היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה

ברור שהמסובכות של ראשית ושל אסמכתא עצמית הוא דבר יסודי בכל חכמה ובכל דת; ומפני שאי אפשר לצאת מן הזמן ומן המרחב לתאר איזה רגע של ראשית, אנו צריכים לחשוב על מעשה בראשית כעל השערה של תכליתיות שהאדם מוזמן להשתתף בה. הראשית היא הקמה מחשבתית שהאדם חייב לצייר בשכלו בכל רגע ועל זה רש״י פירש את הפסוק הראשון של התורה ״זה אומר דרשני״. אך למטרה זו כל אדם צריך לחשוב את עצמו, כיחיד ללא גבולות, אף על פי שהפילוסופים רצו להגדיר אותו ביסוד החיים כבעל דעה עצמית. בניגוד לזה חכמינו ז״ל חשבו, שכל אדם צריך לצייר את התחלתו ואת סופו על פי מה שכתוב בפרקי אבות ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ (ג-א). בדרך כלל כל הצעה ראשונה שואפת להיות יותר חשובה ממושכל ראשון; היא רוצה במעמקיה להיות האמת המוחלטת, אף על פי שאי אפשר לכונן מהתחלה את האמיתות של דבר. רק בדיעבד הדברים סוף סוף מתאמתים ובקשר לכך אפשר להציע רעיון שאמיתות של המצוות כמושג כללי תתברר רק בעולם הבא. מאחר ששכר מצווה בעולם הזה ליכא, אנו צריכים להדגיש את הצד הדינמי של תגמול המצוות ככתוב באבות(ד-ב): ״מצווה גוררת מצווה״, או במובן המדויק של הביטוי ״שכר מצווה מצווה״. זאת אומרת שהייחוד בין יסוד למלכות למטה גורם הטלה למעלה לתוך מה שקראנו בשפתנו הענייה המשולש העליון. יש במעבר הזה כעילוי של הדעת התחתונה, גופנית או מינית , לדעת העליונה שהיא כספירה יחידה בין חכמה ובינה. ובכל זאת המעבר הזה מאפשר להשתמט מן הניסיון החומרי של הזמן, כדי לעבור מהכרה זריזה ואקטיבית להודאה פסיבית ובלתי אמצעית. זאת היחסיות של הזמן, שהיא דבר מפורש בכמה ממאמרי חכמינו, כי היא אי-הגשמה של הממשי והיא פותחת דלתות של הייחוד והאמת. אולי חכמינו ז״ל תמכו בדעת זו כשאמרו ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״; הביטוי הזה מצמצם את המרחק המושגי שיש בין הדוגמטי לבין החופשי המוחלט.

לפי מה שראינו למעלה בפרקי אבות, חכמינו ז״ל רצו לבסס את ההרהור הפילוסופי לא על משפט נחרץ ודוגמטי, אלא על המעבר המסובך של טיפה סרוחה עד הדעת העליון והמוחלט שנמצאת רק בעולם הבא.

כנראה האין של ״מאין באת״ הוא כרמז לאין סוף ב״ה והסוף של המעבר הוא העולם הבא, זאת אומרת שכל האנושות שוב חוזרת לעתיד לבוא, להתחלתה, לעולם האין סוף. אולי לקביעת העובדה הזאת שמו לב כמה חוקרים, כאשר חשבו לתת מספר פרטי לכל מושג, כדי לערוך עולם מלא צרופים שתכליתו הוא למצוא תשובה ישירה לכל שאלה אנתולוגית. אך אי אפשר לארגן את כל המושגים ביחד, כמו ההסתבכויות של החוק המתמטי של אי-השלמות (ק. גודל, 1931). האלף־בית העברי הוא כבר מספרי וחכמינו ז״ל לא היו צריכים תחבולות כדי לתפוס את הממשי במידה שכל מילה יש לה כבר גימטריא משלה. מבחינת תורת החינוך אולי אפשר היה לכונן את למוד השפה העברית לא רק בדרך פשוטה, אלא כדי להטותה לארבע הדרגות הידועות למקובלים, אלף־בית רגיל, את״בש, אל״במ, מספר. למקובלים, המבנה המסובך והעליון של הספירות, מפני שהוא כולל את ארבע הדרגות האלה, הוא כדרך נשגבת לא רק לייחד את השם בן ארבע ב״ה אפילו באופן פשטני, אבל להיכנס לעולם האפשרויות שכל מדעי המחשב משתמשים בו בימינו. בתנאים אלו נראה שעולם הבניין משיב לבעיות של משפט אי־השלמות הנזכר לעיל, שמכניס לפעולה כמה גורמים (אמיתות הדבר, הוכחה, החלטה) כולם לעניין ההתחלה, הראשית והאסמכתא העצמית. כל אמת צריכה חזרה וחשבון נפש כדי לבסס את עצמה; זאת אומרת שאי אפשר להביא אסמכתא עצמית של דבר אחד ובאותו זמן להסתמך על מושכל ראשון אחר. למעשה, כל שפה, כל מערכת פורמלית, כל תכנון(לשם הזנת המחשב), כל מחשבה המבקשת להגדיר את עצמה, יוצרת מערכת אחידה כמראה למראה עד אין סוף. זאת היא הבעיה העצומה של כל דעה בלתי שגרתית, כאשר היא עורכת זה בצד זה הצעות רבות, מקבילות ומתחרות, שמתאימות לדרגות שונות של האמת. ברור שההפרדה בזמן תהיה כהריסת חומות של הצד הוירטואלי של הדעות האלה. גם הביטוי אין סוף, שחידשו חכמינו ז״ל, הוא נחשב לדעה בלתי שגרתית ולכן אין לנו תפיסה ביה כלל וכלל.

היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר