי יהפך כביכול לאדם מושלם. אלבסיט דואג לשלומו של משה מפגיעתם של המתקנאים במעמדו ולכך הוא נושא תפילה ״הלוואי שהאל יברך אותו ויצילהו״.

מקור זה מלמד כי מוצאה של המשפחה מסיביליה. ר׳ שמואל אלאשקר עזב למלאגה מסיבליה בשלהי המאה הארבע עשרה. רבי משה נולד במלאגה בשנת 1417, ובה למד מאביו את מלאכת הרפואה. כאן התפרסם כרופא מומחה, וסביב מחצית המאה החמש עשרה ר׳ משה עבר לתלמסאן מרצונו החופשי, לרגל עבודתו ברפואה, ובתלמסאן שימש כרופא בחצר השלטונות ולימד רפואה לאחרים. כלומר משפחת רבי משה שהתה במלאגה עשרות שנים לפני פרעות סיביליה, ומכאן שהיא הגיעה למקום מרצונה החופשי או שנמלטה מסיביליה בפרעות קנ״א. לעומת זאת, ר׳ יוסף אלאשקר כותב שמשפחתו הגיעה לתלמסאן עם המגורשים מספרד.

מתיאורו של עבד אלבסיט עולה השאלה, האם לפנינו עדות על ענף נוסף של משפחת אלאשקר שהגיע לתלמסאן לפני הגירוש. סיוע לכך ניתן למצוא בתאריך שהותו של עבד אלבסיט, וכן בתאריך לידתו של רבי משה שהזכיר, שהם הרבה זמן לפני הגירוש. וגם בשמות אביו וסבו של רבי משה שהם השונים מאלה של רבי יוסף. רבי משה, המתואר בפי עבד אלבסיט, הוא ב״ר שמואל ב״ר יהודה, ואילו ר׳ משה אבי ר׳ יוסף, הוא ב״ר יהודה ב״ר שמואל. הפרטים הרבים שמוסר עבד אלבסיט מלמדים שהוא ידע הרבה על ר׳ משה ודייק בדבריו לגביו: מקום לידתו, מוצא המשפחה, אבותיה ועיסוקיהם. לדבריו גם אביו של ר׳ משה רבי שמואל היה רופא וממנו למד את חכמת הרפואה. הוא מציין שר׳ משה התיישב בתלמסאן, הפך להיות ראש הרופאים בעיר ומקורב למלכות.

או שמא המדובר בר׳ משה אביו של רבי יוסף, ועבד אלבסיט החליף בטעות שמות אבותיו. ואם כן נדחוק לומר שרבי משה שהה תקופה מסוימת בתלמסאן לרגל עבודתו כרופא, חזר למאלגה מסיבה שאינה ידועה לנו, ושוב הגיע לתלמסאן בגירוש.

לי נראית האפשרות הראשונה קרובה יותר למציאות, כי מבחינה כרונולוגית לא מסתבר שרבי משה, המוזכר בפי עבד אלבסיט, יהיה אביו של רבי יוסף, שהרי רבי יוסף כתב את חיבורו הראשון צפנת פענח בשנים רפ״ח-רפ״ט (1529-1528), ובהקדמתו לחיבור הוא מתאר את עצמו ״צעיר בחכמה ובשנים כמוני היום״. בתקופה זו עדיין למד בישיבה לפני רבו, רבי שלמה כלץ, ולדעתנו ניתן להעריכו כבן שלושים או לכל היותר – ארבעים. אם אכן רבי משה המוזכר בכרוניקה הוא אביו של רבי יוסף, יצא שהוא נולד שעה שאביו היה בסביבות שנות השמונים, דבר שסבירותו נמוכה ביותר.

אי לכך, נראה לדעתי שבתחילת המחצית השנייה של המאה החמש עשרה ישב בתלמסאן ענף נוסף ממשפחת אלאשקר, שהגיע אליה ממלאגה. כנראה מוצאו מספרד הנוצרית מסיביליה וסביר להניח שעזב לספרד המוסלמית בעקבות פרעות קנ״א.

ואכן בתקופה זו ידוע לנו חכם בשם זה במלאגה, והוא רבי שמואל בה״ר יהודה אלאשקר, אשר שלח שאלות בהלכה לרבי צמח ב״ר שלמה דוראן. הלה חלק לו בתשובתו תארים נעלים, שמהם משמע שגם הוא וגם אביו היו תלמידי חכמים רמי מעלה ומקורבים למשפחת דוראן. השאלה ההלכתית שהובאה ראשונה בספר חסרה תאריך, כנראה נרשמה סביב המחצית השנייה של המאה החמש עשרה. מעשה שהיה לרבי שמואל עם שותפו שנאסר על ידי שר העיר. כדי להציל את עצמו שילם השותף מכספי השותפות הון עתק, והוא תובע את ר׳ שמואל לשאת עמו בנטל, בנימוק שהגורם למאסרו הוא השותפות, מכיוון ששר העיר נתן עיניו ברכושם המשותף. ואילו רבי שמואל טוען, ששר העיר נתן עיניו בו אישית, וכל הנזקים יחולו רק עליו, ולכן הוא תובע מהשותף שיחזיר לו את חלקו, מה ששילם מממון השותפות. לחיזוק טענותיו הכין רבי שמואל כתב הגנה המבוסס על מקורות הלכתיים, וביקש את רבי צמח ב״ר שלמה דוראן להעלות את חוות דעתו על הכתב.

רבי צמח פתח את תשובתו במליצה ארוכה, כולה אומרת כבוד לרבי שמואל, על חכמתו הגדולה ובקיאותו המופלגת בתורה שגילה בכתב ההגנה שהכין. להלן קטעים אחדים:

…כשמחת קציר ואשכלות בציר בה שמחתי, כי ראיתי ברית אהבת הורים ז״ל תשמור והלל לגמור חוק לא חלפה, תודה לאל נתתי ואקוד ואשתחוה, ואומר ברוך ה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו מבית אביך קנה נ״ע יהודה גבר באחיו, מן שמיא מסתיעא מילתא והניח בן נבון וחכם כמוך, נמנה בחבל נביאים ושמואל בקוראי שמו, לשונו עט סופר מהיר חכמה מאלפה, מאן גבר בגוברין יאי חיליה לאוריתא, כותך זנגבילא רטיבתא ופלפלא חריפא, קמרא דאבוך אהני לך למשנייך דיתיהוי מברי גילך סברא עדיפא. ולמן היום אשר נתת אל לבך לכתוב אלי והובאת לידי מגילתך וראיתי בפלפולך במשא ומתן של הלכה, כלתה לך נפשי וגם נכספה. ובעומדי על משמרתי לעיין בשאלתך, ידעתי כי נתן לך אלהים לב שומע ורוחו דבר בך ומלתו על לשונך, לאסוקי הלכתא אליבא דשמעתתא…

רבי צמח מפליג בחכמתו של רבי שמואל ותולה אותה גם בזכות אביו, רבי יהודה. ומכאן שהדברים נכתבו סמוך לפטירתו של רבי יהודה. בתשובתו מתייחס רבי צמח בכבוד לדברי רבי שמואל ודן בהם בכל סעיף וסעיף. כותרתה של התשובה הנוספת ממנו לרבי שמואל: ״מאלאקא אל הר׳ שמואל יצ״ו ב׳ר יהודה נ״ע בן אלשקר, ואני בעודי במיורקא להתרפאות שם מחליי שנת כה״ר״(=1465 ). גם מנוסח התשובה הראשונה אפשר להקיש כי נכתבה בסמיכות זמן לתשובה השנייה, כי גם היא פותחת: ״אני בתוך הגולה וממצוקות זמניות לעתות בצרה נפשי עיפה.״״. אפשר לפרש כי את דבריו הוא כותב בתוך הגולה במיורקא, רחוק מביתו שבאלג׳יר, והמצוקות הן ממחלתו, שבגללה בא למיורקא לחפש לו מזור.

אם השערתנו נכונה שרבי שמואל זה הוא אבי רבי משה הרופא מתלמסאן, ניתן לומר שר׳ משה עזב לתלמסאן לרגל עבודתו, בעוד שאביו נשאר במלאגה.

על חכם בשם רבי משה אלאשקר, שחי באיזור תלמסאן בתקופה זו, מצאנו אישוש ממקור אחר. בספרייה הלאומית בפריז, נמצא כתב־יד בענייני קבלה, מם׳ 842. בקולופון נאמר, שהועתק בעיר אוהראן בשנת רכ״ד (1464) עבור ר׳ משה אבן לשקר. שנת רכ״ד (1464) המוזכרת בקולופון, מקבילה לשנים שמזכיר עבד אלבסיט.

לסיכום: ענף אחד ממשפחת אלאשקר חי בתלמסאן סביב מחצית המאה החמש עשרה. ענף נוסף של רבי יוסף, הגיע לעיר עם המגורשים בשנת רנ״ב. אם כי נראה לי ששני הענפים היו מאותה משפחה, ורבי משה ב״ר יהודה אבי רבי יוסף, היה בן אחיו של רבי שמואל, אבי רבי משה הראשון. כי לפי דברי עבד אלבסיט אביו של ר׳ משה, ר׳ שמואל ב״ר יהודה ממלאגה, שימש כרופא. גם בתיאור של רבי יוסף את יחוסו מוזכר רבי שמואל כרופא וחכם, ומכאן הסבירות שהמדובר באותה אישיות. וכן משמע מתשובת ר״ש דוראן, שר׳ שמואל ב״ר יהודה חי במלאגה בתחילת המחצית השנייה של המאה החמש עשרה. ענף שלישי של מהר״ם אלאשקר מוצאו מהעיר סמורה ובגירוש הגיע לתוניס.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 54-51

אוסף מעשיות  זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים, חמי זצוק"ל, שהיה לי כאב,  איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או תרומות. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה לשמה.

התרגום לעברית הוא שלי, ואינו תרגום מילולי.

מעשה פי בלאד סטאמבול יע״א כאן ואחד עשיר כביר בזאף וכאן ענדו ולד ואחד.  ואחד אנהאר תכטף האדאך אלוד ודגייא תעמה מן עיניה רח״ל וזאוו טבבה כּאמלין באס ידאויוהּ ועמלו בזאף דרהאת דדואייאת וחתה דוה מה קדלו סי.

מעשה שהיה בעיר איסטנבול יע"א.היה עשיר מופלג ולו בן אחד. יום אחד נבהל הילד הזה, ומיד התעוור רח"ל. באו מאיטב הרופים לרפאו והשמשו בתרופות שונות, ודבר לא הועיל.
המושג "תכטף" אצל יהודי מרוקו, פירושו הוא , אדם שנבהל בצורה מוזרה, ותמיד היההזה קשור במחלה קשה , שבאה עקב "לכטאף"

 ובו האדאךּ לוולד מעה אומו רפדו קנעהום וקאלו באיין בנהום מה בקאלו חתה דוה לעיניה .דאזו סי נהאראת ורב בעל שם טוב זה להאדיךּ לבלאד ושמע האד לחאזה די טראט – יש אזורים מסויימים במרוקו, שמחליפים, בין האות ז' לאות ט', ולכן יש שאומרים, די זראט ולא די טראט– להאדאךּ לולד דלעשיר מסה רב בעל שם טוב ז״ל לענד בו לולד וקאלו אנה נדאוילךּ בנךּ בעז״ה.

אביו ואימו שך הילד התייאשו, והגיעו לנסקנה שלבנם אין תרופה לעיניו. כעבור ימים מספר, הגיע לעיירה הבעל שם טוב, ושמע על אודות המקרה שאירע לילד של העשיר. הלך הרב שם טוב ז"ל אצל אביו של הילד ואמר לו שיש בכוחו לרפא את ילדיך בעז"ה.

 כיף שמע בו לולד האגּדאךּ פרח פרחה כּבירה ודג'ייה עבאהּ לדארו בואחד לכּבוד כּביר בזאף וכּיף תכל רבעש״ט לדאר לעשיר שאפתו מראת לעשיר וחגּרתו בזאף ועמלתלו בזיון כביר לאיין מה כּאנס לאבם מליח כסאוי נקיין מן סבבה די זה מן למצאפרה וחואיזו תוסכו פטריק .

כאשר שמע אביו של הילד, שמח שמחה גדולה, ולקח את הרב לביתו, ועשה לו כבוד גדול. כאשר ראתה אשתו של העשיר את הרב הבעל שם טוב נכנס לביתה, החמיצה פניה וביזתה אותו, כיווון שלא היה לבוש בצורה נאותה וגם בגדיו מלוכלכים היו עקב הנסיעה הארוכה.

 דיךּ סאעה קאמת מראת לעשיר ותקלקת עלה ראזלהא וקאלתלו עלאס תזיבו ואס טבבה למכיירין מה קדרוםס ידאויוה בדואייאת כּאמלין ונתי זיבתי האדה ידאוי בני בשמות וחלת פמהא ותה תהדר קביח פשימות הקדש.

אשתו של העשיר, התאכזבה ממנו ואמרה לו, מדוע הבאת אותו, הרי גם הרופאים הטובים לא היה בכוחם לרפא את הילד, וגם התרופות הרבות לא הועילו, וניבלה היא את פיה בשמות הקדוש.

 דיך שאעה עזביה לחאל לרבעשיט ז״ל עלה די מה אמנתס פשימות הקדש וקאלהא פאיין הווא לולד די מריד בעיניה נחבךּ תזיבהולי ונדאויה ודאבה נית תסופו בעיניךּ תה יקרה מן אוצט למצחאף. הווא קאלהא האד לכּלאם והייא תזאזעת מן מודעהא וקאלת ואחד די תה יחב יגּדב תה יבעד מסהודו בלחק האדה קאללי דאבה נסופו תה יקרה.

הבעל שם טוב נעלב הוא על כך שלא האמינה בשמות הקדוש, שאל אותה היכן הילד חולה העיניים. רוצה אני שתביאי אותו וארפאאותו , ואפילו תראו אותו במו עיניכם קורא מאמצע הספר. הוא אמר לה את הדברים הללו נזעזעה האישה ממקומה ואמרה , אחד שרוצה לשקר ירחק מ….כיוון שהנ"ל אמר לי שנראה אותו(את הילד) קורא בספר

 פי האד סאעה יקדר יכון ידאויהּ דיךּ סאעה מסאת וזראת וזאבתלו בנהא וקּבּד רבעש״ט ואחד תגבירה ועמלאלהו פעינו דלוולד ודג'ייה קאלהום נחבכּום תמסיו ותזיבולי ואחד למצחאף דלגמרה וכיף זאבולו למצחאף קאלו רבעש״ט להאדאךּ לוולד נחבךּ תקרה דאבה מן אוצט האד למצחאף ודג'ייה קרה האדאךּ לוולד פחאל די כאן פלוול .

ואולי, יכול להיות שהוא ירפא אותו, רצה אצה להביא את ילדה, לקח הבעל שם טוב, אבקה ומרח אותה על עיניו של הילד. ווביקש שיביאו לו מיד ספר גמרא, ואיך שהביאו לו את הספר, אמר הבעל שם טוב לילד , מבקש אני שתקרא עכשיו מאמצע הספר , ומיד קרא הילד כפי שקרא לפני מחלתו.

 פהאדיך שאעה פרחו פרחה כבירה בוה ואומו. דיךּ שאעה רזע רבעש״ט' ודווז ידיה עלה עינין האדאךּ לוולד ותעמאוו פחאל די כּאן קבל מה יזי רבעש״ט. ודיךּ סאעה תעמאל ואחד נכּאד כביר פדאר וכאנו ידדאררעו מעה לחכם באס יעטיוה לפלוס די יטלב באס ידאוילהום בנהום מררה אוכרה.

אביו ואימו שמחו שמחה גדולה. באותה שעה חזר הבעל שם טוב והעביר את את ידו על עיני הילד, והתעוור, כפי שהיה לפני בואו של הבעל שם טוב. ובאותה שעה נעשה … גדול בבית והחלו להתווכח עם החכם על מנת לשלם לו כל סכום שיבקש על מנת שירפה את בנם בשנית.

ואזב לחכם למראת לעשיר וקאלהא יא רשעה הייא די כאנת תטנז עלה שימות הקודש ותקול חס ושלום מה פיהום ממש דאבה חראם עליךּ באס תנפע מנהום לאיין אנא מן לוול מה חבתם נעמל האדסי באס תעמלולי לכבוד ח״ו אוו באס עטיוני בזאף דלממון אנה חבת נעמל האדסי ג'יר באס תסוף קדדאש נהווא זהד דלקדושה באס נתי תסופהא בעיניךּ ותשוף קדדאש נהווא לכוח דשי״ת ודאבה מה תקדרסי תנפע מנהום וכרז לחכם ומסה. פחאלו לשלום:

ענה החכם לאשת העשיר ואמר לה, הוי רשעה את שזיךזלת בשמות הקדוש, ואמר שאים בהם ממש חס ושלום, כעת אסור לך ליהנות מהם, כיוון שאני מלכתחילה לא עשיתי זאת על מנת שאזכה בכבוד ח"ו או שתתנו לי ממון רב, אני רציתי לעשות כך, על מנת שתיווכחו מה כוחה של הקדושה ושתראי את זה במו עיניך את כוחו של השם יתברך , וכעת לא תוכלי ליהנות מהם, יצא לו החכם לשלום.

רפדנה מן האד למעשה באיין בנאדם חראם יכון יחגּר בלואחד סוא יכּון מוסמך סוא יכּון עווז מן סי חאזה לאיין קאלו חכמים ז"ל אל תשתכל בקנקן אלא במה שיש בו:

ונית באס בנאדם מה ירפד ארזא דייאלו מן שי״ת ויעמלהא פייד טביב לאיין טביב ג'יר שליח די הקב״ה . וברוך רופא חנם :

מוסר השכל מהמעשה שאסור לו לאדם לזלזל באחר, אם יהיה מוסמך או אפילו עקום ( דהיינו אינו יודע דבר), כפי שאמרו חכמינו, אל תסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו.

וכמו כן שבן האדם שלא יסיר את תקוותו ואמונתו בשם יתברך, וישים את יהבו רק ברופאים, כיוון שהרופא הוא שליחו של הקב"ה. וברוך רופא חנם

שבחי צדיקים- מעשה מספר יב

חטיבה ב׳: הפגישה עם המלאך

בין החטיבה הראשונה, המתארת את ההתרחשויות בתוך המשפחה, לבין המפגש האלים בשדה, המסתיים במכירת יוסף, מפרידה חטיבה שלמה (חטיבה ב) שבה מסופר על הדרך שעושה יוסף אל אחיו. ההליכה בדרך במקרא היא אירוע שולי שמתואר בקצרה (בראשית לז 17-15), ושם מסופר כי יוסף תעה בדרך, פגש אלמוני שהדריך אותו כיצד להגיע אל אחיו, ונעלם כלעומת שבא מבלי להשאיר חותם כלשהו על העלילה. בקצידה הורחבה סצנה זו לכדי חטיבה שירית שלמה, ומי שהורה ליוסף את הדרך אל אחיו אינו איש אלמוני, אלא מלאך. גלגולו של האלמוני מן המקרא למלאך לקוח מן המדרשים, בתנחומא ובפירוש רש׳׳י בעקבותיו הוא אף מזוהה כגבריאל, המלווה את יוסף בדרכו. אך הדמות אינה משתנה מעיקרה, בכל המדרשים נותר המלאך דמות שולית בסיפור ובעל תפקיד מצומצם כמורה דרך ליוסף. בקצידה, לעומת זאת, תיאור הדרך מתארך, ובהאריכו את זמן הסיפר ממקד המחבר את תשומת הלב באירוע שולי זה והופך אותו לאירוע בעל משמעות מיוחדת. את זאת הוא עושה באותן טכניקות שנקט בחטיבה הקודמת, בשכתוב הסיפור. ההשוואה הבאה בין הטקסט המקראי לקצידה מעמידה אותנו על הדמיון הרב בין הטקסטים, ומבליטה על רקע הדמיון את השינויים שהכניס המספר בקצידה ועל משמעות השינוי:

הסיפור המקראי(בראשית לז 17-13)

יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי.  

יד וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.  

טו וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ.  

טז וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים.  

הקצידה: חטיבה ב׳(שורות 40-23).

23. 23. נשוב לסיפור, ליעקב, שלא העלה בדעתו דבר רע, לא חשב שהאחים יבגדו יחדיו.
24. 25. אמר לו [יעקב]: ״הו, יוסף, התאמץ, הבא חדשות, הנה אחיך לא שבו, לנים בחוץ.׳׳

אמר (לנפשו): זה מה שגזרת עלי, הו גיבור לא אמרה רצון אבי אפילו במבט.

29. 29. החל יוסף להלך במדבר ובישימון, עד אשר פגשו מלאך, תועה בדרכו.
30. 31. אמר לו [המלאך]: ״הו, יוסף, מה תבקש הלא את אחיך? בוא ואמסור לך סימנים.

נאום המלאך (שורות 38-31).

יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה–כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה;

39. 39. כל אחד הולך למקום חפצו, הולכים דותינה – אדונינו – הולכים דותינה״

הפסקה במקרא מספרת שיוסף מקבל ברצון את השליחות ומזדרז לעשותה (פס׳ 14-13), ואחר כך היא מספרת על המפגש עם האיש בדרך (פס׳ 16-15), והיא מסתיימת בידיעה שמוסר לו האיש שלפיה אחיו נמצאים בדותן (פסוק 17). אף בקצידה, אחרי הקדמה קצרה של המספר שבה הוא מכין את מאזיניו לבאות (שורות 23—24), הוא מתחיל בשכתוב הסיפור, פסוק אחר פסוק. הוא פותח בפניית יעקב אל יוסף ללכת לדרוש בשלום אחיו(שורות 26-25) ומסיים בדיוק באותה נקודה שבה מסתיים הפסוק האחרון בפסקה המקראית, בידיעה שאחיו נמצאים בדותן (שורות 40-39). ההבדל המרכזי בין הטקסטים הוא בהוספת נאום מפי המלאך בקצידה. המלאך נחלץ לסייע ליוסף למצוא את הדרך, ובאופן לא צפוי, בין השאלה על הדרך לבין תשובתו עליה, נושא המלאך דברים ארוכים שאותם הוא מכניס ׳כטריז׳ בתוך הרצף הסיפורי, ורק בסופם ממש, במשפט האחרון, הוא מגלה ליוסף שאחיו רועים בדותן:

הערת י.פ- בטקסט המקראי עונה יוסף לבקשת אביו במילה אחת, הנני, המעידה על נכונות מלאה לצאת לשליחות. המספר בקצידה מוסיף ממד חדש, הרהוריו של יוסף, ומהם מסתבר שאומנם תשובתו חיובית, אך בתוך תוכו יש חששות מפני השליחות, והוא מקבל אותה כגזרת גורל.   

קאללו ייא יוסף / וועלאש כא תדוור

אמר לו [המלאך]: הו, יוסף, מה תבקש,

אוכאן כותכּ / אז׳י נעטיכ לימארא

הלא את אחיך? בוא ואמסור לך סימנים.

 דיר תכּאלאכּ ענד אללאה / שיר צרראף חכּאמו וקדאה

השלך יהבך על האל, לך עשה דברו ומאמרו,

מקבול מה יעטיכּ אללאה

מקובל מה שייתן לך האל,

מולאנה רחמן / אסידנא / מולאנה רחמן

ריבוננו הרחמן – אדוננו – ריבוננו הרחמן.

צבחאן אלעלאלי פי שמאה / כאי ידרב וידאווי בדוואה

ישתבח העליון בשמיו / הוא המכה והמרפא ברפואתו,

סיר עבד רבבאכּ / לא תנשאה

לך עבוד ריבונך/ אל תשכחהו,

ז׳יד לו פשוכּראן / א-סידנא / ז׳יד לו פשוכּראן

הוסף לו שבחים – אסידנא – הוסף לו שבחים.

בוך יעקב מן גלס מעאה / ראה ככותכ סארו פחמאה

אביך יעקב והיושב עמו / הנה אחיך הלכו בשליחותו,

כללהא כא יילגי בלגאה

כל אחד הולך למקום חפצו,

מאשיין לדותן / א-סידנא / מאשיין אלדותאן

הולכים דותינה – אדונינו – הולכים דותינה.

פגישה זו מתרחשת בתחילת דרכו של יוסף, לפני האירועים בשדה. יוסף יצא זה עתה מביתו וטרם חווה כל קושי. הוא אינו יודע לקראת מה הוא הולך, המלאך גם אינו מגלה לו דבר על מה שעתיד לקרות לו, אבל בין השיטין הוא רומז לו שנכונו לו זמנים קשים, מכין אותו לקראת הבאות ומחזק את ידיו. אך לדברי המלאך יש משמעות רחבה יותר, הרבה מעבר למשמעותה המקומית.

לוינסון הצביע על סוג מיוחד של מונולוג בסיפור הדרשני, שלו הוא קרא ׳מונולוג אלוהי׳. זהו מונולוג שנאמר מפי האל ומובא במהלך הסיפור הדרשני, ובו שם הדרשן בפי האל את מצעו האידיאולוגי ואת פרשנותו לאירועים כדי לשוות להם מהימנות ותוקף של אמת. את המונולוג האלוהי הגדיר לוינסון גם כ׳חתימתו האידיאולוגית׳ של המחבר המובלע. אומנם בקצידה האל אינו מופיע בגלוי ואינו נושא דברים, אך נאומו של המלאך ממלא תפקיד דומה למונולוג האלוהי שבסיפור הדרשני, ואפשר לראות בדברי המלאך את ׳חתימתו האידיאולוגית׳ של מחבר זה, היינו, את תפיסתו ואת פרשנותו לאירועים. המלאך אומר כי הכול נגזר בשמיים, נעשה בידי האל ועל פי רצונו, האל הוא שעומד מאחורי האירועים ומכוונם, וכל מה שעתיד לקרות ליוסף, לטוב ולרע, הוא בידי האל. על פי תפיסתו, על יוסף לקבל את הדין, לשים מבטחו באל, להתפלל אליו ולהודות לו על מה שנתן, כי האל ברחמיו גם יושיע אותו בבוא העת. עוד משתמע מדברי המלאך כי האל פועל ומתערב בעלילה ומכוון את מהלכיה. האל מלווה אפוא את יוסף מתחילת מסעו באמצעות המלאך, שליחו, שמורה לו את הדרך, מחזק את ידיו ומכין אותו לקראת הבאות. המלאך יופיע גם בסוף הסיפור כדי להסיר את המכשול האחרון שעמד בדרכו של יוסף אל כס המושל ולתת גושפנקה אלוהית לעלייתו של יוסף.

אמונה עממית זו שלפיה הכול נקבע מלמעלה, ושהאל הוא שקובע את המהלכים בסיפור ומכתיב את ההתרחשויות – עוברת כחוט השני בקצידה. זאת אמונתו של המחבר המובלע שאותה הוא שם בפי המלאך, ולאמונה זו שותף גם מספר הקצידה. המספר מבטא אותה בצורה סמויה וגלויה לאורך הסיפור, והיא חוזרת בפי דמויות, במיוחד בפי יוסף, בשעותיו הקשות, כמו בעת שהותו בבור בשדה ובשבתו בבית הסוהר במצרים לאחר עלילת השווא של זוליכה. דבריו של המלאך גם נותנים מענה לשאלה המטרידה מדוע נענש יוסף? אם הוא צדיק ללא רבב, כפי שתואר בתחילת הקצידה, מדוע, אם כן, הוא סובל על לא עוול בכפו? תשובתו של המחבר היא, אם כן, הוא סובל כי כך נגזר עליו מלמעלה. נסתרות דרכי האל, אך הוא נוהג בצדק בעולמו, ועל כן עלינו לקבל את הדין. לדבריו של המלאך יש נמען נוסף, והוא ציבור המאזינים, שאליהם מכוון המחבר את הדברים, אותם הוא רוצה להשכיל, ואת אמונתם באל הוא בא לחזק. דברים ברוח זו כתב יוסף שבתאי פרחי בהקדמה לספרו, ׳תקפו של יוסף׳, בנמקו מדוע הוא מספר מחדש את סיפור יוסף:

להבין ולהשכיל האדם שכשיבואו ייסורים עליו יידע באמת שבוודאי הוא לטובתו לכפרת עוונותיו ויקבל דין שמיים עליו. לא צריכה אלא לקבולינהו בשמחה ובשכר זו ירחם עליו וישוב ירחמהו, ששון ושמחה ישיג ונסו יגון ואנחה, וכמו שמצינו ביוסף הצדיק עליו השלום שעברו עליו כמה צרות צרורות, וכולם קבלם באהבה ויראת השם על פניו להורות לדורות.

גם בקצידה מורה המספר למאזיניו להאמין באל בבוא הרעה ולקבל עליהם את הדין, כי האל הוא שמחולל את הדברים, והאל הוא גם שיושיעם בבוא העת. יוסף מתחיל את מסעו אחרי דברי המלאך כמסע שנגזר על ידי האל, אך סופו שהסתיים בעלייתו למלוכה, כי קיבל עליו דין שמיים. הקורא יודע עתה, כי האל מלווה את יוסף בדרכו. כך מצטייר המסע בעיניו, כפי שנראה, וכך גם רואים ושומעים קהל מאזיניו את סיפור יוסף.

הערת י. פ- מחבר מובלע אינו זהה בהכרח עם הסופר הממשי כותב הסיפור, זוהי דמות פיקטיבית, פרוייקציה שנוצרת מכלל הדעות והאמונות ומן היחס אל הדמויות. אם כי בקצידה זו יש זהות כמעט מוחלטת בין המספר למחבר המובלע. המספר הוא אחד משלוחותיו ומבטא את דעותיו. לעניין המחבר המובלע ומערכות הקשרים עם יתר מרכיבי הסיפור, ראו רמון־קינן(1984), עמי 87-85.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

כאן יסופר על ראשית צמיחתה של קהילת יהודי וואזן 

קשר בניה עם קדושת ציון הקדוש רבי עמרם בן דיוואן חוויות בני הקהילה׳    

ותיאור  הנפלא של ימי ההילולות

שעד שלישי

קהילת יהודי וואזן

ידוע שהתחלת הישוב היה בכפר אַשְׁגֵ׳ן, ועד היום יש בחורבות הכפר סימני ישוב יהודי, כגון סיוד בצבע אדום וכחול(נגרה ונילה).

בתאריך בלתי ידוע ברחו היהודים בגלל המלחמות בין השבטים, ועברו לוואזן ששם היה השריף שולט במצב ויכול  להגן עליהם. שלטון השריף היה עובר בירושה, לפעמים היה  טוב ליהודים ולפעמים פחות.                                                                                   

הערת המחבר: א"ם למסרת-קהילת יהודי וואזן, מאמר זה נכתב ע״י הרב שלום ישראל נ״י יליד העיר וואזן והוא אחד מחכמי ומחשובי העיר שימש בה שנים רבות כחזן פייטן שוחט ומלמד תורה, אח״כ שימש כמזכיר ראשי בבית הדין הרבני של כזהבלנקה וכעוזר אישי של הגאון כמוהר״ר שלום משאש שליט״א. היום תושב עיר קודשינו ירושלים דדהבא וממשיך לשמש כחזן ראשי ומוסר שיעורים בביכנ״ס בית שמואל, יה״ר שלא יעדי מינן דניה ניקריה בבריאנת איתנה אויר ימים ושנות חיים אכי״ר.

שריף אחד מינה יהודי בשם דניאל אוולאי ממונה על ביתו ועל כל נכסיו. הגיע עד כדי כך שאיש שנדון למאסר, למלקות או אפילו למות, אשר הצליח לברוח מיד השוטרים והגיע לפתח ביתו של דניאל אזולאי, היו משחררים אותו, לפי שביקש מקלט בבית אהובו של השריף.

אבל השבטים מסביב לששאוון, בני משתארא, בני מזגלדא, רהונא וכו׳ לא קבלו עליהם מרותו של השריף, והיו אפילו תוקפים את העיר.

פעם אחת באו בני משתארא שהיו רעבים ללחם, וביקשו מערבים של וואזן שיתנו להם המֵלָאח והיהודים שבו. תושבי העיר הערביים התנגדו והיתה עקב זה מלחמה קשה ביניהם.

היהודים עלו לבית השריף, רק מר זקני יוסף עמרם ז״ל שהיה אז ילד קטן, היה יושן ומהבהלה שכחו אותו היהודים ונשאר לבד בבית.

כשהתעורר לא ידע מה קרה, עלה על הגג, וראה איך שהערבים נלחמים זה בזה, וראה במפלת בני ׳משתארא׳ שברחו לכל עבר.          

כשגדל היה עושה בכל שנה סעודה גדולה אשר היו קורין לה פורים 'די בני משתארא' אני זוכר בית אחד מהשיר שחברו לרגל המאורע:

זה היה בכ״ט / לחודש שבט / בוואזן בשנת / התרנ״ג ליצירה.

עוד שיר בערבית:

קאלו נזיוו עלא לגראס / נדכלו למדינא בלקיאס / הל וָואזַן דרבוהום בלקרטאס / בני משתארא משאוו מקטועין אראס.

היה פעם שריף שהיה ממש משוגע, ועשה הרבה צרות ליהודים, והרבה משפחות ברחו לעיירה לקאסר.

לעיתים היו גם בעיות בימי השוק, ימי ד׳ וה׳ שהיו באים לעיר מכל הסביבה כל אחד עם הנשק שלו, ובגלל ויכוח קטן, בין שני אנשים, או בשביל ביצה אחת או בצל אחד היו יורים אחד בשני, ומשפחת ההרוג היו רצים לנקמת דם, והענין  נהפך למלחמה קשה. היו אומרים אז אשוק נקסאר ז״א השוק  נשבר. כל הסוחרים היו בורחים ובפרט היהודים והיו עוזבים כל הסחורה, והפראים עטו על השלל. |

למרות המצב, שדרי״ם היו באים מארץ ישראל, והמפורסם  שבהם הוא רבי עמרם בן דיוואן זיע״א ובנו רבי חיים. הצדיק נפטר באשג׳ן ובנו נפטר בדרום ע״י מראכש (כפי שיסופר עליו לקמן). על המנהגים של הקהילה אפשר לכתוב ספר שלם.

אני אזכיר מהם בקיצור: כשנולד בן זכר היו עושים שמונה ימים ״תחדיר" עד יום המילה. היו סוגרים החדר לפני הלילה מעבירים חרב על הקירות, קוראים תהלים כשבחוץ בוערים גחלים ועליהם מלח כדי להבריח את השדים. היו תולים על הדלת ראש תרנגול, קליפת חסה ועוגיות, כדי שהשדים יאכלו אותם ולא יזיקו לרך הנולד.

כמובן כשנולדה בת לא היו עושים כל זה, ולהם פיתרונים. אולי בשביל שהשדים לא מעוניינים בבת.

(ראיתי אני המחבר טעם בבן איש חי, שהביא דברי החיד״א בשם מהרח״ו  ז״ל האומר שהטעם שבלידת הזכר הכל שמחים אפילו המלאכים ובלידת הנקבה הכל עצבין מפני שהנקבה יש בה הרבה יותר זוהמה מן הזכר. לכן לענ״ד הסיטרא אחרא יותר רוצה לינוק מהחלק הקדושה שבזכר)

שמחת בר מצוה היתה רגילה, רק היו עושים חינא לבחור  ערב אחד לפני עלייתו לתורה.

ימי שמחת חתן עם כלתו היו נמשכים שבועיים, שבוע של הכלה ושבוע של החתן. בליל שבת וביום שבת היו מביאים את החתן לבית הכלה בטקס מיוחד. היו עומדים ברחבה של הבית והנשים היו שרות ׳לַעְרוֹבִי'

בערובי הזה היו שבחים על היופי של הכלה ועל החכמה והפיקחות של החתן, וגם היו עקיצות לצד השני דהיינו בין שתי המשפחות, כשכל אחד משבח את הצד שלו הוא, עם עקיצות מילים בין שני הצדדים.

אז אחד מהמשפחה, האב או הדוד היה חושב שהכוונה אליו, היה מגיב בצעקות ורוגז, והיה יוצא בכעס.

המסובים היו הולכים אחריו ומחזירים אותו, והאשה שאמרה ׳הערובי׳ היתה נשבעת ברבי עמרם ובכל הצדיקים שלא נתכוונה אליו, אבל כדי להראות שלא נכנעה או פחדה ממנו, היתה אומרת:

אנא מא קולית / ווילא קולתי קולית / קולית קולית / ובאקי נקול. אני לא אמרתי ואם אתה אומר שאמרתי, אמרתי ואומָר עוד. אחר כך הנוכחים היו מתערבים והכל על מקומו בא בשלום.

על חברה קדישא אפשר לכתוב ארוכות. היו קבוצות הרוחצים, לְבִייָאתַא. אְרְפָאדָא. והיה זכות לאדם הנבחר לשרת בקודש ולשמש בחברא קדישא.

היה ביד ׳שֵׁךְ׳ החברה רשימה של כל התושבים ובכל מקרה, היה מטיל גורל של 16 אנשים מתושבי העיר שהיו נושאים המת לבית החיים באשג׳ן.

לפני בוא הצרפתים לוואזן האיזור היה שייך לבלאד אשיב״ה, ז״א אזור המרד, ולא לבלאד למכזן, אזור השלטון. והמתנגדים האחרונים מכבוש הצרפתים היו באזור שלנו.

המנהיג שלהם היה עבד לכרים שקבע המטכ״ל שלו באשג׳ן. השלטונות יעצו ליהודים לקבור את מתיהם בינתיים בשטח שנתנו להם הנקרא בְלְעְדִיר. קברו שמה זקנה אחת, והקבר שלה נעלם ולא נמצא ומאז לא רצו לקבור שמה והיו הולכים לאשג׳ן, אפילו שהיתה בשנות השלושים בתוך מלחמה סכנה מרחפת על הקברנים המשיכו לקבור שם את מתיהם, וב״ה לא קרה שום דבר לאף אחד.

חוץ מזה כשהיה גשם, וזה לא היה חסר, היו הנהרות והוואדיות עולים על גדותיהם והבוץ בדרכים ולמרות זה מי שעלה בגורל היה הולך בלי שום עיכוב. מי שהיה חולה או מחוץ לעיר היו שוכרים לו בחור אחד והיה משלם לו שכרו.

היו ימים שנשארו בזכרונם של בני העיר כמו היום שנפטרה אשתו של משה טרזמאן, שהיו שטפונות בדרכים ולמרות כל הסכנות נקברה באותו יום.

בליל המימונה אף אחד גדול או קטן לא היה יושן, כולם היו שותים עד שהגיעו לשכרותו של לוט, ובחמש בבוקר כל העיר הלכו לרחוץ פניהם בעין אגמיה בדרן שהיתה כולה שכונה של ערבים.

היו עושים רעש גדול, מה יעשו 1000 או 1500 שיכורים, משם היו עוברים לבית הפאשא ועושים שם שמח עם רעש גדול. הערבים היו מקבלים אותם בזרועות פתוחים, היו מאמינים שזה מביא להם מזל טוב, והפאשא היה נותן להם מתנות.

יש עוד הרבה מנהגים ואמונות תפלות שהיו נוהגים אצל אנשים תמימים.

אדם אחר היה לו מנהג, לקחת באותו מעמד ביצה קשה להוריד ממנה החלבון ולשים במקומו פלפל חריף סודאנייא ולאוכלה.

יש עוד כל מיני חוויות של יהודים תמימים וישרים בלבותם, אשר חיו בעוני ומאידך באושר ובנחת והעיקר בעבודת השם ובאהבת הזולת.

למשל אחד היה מנהג שלו לבוא ביום המימונה לבית יעקב כהן ולקבל שם ארבעים מכות על הרגלים ״תחמילה״ |ולא היה מוותר על זה בשום אופן.                 

עוד מנהג היה אצל יהודי וואזן, על כל דבר היו נשבעים בשם רבי עמרם בן דיוואן וזה מרוב הקשר העמוק והאמונה בצדיק.

א"ם למסרת

׳ תַחְמִילָא – אמצעי ענישה של מלמד ילדים תשב״ר נעשת ע״י ׳הפ׳אלאקא' דהיינו ילד שעשה בעיות למלמד, היו שני ילדים הגדולים שבחבורה מרימים את רגליו של הילד והרבי מכניס לתוכם את הפאלקא הבנויה ממקל עץ עבה עם חבל הקשור בו מקצה אל הקצה וע״י סיבובים נקשרים שני רגלי הילד וזה איפשר לרבי להכות בכף הרגל באופן חופשי ע״י ׳סאווט׳ שהוא שוט מעור העשוי מגיד מיובש של שור.

איסור שבועה בשם ה׳ ובשיתוף שם הצדיק. מאת ר׳ יוסף משאש זצ״ל.

בעיר הנ״ל ראיתי שערוריה, כי רגל על לשון רוב המון העם והנשים והילדים, לישבע כל היום אף על דברים קלים שאין בהם ממש, בשם ה׳ בשתוף שם הצדיק, שאומרים ״ולאה ורבי עמרם״. והוכחתים על זה, בפה רך ובפרו, וביום השבת ס׳ ויגש, בעלות המנחה, בשרתי צדק בקהל רב, רק על הדבר הזה, והזכרתי את המאמר, אומרים לנשבע הוי יודע שכל העולם נזדעזע וכו', (שבועות ט״ל) והמאמר, מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה וכו' (גטין ל״ה). והמאמר, אלף עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכלם נחרבו בשביל שבועת שוא (מדרש איכה). והמאמר, כל המשתף ש״ש ודבר אחר נעקר מן העולם'(סנהדרין ס״ג, ועי' תוספ׳ שם). ועוד דברי הראב״ע ז״ל ע״פ לא תשא וכו', ע״ש. ועוד כמה דברים, כאשר חנן אותנו החונן ב״ה.

אני היו״ם ס״ט

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן-עמ' 223-214

בכל תקופת חגים, בראש השנה ובחג הפסח היינו כל אחד ואחד מתכוננים ומכינים את המטעמים והדברים הטובים, כשאמא במטבח, אבא עושה קניות, וכל הילדים עורכים שולחנות, והבנות היו מנקות את הבית. כשהכל היה מבריק ומצוחצח היו יושבים כל המשפחה מסביב לשולחן לבושים בבגדי חג מהודרים, ובראש השולחן אבא לבוש בחליפתו ואמא לבושה בחלוק חדש שאבא קנה לה, ומתחילים את פזמוני החג, לקבלתו במזמורי הלל ובשירי זימרה. אחרי כל הפזמונים אמא מגישה לנו את מטעמיה הטעימים שהכינה אחד לאחד, ומתענגים על הכל, לא קמים מהשולחן עד שאבא היה מסיים לאכול ומברך ברכת המזון, זה הי כבוד בשביל אבא ולא יעזור כלום, האחיות קמות מהשולחן למרות גילן הקטן, היו עוזרות לאמא לנקות את השולחן ולשטוף כלים ולהחזיר כל דבר לקדמותו. הבנים היו ממשיכים לשבת בשולחן עם אבא ולשמוע סיפורים ומעשיות שהיה מספר לנו מתוך ספרי התורה שלמד מהם, ובחוכמתו לימד אותנו הרבה דברים. היינו מתענגים לשמוע את אבא מספר לנו מעשיות וסיפורים בתקופת ילדותו במרוקו ועל חכמי הדת שהיו במרוקו כל אחד והניסים שלו והגדולה שלהם.

אט אט שנים עברו, והילדים למדו בבתי ספר דתיים. הבן הבכור והשני למדו בירושלים בישיבה לפי בקשת האבא, שכל כך רצה בחינוך ילדיו קודם הכל, ואת הבנות שלח לבתי ספר דתיים בירוחם, והתחנכו בלימוד התורה הקדושה. למרות הקושי בגידול המשפחה מרובת ילדים, אבא תמיד חייך ולקח הכל בקלות, ותמיד אמר, ברוך השם, הכל בסדר, אין בעיות. לא נתן לאדם להרגיש כלום, הכל בתוך הבית. מתייעץ עם אמא, וביחד היו פותרים כל בעיה וכל שאלה.

שכונת הגבעה בתקופת החגים היתה שכונה מלאה בהרבה אנשים טובים, שאחד מבקר את השני, אחד עוזר לשני, וכולם היו כמשפחה אחת. גם בשבתות וחגים היה המנהג לחם סכינה שהיו משוגעים עליו, והיה להיט בשכונת הגבעה. אבא, למרות הכל שהתנהל סביבו, עסק תמיד בתורה ולמד יום ולילה, והיה מפרש הכל בזוהר, גם באותיות הקטנות ורשי׳י, ותמיד אמר את המילים בצורה ברורה, שכל אדם ששאל אותו אבא היה בקיא בתורה.

הדבר הכי חשוב שאבא התמקד בו היה ללמד את שני בניו צ׳רלי ויצחק דרשות והכנות לבר מצוה שאבא ערך בהוד והדר לשני בניו. אבא עשה מסיבה גדולה עם הרבה משתתפים באולם גזול בכפר ירוחם, עם תזמורת ואוכל, וחב האנשים שהכיר היו מוזמנים לזכות הבר מצווה לחגוג עם בני משפחתו וכל אחיו ואחיותיו, ועם אביו רבי שמעון מויאל הצדיק בדורותיו ואמו הרבנית הקדושה מסעודה מויאל, שהיו שמחים ששני הנכדים שלהם גדלו. אבא גם עשה שבת חתן בבית הכנסת שבו התפלל, וערך משתה גדול, וחילק סוכריות מכל טוב לבאי בית הכנסת (לשכונה, ובל המשפחה רקדה ושמחה עד לשעות הבוקר אחרי האירוע.

אבא תמיד היה מלמד אותנו הרבה דברים כדי לעשותם ולקיימם בהיותנו גדולים ותמיד סיפר לנו, שכדי להצליח כדאי להיות אדם צנוע ושקט, וללמוד את תורת אלוהים, כמצוותה תעשו ותכבד! איש את רעהו, את אחיו ואת אחיותיו, וכבד את אביר ואת אפך למען יאריכו ימיך.

תקופה ארוכה גרנו בגבעה ולמדנו הרבה על החיים, כיצד להתמודד איתם לצאת לדרך חיים חדשה כשנהיה גדולים, וזה פה שאבא תמיד רצה. אבא כזה אין עוד בעולם את הנשמה ואת השקל האחרון תמיד הוציא למטרה אחת, לגדל ולטפח את ילדיו וגם אמא. תמיד גדלנו בצניעות והסתפקנו רק במועט כך למדנו וחונכנו במשפחה. הילדים גדלו, הבן הבכור עזר במשפחה, והכל על דרך לימוד התורה וחינוך של אבא שנטע בנו, מהאח הקטן ועד הגדול. היינו ביחד הולכים לבית הכנסת ביפי שישי ושבת ובימי חול, ולאחר הלימודים היינו יושבים מסביבו של אבא ולומדים ממנו דברי תורה וחוכמת חיים, זה היה אבא שלנו.

אחרי גיל המצוות כבר הפכנו לבוגרים. הקטנים בבית היו לומדים בבתי ספר דתיים וקיבלנו חינוך טוב במיוחד, כי אבא תמיד דגל ורצה שכל בניו ובנותיו יהיו בעתיד משהו מיוחד שיוכל להתפאר בו, לא חסך מאומה מאתנו. הבן הבכור צ׳רלי היה עובד ולומד, ובכסף שקיבל עזר בבית גם לאבא לאמא, והשתדל לעשות את המקסימום כדי שכולם יהיו שבעי רצון.

אבא תמיד קיים את המצוות על דרך התורה. תמיד התפלל יום יום שלוש תפילות, לא החסיר אפילו פעם אחת. בשבתות ובחגים תמיד לבוש בהדרת קודש, הולך לבית הכנסת וחוזר עם חיוך על שפתיו, וכל פי שפגש בדרך ברך אותו בברכת שלום. אהב את הזולת ותמיד שאל את שכניו אם הכל בסדר, וטרח להתעניין בשכן זה או אחר. השכונה הקטנה שגרנו בה היתה שכונה למופת, כל אנשיה היו דתיים ושומרי מסורת, וכולם היו נפגשים בבתי הכנסת. אם היתה שבת חתן או אירוע משמח היו מברכים אחד את השני. כאשר המשפחה של אבא היתה באה לבקר בשכונה או בביתנו דאג אבא שאותה שבת או חג יעברו בהילולה ושמחה רבה, כי הכנסת אורחים זה היה המצווה הגדולה של אבא. הוא דאג שיהיו מטעמים טובים והרבה שפע, וכל פי שבא לביתו קיבל אותו מכל הלב והכניסו לביתו בחיוך רחב ודלת פתוחה לכל הnי וnה שהגיעו אליו.

היה יושב ומספר סיפורים מדהימים מתוך ספר הזוהר הקדוש ומעשיו של רבי שמעון בר יוחאי, שאותו אהב ולו הקדיש כל שנה ושנה את סעודת הזוהר שעשה לכבודו. כולם היו מוזמנים להילולה ומתענגים לטעמים והכיבודים שאימא הכינה לכבוד רבי שפעו! בר יוחאי. תמיד אבא דאג שיהיו כל הפירות והעוגיות הטובות והשתייה המרובה על שולחנות שהכין ודאג שיהיו עטופים כפפות לבנות והשפע היה רב, לא חסך בכלום, תמיד קנה את הדברים הטובים והיקרים, מהשתיה החריפה ועד המתוקה, וזה עשה לו טוב משפה. את אמא, שהכינה את הדברים הטעימים במו ידיה, תמיד דאג במיוחד לשבח ולהלל על מעשיה לכבוד ההילולה של הצדיק רבי שפעו בר יוחאי. הילדים היו עוזרים בסדר וניקיון הבית לפני כניסת האורחים, ובעת צאתם היתה שפחת חיים בביתו של אבא, והבית היה מלא יום יום ובשבתות באורחים שמגיעים מבית הכנסת, כל השכנים מצטרפים לשולחן של אבא ושרים ומברכים כל דבר.

אט אט הילדים התחילו לגדול, הבן הבכור צ׳רלי התגייס לצבא למשמר הגבול ושירת רחוק מהבית. אבא היה נורא מתגעגע כי בנו בכורו נמצא בצבא, ואמא היתה לפעמים יושבת ובוכה מרוב געגועים. אבל כשהבן היה בא הביתה אחרי תקופה היתה שמחה בבית, ואבא יושב ליד השולחן. כשראה את הבן חוזר עם מדים כולו התמלא גאוה לראות את הבן הראשון וכל האחים הקטנים היו קופצים עליו כשנכנס הביתה. גם הבן השני יצחק התגייס לצבא אחרי זמן מה, וכבר לאבא היו שני בנים בצבא, וזה עשה טוב לאבא, ותמיד שמח ברגע שהבנים הגיעו הביתה וכולו מתמלא בגאווה וגם אמא.

לאחר מספר שנים אחי אבי הגיע לגיל מצוות, גם הוא קיבל את מה שאבא נתן לשני בניו הראשונים, עשה בשבילו מסיבה מפוארת, הרבה אורחים ואוכל בשפע, ולא חסך מאומה, כל המשפחה חגגה לצלילי המוסיקה שהרקידה את כולם, ואבי הבן השלישי קיבל את ברכתו של אבא לצאת לדרך חדשה ובהצלחה במעשה ידיו. אבא הצדיק לא חסך מאום, ונתן את כל כולו למען משפחתו מעל ומעבר, ותמיד ישב בפינתו הקבועה ושקע בלימודי התורה שלמד והקפיד לא יחסיר אפילו דקה מזמנו לבזבוז תמיד ידע שתורת בורא עולם חשובה בעיניו ולמד ממנה הרבה.

לאחר תקופה ארוכה בה המשפחה גרה בשכונת הגבעה בצפיפות רבה ובצניעות, אבא החליט להתקדם קצת ולחפש בית יותר גדול ומרווח, שבו יכולים בני המשפחה לחיות את חייהם. הוא הצליח למצוא בית גדול בשכונת אלי כהן בן ארבעה חדרים וזה היה החלום שלו ושל אמא, שהיו עדיין צעירים ויכולים להמשיך ולגדל את המשפחה לטובה. היה קשה מאוד לעזוב את שכונת הגבעה עם האנשים היפים והטובים, ולעבור לשכונה עם שכנים חדשים ומנטליות אחרת, אבל אבא המשיך בשלו, ובשביל משפחתו.

אבא עבד קשה יום ולילה, והשתדל לתת את כל כולו למען משפחתו, והדבר הכי חשוב בעיניו היה כל הזמן לראות את ילדיו שמחים ומאושרים, וזה נתן לו הרגשה טובה. אבא היקר מכל, שחיוכו לא נמוג מעיני המשפחה, כל בוקר קם ומתפלל לבורא עולם בתפילה ובזמרה ויוצא לעבודתו השכם בבוקר עם חיוך על פניו ליום חדש. ילדיו כיבדו את אבא ואמא מעל המצופה כמו שכתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכו ימיך. ואת זה נתן לילדיו, את הכבוד והדרך שבה לימד אותנו וגידל אותנו בנחת, באהבה, נטע בנו תקוות והסביר לנו אחד לאחד מסיפוריו המופלאים בילדותו אך שהוא גדל למשפחה צדיקה. חכמת החיים שהיתה לאבא לא היתה למישהו אחר, כל דבר שבתורה ישב והסביר לנו את מקור החוכמה ואת המעשים הטובים שאדם צריך לעשות כדי להצליח בכל. הכל היה על כתפיו ולקח את החיים בחיוך רחב ובשלווה. לא נתן לאדם להרגיש עליו כלום אם עבר תקופה קשה או אחרת, רק תמיד בירך את כולם. גם כשהיה בשבתות בבית הכנסת שאינו שלו תמיד זימר ושר לכבוד החתנים, ׳והדבר החשוב ביותר־ התחיל לחלק סוכריות לכל הילדים הקטנים שראה בדרכו מבית הכנסת לבית, וזה עוד בתקופתו הראשונה שגר בשכונת אלי כהן התחיל להכיר את כל האנשים והילדים וכך סלל דרך לתוך ליבם. גם כשהגיע לבית היה עליז ושמח, יושב מסביב לשולחן ושר שירי שבת ומקדש על היין בקול רם, שכל השכונה שמעה אותו עם קולו הערב. גם בחגים בימים חורפים וקייצים היה האדם הכי מאושר, שהיה ישוב ומסביבו כל בניו ובנותיו היקרים.

אבא היה אופר, עליכם להתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, כי ׳׳הכי מאושר״ כחיים זה סי שזוכה לאמונה ברורה ומזוככת. אנחנו רואים בני אדם מסתובבים בזה העולם שבורים ורצוצים, ומרגישים שהנה זה סוף העולם. הנה קץ כל בשר. הנה תמו חייהם. והכל מרוב יאוש ודיכאון שאוכלים בהם בכל פה, וכל זה בא מחסרון אמונה, כי המאמץ האמתי שמאמין שהוא יתברך נמצא ואץ בלעדיו נמצא הוא ״הכי מאושר״, כי מה יש לו לאבד בזה העולם. הרי נמצא פה בשביל תכלית אחת, כמו שכתוב בזוהר(כ״א מב.) בנץ דישתמודעון ליה: כדי שנזכה להכירו יתברך, ואכן, אדם יכול לחיות בזה הועלם חיים נצחיים חיים אמתיים. חיים דבוקים באין סוף ברוך הוא. אדם יכול לזכות בזה העולם להיות הכי מאושר בחיים, אם רק יזכה להתבונן לרגע מה עושה כאן.

הרבה סיפורים ומעשיות שאבא סיפר לנו מתוך הזוהר ופירש מילה במילה נתן בנו אמונה שלמה, שכל אדם הרוצה להצליח, צריך להיות אדם הכי מאושר בחייו, ואז ולא יחסר לו מאומה.

בשכונת אלי כהן התרחבה המשפחה עוד בבנים ובנות, והפכנו למשפחה ברוכת ילדים. אבא ואמא היו לבד עובדים !מתרוצצים כדי להביא לנו פת לחם כדי שנוכל לאכול בנחת, ולא חסכו מאתנו כלום. בחגים היינו יושבים מסביבו של אבא. בערב ראש השנה, לאחר שחזרנו מבית הכנסת, היינו נכנסים לבית ומברכים את אמא בברכת חג שמח, ומנשקים את ידה וראשה, ומתכוננים לקראת האוכל הטעים שאימא הכינה לכבודנו ולכבוד החג. כך היה בשכונת אלי כהן שרוב שכנינו היו עוזרים אחד לשני, ובחגים היו נכנסים אחד לשני, ומברכים בשנה טובה ובחג שמח. הבית היה מלא אור ושמחה, וכולם היו לבושים בבגדים חדשים ונעליים חדשות שאבא קנה לנו, ומתכוננים לקראת כניסת החג בברכה, והולכים אבא והבנים לבית הכנסת ברחוב הדורים ולבושים בגדי חג וכל אנשי השכונה גם הם יוצאים מבתיהם לכיוון בית הכנסת עם ילדיהם.

אחרי התפילה כולם חוזרים לביתם עליזים ושמחים, כל הדרך מברכים איש את רעהו, וכל אחד עולה לביתו. אבא עולה לביתו עם ילדיו, מברך את אשתו ואת כל משפחתו, וכולם מסובים מסביב לשולחן לריח המטעמים והסלטים הטעימים שאימא הכינה, וכולם שרים לכבוד החג, הקטנים והגדולים. לאחר הקידוש מתחילים לאכול ולהתענג על האוכל. לאחר כל המאכלים המרוקאים שאימא הכינה, אבא פותח ספר ברכת המזון ומברך על האוכל שנתן לנו ה׳ יתברך שמו, ולאחר הברכה אבא פותח לנו במעשיות וסיפורים מהממים על החגים שאנו עוברים, ועל מצוות הצדקה שאדם צריך לעשות, כי זו המצווה הגדולה והחשובה בעיני אלוהים. כל אדם הנותן צדקה לעני זוכה ברוב מצוות העולם הבא כפי שמובא כאן.

אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 32-30

יסודות מאגיים

בתבשיטנות המגרבית בעת החדשה

פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה. יש לה היבט טכני־מקצועי; היבט כלכלי־מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר־גלם, פעמים עיקרי, וכן כיסוד קישוטי; היבט חברתי: מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו; היבט אסתיטי־פסיכולוגי; היבט משפחתי ומורשתי: העברת המקצוע מאב לבן, וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית; היבט מוסרי: תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך; היבט דתי: יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך, תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא־מוסלמים, ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין־עדתיים; ואחרון אחרון — ההיבט המאגי, היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים (כשדים, עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי־מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף, לרבות התכשיט. לשון אחרת, הקשר בין התכשיט והקמיע.

אדבר על שני ההיבטים האחרונים, כפי שהם במגרב, וזאת משלושה טעמים: (א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו, והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים; (ב) יהודי־המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו, ובעיקר באמונה בשדים (ג׳נון), בעין הרע ובכישוף, וכן באמצעי־ המגן הראשי נגד אלה — היד; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע, או אף כולם — היו יהודים. עוברה זו מעוררת את השאלה, האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה, החומרים, הדגמים והצורות; עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת; והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי־הקדושה המיוחדים להם. בהעדר סימן־זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים, יש להימנע מניסיון זיהוי אתני־עדתי של אותם מוצרים, פרט לתכשיטים שבהם יש סימני־היכר ברורים לכאן או לכאן.

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר; (א) יצורים בעלי בינה, שהם עויינים ומזיקים בדרך־כלל לאדם, אלה הג׳ן, השדים, אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור. (ב) היזק לאדם מחברו, שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס, קינאה וצרות־עין. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: באמצעות הפה — קללות וחרפות; או באמצעות העין — המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו. מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים, אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי־תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים, ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם, ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול.^, על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי־סלע בסהרה מן האלף השלישי(ויש גורסים הרביעי) לפני הספירה, קברי הפרעונים וכתובות האשורים; ואלו במסורת היהודית — נזכרת עין המקנא במשלי(כח: כב — איש רע עין) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

אשר לערבים הקדמונים, דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים. התינוק ענוד קמיעות (ד׳ו תַמַאאִם) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם. אמרא אלקיס (המחצית הראשונה של המאה השישית). האסלאם אישר אמונות אלה, כי מוחמר האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן. בשתי סורות מן הקדומות ביותר(קיג, קיד) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא: מן החשיכה, מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו, מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג׳ן. הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג׳ן, אבלים (ראש השדים) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם. בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומות מהתקופה הקדם־ אסלאמית.

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יד פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; ־השנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.

דמות היד במגרב עשויה מחומרים שונים; מתכת (זהב וכסף), בד, עור, עץ, אבן, זכוכית. היא משמשת יסוד קישוטי בחפצים שונים; בגד, רהיט, מרבד, כד, חומת הבית, דלת, משקוף, מפתן, עמוד האוהל, קת הרובה, ובעיקר על גוף האדם.כתכשיט היא מצויה בשביס, תליון של עגיל, ענק, איפור, צמיד, אבזם ועד העכסים של הרגל.

מחמש אצבעות היד קיבל המספר חמש עצמו משמעות סמלית עצומה" והפך להיות שם־נרדף ליד המגינה עצמה כנ״ל. במובן זה המספר חמש בא לידי ביט״ בנוסחה המפורסמת ׳ח׳מסה פי עינכ׳ (חמש בעינך), המלווה באותו מחוה של התגוננות לעבר בעל העין הרעה.

בעיני המוסלם, כידוע, חמש הוא, בין השאר, מספר ׳עמודי האסלאם׳ ומספר התפילות שהוא חייב בהן יום־יום.

ההנחה שהאמונה בעין הרעה ובפגיעות מאגיות אחרות השפיעה עמוקות על אמנות הקישוט והתכשיט בעולם המוסלמי, רווחת מאוד בין החוקרים מאז הביעה לראשונה וסטרמארק בשנת 1904, במאמרו ׳המקור המאגי של דגמים מאוריים׳’. המחקרים הרבים שערך אחרי־כן חיזקוהו בדעה זאת ואף הניעוהו לשער כי באמצעות הערבים הגיעה השפעה זו גם לאירופה. הקשר הסיבתי בין הקמיע והתכשיט נסתבר לו מן הדמיון בין השניים מבחינת חומרי הגלם, הקומפוזיציה, הדגמים והסמלים, ומן העובדה שבמקרים רבים התכשיטים נחשבים כקמיעות הגם שמכנים אותם בו־בזמן כתכשיט. וכן להפך: לעתים קרובות קמיעות מאבדים את אופים המאגי בתודעת עונדיהם והופכים לתכשיט אמיתי.^, בינתיים גם הופיעו ב־1915 ספריהם של זליגמן על העין הרעה ושל קונץ על המאגיה של תכשיטים וקמיעות,^, ואלה הרחיבו את היריעה מעבר למגרב ואף מעבר לאיזור הים התיכון.

את המשך הדיון נרכז בארבעה סעיפים: (א) השפעת האסלאם על היחס לצורפות והעיסוק בה; (ב) הסגולה המאגית המיוחסת לצורפים עצמם ולחרשי־מתכת בכלל; (ג) הסגולות המיוחסות לחומרי הצורפות; (ד) הסגולות המיוחסות לדגמים, לצורות, לסמלים ולצבעים המופיעים בתכשיט כבקמיע.

כבר נרמז לעיל שהאסלאם רואה בעין רעה את השימוש בכלים וחפצים עשויים זהב או כסף. הקוראן אמנם אינו חד־משמעי בנושא זה. בפסוקים המזכירים מתכות אלה אין גינוי מפורש והחלטי לכך אלא רק לאלה הלהוטים אחר נכסי עוה״ז וצוברים זהב וכסף מבלי להוציאם ׳בדרכו של אללה^, (היינו, לצורכי הג׳האד והעדה) עליהם הוא מאיים באש הגיהנום, ואילו הצדיקים בגן עדן יענדו צמידי זהב ופנינים, ילבשו מחלצות משי ויוגשו להם מעדנים ומשקה טהור בצלוחיות וגביעים של זהב (קוראן, ג: יד, ט: לד, יח: לא, כב: כג, מג: לא, עו: טו כא). בקובצי המסורות המיוחסות לנביא, לעומת זה, אנו מוצאים למעלה מ־100 חדית׳ים המדברים בגנות ובאיסור השימוש בכלי כסף וזהב. אם לא היה בכך כדי להדיר את האסלאם מהפקה ושימוש רב־תכליתי של מתכות אלו, לרבות קישוט, הרי בעיני המוסלם האדוק בדתו, בפרט במגרב, שם שלטת האסכולה המאלכית המחמירה, דבק בכסף ובזהב רבב של טומאה, דבר שמנע ממנו לעסוק בעיבודם ולהשתמש בהם, פרט לעדיים המיועדים לאשה. על כך יש להוסיף את הבוז שרחש הערבי הנומאדי, גם אחרי התנחלותו, אל העוסקים במלאכות בכלל, לרבות צורפות וחרשי־מתכת, ובמיוחד אל העוסקים בברזל. יחס זה היה זר לברברים יושבי־הקבע, ואף־על־פי־כן מעמדם של העוסקים במלאכות האמורות היה נחות ומובדל בקרב חברות ערביות וברבריות מסוימות גם במוריטאניה, בקרב התוארג ובישובי־הקבע ברחבי המגרב. כל אלה חברו כדי להעניק מעין מונופולין לעיסוק זה ליהודים, מאחר שהנוצרים נעלמו מן האזור למן התקופה האלמוהדית ולא שבו להתיישב בו אלא בעקבות הכיבוש האירופי.

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב- עמ' 289-285

לשון למודים

לרבי יעקב אבן צור ז״ל

הסכמות על ספרים הקוראים לעזרת ה׳ בגבורים

הסכמה על ספר אוזן שמואל

נדפס אמ״ד תע״ה

כסלו התע״ד

הבקר אור צפרא נהר טהר יומא טהר גברא, דמאריה סייעיה האי פרצידא דתותי קלא כיון דנבט נבט צורבא מרבנן יניק וחכים כהה״ר שמואל די אכילה נר״ו מק״ק שבמתא מכנאסא הבירה, ראה ראינו כי היה ה׳ עמו בהגלות נגלות אמרות טהורות לב חכם ישכיל פיהו אגרא דשמעתתא סברא, ועל שפתיו יוסף לקח בפשטים נאותים ואלה המשפטים ישרים ותורות אמת האיש מקדש במקראי קדש מחדש טובו אין טוב אלא תורה מפוארה, ובמד­רשים ובאגדות עשר ידות מה ידידות קנה וקדות כאחד נצמדות בכלי חמדות נכבדות מדובר בו כורדא סומקא לסוסיא חוורא, ועוד לו כלך אצל יפות לשונות רש״י ותוספות דקו״ת וצרופו״ת בהם נשא ונתן באמונה וה״ן בפיהו נכונה והנה תסובינה אמרותיו ותארכנה סרעפותיו טבח טבחו מסך יינו אף ערך אפתורא דדהבא בישרא שמינא וחמרא, ותשב באיתן קס״תו ואת הכל עשה יפה בעטייו ודבר בעתו מה טוב מאן דסייר בנכסיה ובמליה כל יומא משכת איסתרא, הראשון שבראשון אין למעלה הימנו ריבא ומיעט.וריבה במצוד, קטנה שכל גופי תורה תלויין בה האחת אהובה מעלת התשובה ודנא כתבא דגריר לבא ומילתא אלבשייהו יקירא, ואחריו יאיר נתיב ישב כתיב לדרוש ולתור בחכמה בדעת ובמזמה בדרושי שבת הגדול כל הרוצה ליטול את השם יטול לספר נפלאות תמים דעים הוציאנו ממצרים ח׳צר משוגעים נוף העכורה, גם לרבות מלות ערבות מלאות וטובות תבנית היכל מחוטבות בדרך סלולה בדרושי שבת כלה ובלישנא קלילא שם שם לו חוק ומשפט וקבע עתים לתורה, והאחרון הכביד אחרון אחרון חביב צור תעודה באגרא דהספדא אמירה נעמה קל״ה נאה וחסודא באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו להכין לדרכו צידה ליום פקודה בזרוע עם גבורה, אשר על בן נדבה רוחו אותו למהר להקריב מנחת בכוריו ושבח נעוריו וראשית אמריו בכורי פרי אדמתו יצוקים ביצוקתו להקריבם ע״ג המזבח מזבה הדפוס ובעט ברזל ועופרת יתן בספר ויוחקו וליכא בהאי מילתא משום יוהרא, ובכן אמינא ליה לפעלא טבא וישר חילו לאורייתא ובהאי גירסא דינקותא תסתיים שמעתתא ותכוב״ד העבודה כהוגן וכשורא, ולבל יהי לריק יגיעו אמרנו הלוך להרגיעו והסכמנו על ידו להדפיס בכוסו ובכיסו וה״ן עוזר לו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה ולהוציא כלי למעשהו יבורך ברכה ערוכה בכל ושמורה, נאם שופכים שיח לפני אל טוב וסלח יהיה בעזר המחבר ובעזר כל איש חכם לב וחפץ ה׳ בידם יצלח להוציא מחשבתם הטהורה לפועל עשות ספרים הרבה אין קץ יגדיל תורה ויאדיר בשפה בדורה, וימהר יחישה מעשהו למען נראה האיש משתאה עני ונכאה רוכב על חמור ואל הר המור יקבוץ אומה יחידה ויאסוף נדחי פליטת בית יהודה הנשארה, דייני ק״ק שבפאס יע״א כותבים וחותמים כתב מפותח ונרשם בסדר ויברך אותו שם בשנת מפי עוללים ויונקים יסדת עוז לפרט אלף הששי ליצירה.

ב

סיון התע״ו

אשר כתבתי להסכמת הדפסת ס׳ נמוקי שמואל למהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה, וקצת מספר ערוגת הבושם ומעולפת ספירים. נדפסו באמשטרדם תע״ח

הדור אתם ראו לכו חזו מפעלות, אדם המעלות תחלתו מר ואהלות, וצ׳ופו מתוק לנפש בדבריו כל כושל ימצא נופש הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין הלן בעומקה של הלכה פלפלא חריפא דמחדדן שמעתיה מתון ומסיק מעין המתגבר עמיתנו בתורה ובמצות כמוהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה, אי בעית אימא גמרא הן הראנו את כבודו ואת גדלו ראשית אמריו ותחלת דבריו שבח נעוריו ומנחת בכוריו אשר פעל ועשה בימי חרפו מקדמוניו בס׳ דברי שמואל הנדפס בשכבר בשנת התנ״ט, ויהי בימים הרבים ימים של צער וסער מתחולל ביום ג׳ בשבת ב׳ ימים לחדש אב בשנת לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו לפ״ק נתבקש בישיבה של מעלה ויעל בסערה השמימה אל המנוחה ואל הנחלה, ותנוח ותעמוד נפשו בעדן ג׳ן אלהים והוא בן ג״ן שנים ורוחו צהלה ושמחה במעטה תהלה, ונשארו קונטריסיו וחדושיו מפוזרים אחת הנה ואחת הנה כתובים באמונה, עד שקמו אלה שני בני היצהר הבנים בניו הלא הם בנו הגדול בן יכבד אב יקר רוח איש תבונה פרי צדיק עץ חיים המשכיל ונבון הר׳ אברהם נר״ו ומשנהו חמד בחודים משכיל על דבר יצמא טוב גזע האיתנים הר׳ וידאל זרע ברוכי ה׳ המה בדקו וחפשו חיפוש מחיפוש ופשפשו ומצאו וספקו חבל בחבל ומשיחא במשיחא לדרוש סמוכים ולהסמיך כל ענין אל ענין הסמוך לו ונראה עמו ונתנו לכסף מוצא להעתיקם העתקה ישרה ומסודרת כראוי ובעזר עליון עשו והצליחו ואספו וקבצו הקונטריסין הללו שלשה המה נפלאו ובשמות נקראו, הראשון שבראשון אין למעלה הימנו קונדריס קראו נמוקי שמואל אי בעית אימא קרא הבין במקרא וקלע אל המטרה והחביר עצה במלים בחכמה ובתבונה ובדעת ותקן משלים והכניס ראשו בין הרים גדולים אראלים וחשמלים הלא הם רש״י ז״ל והרמב״ן ז״ל והרא״ם ז״ל, ולבו ראה הרבה חכמה ודעת ונפשו משתעשעת במה שכתב הרב האלהי מוהרר״ח ויטאל ז״ל בתחלת ס׳ אוצרות חיים וז״ל בענין ספרי הקבלה הנמצאים אמר לי מורי האר״י זלה׳׳ה כי שלשלת הקבלה של הראב״ד ז״ל ממנו ומבנו הר׳ יצחק סגי נהור ז״ל ותלמידיו עד הרמב״ן ז״ל תלמיד תלמידיו כולה קבלה אמתית מאד והיא מפי אליהו ז״ל שנגלה אליהם, וביאור הרמב״ן ז״ל שעשה על התורה הוא עמוק מאד ואין מי שיוכל להבינו כי דבריו סתומים עד מאד והוא ספר יקר ונחמד מאד למבינים אותו עכ״ל שם, וישם את פניו לסלק ולסקל מעל הרמב״ן ז״ל כל אבני קושיותיו והשגותיו של הרא״ם בהלצת יושר ואמרי כושר, ולב צדיק יהגה לענות וראיותיו ומועצותיו כדת נתונות, בשפתי רננות וחכמות הגונות ובדרך תבונות להעמיד דברי הרמב״ן על מתכונתן, בצביונן ובקומתן, ושמחים הדברים כמסיני בנתינתן, ובלי ספק כי אזל הרב המחבר לההוא עלמא הרמב״ן דיל נפק לאפיה כמטבריה לחמתן, ותעלוזנה כליותיו ועצמותיו הקדושות כמשוש חתן, דגדולים צדיקים במיתתן, גם לא זז מחבב לסביב סיבות ולשובב נתיבות לישא וליתן באמונה בדברי הרב מהר״ש יפה ומהר״ם יפה ובעל צדה לדרך והרב מהר״ש אלגאזי ושאר רבנים כיד אלהיו הטובה עליו, ואחריו יאיר נתיב קונט׳ חדושיו על מס׳ שבועות קראו ערוגת הבושם ולא נמצא ממנו אלא סוגיא אחת כשמש מאירה, ערוכה בכל ושמורה, והחוט המשולש קונט׳ חדושיו על מס׳ ע״ז קראו מעולפת ספירים ולא נמצא ממנו ג״כ אלא מעט מזער, ובכן נדבה רוחם אותם להעלותם עולה לה׳ ריח גחוח על מזבח הדפוס להוציא לאוד תעלומות חכמות הרב אביהם ז״ל, ולדלות ולהשקות תורתו לאחרים לזכות את הרבים זכות הרבים תלוי בהם, ובראותינו טוב כוונתם הסכמנו על ידם אף ידינו תכון עמם ומעשה אבות יעשוהו בנים חרות על הלוחות ויכתבון מליו בספר ויוחקו בעט ברזל ועופרת לכבוד ולתפארת, ואחלינו יכונו לפני העומדים על פקודת משמרת ההדפסה יעשו עם הרב המחבר לטובה אות, בעשותם דפוס נאה ומרווח וגייר נאה ואותיות נאות, למען ירוץ קורא בהם ויתן הלל והודאות, לא כמו שעשו בפעם הראשונה בס ׳דברי שמואל שהדפיסוהו באותם אותיות צנומות דקות ושדופות קדים עקודים נקודים וברודים, וכתב דחוק ומתוק בלי שום ריוח בין אות לאות ולא בין תיבה לתיבה ולא בין שיטה לשיטה, ובלא גליון כמאן דחייש למיעוטא, אלא יתהלכו ברחבה ויוציאו כלי למעשהו בדפוס יפה בכלל ובגליון רחב מלמעלה ולמטה ומן הצדדין משום זה אלי ואגוהו, ושכרם הרבה מאד מאת צור ישראל נורא הוא, וכגון דא צריך לאודועי שאם המצא תמצא איזו שגיאה קטנה או גדולה אין לתלות שום פגם ח״ו במחבר יען זו מהדורא קמא היא שהיה כותב בעת העיון עצמו לבל ישכח הענין ואלו היה הקב״ה מאריך ימי צבאו בעה״ז ודאי היה מתקן הכל במהדורא בתרא כדרך כל המחברים, והנה עדין נמצא ביד הבנים בניו אי בעית אימא סברא כמה פסקים וחדושי דינין אשר פעל ועשה, ועוד כמה אגדות מהתלמוד אשר ייעד לקרוא בשם פתח עינים ככתוב בקונט׳ אחרון מספר דברי שמואל וה׳ יעזרם על דבר כבוד שמו לאסוף ולכנוס כל הענינים ולסדרם ולחברם כראוי אולי יודפסו בזמן אחר, וכעת אנו חותמים בשים שלום טובה וברכה על ראש כל המשתדלים והמסייעים בדבר מצוה זו בגופם ובממונם ובהונם ואונם, קדוש ישראל יהיה מגינם, וישלח ברכה בכל מעשי ידיהם מקניהם וקנינם, נאם המעתירים אל ה׳ ימהר יחישה מעשהו יוצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו, ויקבוץ לציון עניי עמו זרע מקודשיו, וישמחו בו כל מבקשיו, כותבים וחותמים במיון המעוטר בכתרה של תורה שנת ותעלוזנה כ ל י ו ת י בדבר שפתיך מישרים לפרט האלף הששי דייני ק״ק פאס יע״א.

יהודה בן עטר

חדל אישים ושפל אנשים מדרס לפרושים כי קטון הוא יעקב אבן צור יס״ט בן לאותו צדיק הרב החסיד הוא הקדוש כמוהר״ר ראובן זצוקלל״הה.

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'-עמ' 249-246

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1967-1950

חזון וממשות

פתיחה

בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים ייסד ר׳ שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו ונשיא בית הדין הרבני הגבוה בבירה רבאט, בשיתוף מועצת ועד הקהילות היהודיות במרוקו, בית מדרש ייחודי לרבנים במטרה להכשיר דור חדש של דיינים, שיחליפו בבוא היום את ההנהגה הקיימת.

ה׳מדרשה הגבוהה ללימודים רבניים׳, ובשמה הצרפתי des Hautes Études hébraïques Institut Marocain עוררה בשעתה רושם כביר: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה׳ רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם. המדרשה להכשרת רבנים־דיינים שיקפה את שאיפותיהם של גדולי הרבנים במרוקו, והם השקיעו בה עמל ויגיעה. אולם כגודל התקוות גודל האכזבות. בסופו של דבר לא השיגה המדרשה את התוצאות המיוחלות.

הערת המחבר: ר׳ שאול אבן דנאן (1883-1972) היה בנו של ר' שלמה אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו בשנים 1967-1935. לפני כן כיהן כרב בערים שונות. בסוף ימיו עלה לארץ־ישראל ונפטר בירושלים. מחבר הספר 'שו״ת הגם שאול׳.

 קדמה ליזמה זו הקמת הסמינר לרבנים 'תורה וחיים' בטנג׳יר בראשית שנות העשרים. סמינר זה נקט שיטות פדגוגיות מודרניות ונוסף על לימודי הקודש הקנה לתלמידת חינוך צרפתי וכללי. מנהיגי הקהילה בטנג׳יר שאפו להכשיר במוסד זה רבנים מודרנים – ולא דיינים כבסמינר ברבאט – שידעו לייצג את קהילותיהם בפני השלטונות, אולם התוצאות בסופו של דבר אכזבו. לעת עתה ראו על כך בקצרה: לסקר, החינוך היהודי, עמי 84-83; לסקר, החינוך, עמ׳ 134.

במאמר זה אספר את סיפורה של המדרשה, אעמוד על ייחודה ביחס למסגרות אחרות להכשרת רבנים ודיינים, ואתאר את צמיחתה על רקע צומת התרבויות שאליו נקלעו מרוקו והיהודים בה על ספה של תקופה חדשה – המעבר לשלטון הצרפתי. מפעל ייחודי זה הוא בעיניי דוגמה לתגובתם של גדולי רבני מרוקו על אתגרי המודרנה ולדרכי התמודדותם המושכלות עם בעיותיה ומורכבותה.

אפתח בסקירת הרקע ההיסטורי הבסיסי והמצב המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים במרוקו, לאחר מכן אתאר היבטים שונים של המדרשה, ואסיים בדיון בשאלת הצלחתה ביחס למטרותיה. המאמר מבוסס על מסמכים רשמיים שפרסמה הרבנות הראשית במרוקו⁴ ועל ראיונות עומק שקיימתי עם בוגרי המדרשה החיים כיום בארץ.⁵

התזכיר הכללי משנת תשי״ב אשר הוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית ברבאט. פורסם מחדש: המשפט העברי,עמ^׳ 289.

בעיקר התזכיר הכללי משנת תשי׳יב – ראה: המשפט העברי,

עמי 292-287 – וכן תזכירים נוספים שפורסמו מחדש בספר זה. יש להבחין בין התיאור בתזכירים שנכתבו לפני הקמת המדרשה ובשנתיים הראשונות לפעילותה, ובין הראיונות עם הבוגרים שחוו את המשך פעילותה של המדרשה ואת תוצאותיה הדלות כמה שנים לאחר הקמתה. עם זאת יש חשיבות רבה למסמכים הרשמיים, שפורסמו בסמוך להתרחשות ההיסטורית, בעוד הראיונות התקיימו כעבור קרוב לשישים שנה והם סובייקטיווים יותר. על יתרונותיו של המחקר האיכותי ראו: שקדי, עמ^׳ 59-58, 63-61, 71-70. על הרבנות הראשית במרוקו ראו למשל: עמאר, הרבנות.

תחילה ראיינתי בוגרים בני כל המחזורים, אולם משהגעתי למסקנה שלאחר שני מחזורים שינתה המדרשה את פניה, התרכזתי בתיאור שני המחזורים הראשונים. כדי להבין כיצד פעלה המדרשה בסוף דרכה ומתי נסגרה ראיינתי גם תלמידים של המחזורים האחרונים וכן את הרב דוד בר־חן (אוחנונה),

מנהל המדרשה בסוף דרכה. תודה נתונה לרב מאיר אלעזר עטיה, תושב העיר רבאט בשנות פעילותה של המדרשה וכיום בירושלים, על שהפנה אותי לכמה מהבוגרים, על תובנותיו ועל שהואיל בטובו למסור לי את התמונות המתפרסמות בזה. אני מודה גם לכל המרואיינים שתרמו לי מזמנם.

ב. רקע פוליטי, היסטורי ותרבותי: השלטון הצרפתי במרוקו ויהודי מרוקו

ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס, קיבלה מרוקו את החסות הצרפתית, וצרפת כוננה בה שלטון קולוניאלי. סדרי הממשל שונו, ואת המשרדים הממשלתיים איישו מעתה פקידים צרפתים.

שלטון החסות (פרוטקטורט) חולל שינוי עמוק במצבם של יהודי מרוקו. הצרפתים, ששאפו לבסס את אחיזתם במרוקו ולפתח את כלכלתה, ניסו לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי להם, וכדי לקדם את מעמדם במדינה אף עמלו לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם. ואכן בשנות העשרים והשלושים שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו נטייה פרו־צרפתית. נוסף על כך כבר בשלב מוקדם הוכרע למעשה כי הנוער היהודי המקומי יתחנך בהשפעתה התרבותית של יהדות צרפת. וחברת כי״ח, שפעלה במרוקו משנת 1862, המשיכה לספק את הכלים שסייעו בידי היהודים להשתלב בכלכלה האירופית.

השלטון הצרפתי לא ראה ביהודים, שהיו מיעוט במרוקו, יסוד מסוכן, לפיכך היו הצרפתים מעוניינים שהיהודים ירכשו השכלה צרפתית. ראו: לסקר, מוסלמים, עמ^׳ 254.

ר׳ יוסף משאש, יליד מכנאס (1974-1892), תיאר את מורכבות המפגש התרבותי עם הצרפתים: 'מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה לא משתבש׳ (משאש,א, סי׳ ריב, עמי צג, תשרי תרע״ב). שמונה שנים לאחר מכן כתב תיאור חד־משמעי: 'אשר כל מלחמותם הם קדושות רק למען האמת והצדק, והחופש והדרור, להציל עני מחזק ממנו, ולפשוט אדרת הבערות מהבוערים, ולהלביש אותם מחלצות הדעת והשכל… והודות לאל עליון העומד לימין צדקם, הוציאו כמה רבבות נפש אדם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול… ושמש צדקת מעשיהם ופעולותם אשר הזריחו על המין האנושי, בדם קדשם, יהיו חקוקים על לוח לבנו תמיד, ויהיו חרוטים על ספרי דברי ימי עולם, לזכרון, לדור אחרון׳(שם, סי' רעב, עמי קכה, ניסן תר״ם). ע"כ

ג. רקע משפטי: הנהגת הקהילות ומעמד בתי הדין טח החלת החסות

בעקבות כינון שלטון החסות הצרפתי חל שינוי מהותי גם בהנהגת יהדות מרוקו. הוקם גוף בשם מועצת הקהילות, ברית הקהילות" או ועד הקהילות, וחבריו היו נציגי הקהילות, שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה.

בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלות מרוקו וצרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים ובראשם ר׳ רפאל אנקווה, התקבל חוק הדיינים, שהיה מורכב מעשרים וארבעה סעיפים, ושהסדיר את מערכת בתי הדין הרבניים ואת סמכויותיהם.

הערות המחבר: בניגנד לממשל הסלטאן בעבר, שלא התערב בענייניהן הפנימיים של הקהילות, חתר הנציב הכללי הצרפתי הגנרל ליוטיי (Lyautey) לשפר את המערכת הקהילתית ולהטיל פיקוח של השלטון על פעולותיה. ראו: בשן, יהדות, עמ' 312. בשן ציין כי נחום סלושץ מונה להמליץ על ארגון מחדש של הקהילות ובתי הדין, וחלק מהמלצותיו היו הבסיס לרפורמה שעשה השלטון הצרפתי. צור שיער שארגון הקהילות על ידי הצרפתים נשען על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת. ראו: צור,קהילה,עמ' 103-102 .לדבריו אמנם הייתה לצרפתים מטרה להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם, אולם חברי מועצת הרבנים לא צייתו בהכרח לצרפתים ולנציגיהם. ראו: שם, עמי 104-103.

בשן, בתי הדין, עמ׳ 260. ר׳ שלום משאש סיפר שהוועד היה נבחר בבחירות של הקהל 'שנעשים לפני פקיד הממשלתי, או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה׳(המשפט העברי, עמי 453). לדברי בשן הוועד כלל ארבעה עד עשרה נכבדים בהתאם לגודל הקהילה, הללו מונו על ידי הווזיר על פי רשימות מומלצים שהגישה לו הקהילה. המינוי היה לשנתיים וחייב אישור של הממשל הצרפתי. גוף זה יחד עם הרב הראשי היה גוף בעל סמכויות שדן עם הממשל בכל נושא שהיה קשור לקהילות. ראו: בשן, יהדות, עמי 312.

לדברי ר׳ יצחק חזן ׳ואז נקבע סדר אחר כפי מה שהוסכם בין שתי הממשלות ונציגי הרבנים' (המשפט העברי, עמי 466).

ר׳ רפאל אנקווה (1935-1848), רבה הראשי של יהדות מרוקו בשנים 1935-1918 ומחבר הספרים 'שו״ת קרני ראם', ׳שו״ת פעמוני ראם', ׳פעמוני זהב על השו״ע חושן משפט׳, ׳חדד ותימא חידושים על הש׳׳ס׳ ו׳פעמון רימון על שו״ע חושן משפט׳. ראה: בשן, יהדות, עמי 313. ע"כ

בחוק נאמר כי בערים שייקבעו בחוק הממשלתי יוקמו בתי דין יהודיים רשמיים, שסמכותם הוגבלה לענייני אישות וירושה, ושלכל בית דין ימונו אב בית הדין, שני דיינים ומזכיר. בערים קטנות שלא יוקם בהן בית דין מלא, ימונה רב דיליגי (délégué, ציר), שתפקידו להיות ׳משגיח על סופרי בית הדין ויטפל בשלומות. כל ענייני המשפט יוגשו לפני בית הדין המחוזי, מלבד אם המתדיינים יקבלו על עצמם לדון לפני הרב הדיליגי ואז לא יוכלו להגיש ערעור על הפסק שיפסוק ביניהם.

הערת המחבר: חוק הדיינים, שנכתב ונחתם בין הממשלה המרוקנית ובין הממשלה הצרפתית באלח׳סירס בשנת 1918, פורסם לראשונה בעיתון הרשמי של החסות, בצורת טהיר, שנחתם ב־22 במאי 1918. ראו: בשן, בתי הדין, עמ^׳ 260; פורסם שוב: המשפט העברי, עמ^׳ ל209-20. לתיאור יישומו בפועל ראו בדברי ר' שלום משאש, שם, עמי 452־455; ר׳ יצחק חזן, שם, עמ^׳ 466- 468. בדברי שניהם ניכרת הערכה לאופן שבו התנהלה מערכת בתי הדין מיום בוא הצרפתים למרוקו. לתיאור קצר של בתי הדין וסדריהם בתקופה שקדמה לבואם של הצרפתים ראו:בשן, היהודים, עמ' 36-35.

 המשפט העברי, עמ^׳ 207, סעיף 1. ואלו הערים שהוקמו בהן בתי דין של שלושה: קזבלנקה, רבאט, מךאכש, מכנאס, פאס, אצןירה (מתחר), או-ג׳ז־ה (שם, עמי 209). ר׳ שלום משאש הוסיף: 'גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה׳(המשפט העברי, עמ^׳ 452).

שם, סעיף 3. ואלו הערים שנתמנה בהן רב דיליגי: אגדיר, צאפי, אלג׳דידה, סטאת, בני מלאל, דמנת, ואזאן, צפרו, דבדו, מידלת, ארפוד, קניטרה (שם). והשוו לדברי ר׳ יהושע ממן: 'הואלתי לבאר מה שהיה נהוג אצלנו במארוקו שבערים לא גדולות, מנתה הממשלה רק דיין אחד, והוא לבדו דן, והמתדיינים אצלו אפי׳[לו] ערעור לפני בי״ד [^ית דין] הגדול בעי״ת [בעיר תהילה] ארבאט (הבירה) לא יכולים לערער' (שו״ת עמק יהושע, א, חושן משפט, סי׳ ו, עמ׳ קצה). ע"כ

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 37-33

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, שחזר מביקור קצר בפריס, עדכן את חברי ההנהלה ב-1 באוגוסט על המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו. הוא אמר כי הוא חושש מפורענות, וכי שקל להעביר חלק מהיהודים מהמחנה בקזבלנקה לאיטליה ; אלא שמשרד החוץ המליץ שלא לעשות זאת, מחשש שמא יתפרש הדבר כחוסר יציבות של השלטון הצרפתי במרוקו.

שרגאי הציע להתחיל מיד בעלייה רחבה מצפון אפריקה – אף שעדיין לא קמה ממשלה חדשה – לאחר הבחירות.

משה קול דיווח, כי בשבועיים האחרונים קיבל מברקים ממנהלת עליית הנוער במרוקו, ובהם הוא מתבקש לאשר לה להעלות חניכים הישר ממרוקו לישראל – ולא דרך מרסיי -, כי יש לחץ גדול של משפחות.

א' דובקין אמר, כי לא ייתכן שהנהלת הסוכנות תחליט על הגברת העלייה ללא הסכמת הממשלה.

לבסוף התקבלו בדיון זה החלטות ההנהלה הבאות :

1 – יושב ראש ההנהלה יפנה לממשלה ויבקש לכנס בהקדם את "מוסד לתיאום"

2 – סדר היום של המליאה יכלול סעיף באשר להעלאת יהודי צפון אפריקה.

3 – אם "המוסד לתיאום" לא יתכנס תוך זמן קצר, תנהל ועדה מתוך חברי ההנהלה משא ומתן עם שרי הממשלה על בעיית העלייה מצפון אפריקה.

ואכן, ב-18 באוגוסט 1955 נערך דיון ב "מוסד לתיאום" בנושא עליית יהדות צפון אפריקה. ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, תיאר את המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, והציע להגדיל את העלייה מאוקטובר 1955 ל-40.000 עולים לשנה. עוד ציין שרגאי, שעלייה זו תהא לפי כל כללי הסלקציה. לגבי מספר הרשומים לעלייה במרוקו דיווח שרגאי : במרוקו רשומים 60.000 איש לעלייה, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000 נפש ; ולולא הואט קצב ההרשמה, היו נרשמים עוד 40.000 איש. עוד הציע להקפיא את העלייה מכל הארצות למשך שישה חודשים לטובת עליית צפון אפריקה.

 גיורא יוספטל הסכים למספר של 45.000, כפי שהציע שרגאי – אולם בתנאי שרק 40.000 מהם יהיו מצפון אפריקה ;ושמימוש תוכנית זו לא יחל לפני 1 באפריל 1956, על מנת שיספיקו להכין מקומות קליטה ושיכון.

שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, תמך בדעתו של יוספטל ובעלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה :

"צריך לדאוג ולהסביר לציבור את עניין הסלקטיביות. כאשר רשומים לעלייה 60.000 איש שעברו את כל הבדיקות ועמדו בחוקי הסלקציה, הרי אין בכלל מקום לדבר על עליית אנשים שלא במסגרת חוקי הסלקציה.

א' דובקין, תמך בעמדת יוספטל ואשכול, אך הוסיף כי צריך להיות ברור, שלא תהיה כל הגבלה של עלייה מארצות המערב.

משה קול התנגד להצעת יוספטל, ואף תקף אותו : "הרי בהנהלת הסוכנות דיברנו כבר לפני שלושה חודשים על הגברת העלייה ממרוקו, ומדוע לא נעשה דבר?

יושב ראש הנהלת הסוכנות מניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, המשיך להתנגד לכל הגברת העלייה מצפון אפריקה : "אם נשקפת סכנה ליציבות הכלכלית בארץ, זו לדעתי סכנה גדולה יותר מהסכנה הנשקפת ליהודים במרוקו, ואינני מוכן לסכן את היציבות של מדינת ישראל".

ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, שהתנגד לעלייה מצפון אפריקה, סיכם הדיון בסיכום חמקני וללא כל התחייבות :

אנחנו מחליטים או אנחנו ממליצים – מחליטים או ממליצים? – בפני הגופים המהווים את המוסד הזה להגדיל בהדרגה את העלייה עד להכפלתה. בזה אנו אומרים שהוחלט להגדיל את העלייה וזה כאילו ( הדגשת המחבר) מיד, ובזה איננו קובעים שום תאריך – מיד, ללא תאריך? – אך בזה אנו קובעים את המטרה ויחד עם זאת אנחנו לא מתחייבים (הגדשת המחבר) דווקא להגיע למטרה זו – הגדרת מטרה, ללא יישומה – אבל שאיפתנו ומגמתנו היא להגיע להכפלת העלייה מצפון אפריקה.

ניסוחו של משה שרת מבהיר, כי הכרזה זו הייתה "מס שפתיים" : להלכה מתכוונים להגדיל את העלייה מצפון אפריקה – אך למעשה אין כל כוונה לממש זאת

מדיניו העלייה בשנת 1956.

הדיונים על העלייה לשנת תשט"ז – אוקטובר 1955 – ספטמבר 1956 – החלו במליאת הסוכנות היהודית במועדים 18 – 20 באוגוסט 1955.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, הגיש למליאה הצעת תקציב של 138.5 מיליון לירות לשנת תשט"ז, המבוסס על 45.000 עולים. ועוד אמר יוספטל, שמבחינת קליטת העלייה משתתפת הסוכנות ב20% מההוצאות, והממשלה – ב-80% ; והזהיר שאין להגדיל את מספר העולים ואין לבטל את הסלקציה.

מעניינת ותמוהה עמדתו של ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי : מצד אחד אמר, כי במרוקו בלבד רשומים 60.000 איש ; ומהם אושרו על ידי חוליות המיון 35.000 ואלה מוכנים לעלות מיד, ועוד 40.000 תובעים להירשם לעלייה. רק ממרוקו ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 100.000 יהודים. בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו לפי כללי הסלקציה 5.000 יהודים. הנה כי כן, ממרוקו ומתוניסיה ניתן היה להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.  מאידך, תמך שרגאי בסלקציה, וטען כי אין להקל בה בגלל קשיי הקליטה. הוא קיבל אפוא את דעתו של יוספטל : בשנת תשט"ז יעלו 45.000 עולים, מתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו 4.000 מתוניסיה.

אכן, ייתכן שדעה זו תמוהה, מקורה במחשבתו של שרגאי כי זוהי מלחמה אבודה מראש. עם זאת שב ודרש שסוגיית יהדות אפריקה תועלה לדיון במושב הוועד הפועל הציוני.

באותו דיון אמר א' דובקין :

אין לנו כסף להעלות 45.000 עולים בשנה ולא ניתן לגייס כסף מיהדות אמריקה לטובת עליית יהודי צפון אפריקה – אך אפשר לפנות ליהדות אמריקה בתביעה להעלאה נוספת של יהודים מצפון אפריקה. אתם יודעים את כל הטענות והנימוקים : אלה הם מרוקאים, שחורים. אילו היו נפתחים שערי רוסיה, או ארצות הקשורות איתה היינו אומרים להעלות משם 45 אלף יהודים – ההיענות הייתה אחרת.

וראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן :

אין מקום להעלות יהודים שאינם מוסיפים לנו לא כבוד ואל יציבות. אנו מתנגדים להורדת רמת החיים בארץ. אני תומך בהעלאה של מכסימום 45 אלף, אך לא רק מצפון אפריקה, אלא מהמעמד הבינוני בעולם.

ולדברי חבר הנהלה מניו יורק ל' סיגל :

אני מבין את החיוניות שבסלקטיביות ותומך בכך, אך יש להסתיר זאת מפני העם היהודי שלא יבין זאת. אין להביא את השאלה לעם באופן פומבי. במילים אחרות : אין להעלות זאת במושב הוועד הפועל הציוני.

חבר הנהלה בניו יורק, צבי לוריא, תקף את שרגאי.

אינני מבין את שרגאי שהוא בדרך כלל בעד עלייה המונית, והוא אף מזכיר שרק ממרוקו ניתן להעלות 100 אלף איש, אך מציע תכנון של 45 אלף בלבד. צריך לערוך תוכנית לעליית 100 אלף יהודים – 70 אלף ממרוקו ואלפים אחדים מתוניסה. ישאלו אותי כיצד לעשות את הדבר ואני אשיב שזהב עניינה של המדינה.

עוד אמר לוריא, כי יש להכריז על יהודי מרוקו כעל "יהדות הצלה", והכרזה זו תמריץ את יהדות אמריקה לתרום כסף. לגבי הצעת סיגל – לא לתת פומביות למצב יהודי מרוקו – עיר לוריא :  

אני מתנגד לכל השתקה פוליטית אין לזה ערך. השבר מזכיר לי הלצה. שקמה דליקה גדולה ושומרי המלך אינם נותנים לזעוק ולקרוא לעזרה, משום שהמלך ישן ואין להעירו. כך גם עניין צפון אפריקה – מסביב רעש ואנחנו צועקים שקט והס.

יהודה ברגינסקי תקף את שרגאי, יוספטל וגולדמן. על יוספטל אמר, שחישוב עלות הקליטה שלו אינו נכון ; הוא מחשב עלות גבוהה מדי, חלק מן הכסף ניתן למטרות אחרות ; ובכלל, צריך לדבר על יהדות מרוקו כעל "יהדות הצלה", ולכן אין צורך ראשית בבניית שיכונים, ורק לאחר מכן להעלות את העולים ;  "ואם זאת טרבלינקה – יש להכניס לאוהלים" דבר אחד ברור : צריכה להיות עלייה בלתי מוגבלת. גם אם יביאו 10.000 – נוכל לבלוע זאת.

על ד"ר גולדמן אמר: " כשהייתי במרוקו ודיברתי על עלייה, אמרו לי על מה אתה מדבר, ד"ר גולדמן אמר לנו שאי אפשר לקלוט יותר מ-30 אלף ". עוד תבע ברגינסקי לבטל  את הסלקציה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 173-169

כפי שקשה לקבוע את מוצאה של החריזה, כך אין לדעת מתי הופיעו לראשונה החתימות של שמות המחברים באקרוסטיכונים של שירי הקודש. אקרוסטיכונים של אותיות הא״ב מצויים כידוע בכמה וכמה מקומות בשירה המקראית (באיכה ובמזמורי תהילים אחדים), ויש להניח שהשתמשו אז בסידור הפסוקים לפי סדר הא״ב כדי להקל על אלה שאמרו אותם לפי הזכרון. אין במקרא דוגמה לחתימה של שמות בראשי הפסוקים; אבל התופעה ידועה מתרבויות שירה אחרות. נוסף על חתימות שמותיהם ציינו הפייטנים באקרוסטיכון גם עניינים אחרים, כגון את שם עיר מוצאם, את ייחוסם (כהן, לוי) ואף כינויים שונים (חזק ואמץ, הקטן וכו'). הם הפכו מידי פעם בפעם את סדר האותיות בא״ב, והשתמשו, על יד סדר א״ב, גם בסדרים של תשר״ק, אתב״ש וכד.

לא כאן המקום לדיון מפורט בבעיית הקשר האפשרי בין הפיוט העברי לשירת הכנסייה הנוצרית — אין אנו עוסקים כאן בפיוטים הראשונים שנתחברו בספרותנו אלא בפיוטי האסכולה הספרדית, והיא לא יצרה כאן יש מאין אלא המשיכה בפיתוחן של צורות שנקבעו על ידי פייטני המזרח, בעיקר בארץ־ישראל ובבבל. ברם עלינו להזכיר כאן שבמשך תקופה ארוכה קיימת היתה הנטייה לייחס חשיבות יתרה להשפעת המנונות הכנסייה המזרחית על צורות הפיוטים הראשונים. מחקר מדויק בתחום השוואתי זה קשה למדי. אמנם יש לנו לא מעט שרידי פיוטים קדומים ואף קדומים מאוד, אך לגבי רובם אין לנו אפשרות כעת לקבוע את זמן חיבורם. מכל מקום ידועים לנו שרידים מועטים של טקסטים פיוטיים השייכים למאות השנייה-השלישית לספירת הנוצרים. והנה לית מאן דפליג שהנוצרים הראשונים — שהיו לרוב יהודים מלידה — הושפעו השפעה ניכרת מתפילות ישראל, והשפעה זו הטביעה את חותמה על כמה מן התפילות באמונה החדשה. קשה לתאר כי היהודים, שניתקו את הקשר עם אחיהם שהמירו את דתם, היו מתאימים לצורכיהם צורות שירה של שכניהם המומרים. מה גם שיש בידינו סימנים להשפעה יהודית על הנצרות אפילו בתחום שלא נחשב מעולם לתחום יהודי במיוחד, הלא הוא תחום האמנויות הפלסטיות. עד לפני זמן מה היו כל החוקרים בטוחים כי האמנות הנוצרית הקדומה ינקה במישרין מן האמנות היוונית־הרומית המאוחרת, אלא שבשנת 1933-1932 נתגלו בעיר העתיקה דורא אורופוס שבסוריה שרידי בית־כנסת שבנייתו הושלמה בשנת 244־245 לספירה, ונתברר שבניין זה היה מקושט במספר גדול של תמונות קיר צבעוניות שתיארו דמויות ומאורעות מפורסמים מסיפורי המקרא. תמונות אלה נמצאו קרובות ברוחן ובדרך ביצוען ליצירות האמנות הביזנטית, וכך נאלצו החוקרים להודות כי אין זה מן הנמנע שמחזורי התמונות מסוגן של תמונות דורא אורופוס היו שלב ביניים בהתפתחותה של האמנות הקדומה, וכי הן, או דומות להן, שימשו דוגמה לציירי הכנסיות הראשונים.

יש אפוא יסוד להנחה שהפיוט הקדום היה מעיקרו יצירה יהודית, ואין לפקפק בכך שצור מחצבתו היה בארץ־ישראל; הוא הגיע שם לשגשוגו עוד בזמן שלטון ביזנטיון, היינו לפני 635, שנה שבה נכבשה ארץ־ישראל על ידי הערבים. אלא שעדיין איננו מסוגלים לקבוע בדיוק את זמן פעולתם של נציגיה הראשונים של השירה הזאת. הקדום מביניהם ששמו ידוע לנו הוא יוסי בן יוסי; לפי כל הסימנים שייך הוא עוד לתקופת האמוראים, אך אין דרך לקבוע את זמנו בדיוק. השני בין מניחי יסוד הפיוט היה יניי (במאות רביעית-חמישית), והשלישי והמפורסם שביניהם היה אלעזר בירבי קליר שהיה, לפי האגדה שסיפרו במאה הי״ב בלומברדיה, תלמידו ומתחרהו של יניי, ואם כן חי במאה החמישית או השישית. גם יניי וגם הקלירי הצטיינו בפוריותם המפליאה בתחומם, ותכונתם זו ראויה להוקרה, בשים לב לעובדה שמסגרת השירה הזאת לא היתה כל כך רחבה. נראה שהיתה קיימת אז מעין תורת שיר שבעל פה, שהפייטנים שמרו בהקפדה על כלליה. לפי כללים כאלה חיבר יניי בין השאר מחזור של מאה וחמישים קדושתאות לערך, שכל אחת מהן היתה מכוונת לאחד הסדרים שנקראו בבית הכנסת מן התורה, מידי שבת בשבתו. לפי מנהג ארץ־שראל הקדום סיימו את קריאת התורה תוך שלוש שנים לערך — ומכאן המספר הרב של קדושתאות יניי. אמנות הפיוט התפשטה לאט לאט בארצות המזרח, היינו עברה מארץ ישראל למצרים, לסוריה ולבבל. יהודי איטליה הדרומית עמדו בקשר הדוק עם ארץ־ישראל, ואכן איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שבה נתפתח פיוט מקומי רב ערך. פייטני ארץ־ישראל עיצבו לשיריהם סגנון ׳פייטני׳ מיוחד, שכמה מתכונותיו נתקבלו גם על ידי פייטני ספרד הקדומים; כפי שנראה מיד, חשיבותה של האסכולה הספרדית היתה דווקא בכך שהיא הרחיקה את הסגנון הפייטני משירתה.

הערות המחבר: ראשוני הפייטנים לא חתמו את שמותיהם על יצירתם, ולפיכך זכרם אבד. שמו של יוסי בן יוסי, שאף הוא לא נהג לחתום את פיוטיו, נזכר על כמה יצירות שלו בתעודות מאוחרות יותר. הכרונולוגיה של ראשוני הפייטנים, חוץ מאלעזר בירבי קיליר, עדיין מפוקפקת בידינו. על הפייטנים הראשונים ראה בהערותיו המעדכנות של שירמן לספרו של י״מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל־אביב תשל״ב, עט׳ 229 ואילך. לפי הדעה המקובלת כעת במחקר פעל יוסי בן יוסי סביב אמצע המאה החמישית. פיוטיו לוקטו במהדורת א׳ מירסקי, פיוטי יוסי בן יוסי, ירושלים תשנ״א. יוסי בן יוסי שייך לתקופת הפייטנות הקדם קלאסית; אין אצלו עדיין שימוש בחרוזים.

פיוטי יניי לוקטו מקטעי הגניזה במהדורה חלוצית על ידי מ׳ זולאי, פיוטי יניי, ברלין תרצ״ח. מהדורה מעודכנת ומפורשת של הפיוטים ראה: מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, א-ב, מהד׳ צ״מ רבינוביץ, ירושלים תשמ״ה-תשמ״ז. על פיוטי יניי ראה: ח׳ שירמן, ׳יניי הפייטן, שירתו והשקפת עולמו׳, בספרו הנזכר לעיל, הערה 94, עמ^׳ 41 ואילך. לפי הדעה המקובלת במחקר פעל יניי סביב אמצע המאה השישית.

מסורת אגדתית זו נרשמה בידי הפייטן ומפרש הפיוט האשכנזי ר׳ אפרים מבונא, בן המחצית השנייה של המאה הי״ב: היא מספרת שיניי ׳נתקנא בר׳ אלעזר [בירבי קליד] תלמידו, והטיל לו עקרב במנעלו והרגו׳. מפני זה נמנעו יהודי לומברדיה לומר פיוט משלו.

פיוטי ר׳ אלעזר בירבי קליר [צ״ל: קיליר], שמספרם נאמד בלמעלה מאלף, טרם זכו למהדורה מדעית. הם נמצאים מפוזרים בשפע רב במחזורים האיטלקיים הקדומים ובמחזורי אשכנז. קטעים רבים מפיוטיו נדפסו מן הגניזה בהקשרים מחקריים. אלעזר בירבי קיליר פעל בארץ־ישראל בשליש האחרון של המאה השישית ונפטר כנראה אחרי שנת 640. ראה לזה: ע׳ פליישר, ׳לפתרון שאלת זמנו ומקום פעילותו של ר׳ אלעזר בירבי קיליר׳, תרביץ, נד (תשמ״ה), עמ׳ 383 ואילך. קובצי פיוטים משלו ראה: ש׳ אליצור, קדושה ושיר, ירושלים תשמ״ח; הנ״ל, בתודה ושיר, ירושלים תשנ״א.

חיים שירמן-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית-עמ' 37-34