קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

 

מלבושי הנשים אָפייניים עוד יותר : חולצה ששרווליה תפוּחִים, מחשוף רבוע, מעוטרת בשפע תחרים של ואלנסיה או ברקמה אנגלית, סרוואל או מכנסיים שופעים מאריגי כותן, מוחלקים במותניים ומהודקים בקרסוליים, מגיל מסוים והלאה נוטשת הנערה את החולצה ולובשת אפודה ארוכת שרוולים בצבעים עזים, אדום ירוק , שחום כברונזה. הלבנים גם הם אינן ידועים, בייחוד בדרום, להוציא את חזיית האישה העשויה בדי צמר ססגוניים. ברחוב מתקשטת האישה הצעירה בפוּטה, או פיסת משי או כותן המפוספס פסים נוצצים, המכסה ומבליטה את חמוקי ירכיה. סוודר של כותן או של משי רקום זהב עוטר את פניה ומסתיר כליל את בלורית השיער, הנחשבת ערוה באישה. כיסוי הראש לראווה הוא הכּוֹפיה המפוארת הרקומה זהב ומקושטת פנינים, זהב וכסף, כעטרת מלכות ממש.

נעלי בית דקות גבוהות עקב וכפכפים כבדים מֹשַׁוִים יפעה מקראית להילוכה, גם אין היא יוצאת אלא כשהיא עטופה איק עצום של משי או של קשמיר ההופך את האישה או הנערה למאדונה קלאסית. תאג'ורי מתאר לנו את הכּסווַה כּבירה, לבוש הכּלה הלבן והמפואר המעוטר רקמות, ושנצים.

הכתף אפודה של קטיפה רקומת זהב, אל-גמבאז, בית חזה קטן של קטיפה שסרטים של זהב מבליטים אותו, ולו מחשוף רחב מאוד, אל-כּמאס צמירה, שרוולים שופעים כצעיפים מעשה משי רקום, המורכבים מצד אחד על אמצע הזרוע והקצה השני שלהם עוטף את הכתפים וחלק מן הגב. הזלטילה, חצאית רחבה של קטיפה העמוסה סרטים של זהב. המדאמה, אבנט של קטיפה מרוקם זהב ופנינים, ולבסוף אל-ח'מאר, עטרה עמוסה זהב, כסף, אזמרגדים, פנינים ואבני אודם. כאן לפנינו מזרח בכל הדרו, שרישומו היה עמוק עוד יותר אם נכננס אדם ביום שבת או מועד לבית הכנסת בו כל הגברים עוטים, מראש ועד כף רגל, בורונס לבן ומהודר.

הביטוי הגרוני המובהק של העברית, קצב מזמורי התפילה הקרובים כל כך לתפילה הגיגוריאנית מלפני שנת אלף לספירה, הכוח החודר שמפיק אדם השקוע כולו במלות התפילה, הרגשת נועם הנאצלת מדלותה המופלגת של המסגרת, המזכירה בהרבה והרבה בחינות את המסגד, לפעמים אפילו הרישול בהליכות, יחס הקרבה המפתיע הזה במעמד השכינה, כל אלה נושאים אותך אל המזרח, המקום שלא השתנה כמעט מאז נדודי אברהם או ויכוחי התלמוד.

בלשון הדיבור הוחלפה הארמית מלפני אלפיים שנה בניב אחר, שמי אף הוא, הערבית היהודית.

ההרגשה שעלינו לעזוב את מערכת ההתייחסות הרגילה של מחשבתנו, כדי לדון את המציאות של העולם הזה, מתחזקת כשאנו נותנים דעתנו על תולדותיהן והליכותיהן של הקהילות, בהן אנו עוסקים. רואים אנו איך מלכתחילה נשארו אלו קרובות מאוד למקורותיהן.

ארץ ישראל היא ממשות סמוכה, המוכרת מתוך תאוריהם המדויקים של נוסעים או עולי רגל. תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו שכנו בדרך שהוליכה את הנוסעים מבבל או בבגדאד לספרד, הישיבות של קירואן, תוניס, תהארה, טלמסאן או פאס קיימו קשרי קבע עם חכמי סורא ופומפדיתא, אלו ישיבות בבל, שבהן נוצר התלמוד עם חכמי ירושלים, ולימים, כפי שעוד נראה, עם חכמי צפת.

בשלב מאוחר יותר חדר התלמוד למגרב. אולי יותר מאשר באירופה, נתקבל כאן ונלמד כמציאות חיה. באקלים דומה לזה שבו צמח. בשום מקום לא הייתה נתקל אצל יהודי המגרב בהתקשחות או בהסתיידות עורקים נוכח הנושא הקפוא, שההערצה אליו גוברת ככל שחשים בתלישותו מן המציאות.

בעיני הילד הרי אברהם ההולך לחרן או אל הר המוריה הוא האב, שאותו הוא ארואה רוכב יום יום על אתונו. הלל או רבן גמליאל, המרביץ תורה בתלמידיו, הרי זה הרב של הכפר, אותו לבוש, אותן הליכות, וחוסר ההיגיון של השליט המוסלמי, בסופו של חשבון, אינו חמור יותר מזה של המצרי בימי קדם.

ההמשכיות בין העולם התנ"כי ליהדות המסורתית של המגרב לא היה בה ספק. שום תהום לא הפרידה ביניהם כל עוד לא חגגו ההשפעות החדשות את ניצחונן.

בבית הספר העמידו הרבנים הגדולים של יהדות צפון אפריקה שלשלת ארוכה של פוסקי הלכות שבנציגיה יכול הייתה לפגוש כמעט בכל המרכזים היהודיים של אפריקה הצפונית, ובעיקר במרוקו. עולם זה עתיר תרבות נעלם היה כמעט לגמרי מעיני המשקיף הנחפז לדרכו או הלקוי בידיעותיו.

אבל מי יכול היה לעקוב בארמית אחר הפלפול של דף גמרא מופתע היה לפגוש, אפילו בעומק נאות המדבר של הסאהרה, בחכמים השוחים בנקל בית התלמוד הבבלי, במפרשים ובמפרשי המפרשים, ספרות שלמה ועצומה שלעתים קרובות מאוד שוב לא היה בה דבר נסתר מהם.

רבנים הרבה, בפרט במרוקו, היו מקיימים לשכות ייעוץ ממש בענייני הלכה. מכל קצות האזור שאליו הייתה השפעתם מגעת באים היו לשאול בעצתם, לפעמים מכל רחבי צפון אפריקה, לאחדים מהם יצאו מוניטין גם מחוץ למגרב, מישראל, מאירופה, ולפעמים מאמריקה, היו פונים אליהם לשאול דעתם.

דיני התלמוד אינם מותרות של מלומדים אלא הם ממלאים תפקיד חיוני בחברה היהודית המסורתית, גם זו מתכונותיה של יהדות המזרח שלא הבדילה בין קודש לחול. התגלות האלוהים, היא התורה, הייתה קובעת את חיי היומיום של היחיד ושל הציבור עד לפרטי פרטיהם.

 צריך היה לעיין בתורה בלי הרף כדי לדעת איך לקיים את המצוות ולקבל עול מלכות שמים. התלמוד הוא האינצלקופדיה של כל חוכמת היהדות המסורתית : על פיו התורה מתפרשת ויכול אלוהים להשפיע מטובו על בית ישראל.

בכל מקרה של ספק היה הרב דן כפי בקיאותו בהלכה : כך בבעיה דתית, וכך גם בדין ודברים של חול. תוניסיה, מרוקו והקהילות היהודיות השמרניות שבדרום אלג'יריה (גרדאיה) הטיפו לנהוג על פי דיני התלמוד בכל הנוגע לענייני אישות, נישואים, גטין וירושות.

ראינו כבר, שבלשכות הרבנים מטפלים היום מידי יום בסכסוכים שהתגלעו בתוך הקהילה היהודית.בבתי הדין הרבניים חוזה הייתה לעתים קרובות בתמונות, שהיה בהן כדי להזכירך, שעדיין בארץ אתה נמצא. אבל הדיינים הצטיינו בחיים של כבוד והכרת ערך עצמית שהיו ערובה לחוסר משוא פנים בדין.

תוך כדי חקירה ודרישה מדוקדקת שערכנו בהווית המשפט הרבני במגרב, לא שמענו אפילו פעם אחת תלונה על תאוות הממון שלהם, וזאת בארץ שבכל מקום הייתה שטופה בדברי רכילות ובמנהגים נפסדים.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- עמ'107

10/06/19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר