שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ד'

3.3 בין־טקסטואליות בפעולה

פוליפוניה זאת של הצלילים — המוסיקליים לפחות — היא מתכונותיה העיקריות של השירה העברית במזרח בכלל ובצפון־אפריקה בפרט לאחר גירוש ספרד, וזאת כתוצאה ישירה מהתפשטותה המהירה ומיוקרתה הרבה של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות אלה. אולם, מה שיעניין אותנו כאן להבנת אמירתו השירית של רש״ח בפרט והשיח השירי־עברי בצפ״א בכלל הוא פוליפוניה מסוג אחר, פוליפוניה המכוונת את ארגון מארג המשמעויות והמשמעים בתוך השיר העברי ואת השימוש במבנים ובצורות של הלשון העומדים לשם כך לרשותו של המשורר. פוליפוניה זאת נוגעת למרקם הלשוני של הטקסט העברי ומגדירה אותו כישות בין־טקסטואלית מובהקת השואבת את קיומה ואת מבניה וצורותיה מתוך זיקה הדוקה לטקסטים עבריים־ארמיים אחרים.

פוֹלִיפוֹנְיָה

ל (נ') [מיוונית: poly הרבהphone + קול] רַב-קוֹלִיּוּת, שִׁלּוּב קוֹלוֹת אֲחָדִים בִּיצִירָה אַחַת.

[פּוֹלִיפוֹנְיוֹת]

במחקר הספרותי של ימינו נקבעה תופעת הבין־טקסטואליות כאחת מתכונותיו העיקריות של כל טקסט באשר הוא טקסט. דומה שבשירה העברית, למן הפיוט הקדום ועד לשירתו של ביאליק, אותה שירה שנכתבה שעה שהעברית לא תפקדה כשפה מדוברת אלא כשפת לימוד ועיון, תופעה זו בולטת עוד יותר ומייחדת אותה מבחינה לשונית יותר מכל תכונה אחרת. לתיאורם הראשוני של ביטויי הבין־טקסטואליות בשירתו של רש״ח בפרט ובשירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נסתפק כאן בהערות כלליות בלבד.

א. עולמו הבין־טקסטואלי של המשורר: למן המאה השלישית ועד לדור תחיית הלשון תפקדה הלשון העברית — ולאחר מכן גם הארמית — כלשון כתיבה ויצירה בעיקר, שהמשיכה יצירה טקסטואלית ענפה ובעלת יוקרה רבה, כלומר כל אותם המקורות הכתובים והמייסדים של התרבות העברית והתרבות הרבנית כאחת, הכוללים את ספרות המקרא ואת ספרות חז״ל. מאז ימי הביניים המוקדמים היוו מקורות אלה בכל קהילות ישראל את המסד לחינוכו ולהכשרתו של התלמיד־חכם. לגביו של המשורר העברי במרוקו ובקהילות ישראל במזרח בכלל בתקופה שלאחר גירוש ספרד לא הצטמצם קורפוס התייחסות זה של טקסטים לספרות המקראית ולספרות חז״ל בלבד, אלא כלל את כל הספרות הרבנית ההלכתית, הפרשנית, העיונית והמיסטית המאוחרת, שהייתה חלק מהותי מחינוכו היהודי הפורמלי או האישי־הפרטי. קורפוס זה כולל טקסטים סיפוריים, עיוניים, פרשניים, שיריים ומיסטיים בשתי השפות היהודיות הראשונות, העברית והארמית, המקיימים זיקות ישירות ביניהם ובמיוחד לעולם המקרא.

טקסטים אלה מאוכלסים בדמויות בעלות תכונות שונות, במצבים מגוונים, באירועים משמעותיים, באמירות מחייבות ובמבנים לשוניים הראויים לשימור ולשימוש. מכלול הטקסטים ומרכיביהם הסמנטיים־פרגמטיים והמבניים סיפקו את עיקר מסכת הדימויים והמיתוסים וכן את מערכת הידע של המשורר או הכותב על העולם ועל הקיום היהודי. על פי מכלול זה הוא פירש את הווייתו הוא כחלק מהקהילה היהודית וכבן לעם היהודי הנמצא בגלות, ובנה את היסודות המשמעותיים להבנתה ולהצגתה של הווייתו זו בטקסטים חדשים מפרי יצירתו, שכן זה היה עולמו האינטלקטואלי המובנה ואף חלק גדול מעולמו הרגשי. מכלול טקסטים זה, שתפקד לגביו כמערכת אחידה, היווה עבורו אם כן מסגרת התייחסות ערכית, שיפוטית ויצירתית.

ב.הבין־טקסטואליות ברצף תרבותי יהודי פנימי: בבואו לכתוב טקסט חדש כלשהו לא יכול היה המשורר או הכותב העברי — וגם לא רצה בכך — להתעלם מכל הידע הטקסטואלי המגוון והעשיר הזה, אלא להפך: הוא היה מעוניין לתת לו חיים מחודשים ולהפגין את אמיתותו הנצחית ותקפותו הבלתי־מעורערת. לגביו זהו המקור הלגיטימי היחיד שבו הוא יכול היה לשאוב את מבני המשמעויות והמבעים שיעמדו במרקם הטקסט שלו. בכתיבתו הנשענת על קורפוס טקסטואלי זה אין המשורר עושה מעשה חיקוי או חזרה חסרת השראה על משמעים ומבנים קיימים, אלא מזדהה הזדהות מלאה עם עולם תרבותי ואינטלקטואלי, שהוא קיומי עבורו ועבור קהילתו, ומשייך את יצירתו לרצף ההוויה התרבותית היהודית שלו. מכאן נובעת כל אותה מלאכת השיבוץ, הפירוק, הצירוף וההעתקה בטקסט השירי החדש של פסוקים, קטעי פסוקים, אמרות, מבנים, צירופים, צורנים ומשמעים של יחידות לשוניות שמקורן במכלול הטקסטואלי הקודם, מלאכה המאפיינת כל כך את הכתיבה השירית העברית למן הפיוט הקדום, ובמיוחד למן שירת ספרד.

אם בשירת תור הזהב הייתה מסגרת ההתייחסות הטקסטואלית האידיאלית כמעט תמיד לשון המקרא, הרי במסורת המאוחרת של השירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נפרצה מסגרת מצומצמת זאת, והמשוררים שאבו את המבנים הלשוניים שלהם מכל המקורות הלשוניים העבריים והארמיים שעמדו לרשותם, כולל לשון הפרשנות והעיון, לשון הפיוט הקדום, לשון השירה הספרדית ולשון השירה המאוחרת של ר׳ ישראל נג׳ארה ושל משוררי צפון־אפריקה, ולפעמים גם מלשון הזוהר. אולם, גם פה המשיכה לשון המקרא ובמיוחד הטקסטים השיריים והכמו־שיריים שלה, ספרי תהלים, משלי, איוב והנביאים במיוחד, להיות המרכיב העיקרי בעיצובה של לשון השירה. זיקה זאת של השיר ללשונם של טקסטים קודמים מקבלת בשירתו של רש״ח, בדומה ליצירתו של כל משורר, גם אופי פנימי, אינטךה־טקסטואלי ולא רק אינטר־טקסטואלי. בשירים רבים אתה מוצא מבנים ואף מבעים שלמים שהוא משתמש בהם כלשונם או בשינויים קלים בשירים קודמים.

ג.בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים — כל מרכיבי השיח השירי — מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים הלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, אלא בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידיאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־פרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה — במובן של העברה — שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד (או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות(או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב — דהיינו תיאורים(ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סמנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח — והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפס, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב (המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־טקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ד' עמ' 41

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר