מורשת יהדות מרוקו

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנתה תשומת לבה ליהדות אירופה. קול קורא של בנימין זאב הרצל, מנהיג התנועה הציונית, לקהילות צפון אפריקה בתחילת המאה שעברה היה 'קול קורא במדבר'. לצורך מחקר זה אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה- 30 של המאה שעברה עד סיום מלחמת העולם והשנייה, בין השנים 1948 1947.

במשך השנים הסוכנות היהודית לא סמכה על המנהיגות המקומית לנהל את ענייני התנועה הציונות במגרב. השליחים, אפרים פרידמן ויגאל כהן, המליצו למנות את ד"ר ליאופולד ברטוואס כבא כוחה של הסוכנות היהודית בתוניס. בנימין הלר היה בא כוחם של מספר מוסדות ציוניים באלג'יר. לפי עדותו של השליח אפרים צור –

"בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות".

כלומר, אם היו במגרב מסגרות אירגוניות הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי הנציגות מטעם הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. עמדתו של משה שפירא, מהמדור הדתי בסוכנות היהודית, לוועד הפועל של מפלגתו 'הפוהמ"ז' הבהירה עד כמה ניתן לסמוך על המנהיגות המקומית –

"בטוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה. שאלת הקמת משרד ארץ ישראלי בטוניס בהרכב התנועות כפי שנהוג בארצות אירופה – עלולה לעורר חיכוכים וסכסוכים העלולים להזין לפעולה במקום ולהרוס את זה שנבנה ע"י שליחנו".

לסוכנות היהודית היו 'נאמנים' אירופאים ולא מקומיים שעשו את דברה ופעלו ישירות מול ולפי הנחיות המטה בירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י בכול הקשור לעלייה מהמגרב.

במזכר פנימי של נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר כי הקשיים בטיפול וסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כול יהדות המזרח תחת חסותה 'האימפריאלית של הסוכנות' ]הדגשה שלי, ב.ד[. מפני ש"חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית".  תפיסה 'אימפריאליסטית' זו שאין מבלעדי הסוכנות היהודית, אם במודע ואם לא במודע, ננקטה כלפי ארצות המגרב ולוב. זו גירסת הסוכנות היהודית, בנוסח הקולוניאליזם האירופי, שהתנשאה על יהדות המגרב.

חיים ברלס, ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, העביר לאליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים בסוכנות היהודית, תזכיר ובו הצעה ליישום המלצות 'ועדת אונסקופ' שדנה בגורל הפליטים היהודים וחלוקת פלשתינה א"י. ההצעה דיברה על עליית – 150,000 עולים מאירופה ומארצות המזרח התיכון לפלשתינה א"י ללא התייחסות לקהילות היהודיות בצפון אפריקה. –  התזכיר נכתב חודשיים אחרי ששתי ספינות העפילו כבר מצפון אפריקה וגורשו לקפריסין. לא ברור אם התזכיר הביא בחשבון את תוכנית 'המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' שהגו בן גוריון ודובקין. אפשר להניח שרמת התיאום בין מחלקות העלייה, הארגון, המדינית והכספים של הסוכנות היהודית היה רופף.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה 'לחץ מתון' על הסוכנות היהודית שתדאג לאחיהם במגרב ולגרעינים הראשונים שעלו כבר ארצה. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כארגון מייצג של העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. סיכום תמים לכשעצמו, אך הוא ביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה. ניתן לשער שהסביבה בה פעלה הסוכנות היהודית ארצות המגרב  הייתה מורכבת, אם מביאים בחשבון את שואת יהודי אירופה, היה עליה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים ללא פשרות. לתנועה הציונית היו עקרונות ברזל לגבי העלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב"שלושה יסודות בפרוצס: הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית".  העולים- חלוצים הפוטנציאלים מצפון אפריקה לא עמדו בעיקר בתנאי של ההכשרה החקלאית, אלא רק בידיעת השפה העברית ובשאיפתם לעלות ארצה.

בתחילת שנות ה- 30 של המאה שעברה היו ניסיונות היוליים להעלאת יהודים מארצות המגרב. מתוך 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933 1932 לא נופק רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ ישראלי המקומי ששימש גם מקום משכנה של הפדרציה ציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים, כמו קרן היסוד וקק"ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתינה א"י והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לנגד עיניה של – הסוכנות היהודית עמדה בנוסף הצלת פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה ולא עמדו בסכנת חיים.

מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב ינסה להפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב לפני ומיד לאחר שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים.

בקשות עלייה מלוב. מידת ההיכרות של מוסדות היישוב בפלשתינה א"י עם קהילות היהודים בארצות – המגרב גבלה בבורות או בהתעלמות. פנייתה של ועדת הרווחה של הרבנות בפלשתינה א"י לסוכנות – היהודית, משנת 1945 , לגבי בקשתו של חדד הריה, יהודי טריפוליטאי, הבהירה שהרבנות "אינה יודעת היכן העיר טריפולי ואם היא בצפון אפריקה הם אינם יכולים להתקשר איתו" כך גם לגבי פנייתו של קבילו חיים. זאת, למרות שהרב הצבאי אפרים אורבך, ששירת בצבא הבריטי, הכיר את הקהילה בטריפולי והתכתב עם סוכנות היהודית וסיפר על מפגשיו עם יהודי טריפולי, כמו גם חיילים יהודים ששרתו בבריגדה והגיעו לטריפולי. עם שחרור לוב מעול האיטלקים והגרמנים נפגשו לראשונה חיילי הבריגדה בלוב עם קהילות בנגאזי וטריפולי. החייל יעקב בן עמי העביר לסוכנות היהודית רשימה של 15 בעלי מקצוע מועמדים לעלייה מבנגאזי. אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, אמנם המליץ להעניק 20 15 רישיונות אבל רק 10 אושרו. שני חיילים עבריים ששהו בבנגאזי לאחר הכיבוש הבריטי שלחו דיווח למחלקת העלייה על פעילותם החינוכית ועל צורכי הקהילה במורים לעברית. הם אף המליצו להעלות 30 צעירים בני 18 14 , 10 בוגרים ו- 3 משפחות, ומסרו את שמו של רנאטו טיסאוולה כאיש קשר. שנה לאחר מכן יידע בנימין הלר, נציגה של הסוכנות היהודית באלג'יר, את הוועד הפועל הציוני על קשיים לצאת מאפריקה הצפונית בתעודות המיועדות לפלשתינה א"י והמליץ לשנות את יעד – היציאה בתעודות המעבר לאיטליה. הוא הציע לתאם את השינוי מול פלדמן במרוקו, פריץ ליכטנשטיין וליאון זמורסקי בליסבון, ומנדל קראוט בתוניס מארגון הסיוע היהודי  HICEM

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

יושב ראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר גולדמן , שב והסביר, כבשנה שעברה, כי עבורו 45.000 בשנה זה מקסימום, וכי אם יעלו 100.000 בשנה, עלולים הם להרוס את הכול. מובן שכוונתו הייתה ליהודי צפון אפריקה או ליוצאי עדות המזרח. ועוד הוסיף גולדמן :

אם עומדת בפני השאלה אם להציל עוד 36 אלף יהודים או להציל את הכלכלה הישראלית – אני משיב : יש להציל את הכלכלה הישראלית……אינני רואה את המצב במרוקו ככל כך רע שבגללו ניקח על עצמנו את הסיכון הזה.

עמדתו של ד"ר גולדמן הייתה מעוותת ומניפולטיבית, שכן כשנה קודם לכן, ביולי 1954, כאשר מצב היהודים במרוקו היה יחסית טוב יותר, אמר : "אני רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתי צפויה סכנה ליהודי מרוקו" – אך גם אז אמר שאסור להקים קול צעקה.

ד"ר נ' ניר, חבר ההנהלה מניו יורק, לא הסכים לדעתו של ד"ר גולדמן ואמר, כי לדברי שרגאי ניתן להעלות 100.000 מיהודי מרוקו – בעוד אנו ניתן פתרון ל-36.000 בלבד. האם זהו אכן פתרון ? ובפנותו לד"ר גולדמן :

למה אתה מטיל פחד שעלייה מוגברת מעמידה בסכנה את קיום המדינה? ואם נחליט במקום 45 אלף נעלה 80 אלף, האם זה יסכן את קיום המדינה? יש פה שאלה שלהצלת יהודים. כיום אנו ישוב של מליון וחצי תושבים תוספת של עוד כמה עשרות אלפים אין בו לסכן את המדינה. אמנם עוד לא הגענו למצב ששוחטים יהודים במרוקו, אבל אף אחד אינו ערב שלא נגיע לכך.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, התבטא גם הוא :

אני הסכמתי על עלייה של 45 אלף ואני מצטער על כך. אני מתנגד לאידיאולוגיה של יוספטל, משום שהמצב במרוקו הולך ומחמיר. אתמול סופר לי על מקרה טראגי – לאחר שנזרקה פצצה לקפה צרפתי, יצאו צרפתים לפעולת תגמול כנגד הערבים. אחר כך הערבים נכנסו לבתי יהודים ואנסו בחורות יהודיות בנוכחות אימותיהן. עד עכשיו החרשנו את האמת, דבר זה אין אנו צריכים לעשות..אילו מצב זה שבמרוקו היה בארץ אירופית – היינו מדברים אחרת…צריך לתת ליהודי אמריקה וליהודי העולם תמונה ברורה של המצב. עד עכשיו טשטשנו אותה.

ומשה קול הציע תכנון של מעל 45.000 :

1 – תכנון של עלייה המונית, אם יוחמר מצבם של יהודי מרוקו.

2 – העלאה במסגרת עליית הנוער של כל הילדים הבוגרים מתוך 35.000 שאושרו לאחר סלקציה, תוך התחייבות, שתוך זמן מה יעלו גם הוריהם.

3 – להציג בפני יהדות אמריקה והעולם את מצבם האמיתי והקשה של יהדות מרוקו.

מנהל מחלקת הקליטה, צבי הרמן, אמר שלדעתו אין להעלות את עניין יהדות צפון אפריקה במושב הוועד הפועל הציוני, וכי יש להתאים את העלייה לכושר הקליטה.

לדעתו של שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, אין לדבר על עלייה של יותר מ-45.000 עולים, משום שאין לכך כסף ; וכל המספרים, הנזרקים על ידי חברי ההנהלה, אין להם אפוא  שום משמעות, מפני שאינם מגובים בתוכנית כספית.

יושב ראש ההנהלה הירושלמית, ברל לוקר, שתמיד הובל על ידי לוי אשכול וגיורא יוספטל והחליט כדעתם, סיכם כך את הדיון :

אין כל ביטחון שהעלאת יהודים ממרוקו אינה עניין של הצלה. אין לי כל ביטחון גמור שזה עניין של הצלה היום. אינני יודע כמה יהודים נפלו בהתנגשות של היום – המאורעות שנבעו מהחזרת הסולטאן מגלותו – אני מחליט על 45 אלף במצפון בלתי שקט. לפי שעה עוד אינני בטוח שזה עניין של הצלה .

עוד אומר היושב ראש, כי ביום ג' מתכננים בירושלים הפגנה של עולי צפון אפריקה, "ונצטרך לדעת איך לדבר אתם, עלינו להיות מאוד אחראים"

ואלה החלטות ההנהלה שהתקבלו :

מטילים על החברים יוספטל, שרגאי, ברגינסקי, דובקין ואשכול ושני חברים מאמריקה להביא למליאה הצעה מעובדת לביצוע תוכנית העלייה, שהוסכם עליה במוסד לתיאום – 40 אלף מצפון אפריקה – 36 אלף ממרוקו ו-4 אלפים מתוניסיה – ו-5 אלפים משאר הארצות.

ב-23 לאוגוסט 1955 הביאה הוועדה את המלצותיה בפני מליאת הסוכנות להעלאת 45.000 עולים לשנת תשט"ז, מהם 40.000 מצפון אפריקה. במליאה היה רוב קולות להמלצותיה, והיחיד שהתנגד היה ברגינסקי : להעלות 60.000 בשנת תשט"ז. תוצאות ההצבעה במליאה : 13 הצביעו בעד ושניים התנגדו : ברגינסקי ולוריא.

להלן החלטות המליאה :

1 – מליאת ההנהלה תמליץ בפני הוועד הפועל הציוני להחליט לעת עתה על עליית 45.000 נפש בשנת תשט"ז, מזה 40.000 מצפון אפריקה.

2 – אם יהיה הכרח בעליית חירום – תנקוט ההנהלה בכל האמצעים הדרושים להעלאת יהודים, גם ללא תנאי קליטה מסודרים.

סעיף ב' לא עמד במבחן המציאות, שכן גם כאשר עמדו הצרפתים לעזוב את מרוקו לקראת עצמאותה, לא נקטו הממשלה והסוכנות את הצעדים הנדרשים להצלת יהודי מרוקו.

ב-4 בדצמבר 1955 נערכה ישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בעניין מצוקת יהדות מרוקו. בישיבה זו אמר ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ששאלת ההצלה ממרוקו "בוערת", כי המצב הביטחוני שם חמור. הוא דיווח על איומים על יהודים, ועל מקרה של רצח שני יהודים – אחד מאוג'דה ואחד מבני מלל, משום שלא רצו לבטל את בקשת עלייתם לישראל.

כן ציין שרגאי, שמנהיגי הקהילה במרוקו מוכנים להיקלט אפילו במעברות ; וכי כרגע מצויים במרוקו 60.000 יהודים, המוכנים לעלייה מיידית לאחר שעברו סלקציה, ובנוסף להם ניתן להעלות 40.000 עולים. כן הזכיר כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה משום צמצום המכסות המוקצות לעלייה :

"אני רוצה לומר שאלה יהודים שבכל לבם ונפשם צמאים לגאולה. אלה יהודים שתבעו את עלייתם קודם, לפני העברת השלטון למרוקאים. הם יהודים מושרשים באמונתם ונושאים את עיניהם למדינת ישראל. אנשים שמכירים את המצב במרוקו טוענים שהזמן העומד לרשותנו הוא שישה חודשים, והאופטימיסטים אומרים שמונה חודשים. אף אחד לא טוען שהשערים יישארו פתוחים יותר מזה, ויתכן שאלה הם 100 אלף היהודים האחרונים של עלייה המונית, ואם לא נעלה אותם, יתכן  שנפסיד את 100 אלף היהודים האחרונים של עלייה המונית. לא נוכל לומר לא ידענו לא הוזהרנו".

עוד אמר שרגאי, כי 5.000 צעירים בגילאי 17 – 30 מוכנים לעלות מיד : 2.000 מהם – ללא כל תנאים, ואילו 3.000 האחרים מבקשים כי בעתיד יועלו גם משפחותיהם.

שר הפנים י' בר יהודה, תמך בהצלת יהודי מרוקו בשל הסכנה הגדולה שבה היו נתונים – אפילו על חשבון רמת השיכון ורמת הקליטה.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, התנגד שוב להגברת העלייה ממרוקו : "קיימת החלטה על 45.000 עולים ולפיה אנו פועלים. אני חושב שהשיקולים שלנו צריכים להיות סכנת המלחמה – בעקבות מתיחות עם מצרים – ולא המצב הפוליטי במרוקו.

שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, התנגד גם הוא להגברת העלייה ממרוקו, וסיבתו – חוסר הכסף הדרוש קליטתם.

גם ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות מ' גרוסמן, התנגד שוב להגברת העלייה ממרוקו. הוא טען כי אכן יש יהודים במרוקו, וזה חשוב – אבל יש גם מדינת ישראל, וגם כאן יושבים מיליון וחצי יהודים, שנשקפת להם סכנה של השמדה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 177

׳אנשים העוברים בארץ מוצאם תלאות של בחירה סוציאלית, בחירת גיל, בדיקות רפואיות והשגת דרכון׳, כתב דווינגר ליצחק רפאל, ׳שורפים את הגשרים מאחוריהם מלאי תקוה שנפטרו מהגלות השפילה [״.] הוא עולה מלא תקוה שישאיר את הצרות מאחוריו ובהגיעו למרסי מתחיל הענין מחדש […] מהפחד עצמו של חידוש התלאות אפשר להעשות חולה […] מחזיקים אותם לעולמים במחנה במרסיי והאשם בדבר הרי זה משרד הבריאות׳. המעוכבים במרסיי לא היו חולים במחלות מידבקות או זקוקים לאשפוז אלא סבלו מ׳ראות לקויה׳, או שהיו זקנים שבני משפחתם האחרים יכלו לפרנסם, טען דווינגר והוסיף: ׳זהו עמך ישראל […] אין לנו ממה לבחור מחוץ למה שאנו בוחרים […] כבר חמש שנים שבוחרים, תבין שמה שנשאר ולא עלה עד עכשיו זה בגלל אבא זקן שלא רואה טוב או אם זקנה שלא רואה בכלל או ילד עם מום. לא הילדים יעזבו את הוריהם ולא יעזבו ההורים את הילדים. ואם לא נסכים לעלייה כזו הרי שאי אפשר לדבר על עלית הצלה או על עלייה המונית בכלל׳. דווינגר אף העביר את פרטי העולים ואת הסיבה לעיכובם. על פי פירוט זה האנשים שעוכבו היו זקנים שראייתם לקויה אך הם נלוו למשפחות בריאות.

הערות המחבר: כאמור סלקציה רפואית של העולים בוצעה בצפון אפריקה עוד בטרם הנהלת הסוכנות קבעה זאת במדיניותה הרשמית(לעיל, עט׳ 67).

דווינגר לבר גיורא, 4.9.1952, שם. בניסוח זה משתקף היטב הסדר הקולוניאלי שהיה טבוע עמוק בתודעתם של רבים. אפילו אדם בעל גישה שילובית מובהקת כדווינגר גייס את ׳אירופיותם׳ של העולים כדי להצדיק את שליחתם ארצה. הדגשת פעילותם בפועל המזרחי נועדה לרצות את ראש מחלקת העלייה יצחק רפאל.[ע"כ]

בתגובה להאשמות חריפות נגדו גייס דווינגר מסכת שלמה של טיעונים מארסנל גישת ההצלה. הוא תיאר משפחה אחת שנגד האישור לעלייתה יצא הקצף. משפחה זו קיבלה אישור לעלייה ביוני 1952. לטענתו זו משפחה עירונית, ׳לא משפחה כפרית שפילה [שפלה] […] כולם פעילי מפלגה (ודווקא של הפועל המזרחי) וזה אומר על התפתחותם, על הניבו [הרמה] שלהם, בן אחד אפילו שרת כמזכיר הפדרציה הציונית בתוניסיה׳. הם מכרו את דירתם, המתינו לאישור סופי ממשרד הבריאות ובינתיים נכנסו הקונים החדשים לדירתם והם עמדו להיזרק ממנה. דווינגר אישר את עלייתם אף על פי שהתשובה מהארץ בעניינם טרם הגיעה. עם הגיעם למרסיי הם עוכבו משום שהנלווים אליהם, כנראה הורים זקנים, היו בעלי ראייה לקויה.[ דווינגר נמנע מלכתוב שאחת מבנות המשפחה הייתה נגועה בשחפת פעילה. כך עולה בהמשך חליפת המכתבים (בר גיורא לדווינגר, 2.12.1952, אצ״מ, 86/6008)]. דווינגר גם טען שהוא שלח את האנשים בהתאם להחלטות המוסד לתיאום, שדיברו על נלווים כשיעור עשרים אחוזים מן העולים. על פי הבנתו ׳רק משפחות שמהוות בשלמותן מקרים סוציאלים יפסלו׳. בהעדפת צורכי התפוצה על צורכי המרכז הלאומי ראה דווינגר את הפירוש הנכון של הציונות. ׳תרשה לי להטיף מעט מוסר יהודי וציוני […] לו ממשלת המנדט הייתה מעכבת משפחה כפי שעשה משרד הבריאות היה זעזוע עולמי מפשע זה׳. גם הצרכים של הפעילות הציונית המקומית גויסו כדי להצדיק את העלאתה של אותה משפחה. על פי דווינגר עיכובה הרס את כל העבודה שנעשתה בתוניסיה מאז קום המדינה. ׳בארץ יש עשרות מקרים של שחפת ודווקא בת של פעיל ציוני ותיק צריכה להיות מעוכבת׳.

הערת המחבר: שם. דבריו אלה של דווינגר על התרעומת הרבה שעורר עיכוב העולים לא היו מופרכים. ׳אפילו משפט רשעים בגהינום רק יב׳ חודש, כתב הרב משה הכהן מג׳רבה לבן־גוריון, בהתייחסו למשפחה שעוכבה במרסיי יותר משנה. הוא גם מחה על הכוונה של נציגי משרד הבריאות להחזיר את העולים החולים לתוניסיה. ׳איך ישמע נשיבה אותם מצרימה׳. החזרתם לתוניסיה הייתה בעיניו בעלת השפעה לא רק על אותה משפחה אלא על תנועת העלייה מדרום תוניסיה כולה. הדבר ׳יהיה גורם להניא לב השבט הנלהב ונכסף לארצו ולמולדתו׳(הרב משה הכהן לבן־גוריון, 9.6.1953, ג״מ/43/ג/5558/7).[ע"כ]

בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות היו אמנם מחלוקות רבות, אך במקרה הזה סברה הנהלת מחלקת העלייה שאכן הצדק היה עם משרד הבריאות. הנהלת המחלקה, שישבה בירושלים והכירה טוב יותר מדווינגר את המצוקה הקשה של מערכת הקליטה והבריאות, הכריעה בעד טובת המדינה ונגד טובת התפוצה. בפעילותו חרג דווינגר מן הכללים ומן ההנחיות המפורשות של מחלקת העלייה ׳תוך התעלמות מדעת מתוך לחץ מובן ומידת הרחמים׳. האחראי לשירות הרפואי במחלקת העלייה נפתלי בר גיורא ייצג נאמנה את העמדה שביכרה את טובת המדינה על עניינה של התפוצה. הוא הסביר לדווינגר את מצוקת הקליטה והאשפוז בארץ וטען שבגין שהותו הארוכה בתוניסיה אין הוא מודע למצב הקשה בארץ. הוא גם הבליע תובנה שחידדה את הדילמה שבין הבניין להצלה ובין התפוצה למרכז: ׳העלייה אינה באה רק משלילת הגולה אלא היא צריכה להיות ברכה לארץ^,. בגלל עלייה בלתי סלקטיבית נכנס לארץ ׳אלמנט המגביר את תמותת התינוקות מילדי הארץ כי הם תופסים מיטות […] נשים בלתי שפויות גרות באוהל עם ילדיהן והן סכנה לסביבה׳. בעיני בר גיורא העובדה שהצעירים, הבריאים והעשירים בתוניסיה לא חשבו על עלייה ביטלה את טיעוני ההצלה של דווינגר.

העולים עצמם ניסו לשכנע את קברניטי העלייה שיתירו להם לעלות. הם שלחו ממרסיי מכתבים בכתב יד ובעברית נמלצת ובהם התלוננו על תלאותיהם במחנה גרנד ארנס: ׳החיים במחנה הם בכל רע לא חומרי ולא רוחני […] החורף ממשמש ובא וכסות החורף במטען ויש שהמטען כבר הגיע לארץ. […] אין בתי ספר ואין שיעורים, אין ספריה ואין עיתונים, ההפקרות שוררת במחנה ומאן דאלים גבר׳. לדידם, דווינגר ומשרד הבריאות עמדו מאותו צד של המתרס ועל כן הם באו בטענות על עיכובם בעוד שבעבר התירו. הם ביקשו מיצחק רפאל ׳להסיר מעלינו את הכבלים ששמו עלינו משרד הבריאות׳ מאחר שהם באו באישור – אישורו של דווינגר.

הערת המחבר: עולים מתוניסיה ליצחק רפאל, 12.9.1952, שם, 86/6283. לטענתם רק 27 מתוכם היו חולים והם תמהו אם מספר כזה של חולים יכביד על המדינה עד כדי כך שיש למנוע את עלייתו, ועוד הוסיפו שכל המעוכבים במרסיי שילמו עבור נסיעתם. אם אכן כך, נראה שבמקרה הזה הסלקציה סתרה את חוק השבות, שכן בהצהרות הפומביות נאמר שהיא חלה רק על מי שהסוכנות מביאה על חשבונה – הגבלת העלאה ולא הגבלת עלייה. בהתאם לחוק השבות המדינה לא ראתה לעצמה זכות למנוע את כניסתם של יהודים שהגיעו לחופי ישראל בכוחות עצמם.[ע"כ]

לאחר יותר משנה של עיכוב במחנה המעבר במרסיי הותרה ככל הנראה עלייתם ארצה של עולים אלה. אולם העולים ששלח דווינגר, ובהם חולים בשחפת פעילה ובמחלות נוספות, הרעו את היחסים בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות.

בנובמבר 1953 מונה שמואל מרקוזה, איש משרד החוץ בעבר, למנהל משרד העלייה בתוניסיה. מרקוזה הזדהה עם מדיניות הסלקציה הרבה יותר מדווינגר, וההתנגשויות בינו לבין הממונים עליו בעניין זה היו אפסיות.

יישומה של העלייה הסלקטיבית הן במרוקו והן בתוניסיה נתקל בקשיים רבים. העלייה הסלקטיבית נגעה בעקרונות ציוניים מרכזיים, עוררה לבטים והקשתה על פעילי העלייה לבצעה ככתבה וכלשונה. זאב חקלאי, שליח העלייה במרוקו, שניסה לתמרן בין שני צרכים של המדינה: להביא עולים צעירים ובריאים רבים ככל האפשר ועם זאת למנוע עליית נזקקים, גילה שאינו יכול לרבע את המעגל. הוא הקים מנגנון בקרה וסינון מסועף ורב תחנות שפסל את רוב המועמדים לעלייה עד כדי כך שלתחנה הסופית, העלייה לישראל, הגיעו רק שליש מהם, והעלייה ממרוקו לא הגיעה למספרים המקווים.

שליח העלייה בתוניסיה עד 1953, נחום דווינגר, לא הזדהה כלל עם העקרונות שהגבילו את העלייה. ריחוקו הפיזי מהארץ ומקשיי הקליטה הביאו אותו לראות בכללי הסלקציה גזרה חיצונית שיש לנקוט את כל האמצעים לעקפה. בתווך עמדו העולים שטולטלו מגורם אחד למשנהו ושהו תקופה ארוכה מאוד במחנות מעבר בתנאים קשים.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 123–119