ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-סיום המאמר

מועד הנישואין

כאשר עבר מועד הנישואין שנקבע בשטר השידוכין, והצדדים עברו עליו בשתיקה – האם נפרש: שתיקתם היא מחילתם, מחלו הם זה לזה על התחייבויותיהם, ולכן אין האחד יכול לתבוע מהאחר את תשלום הקנס; או שמא נאמר: שתיקתם פירושה הרחבת זמן, וכאשר יתבע האחד את האחר לנישואין, אם לא יהיה האחר מוכן לכך בתוך זמן סביר, יתחייב בקנס. ר׳ דוד צבאח פסק בנוגע לנדון שבא לפניו, כי שתיקה פירושה הרחבת זמן. וכן משמע מפוסקים אחרים שדנו בסוגיה זו. עם זאת, ר׳ יעקב בירדוגו דן במקרה שהחתן היה אנוס במועד שנקבע ולא היה יכול להגיע. ופסק: מכיוון שבשעה שחל החיוב היה אנוס, נפקעה ממנו ההתחייבות בקניין, ולכן גם כשעבר האונס אינו חייב לבוא, וגם אם נתבע אינו חייב בקנס. אם בשעת השידוכין לא קבעו זמן לחופה: כאשר האחד יתבע את האחר לנישואין, יקבע להם בית־הדין מועד בהתחשב בהכנות לצורכי החופה, וכשיגיע הזמן שנקבע, הצד המעכב יתחייב בתשלום הקנס.

שידוכין עם אחר

נעשו שידוכין בקנס וקבעו מועד לנישואין, ובפרק הזמן שבין השידוכין לנישואין הלך אבי הכלה ושידך את בתו לאחר. החתן תובע את תשלום הקנס מאבי הכלה, והלה טוען שכל עוד לא הגיע מועד הנישואין, לא הפר את התחייבותו, כי אולי עד אז יתחרטו הצדדים שהתקשרו בשידוכין השניים, ויוכל להעמיד את בתו לחופה במועד שנקבע. ר׳ רפאל בירדוגו דן במעשה זה ופסק: החתן משוחרר מהתחייבותו, ואם ירצה יוכל להשתדך עם אחרת. באשר לגביית הקנס מאבי הכלה: כל עוד לא הגיע מועד החופה לא חל עליו חיוב הקנס, כי אולי בינתיים יפורקו השידוכין השניים, ויוכל להעמיד את בתו לחופה במועד שנקבע. ר׳ רפאל מציין שאכן כך היה, והזוג נישא במועד שנקבע. ואולם אם השיאה האב לאחר, עליו לשלם את הקנס מיד, גם אם טרם הגיע מועד הנישואין, ולא יוכל לטעון שעד למועד אולי תתגרש מבעלה ויוכל להעמידה לחופה בזמן שנקבע. כי החתן יכול לטעון, שגם אם תתגרש לא יהיה מעוניין בה, שכן אינו רוצה להתחתן עם גרושה. הוא הדין אם החתן הוא שהלך בתוך תקופת השידוכין והשתדך או התחתן עם אחרת.

הצדדים לא קבעו קנס

מקומות שלא היו בהם לא תקנה ולא מנהג לתשלום קנס על הפרת שידוכין, אם נעשו שידוכין ללא קביעת קנס למפר, או גם אם קבעו קנס אבל החיוב לא נעשה כנדרש, בקניין ובשבועה — כשהגיעו הצדדים לדיון לא חייב בית־הדין את הצד המפר

במאומה, מאחר שסברו שקנס שידוכין נגוע בפגמי ה״אסמכתא״. חוץ ממקרה אחד. ר׳ יצחק בן ואליד כתב פסק ארוך וחייב את החתן בקנס, כנראה משום שמדובר בבתו של תלמיד חכם ולדעתו בושתו מרובה, ולכן יש לפסוק לו דמי בושתו כפי שיעריכו הדיינים.

לסיכום, הרושם העולה מספרות הפסיקה היא כי רבים מחכמי מרוקו סברו שחיובי קנס השידוכין לוקים בפגמי ה״אסמכתא״, קניין לבד אינו מועיל להוציאו ממסגרת ה״אסמכתא״, והתחייבות בשבועה מועילה רק אם אין אונס.

ה. הנוהג במאה העשרים

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא נפגשו החתן והכלה לבדם, באין איש עמם. ההורים דאגו להבטיח ולדרוש את מימוש הנישואין, ולכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים. גם הפגיעה הנפשית שבביטול לא היתה קשה כבימינו, מן הסיבות שיפורטו בהמשך.

ואולם במאה העשרים, כשהחלה תרבות המערב לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין ביזמת בני הזוג עצמם לאחר תקופה של היכרות, של חיזור ושל בילוי משותף. הבילוי המשותף נמשך לאחר השידוכין, ולעתים בעטיו הופרו השידוכין. בני הדור הצעיר ראו בהפרת השידוכין אחד מסימני הקדמה: הרי הם נישאים זה לזה מתוך חירות ומתוך אהבה ובלא לחץ חיצוני, ולכן הלך והתפשט הנוהג שלא לדרוש ערובות למימוש הנישואין. כך הלכו והתמעטו הדורשים את מימושו של הקנס הנהוג עד שנעלמה תופעה זו לגמרי. סימנים לכך יש בפנקס בית־הדין במכנאס מן המחצית הראשונה של המאה העשרים: לא נמצאו בו תביעות קנס על הפרת שידוכין, ומדובר בעיר שנהגו לגבות בה קנס כזה. רבי שאול אבן דנאן כותב על כך: ״ולעת כזאת בין בפאס מקומו של מוהריב״ץ [ = היעב״ץ] ז״ל בין במכנאס מקומו של רבינו מוהרפ״ב [=ר׳ פתחיה בירדוגו] ז״ל, אין זכר עוד לההוא מנהגא״. אבל היו מעטים שהוסיפו להתחייב בשעת השידוכין בקניין ובשבועה לקנס למי שיפרק את השידוכין.

הבעיה ותיקונה במועצת הרבנים

ואולם המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לעתים שחתן מאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, וניתק הקשר בין בני הזוג. תרמה לכך גם העובדה שנערות אחרות היו בהישג־יד, ובקלות היה החתן יכול להחליף את כלתו באחרת. תופעות אלו הלכו והתרבו, גברה הרגשת העוול אצל הנערות והוריהן, ונדרש לכך תיקון. בכינוס הראשון של מועצת רבני מרוקו בשנת התש״ז(1947) הועלה הנושא לדיון; להלן תיאור המצב מפי החכם המציע:

"אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, אנשים שאינם הגונים ניצלו את המציאות החברתית המודרנית לסיפוק הנאותיהם מהארוסות בלא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, ואילו הבנות לתומן חשבו רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה לנישואין גילתה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת, ונגרמו לה עגמת נפש, בושה ונזק שאי־אפשר לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה שבה יש נשים המחזרות אחרי גברים, ואפילו אחרי גברים משודכים. זו היתה מתיחת ביקורת על התנהגותן של הבנות במרוקו בתקופה זו.

המציע מכיר בחשיבותה של ההיכרות ההדדית לפני החתונה, משום שבמהלכה מתאפשר לבני הזוג לבחון את התאמתם זה לזה:

"ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה, לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם".

ואכן, לפעמים לאחר השידוכין מגלים שאין בני הזוג מתאימים, ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. לכן אין הוא דורש לחזור למנהג הקודם: קנס קבוע החל מיד לאחר השידוכין, אלא מציע להעביר את עיקר הפיצוי עד לאחר תקופת היכרות של שישה חודשים.

התיקון המוצע מעיד כי החכמים התחשבו במציאות שנשתנתה, ולא חששו כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן החלטה ברוח זו התקבלה. לאמור: אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על־פי ההלכה הנהוגה, כלומר, אם התחייבו בשעת השידוכין בקניין ובשבועה לקנס, יש מקום לתביעת הקנס; ולא, תידון רק תביעה להחזרת הסבלונות ולפיצוי על ההוצאות שהיו בפועל. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש ועל הבושה, וזה מלבד הקנס, אם הוסכם עליו, ומלבד הפיצוי על הוצאותיה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת אם חזרה בה הכלה, יתנהל הדיון תמיד רק על־פי הדין:

"מיום השידוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [ = להיכרות ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית־הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמישה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין".

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין, יחויב החתן לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי אינו אחיד וקבוע, כבדורות הקודמים, אלא נקבעו בתקנה הסכום המרבי והסכום המזערי ובכל מקרה ומקרה לגופו, ייקבע הסכום על־פי מכלול הנסיבות כפי ראות עיני הדיינים.

בתקנה זו באה לידי ביטוי העדפה מתקנת לנשים. מתקניה מניחים שהגברים הם הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

תקנה זו מומשה הלכה למעשה בבתי־הדין במרוקו, והדים ממנה נמצאים בספרות השאלות והתשובות של חכמי הדור שהתפרסמו.

לסיכום: במאמר תיארתי, על־פי ספרות ההלכה והתקנות, את סדרי האירוסין והשידוכין כפי שנהגו במרוקו מהמאה הט״ז, מועד בואם של מגורשי ספרד למרוקו, ועד למחצית המאה עשרים, המועד שבו החלה התרוקנות הקהילות מהיהודים עקב עלייתם לארץ־ישראל.

בפתיחה סקרתי את ההתפתחות שחלה במוסד האירוסין, את מיסודו ואת המרתו בשידוכין. עסקתי בתקפותם המשפטית של השידוכין בספרות ההלכה, ובחיזוקים שחוזקו השידוכין בקהילות ישראל במזרח ובמערב מתוקף התחייבות הצדדים לתשלום קנס ממי שיפרק את השידוכין. תיארתי והסברתי את השוני בין הפזורה הספרדית המזרחית לבין הפזורה האשכנזית בגישתם למוסד השידוכין.

עסקנו בתקנות המגורשים במרוקו בנושא סדרי קידושין ושידוכין, בגיל הנישואין של גברים ושל נשים, באירוסין באמצעות קידושין בקהילות שונות במרוקו, בקידושי שחוק ואונס; בשידוכין במרוקו ובמנהגים שהנהיגו בקהילות פאס, מכנאס, מראקש, תאפילאלת ומאזאגאן כדי להקשות על הפרת השידוכין ולפצות את הצד הנפגע על הבושה ועל הנזק הנפשי; בעילות המצדיקות את הפרת קשר השידוכין והפוטרות מהקנס; ולבסוף עסקנו במאה העשרים: בשינויים שחלו במוסד השידוכין במאה העשרים עקב חדירת תרבות המערב למרוקו וההתרחקות מהמסורת, בניצול אורח־החיים החדש על־ידי בחורים שאינם הגונים, ובתקנת מועצת הרבנים במרוקו שבאה לחזק את קשר השידוכין ולהגן על בנות ישראל.

במאמר באה לידי ביטוי רגישותם של חכמי מרוקו להשתנותה של המציאות החברתית והתרבותית במרוצת הדורות ולפרצות שנבעו בעקבותיה. ההנהגות יהתקנות שתיקנו החכמים נועדו לגדור את הפרצות המתחדשות.

במאמר הועלו כמה מסורות עתיקות שהשתמרו בתאפילאלת, חלקן מנוגדות להלכה שנקבעה בשולחן ערוך.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-סיום המאמר-עמ' 153

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר