ארכיון יומי: 8 ביוני 2019


הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986-הציונות המזרחית

 

הציונות המזרחית

עם ד׳ימי לא די שאין לו היסטוריה, אין לו אפילו זכות להיסטוריה. שיכחה קיבוצית זו משפיעה על הכל ללא הבדל. במחקר זה בחרנו לייחד את הדיבור על יהדות המזרח בגלל מאורעות הדור הזה, שהבליטו צד זה שבבעיה.

בגלל שיכחה זו לא הובן המאבק הלאומי של ישראל לעצמאות מעולם ולא הוסבר במלוא הֶקשרוֹ ההיסטורי והגיאוגרפי. מאחר שהזכרון הקיבוצי נשאר נחלת הענף האירופי בלבד של העם היהודי, חסרים אנו ראייה כוללת של מאמצי העם בדרך לעצמאות. הוספת הממד המזרחי יהיה בה כדי להשלים את הסיפור האירופי, ובכך תתקבל תמונה שלמה יותר של התהליך ההיסטורי כולו. או־אז תופיע הציונות מלוא שיעור־קומתה האמיתי, כשאיפת הפזורה כולה לשיחרור לאומי, הגם שהצליחה למצוא ביטוי ולפעול תוך חירות רק בנקודת־מפנה אחת מסוימת בהיסטוריה, מחוץ לדאר אל־אסלאם. הנה כך נראה את תפקידו ופעילותו של הענף האירופי בציונות בפרספקטיבה היסטורית־גיאוגרפית חדשה.

העובדה שהמאבק הציוני התנהל בעיקר באירופה ובאמריקה, וכן הבורות בכל הנוגע למעמדו של הד׳ימי ולהוצאותיו(אי־בטחון, פחד ושתיקה), עודדו את נטיית הערבים לדון את הציונות לגנאי כתנועה שכל־כולה מערבית. אגב כך טושטשה המציאות המדינית־התרבותית, שאכן חייבה שתהיה התנועה מערבית בלבד. עוד בשלהי המאה הי״ט הכריז הסולטאן העות׳מאני כי לא יניח לארץ־ישראל להיעשות ״ארמניה שניה״. ברור היה שגילויים מעורפלים של לאומיות בקהילות היהודיות הדלילות והמבודדות שבממלכתו רחבת־הידיים יימחצו בחמת־זעם גדולה עוד יותר מזו שניתכה על גילויי הלאומיות הארמנית, שהיא עצמה אורגנה וחומשה על־ידי רוסיה השכנה. המאבקים עקובי־הדמים בין השלטון העות׳מאני לנתיניו הנוצרים האירופים השואפים לעצמאות לאומית, ולאחר־מכן רצח־העם שנעשה בארמנים, שיכנעו את יהודי דאר אל־אסלאם — שלמעשה היו נטולים כל הגנה של מעצמה אירופית — כי החופש יעלה להם ביוקר. לכן לא קמו יהודי המזרח כציונים פעילים לא באורח רשמי ולא בגלוי, אף שבתקופת־הביניים של הקולוניאליזם האירופי חשו עצמם בטוחים קצת יותר. המאורעות שלאחר־כך עתידים היו להדגיש עד כמה היו נוחים לפגיעה, כאשר ברוב הארצות הערביות העצמאיות נעשתה הציונות פשע חמור ביותר. אולם היו גם צורות אחרות של פעילות, מוסוות או מחתרתיות.

אמת שכמה מצדדיה של הציונות במערב — האמאנציפאציה של היהודים והמערכה נגד ההתבוללות — לא היו בנמצא במזרח ובאפריקה הצפונית. אבל ״פרשת דרייפוס״ איננה תנאי יחיד־ומיוחד להתססתן של שאיפות לשיחרור לאומי, ו״פרשה״ כגון זו ממילא היתה בגדר הנמנע במזרח, שהרי מעולם לא היה יהודי יכול לשמש כאן כקצין־מטה צבאי חשוב. יתר על כן, בארץ מוסלמית לא היה יכול להתחולל קרע מוסרי כגון זה שנתייסרה בו צרפת מחמת הרשעת־שווא של יהודי, נוצרי — או אף מוסלמי. לפיכך אין לבסס את חקר הציונות בתוך דאר אל־אסלאם על קני־מידה מערביים, וכנגד זה יש להפנותו לבדיקת היסודות ההיסטוריים והמדיניים במערכת־היחסים בין אומה לד׳ימי, על גילגוליה ושלבי התפתחותה. לפיכך לא היה שיחרורה של ארץ ד׳ימית, הכפופה לדיני הכיבוש בדרך הג׳האד, יכול לבוא אלא מחוץ לדאר אל־אסלאם — כמו שאירע במקרים אחרים, בפרט אצל הארמנים — ואכן זה היה התפקיד שמילאה יהדות אירופה ביחס לארץ־ישראל. גידולו של היישוב העברי בארץ־מולדתו העתיקה וזכויותיו לבעלות על הארץ — שנאסרה תחת השלטון הערבי־המוסלמי — אפשריים היו רק מכוחו של משטר הקאפיטולאציות. בגלל חוזים אלה שנחתמו בין הסולטאנים העות׳מאניים לממשלות אירופה, יכלו רק יהודי אירופה לגשת לשלב הזה הראשון והחיוני במאבק הציוני. מאמציו של הסולטאן לעצור את שיבת היהודים לאו־ץ־ישראל העלו חרס בחלקם, משום שעכשיו יכלו יהודי אירופה להתלונן שההגבלות או הסייגים באשר לסיוריהם או ישיבתם באו־ץ־ישראל(ובאשר לרכישת אדמות שם) הם בבחינת הפלייה דתית נגד יהודים, דבר שלא היה לו זכר בקאפיטולאציות. יהודי המזרח — בין נתינים עות׳מאניים ובין זולתם — לא יכלו להשתמש בטענה זו ותמיד נמנעה מהם הכניסה לארץ, בפרט סמוך לשלהי המאה שעברה. אכן, מעמדם השולי של ד׳ימים וההגבלות על שיבתם לאו־ץ־אבותיהם הם אשר שיוו — בתוך שאר גורמים — את האופי האירופי־בעיקרו לשלב הראשון של העלייה הציונית לארץ־ישראל. הטישטוש המתמיד של הממד המזרחי של הציונות סייע לטיפוח המיתוס שלפיו ישראל מוגדרת כמדינה קולוניאלית שמקורה מערבי — שאפילו הקמתה לא היתה אלא תגובה על תופעת הנאציזם. כך נמצאת ישראל מוגדרת במסגרת מערבית־טהורה, בניגוד לעובדות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלה. בלי לכפור אף כהוא־זה בדינאמיקה המיוחדת לציונות האירופית ובהישגיה החיוניים, אין שום דבר יכול לשנות מן העובדה שגורלה של ישראל הוכרע על־פי חוקי הג׳האד וכי עם־ישראל התנסה בכל צרותיו של לאום המנוצל, מושפל ונחשב זר ונכרי בכל מקום. יורשיו חזרו כיום לאו־ץ־אבותיהם, ומיד לאחר שהשיבו להם את עצמאותם בנו את הריסות ארצם בכוח שרידיה של אומה מדולדלת, תוך שהם יוצרים מוסדות דמוקרטיים ואחדות לאומית שהרבה מדינות בנות־זמננו יכולות להתקנא בהם. נוכח כיבוש זה של חירות המתגלם במדינת־ישראל שתיקתם של הד׳ימים היא בבחינת אנומאליה מזעזעת. העיליתות חולות־השיכחה של יהדות־המזרח מעולם לא פנו אל העמים הערביים בקריאה להכיר בזכותה של ישראל לחיי חופש וכבוד, לאחר דורי־דורות של דיכוי וניצול. מעולם לא תבעו להן מה שרשאי כל לאום ולאום לתבוע, לרבות עמים שאינם יורשיו של עבר כגון זה: את הזכות לחיי־דרור במולדת משלהם (ודבר זה אין לו ולא־כלום לאנטישמיות המערבית ולנאצים). הסיבה היא שהד׳ימי אינו יכול לחשוב במושגים של זכויות, והוא מסתפק במושגים של הכרת־טובה וסובלנות. מחלת־שיכחה היסטורית זו היא שגרמה לציונות שתתפרש כתנועה אירופית־טהורה, הגם שאין היא אלא נהר שבו מתמזגים ומתאחדים כל הזרמים של לאום שהגלות פוררתו וגזרה עליו ריסוק־אברים. בשל חסרון זה עצמו גם נמנע כל דו־שיח עם מנהיגים ערבייםA, שנוח להם לייחס את מצבם הנוכחי של הפליטים הערביים מאו־ץ־ישראל לאנטישמיות האירופית ולנאצים, בו־בזמן שהעניין הוא פועל־יוצא מטראגדיה עתיקת־ימים הרבה יותר. רק כאשר ייאותו מנהיגי הערבים להתפנות לטיפול בנושא הד׳ימי, אפשר יהיה למצוא פתרונות המכבדים את זכותו של כל אחד משני הצדדים ואת העובדות הנובעות מן ההיסטוריה.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986הציונות המזרחית-עמ' 130

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986

  1. 17. פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)

ב־7 בחודש ג׳ומאדא 1, 822 (1 ביוני 1419) זימן סולטאן מצרים (אל־מלך אל־מואיד אבו נצר) – אל־מָלךּ אל־מוּאַיֵד אבו אל־נצר שיח׳(1421-1412), סולטאן ממלוכי במצרים. את הפטריארך הנוצרי להופיע לפניו במעמד הקאדים וחכמי־דת־ודין. במעומד ספג דברי גערה ומהלומות והוטחו בו האשמות בגלל ההשפלות שסבלו המוסלמים מידי שליט האתיופים: אפילו איימו עליו להמיתו. אחרי־כן פנה אליו הממונה על השווקים של קאהיר, השיח׳ צדר אל־דין אחמד בן אל־עג׳מי, ונזף בו בגלל התרשלותם של הנוצרים בקיום החוקים הנוגעים לשפלותם וביזוים בלבושם (המיוחד) ובחזותם. אחרי דיון ממושך (בין חכמי דת ודין לבין הסולטאן) בנושא זה, הוחלט כי לא ישמש אף אחד מן הכופרים האלה בכהונה ממשלתית, גם לא אצל איש מן האמידים, גם לא יימלטו מן האמצעים שננקטו כדי להשאירם במצב של השפלה. או־אז זימן אליו הסולטאן את אל־אכּרם פַדַאיִל הנוצרי, מזכירו של הווזיר, שהוחזק במאסר ימים אחדים; הלקו אותו בשוטים, הפשיטו את בגדיו ממנו והוליכוהו בחרפה בחוצות קאהיר בנוכחות הממונה על השווקים, שקרא ואמר: ״זה שכרם של נוצרים העובדים בלשכות הממשלה!״ אחרי ביזויו ברבים שבו והשליכוהו לכלא. כה היטיב הסולטאן להגשים את האמצעים האלה עד שלא נמצאו עוד נוצרים המשמשים את הרשות. הם נאלצו להישאר בביתם, לצמצם את נפח צניפיהם ולהצר את שרווליהם, וכיוצא בהם היהודים. כולם נמנעו מלרכוב על חמורים בתוך קאהיר אך כשיצאו מקאהיר רכבו על חמורים רכיבת צד (בלבד). קצת מן הנוצרים עשו ככל אשר יכלו(לבטל את הגזירות ולשוב לעיסוקיהם) אולם כאשר לא עלה הדבר בידם החליטו כמה מהם להופיע כלפי חוץ כמוסלמים.

אבן תגריבירדי(נפ׳ 1469), אצל פאניאן, ״ערבו־יודאיקה״

הערות המחברת– שרוולים רחבים היו סימן לגדולה ולכבוד. היהודים והנוצרים חייבים היו ללבוש בגדים עם שרוולים צרים כאחד מסימני ההשפלה שלהם בציבור.

[1] רכיבת־צד (כמנהג נשים) היתה סימן השפלה ליהודים ונוצרים שלא היו רשאים לרכוב על הבהמה בפישוק־רגליים.

  1. 18. בוז ושבח לד׳ימים

אל־מע׳ילי(נפ׳ 1504) גילה קשי־עורף נחוש בתמכו בטוב ובאסרו על הרע. סבור היה שהיהודים (יקללם אללה) שוב אינם נהנים מן המעמד של מיעוט מוגן(דימה); מעמד זה בוטל עתה בגלל חיבורם עם המעמד השליט המוסלמי. השתתפות מעין זו במימשל נוגדת את ההשפלה והבוז המתלווים לתשלום הג׳זיה. די בכך שאחד (או קבוצה) מתוכם יפרצו גדר ומיד יישלל מכולם. (חכמנו) פסק כי דין הוא לשפוך דמם של יהודים ולבוז את רכושם, והוא גרס כי מצות דיכוים דוחקת יותר מזו של דיכוי כל יתר הכופרים. הוא כתב ספר על נושא זה, וספרו כולל כמה וכמה פרקים שעוררו אי־הסכמה מצד רוב חכמי־המשפט של זמנו ובכללם השיח׳ אבן־זכרי ו(אישים דגולים) אחרים. התפתח ויכוח גדול. החיבור הגיע לפס הבירה ושם הרבו חכמי דת ודין לעיין בו. היו שהביעו שאט־נפש והיו שהגיבו על־פי הצדק והיושר. (עמ׳ 807-806)

אבן־עסכר (נפ׳ 1578), דַוְחֵת אל־נַצְר, אצל וַאיְדה, ״כתב פולמוס״

אחמד אבּן־זכּרי, משפטן מוסלמי(נפ׳ 1500).

דיני־הכשרות היהודיים

אם נבוא לדון ברזיהם של דיני־הכשרות שתיקן להם משה [ליהודים] או לנתח את חגיהם ואת המצוות שציווה להם נביאם ואת רזי־האלוהות הגדולים שבהם, חוששים אנו שהנבערים יילכו שולל ויעזבו את אמונתנו משום שאינם בקיאים ברזיה. לפיכך נימנע מלגלות את סודות יראת־השמיים של עם־הספר ונדבר על מה שלמעלה מהם, כלומר רזי הדת המוסלמית… והרי דת מוחמר היא המושלמת ביותר, ואומתו האצילה ביותר. (עמ׳ 127)

אל־ג׳ילי(המאה ה־15)

שתיקתם והגנתם של הד׳ימים(המאה ה־16)

צא ולמד באיזו צניעות הם [הד׳ימים] מתנהגים במעמדם של פחותי־עם וראית שנימוסיהם מעולים ונאצלים מנימוסיהם של רוב העולמא. לא ייעלבו אם לא יפנו להם מקום בבואם אל קהל. אם מים יתנו להם לשתות אשר גואלו בידי ילדים, עבדים או פושטי־יד, לא יזוזו משלוות־נפשם ולא עוד אלא יראו עצמם בחינת עלובים שבבריות. כאשר יורשו להיספח לקהל־עצרת יראו בזאת חסד. הם מתיישבים בהשפלת ראש, מלאים מורך־לב, בבקשם את אללה שיסתיר את עוולתם מן הנוכחים.

וכי לא אלו סגולותיו האמיתיות של תלמיד־חכם, שהרי אם אין הדעת מוסיפה ענוָה לבעליה הרי רעל בה

אל־שעראני (נפ׳ 1563), אל־בחר (כת״י ערבי 1000 ספריית אוניב׳ קמבריג׳)

קיבלנו עלינו שלא יָרע אף אחד מחברינו לד׳ימי — ודאי לא למוסלמי — בפרט אם הוא אומר את תפילותיו ומתוך כך הוא נמצא בחסותו(ד׳ימה) של אללה. כי המרע למי שאמר את תפילותיו הריהו כביכול כמי שמבזה את חסות אללה חס־ושלום. הישמר לך מלפגוע בו לרעה, אולם אם יהיה הוא האיש המרע לך ראשונה, נוכל לומר כי מי שתוקף אותך חובה עליך להשיב לו מידה כנגד מידה, אבל מוטב להאריך רוח בעבור [יושב־מרומים] הפורש חסותו עליו. אם יודיעך שליט כי אדם מסוים היה בחסותו משך פו־ק־זמן מסוים, כלום הלא תימנע מלהרע לו ולא עוד אלא אף תכבדהו? כך יש לנהוג במשרתו של אללה. (עמ׳ 70 א)

אל־שעראני, אל־בחר (כת״י ערבי 1000, ספריית אוניב׳ קמבריג׳)

 

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 –עמ'

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן ותהליך קליטתה בארץ ישראל עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

"חלוצי המזרח" ראו את תפקידם כקבוצת לחץ לקידום עניינם של בני עדות המזרח בתחומים שונים ואין הם מדברים על נטילת תפקידים וביצוע בעצמם. בתזכיר אשר הגיש לקונגרס הציוני ה-13 הם דורשים, שעבודת החינוך ותעמולה, רחבה ומיוחדת, תעשה על ידידי ההסתדרות הציונית, בתפוצות קהילות המזרח. כמו כן דורשים שההסתדרות הציונית תפנה יותר רשיונות עליה לארצות המזרח, תקים נקודות התיישבות המיועדות מראש ליהודי המזרח וכן שבכל עבודה אשר תעשה על ידי ההנהלה הציונית או באמצעותה יובטח מקום למספר מסוים של עולי המזרח.

ייצוגם של עדות המזרח במוסדות הלאומיים…על הפרק במספר הזדמנויות. בראשית שנת 1922 הייתה אמורה להתכנס אסיפת נבחרים בירושלים למושבה השני. החרדים הודיעו כי יחרימו את האסיפה ובעקבותיהם גם נציג הספרדים הודיעו על החרמה. בישיבה שהתקיימה בין חברי נשיאות הוועד הלאומי לצירי הספרדים הושמעו טענות הדדיות, אולם לבסוף הגיעו לידי סיכומים חיוביים והחרמה בוטלה.

ש. לופו נשיא אסיפת הצירים הספרדיים דרש לבחור מקרבם חבר לנשיאות הוועד הלאומי ומזכיר מיוחד הרב יואסף לוי טען כי הזמן לכינוס האסיפה אינו טוב מפני שהחרדים אינם הולכים למושב השני וכל עוד שהאגף הימני ( דגש שלי) חסר באסיפה לא יוכלו הספרדים להשתבץ. הרב ידידיה ברוך מעיר כי בלי יסוד מאשימים את הספרדים כי "הם יראים מפני המיסים ומפני סכסוכים התרעומת היא שאין בקרב ועד הצירים אנשים היכולים לדבר בשם הספרדים".  החבר א.בלומנפלד קובע " אנו לא רק לא מאוחדים. איננו גם עם, כי אם עמים שונים, עם ספרדי, עם אשכנזי, עם גיורגי, עם מערבי. ומי יודע אם כעבור זמן נוכל לתקן מה שהכניס לתוכנו ההרס על ידי הפרודים האלה ? ואילו החבר יוסף מיוחס טוען :" הספרדים יודעים מה זה ארגון. עדתנו מאורגנת ומאוחדת ואינה נפרדת לכתות ומפלגים. אולם הם מחאו (שגיאה במקור) נגד אי היושר ביחס אליהם מד הועד הלאומי ומשום זה התחילה אצלם התסיסה…."

בבחירות לועד העיר ירושלים שהתקיימו בשנת 1923, חזרה שוב הפרשה של ויכוחים והחרמות, אולם לבסוף התקיימו הבחירות והשתתפו בהם כ-3000 (מתוך (7000) בעלי זכות בחירה. בעל המאמר העיתון "העולם" המתאר את הבחירות כותב : " נפרץ פרץ גדול בחומות יריחו-בקבוצות המזרחים: הספרדים, המרוקנים (שגיאה במקור), הפרסים, וכיוצא בהם, גם פרנסיהם של קבוצים אלה נגררו אחרי המסכסכים ממשרד הרבנות…אבל כנגד פרנסים אלה יצאו "חלוצי המזרח", אגודים צעירים בעיקרם מקרב הספרדים, השואפים לתחייה ולאיחוד בין העדות השונות.
"חלוצי המזרח", בניגוד לאבות, לזקנים, הגיעו לידי בגרות ציבורית והם יודעים מה זו חובה לאומית ומה זו משמעת.

צעירים אלה סייעו בידי ועד העיר. אגב ניתנה על ידי כך תשובה לנרגנים שבקרב הספרדים והמזרחים בכלל, שאין פוסקים מלהונות אותנו האשכנזים, שאנו ממעטים את דמותם של המזרחיים, שאנו מזלזלים בהם וכו'….שום חלק מן האשכנזים אין עינם צרה בכבוש גדול זה שכבשו להם המזרחיים"

הפילוג שנוצר בארץ בין הספרדים לאשכנזים נוצל על גם ידי הערבים במאבקם בציונות. בחודש אוגוסט 1921 פורסמה ידיעה (שלא מצאתי את הציטטה, אלא רק התייחסות אליה) ולפיה אומר מר רמונד מאנקרה-הנשיא הקודם של הקהילות היהודיות בצרפת- כי קיבל מיהודים ספרדים בארץ ישראל המתנגדים לעליה יהודית לארץ.

בעקבות ידיעה זו מתפרסמת תגובתם של "חלוצי המזרח": " ועד הסתדרות הצעירים הספרדים (צעירי המזרח) בישיבתו האחרונה דן בדבר ההצעה הבלתי נכונה שבאה בעתונות, כי היהודים הספרדים בארץ הם על צידה של המשלחת הערבית והחליט לשלוח להסתדרות הציונית בלונדון מברק למחות בו בכל תוקף נגד ידיעה זו להודיע כי היהדות הספרדית היא בהסכמה גמורה עם כל היהדות הארצישראלית בדרישתה להוציא לםפועל את ההבטחות שניתנו ל יצירת הבית הלאומי העברי בארץ ישראל"

תגובה דומה פורסמה גם על ידי ועד הספרדים. מספר ימים אחר כך.

כחודש לאחר מכן, בספטמבר 1921, מתפרסמת ההודעה הבאה : עד היכן מגעת השנאה וההמצאה הדמיונית של העתונות הערבית יוכיח לנו קטע זה הלקוח מן "הפלסטין". נודע לנו ממקור נאמן, שהיהודים הספרדים בירושלים הכינו כבר ספר נגד הציונות שבו הם מאשימים את מנהיגיה ותומכים בכפירה בדת, ועוד האשמות אחרות המראות על הניגוד החזק שבין שני הצדדים, אולם הציונים עלה בידם להשתיק אותם ולקנות מהם את הספר וגם להמריץ אותם שישלחו את הטלגרמה של מחא5ה, שהזכרנו בגליון הקודם.

בסוף שנת 1921 התפוצצה בארץ פשת היהודי התימנח עובדיה נחום. אדם זה רצה לבנות בית ופנה לקבלן ערבי. פועלים יהודים חסריט עבודה מנעו מהקבלן לךעבוד ואז פנה עובדיה נחום לועד הערבי כדי לקבל את הגנתו. עדת התימנים נידתה אותו משורותיה ובסיום הידיעה נכתב: אנו יודעים כי בהתעורר תנועת המדניות הציונית בארץ ישראל היו עוד בתחילה ערבים תמימים שהאמינו כי היהודים הספרדים יתאחדו עמהם להתנגד לנו. בחיפה היה הדבר. ראשי הערבים באו אל ראשי הספרדים ואמרו: עמנו היו, הן דומים אתם לנו יותר מאשר לאשכנזים. אתם יודעים כמונו ןמתנהגים כמונו לפי נימוסי המקום. מולים ? אנו כמוכם ולשונכם ערבית כמונו…רוח אחד לכולנו. ולמה תעזבונו ותנודו על האשכנזים לחיכם? כה הייתה השלון הערבית והנסיון לא הצליח. כמובן.

נסיונם של הערבים נכשל אולם יחסם של המוסדות הלאומיים ליהודים בני עדות המזרח, בין שהיה מכוון ובין אם לאו, הביא להתארגנויות פוליטיות על רקע עדתי.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר