אל עולם שאבד-חלק שני- בן החן, אבי החן ובת החן-רשם: יחיא פרץ-סיפר: איסאן אלבז

שם הסיפור: בן החן, אבי החן ובת החן

רשם: יחיא פרץ

סיפר: איסאן אלבז

(קרוב משפחה)

היֹה היה פעם עשיר בארץ מרוקו, ולעשיר הזה בן יחיד, וכשקרבו ימיו למות, קרא לבנו ואמר לו: "בני, אל נא תישא אישה אלא אם יהיו בה יופי וצניעות." זכר הבן את מצוותו ולאחר שהלה נפטר, החל בחיפושיו אחר האישה שיש בה יופי וצניעות. הוא שלח שליחים לכל קצות ארצו. אך במקום שמצאו יופי לא מצאו צניעות, ובמקום שמצאו צניעות לא מצאו יופי. החליט הבן לחפש את האישה בארץ אחרת. לקח

עמו כסף רב, עבדים והלך. הלכו ימים רבים עד שהגיעו לשערי עיר אחת. החליט הבן, שנקרא "בן החן", לחנות לפני העיר. הקים אוהל ענק והציב את עבדיו שומרים לפני האוהל. אמר לכמה מעבדיו: "היכנסו לעיר, וראו אם יש נערה אשר יש בה יופי וצניעות." הלכו העבדים לעיר, והנה הם רואים שהתושבים הולכים נרגזים ומתלחשים ביניהם. שבו אליו העבדים ואמרו לו: – אדוני, תושבי העיר נרגזים מאד ומתלחשים ביניהם, ואין אנו יודעים מה פשר הדבר.

אמר להם בן החן: – לכו שמעו מה הדבר שעליו הם מדברים. הלך אחד העבדים התיישב בין קבוצת אנשים ושמעם אומרים: היום יצא דינו של אבי החן למות. אבל המלך הכריז שכל מי שיביא זהב עשר פעמים ממשקלו יציל אותו ממוות. שמע זאת העבד ורץ אל אדונו. אמר לו: – אדוני עומדים להוציא אדם בשם אבן החן להורג. אבל אפשר להציל רק אם יביאו כמות של זהב שתהיה פי עשר ממשקלו.

החליט בן החן להציל את אבי החן. הלך אל המלך ואמר לו: "אדוני המלך, הריני מוכן להציל את אבי החן."

שקל לו זהב פי עשר ממשקל אבי החן. שחרר המלך את אבי החן. הלך בן החן לדרכו, ואילו אבי החן אף הוא הלך לדרכו בלי להחליף עם מצילו אפילו מילה אחת. לאחר מכן חשב בלבו אבי החן: "מוזר הדבר, איש זה הציל אותי ממוות ולא החליף עמי אפילו מילה אחת, ואף אני לא דברתי עמו גם כן, אלך אליו, ואראה מה מעשיו ומה מטרתו בבואו למדינה זו."

לקח את חרבו והלך אל אוהלו של בן החן, שעליו הוצבו שומרים רבים. אך הוא הצליח להתחמק ולהיכנס אל האוהל. באוהל ישן בן החן שינה עמוקה. ישב אבי החן לידו ושם את חרבו על אפו של בן החן. משהתעורר נבהל למראה החרב שעל פניו. אמר לו אבי החן: "מישהו רע יבוא עליו הרע."

ענה לו בן החן: "איך זה יכול להיות, אני היום הצלתי איש ממוות, ולא עשיתי רע לאיש.

ענה לו אבי החן: "אכן, אותי הצלת, ועתה אמור מה חפצך וייעשה.

אמר לו בן החן: "אני מחפש אישה שיהיו בה גם יופי וגם צניעות ועדיין לא מצאתי. אמר לו אבי החן: "רק בגלל אישה שיש בה יופי וצניעות כמעט הוציאו אותי להורג. בת המלך יש בה יופי וצניעות. אך היא יושבת מאחורי שבע דלתות, וליד כל דלת עומדים שומרים, ואע"פ שאני מאוהב בה, חי אלוהים, אני אוות לך, ולך היא תהיה. אך הכן למעני נאד מים, יין, ראשי פרים ובשר – ונלך. בוא נתחפש לשואב׳ מים.

התחפשו לשואבי-מים ולקחו עמם סמים משכרים, יין, מים ובשר. הגיע עד פתח ההרמון,

ואז החל אבי החן לצעוק: "שואב מים מסכן, מי ייתן לו מקלט לילה?

קראו לו שומרי הארמון: "בוא נא ,איש עני, ושב אתנו אתה ובנך."

בא שואב המים המדומה, ישב עמם, הוציא את היין והחל להשקותם. ומשראה שהם שיכורים נתן לכל איש מהם כוס מים שלתוכה מסך סם משכר, וכהרף עין נפלו הלומים משינה.

אמר אבי החן לבן החן: "הישאר כאן עד הבוקר. אם לא אבוא דע שמתי."

הלך אבי החן, פגש בכלבים וזרק להם בשר, ועבר פגש בענקים וזרק להם ראשי פרים, וכך עד שהגיע לשומר ששמר על הדלת. הוא היה שקוע בתרדמה עמוקה. לקח את המפתח מתוך ידו ופתח את הדלת. כשנכנס עמד נדהם רגע. יופייה של בת המלך סינוור אותו. הוא העיר אותה ואמר לה: "הגעתי אלייך."

אמרה לו: " אם כך, שא אותי לאשה.

אמר לה: – לא אני, אני רק שליח, ומחר יבוא אדוני לחדרך, והוא יישא אותך לאישה. אחר

כך יצא האיש וחזר אל בן החן.

בבוקר בירכו את השומרים לשלום והלכו. בערב שבו שוב עם המשקאות, סמים ובשר כמו בלילה הקודם. בן החן נכנס דרך הדלתות והגיע לחדרה של הנסיכה. אך ראתה אותו, נדהמה כי רב יופיו, ואף בפיו לא היו מילים, כי רב יופייה.

אמר לה: – רצוני לשאת אותך לאשה.

אמרה לו: – "אני מסכימה."

אמר לה בן החן: "אבל אני צריך סימנים שהייתי כאן בחדרך."

אמרה לו: " קח את הצמיד שלי והוא יהיה אות לאבי."

אמר לה: "אקח את הצמיד, אך אביך יכול לומר שהצורף שעשה את הצמיד שלך יעשה

צמיד הדומה לו."

אמרה לו: – "קח את נעלי הימנית כסימן בעיני אבי".

אמר לה: "לא, נעלך אינה מספקת, כי רבים הסנדלרים שיעשו כנעלך."

אמרה לו: "אם כך, קח את הכתובה של אבי. היא אחת ויחידה, ואין שנייה לה."

ענה לה: "אכן, זאת אות."

לקח את הכתובה, יצא מחדרה. שם את המפתחות בידיו של השד וחזר חזרה. אמר לאבי

החן: "לקחתי סימנים, בוא נלך" והסתלקו להם.

הלכו אל המלך. אמר בן החן: – רוצה אני לשאת את בתך לאישה.

אמר לו המלך: "בני יודע אתה את התנאי. אם לא תיכנס לחדרה, הרי תוצא להורג, או תשקול עצמך עשר פעמים בזהב. מדוע תכניס ראשך ללוע האריה, כשרק לפני ימים אחדים הצלת אדם ממיתה?

אמר לו בן החן: "הריני חותם לך."

אמר לו המלך: "רוצה אני שתביא לי סימנים שהיית בחדרה של בתי. אתן לך כשבועיים. אם עד אז לא תביא סימנים, אוציא אותך להורג, אם לא תשקול עצמך עשר פעמים בזהב. קיבל עליו בן החן את התנאים והלך לאוהלו. ערך הוא ואב החן סעודה כיד המלך ולא היה קץ לשמחתם. כעבור שבועיים הלך בן החן אל המלך.

אמר לו המלך: "הראה לנו את הראיות שהבאת מחדרה של בתי."

הוציא בן החן את צמידה של הנסיכה מכיסו ונתנו למלך.

אמר לו: "זהו צמידה של בתך."

התבונן המלך בצמיד מסרו לווזיר ושאל: "מה דעתך הווזיר?"

עתה התבונן בו הווזיר ומסרו לקאדי, שהוא השופט, ושאל: "מה דעתך , הקאדי?

הניד הווזיר בראשו לאות שלילה וענה: "אין זו הוכחה, מי שעשה את צמידה של בת אדונינו

יכול לעשות אף צמיד זה.

"אבל יכולים אתם ללכת לחדרה של הנסיכה ולשאלה." – אמר בן-החן.

"אין איש שיעשה זאת. " – ענה הקאדי .

"יש לי ראיה אחרת" והראה להם את נעלה של בת המלך.

ענה הווזיר: "אף זו אינה ראיה, רבים הסנדלרים שיכולים לעשות כנעל זו."

– יש לך עוד הוכחות? – שאל המלך.

– יש ויש אדוני. – והראה להם את הכתובה של המלך.

ראה זאת המלך ולא היה בפיו מענה. מסר את הכתובה לווזיר. ראה זאת הווזיר ונשקה, אף הקאדי עשה כך. ולא היתה למלך ברירה אלא לתת את בתו לבן החן לאישה. החתונה

ארכה ארבעים יום וארבעים לילה וכעבור זמן זה אמר המלך לבן החן: "את כלתך ניתן לך

בתוך תיבה, ואל נא תפתח את התיבה עד שתגיע למקום מגוריך."

ליווה אבי החן את בן החן עד מחצית הדרך ואחר אמר לו: "אחי, עלי לשוב, אך עשה נא לי

טובה, ואל תפתח את התיבה."

משהלך אבי החן, חשב בן החן: אולי רימו אותי ושמו לי בתיבה אישה אחרת? – פתח את התיבה וכהרף עין הופיע ענק וחטפה. התחיל להתייפח והזעיק את אבי החן וסיפר לו הכל.

אמר לו אבי החן: "אני הולך לחפש את אשתך, ואם לא אשוב כעבור שנה דע שאינני

בחיים." – והלך.

לקח אבי החן את סוסו האביר ואת חרבו ורכב מארץ לארץ לחפש את מקום מגוריו של הענק. כעבור ימים רבים מצא את ארצו של הענק שחטף את בת המלך. ולענק הזה היו מנהגים משונים. חוטף היה נשים רבות והיה מצווה לשאת על גבן את רועה עדריו עד שהיה נרדם. לאחר תקופה קצרה היה הורגן כיוון שהן לא עמדו במשימה.

פגש אבי החן את רועה עדריו של הענק ושאלו: – האם הביא הענק איזו נערה חדשה?

ענה לו הרועה: – כן נערה יפיפייה.

אמר לו אבי החן: "תעשה לי טובה. רוצה אני להילחם בענק, ואם אנצח, את כל רכושו אתן

לך. תן לי למספר ימים את בגדיך, ואהיה לרועה במקומך."

הסכים הרועה ואמר לו: "כשהענק יבוא ויבקש ממך כבשה שמנה, תן לו אחת רזה, ואם יבקש אחת רזה תן לו אחת שמנה. לאחר מכן אחוז בזנבו של איל זה, והוא יביא אותך עד ביתי. לאחר מכן תבוא אליך הנערה זו, ואתה חייב לתת לה לשרתך. וכך יום יום. נתן לו הרועה את בגדיו והלך. בא הענק בסופות וברעמים וצעק: "הרועה, את הכבשה השמנה!" הגיש לו אבי החן כבשה דקה. אמר לו הענק: – "הרועה, הב לי כבשה רזה!" הושיט אבי החן כבשה שמנה. הלך הענק, אחז הרועה בזנבו של האיל והלך לביתו של הרועה. לאחר מכן באה הנסיכה הכירה אותו. אמר לה: "באתי לחלצך, ועתה שמעי: הערב כשתלכי אל

הענק, שאלי אותו איה נשמתו ואני כבר אהרוג אותו."

ואכן באותו ערב החלה הנסיכה לצחוק עם הענק. סיפרה לו ספורים. השתומם הענק, כיוון שעוד לא היתה אישה שדיברה אליו. שמח נתן לו חביות יין לשתות ושאלה אותו: "אמור לי

איה נשמתך?"

אמר לה: "אין פשוט מזה – תגזרי אותי לגזרים."

גזרה אותו לחלקים קטנים ופיזרה אותם, אך הענק לא מת. החלקים שבו והתאחדו והיו לאחד.

שאל אותה: "מדוע גזרת אותי?"

ענתה לו: "אך חלמת החלום." והאמין לה.

ויום יום שאלה אותו על מקום נשמתו. לבסוף ענה לה: "נשמתי נמצאת בתוך שערה, והשערה נמצאת בתוך ביצה, והביצה נמצאת בבטנה של בת יענה, ובת היענה נמצאת תחת אריח, ומעל לאריח יש באר מים, ועל הבאר שומר אחי הענק.

שמעה זאת בת המלך וסיפרה זאת לאבי החן. לקח את בגדיו מן הרועה ויצא לדרך. ימים רבים חיפש עד שמצא את הבאר המבוקשת. לפתע הוא ראה שם אוהל ענק. נכנס אל האוהל ומצא שור טבוח ולידו נערה בוכייה. שאל אותה: "מי את"?

ענתה לו: – אני בתו של מלך העיר. על הבאר הזו שומר ענק, וכל שנה הוא דורש נערה, ואם לא נותנים לו אותה הוא מפסיק את זרם המים לעיר. כיום הגיע תורי. אמר לה: " אל תפחדי, אישן מעט עד בוא הענק, אך משיבוא העירי אותי. שם ראשו על ברכה ונרדם. עוד הוא ישן, והנה נשמעה סופת רעמים. ידעה הנערה שהענק מתקרב. אך לא העירה את אבי החן והחלה בוכה. נפלה דמעה על לחיו. הוא התעורר וראה את הענק. שלף את חרבו וכרת לו ששה מראשיו. התחנן הענק לבל יכרות לו את ראשו השביעי, אך אבי החן לא שעה לתחנוניו וכרת לו את הראש השביעי. כרת את לשונות הראשים, המליחם והחביאם בכיסו.

למחרת בבוקר כשבאו עבדי המלך לאסוף את העצמות שנותרו מבת המלך ראו לתדהמתם והנה היא בריאה ושלמה. קפץ ראש העבדים, לקח את ראשו של הענק והכריז: "אני הרגתי את הענק, אני אשא את בת המלך לאישה. העיר קיבלה אותו בתרועות, ולא הועיל לה בכייה של בת המלך וטענותיה שהעבד לא המית את הענק. ביום החתונה עשו מרוץ. הופיע פרש זר. חטף את כובעו של ראש העבדים וברח. וכך עשה מספר פעמים.

המלך ציווה לתופש אותו, וכשתפשו אותו, שאלו אותו: "מדוע אתה מכה את גיסו של המלך

וגיבור העיר ועושה ממנו צחוק?

ענה אבי החן: "הוא לא ראוי לכבוד זה. האם לכל ראש יש לשון?

ענה המלך: – כן.

"אם כן מדוע לראשי הענק אין לשון?" – בדקו ומצאו שלענק חסרים הלשונות.

"הנה הם, אני הוא שהרגתי את הענק, ועתה מבקש אני מכם טובה. רצוני שתרוקנו את

הבאר.

ואכן הם רוקנו את הבאר. הוא הרים את האריח, הוציא את בת היענה שהייתה מתחת לאריח, לחץ על בטנה ואכן מאחוריה יצאה ביצה, שבר את הביצה ומשם יצאה שערה. התחיל קורע את השערה ולאחר שקרע את השערה מת הענק. חזר אבי החן אל העיר ושם נשא את בת המלך לאישה ולקחה עמו. חזר אל עירו של הענק. לקח את אשת חברו ושיחרר את כל הנשים הכלואות שם. וכעבור זמן מה חזר לעיר שבה ישב בן החן ונתן לו את אשתו. ומאז כרתו ברית ידידות.

ולבן החן נולד בן. בא אליו אבי החן ואמר לו: – אחי, חולה אני מחלה אנושה והרופאים אמרו

שאוכל להירפא רק אם אאמץ ילד – התתן לי את ילדך?

אמר לו בן החן: – קח את ילדי. – וכשנולד בן שני לבן החן חזר אבי החן וביקש את הבן השני, וכך היה עם הילד השלישי. כעבור שנים רבות קרא אבי החן לבן החן לביתו. הוא הזמינו לבר מצוה של בניו. ומשחגגו

הבנים את החג, בכתה אשת בן החן וחשבה: "לו נשארו ילדיי אף הם היו מגיעים לבר מצווה."

ניגש אליהם אבי החן בחיוך ואמר להם: "אל נא תתעצבו על לבכם, אלה בניכם, ורק רציתי לראות האם אתה באמת ידיד אמת אם לאו, ועתה קחו אותם ושמחו."

ומאז חיו יחדיו עד סוף ימיהם.__

אל עולם שאבד-חלק שני- בן החן, אבי החן ובת החן*רשם: יחיא פרץ-סיפר: איסאן אלבז