בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005
כל הדברים הללו היוו עדות נוספת לתכסיסי הדיפלומטיה הממולחים של פרדיננד ולכושרו להשלות את הצד שעמו נשא ונתן ולהערים עליו. כל כמה שהיה חסר לב וקשה, תאב היה להיראות כאיש שקול בדעתו, וכשרון היה לו להעתיק לזולתו – כולל, כמו במקרה זה, בת־ זוגו – את אשמת מעשיו האכזריים. קרוב לוודאי, שאיזבלה כמלכה צידדה בהחלטת הגירוש, ויתכן שהסתפקה במה שלא התנגדה לה; על כל פנים, לא היא היתה הרוח החיה בהחלטה. אם תלה אברבנאל את קולר האשמה בצווארה, היה זה גם משום שלא שפט נכונה את פרדיננד וגם משום שאיזבלה היתה גלויה ונמהרת יותר. בכל אופן, היא לא השאירה מקום לאשליות. בתום הריאיון שלהם עם המלכה ידעו אברבנאל וסניור כאחד, שנגזר דינם של יהודי ספרד.
גלוי וברור ששום הפצרות ושידולים לא היו מזיזים את פרדיננד מהחלטתו, שכן ציפה להפיק רווח כספי עצום מגירוש היהודים. אין כל ממש בטענה ששום חישובים כלכליים לא היו נר לרגליו של פרדיננד כשציווה על הגירוש, שהרי בלי ספק הבין שספרד תסבול מבחינה כלכלית כתוצאה מיציאתם של היהודים. באותה מידה אפשר לטעון שפרדיננד יכול היה לחזות מראש את התוצאות הכלכליות ההרסניות שנתחייבו מן הצעדים שנקט נגד האנוסים. ־עובדה היא שאת מדיניותו הכלכלית של פרדיננד לא הכתיבו רק שיקולים ארוכי טווח, אלא גם מטרותיו המדיניות הקרובות ביותר, וכן צרכים כספיים דוחקים. מכיוון שהגיע למסקנה, כפי שכבר רמזנו, שספרד לא תוכל לקלוט את היהודים, רצה להיות האיש שיבצע את חיסולם ויפיק מכך את מירב התועלת המיידית.
הרווחים המיידיים מגירוש היהודים היו גדולים לאין שיעור מכל גידול אפשרי בהכנסות שהיו היהודים יכולים לספק לאוצרו במשך עשרות שנים. המיסים ששילמו בשנים שלפני הגירוש לא הניבו הכנסה גדולה במיוחד: בשנת 1472, למשל, הסתכמו מיסי היהודים מקסטיליה כולה בסך ארבע מאות וחמישים אלף מאראוודים. לעומת זה נגבו אחר הגירוש כשבעה מיליון מאראוודים מן הכספים וממכירת בתים ודברי ערך שהשאירו היהודים בבורגוס לבדה! יתר על כן: בתום המלחמה היו שליטי ספרד שרויים במצב כספי חמור; אוצרם התרוקן, ואילו נטל החובות וההתחייבויות שהצטברו במהלך המלחמה העיק עליהם מאוד. גירוש היהודים זימן להם אמצעי לפתור את הקשיים שהעיקו עליהם, ופרדיננד חישב את חשבונותיו בקפידה. לפי דרך מחשבתו, היתה זו שטות מצדו אילו ביטל את הגירוש בלי להשיג מן היהודים פיצוי כספי ניכר. אולם מעשה מחוכם עוד פחות מזה היה עושה אילו קיבל את כספם וביטל את הצו, שהרי בכך היו נחשפים תכסיסיו והכול היו משתכנעים שדתו נתונה למכירה. פרדיננד כבר הוטרד למדי על־ידי ההאשמה שכל הקזת הדם של האינקוויזיציה לא היתה אלא תחבולה להשגת ממון. אף־על־פי־כן אפשר היה לחמוק מהאשמה זו: מה שנעשה במקרים של יחידים בחשכה שאפפה את נוהלי האינקוויזיציה היה עניין לניחושים, אבל כל מה שכרוך היה בגירוש הצריך טיפול לעין השמש. את השוחד העצום שהוצע בעד ביטול הצו צריך היה לאסוף מאנשים רבים. אפילו יום אחד לא היתה העסקה נשארת בגדר סוד. והתוצאה: הדבר היה ממיט על האינקוויזיציה חרפה שאין לה תקנה ומעולל בעפר את קרנם של המלכים. לשון המאזניים של השיקולים השונים נטתה בבירור נגד צעד זה; והפצרותיו של אברבנאל, שאליהן נתלוותה ההבטחה של מענק כספי גדול, אי־אפשר היה להן להיענות בחיוב.
יהודי ספרד האמינו במנהיגיהם והמתינו בביטחה לסיומו של המשא ומתן. רק כשנעשה הצו פומבי (ב־29 באפריל – 1 במאי) התחלפו ציפיותיהם הסבלניות בבהלה. ההיסטריה ההמונית שהתפתחה המריצה המרת דת, ובפני מנהיגיהם של יהודי ספרד עמדה עכשיו המשימה לחזק את רוחם של אחיהם אחוזי הייאוש, נוסף על הבעיה החמורה יותר של מציאת חופי מבטחים, שאליהם אפשר יהיה להעבירם. שלושת החודשים שנותרו עד יום הגירוש היו פרק זמן קצר עד להחריד לארגונה של יציאת המונים מעין זו; ומלבד נתיבי הים היקרים ורבי הסיכונים לא נראה לעין שום נתיב פתוח. רבים ראו, איפוא, בפתיחתה של ארץ שכנה בחצי־האי בפני המגורשים שאלה של חיים או מוות, וההסכם שאליו הגיעה לאחר זמן קצר משלחת יהודית ספרדית עם ז׳ואןII , מלך פורטוגל, בנוגע לקבלתם של יהודי ספרד בארצו, נחשב באותה שעה, למרות תנאיו הקשים, השג גדול ומעודד. כלום יכול היה אברבנאל, כמי שהכיר היטב את ז'ואן, להמליץ על מהלך זה, שעד מהרה התברר כהרה אסון? אין אנו יודעים מאומה על ההתייעצויות הנואשות והקדחתניות שקיימו ראשי היהודים בספרד באותו זמן, ואין בידנו שום רמז על הדעות שהביעו בדיוניהם. אין ספק שכמומחה לענייני פורטוגל נתבקש אברבנאל לחוות את דעתו על עקירה לאותה ארץ, וכמנהיגם המוכר של יהודי ספרד ודאי היה מעורב בצעדים שננקטו אז על־ידי הקיבוץ היהודי.
אולם רעיון המעבר לפורטוגל לא יכול היה בשום פנים לתפוס לגביו אישית; וכשעמד בפני הבעיה של מציאת מקלט למשפחתו ולעצמו, לא בחר אף באחד מן המסלולים שנראו אז קלים ובטוחים יותר. העובדה, שאברבנאל לא יצא לנאווארה, מעידה שכבר אז לא ראה עתיד ליהודים בשום מקום בחצי־האי. כמו כן לא יצא לצפון אפריקה הסמוכה. עיניו נישאו מזרחה, לארצות שמעבר לים – לאיטליה, והלאה ממנה, כחלופה, לתורכיה. לשם החליט לצאת בעצמו, ובלי ספק שידל אחרים לצאת לשם, והיתה זו החלטה שבדיעבד היא נראית נבונה. שכן כל כמה שקשים היו חייהם של אלה שפנו לכיוון שאברבנאל בחר בו, היתה מנת חלקם טובה מזו של אלה שפנו לאחת מן הדרכים האחרות.
המשפחה נערכה בחיפזון ליציאה. גויסו כספים, נגבו חובות – ובכללם חוב גדול של הכתר (מיליון וחצי מאראוודים) ששילם לואיס דה סנטאנהֶל. אולם עדיין עמדה בפניהם הבעיה העיקרית: כיצד להוציא כספים אלה מספרד. הואיל ולפי החוק אי־אפשר היה להוציא זהב וחפצי חן, ודאי שוב אבד לו, לאברבנאל, עיקר הרכוש שעשה זה מקרוב. אך דומה שעלה בידו להציל את מקצתו, מן הסתם באמצעות שטרי חליפין; כמו כן הצליח להשיג מפרדיננד התר מיוחד לעצמו ולחתנו, שכל אחד מהם יוציא מאתיים אלף דוקאטים בזהב ובחפצי ערך. תמורת זה קיבל הכתר מאברבנאל את הזכות לגבות לעצמו חובות שהסתכמו בלמעלה ממיליון מאראוודים, כשני שלישים מן הסכום שאברבנאל וחתנו הורשו לקחת עמם.
ברור שהיתה זו מחווה ידידותית, זכות יתר מיוחדת שניתנה לאברבנאל, ככל הנראה מתוך הכרה בשירותיו לכתר. אין ספק שפרדיננד לא שש כל עיקר לאבד את שירותיו של דון יצחק, ושגם הוא גם איזבלה השתדלו נמרצות להשיג את המרת דתו של אברבנאל עם המרתם של סניור ומלמד – שלושת היהודים החשובים ביותר בחצר והכוחות העיקריים של המדינה במינהל הכספים. בני־הזוג המלכותי הניחו שהמרת דתם תציל את שירותיהם לכתר, ונוסף על כך תיחשב לניצחון גדול במאמציהם הדתיים של המלכים הספרדיים. סניור ומלמד נכנעו ללחצם של פרדיננד ואיזבלה. הם ובניהם נטבלו לנצרות ב־15 ביוני בכנסיית סנטה מריה דה גְוואדאלוּפֶה. סנדקיו של סניור היו המלך, המלכה והחשמן מנדוסה, ״מלך ספרד השלישי״. אולי השתעשעו בתקווה שהמרתו של סניור תמריץ את אברבנאל ללכת בעקבותיו. אך משנתברר שאברבנאל נחוש כסלע, חרשו, כנראה, בחצר מזימה לחטוף את נכדו – בנו של יהודה אברבנאל, שהיה אז עולל בן שנה – ולנצר אותו. מן הסתם סבורים היו, שהמרתו של הנכד תכריח את הוריו ללכת בעקבותיו, ושרגשי החיבה העזים בין דון יהודה ודון יצחק יניעו גם את זה האחרון להתנצר. ואולם המזימה נודעה למשפחת אברבנאל בעוד מועד, וכך עלה בידם לשלוח את הילד בלוויית אומנתו אל מעבר לגבול – לפורטוגל, שממנה התכוונו להביאו לאחר זמן לאיטליה.
ביום האחרון לחודש יולי, כמסתבר, ובראש קבוצה שפנתה מזרחה, עלו דון יצחק ובני משפחתו בוולנסיה על ספינה שהפליגה לאיטליה. היתה זו הפעם השניה שחייו נופצו לרסיסים – שחזר ונעקר מביתו, ועמלו ורכושו נמוגו כעשן. אך האבידה האישית התגמדה עכשיו בפני עוצמת הטרגדיה הלאומית. עומד היה בקהל הגולים העוזבים ארץ שבה חיו אבות־אבותיהם מדורי־דורות. כלום היתה גלות זו פרק נוסף בטרגדיה הממושכת של נדודי היהודים, או שמא היתה חלק של תוכנית נעלה יותר? אמנם, כמה מן הגולים האמינו שהגירוש ציין את ־אשיתה של שיבת ציון, ושעתידה יציאת ספרד להידמות ליציאת מצרים. אך כלום רמזה אמונה זו על אמת כלשהי?
משנמוגו חופיה של ספרד באופק, ודאי הגה אברבנאל ביעדים הנעלמים שאליהם מוליכה יד האלוהים את עמו.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 81
הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-
שר הפיתוח מ' בנטוב, תמך בעלייה ממרוקו : "אני חולק על דעתו של לוי אשכול, אני סבור שיהודי מרוקו בסכנה גדולה ואנו שומעים רק תשובה אחת – אין כסף. אם כך הבה ונתחלק במה שישי לנו, וגם היישוב הוותיק יתרום את חלקו, כי עד עתה היישוב הוותיק לא סבל ולא התאמץ כל כך. ניתן לקלוט עוד עשרות אלפי יהודים".
ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר, תמך הפעם בעלייה המונית ממרוקו ואמר : "המצב במרוקו מסוכן, וידידיו הצרפתים של בלומל – נציג הג'וינט במרוקו – אומרים לו – אתה ציוני – אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו. הממשלה והסוכנות צריכים להחליט שהסייג שקיבלנו על עצמנו – 45.000 עולים, בטל ומבוטל.
שרת העבודה, גולדה מאיר, תקפה שוב את המתנגדים להצלת יהודי מרוקו ואמרה :
אני רוצה שהשולחן הזה יראה את עצמו יום אחד אחרי שיוכרז במרוקו שאף יהודי אינו יכול לצאת משם…ומכיוון שאנו מלומדי ניסיון, כבר קרו לנו אסונות כאלה. אין צורך בדמיון עשיר כדי לחזות את הדבר. אינני פוסקת לחשוב : מה אני אישית אעשה אחרי שתיסגר העלייה ממרוקו ותוניסיה, ותהיה לי הרגשה שיכולתי לעשות דבר מה ולא עשיתי…..אינני יכולה לגמור בלבי להרים את ידי על מנת להשאיר את היהודים שם. אינני יכולה בשום אופן לעשות זאת.
ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, תמך בעמדת שרגאי להעלאת 60.000 – 100.000 יהודים ממרוקו :
אין לי ספק שאיש מהיושבים ליד שולחן זה לא יכול לקח עליו אחריות למה שיקרה במרוקו ולמה שעלול להיות במקרה שלא נוציא את היהודים ממקום זה, עלינו לקבל עומס לתקופה קצרה על חשבון השנים הבאות. איננו יכולים לקחת עלינו את האחריות לגורלם של יהודי מרוקו. אין ספר שהליגה הערבית השפעתה במרוקו תהיה חזקה. הסולטאן של מרוקו עומד להזמין את נשיא מצרים נאצר.קיבלתי אתמול מכתבי זעקה מנציגי עליית הנוער והם כותבים שהגיעה השעה להציל בלי להתחשב במצב הבריאות והגיל, מוכרחים להגדיל את העלייה במספרים ניכרים ולא בעשרת אלפים.
לשר המשטרה, בכור שטרית – הוא עצמו יוצאי מרוקו – הייתה זו הפעם הראשונה שהשתתף בדינו העלייה, והוא תקף את המתנגדים להגברת העלייה :
איננו יודעים אם אנשים אלה שלבם לא התחמם לקראת הצלת יהודי צפון אפריקה, מייצגים את העם היהודי. ההמונים שטעמו את טעם השואה שעבר על עם ישראל, לבם יתחמם והם יחושו גם משהו לגבי צפון אפריקה. אינני יכול להבין את הציונות המתנגדת לעליית 100 אלף יהודים הנמצאים על עברי פי השואה. אינני יודע במה תוכל הציונות להצדיק עצמה אם יקרה ליהודים אלה מה שקרה ליהודים בדור הזה. כיצד מדינת ישראל תוכל להצטדק ? אין זה הגיוני לומר דרושים לנו כך וכך מיליונים ומכיוון שאין אני יכולים להשיג סכום זה, עלינו לוותר על הצלת יהודי מרוקו. האם זו הדרך? האם כך בנינו את הארץ ? האם המושבים והקיבוצים נבנו על יסוד הנחות של כלכלה " יודעים אנו את כל הקשיים הכרוכים בעלייה המונית ונקבל עלינו את כל הקשיים.
ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, התנגד להגברת העלייה :
אלמלא היה מצב כזה של ביטחון, הייתי אומר ניקח עלינו את הריזיקה, יהיה משבר בארץ, נעשה כמו שעשינו לפני שבע שנים. אבל כרגע אם תבוא עלינו מלחמה, אז לא רק הנשק והבחורים הלוחמים שלנו הם שיכריעו, אלא יכולתנו המשקית והכספית. מבחינה ציונית עלינו לקחת את העלייה לטווח ארוך. אי אפשר לזלזל בסכנה שבסגירת שערי מרוקו. תוניסיה היא באופן פורמאלי תחת שלטון צרפת. מרוקו היא באופן פורמאלי מדינה עצמאית. צרפת נכנעה בדבר אחד למרוקו, בכך שהחזירה את הסולטאן אבו יוסוף, ואם באמת תהיה מלחמה עם מצרים, קשה להניח שמדינה ערבית תיתן ליהודים לצאת. עלינו לשקול את שני השיקולים. הסכנה הצפויה ליהדות מרוקו שתיסגר ומי יודע לכמה שנים ואז בניין הארץ ייפסק אולי ב-80%, ומאידך גיסא מה היכולת שלנו לאור צרכי הביטחון. אין לנו כסף לקניית נשק, וצפויה סכנה לסגירת שערי מרוקו. אינני מאמין שנוכל להכניס את היהודים למעברות. הפרץ של המעברות נסתיים –. עלינו לחסל את המעברות הקיימות, ולכן העדיפות הראשונה שלנו היא לנשק, כי זה עניין של זמן ולא ניתן לדחייה.
כמו בכל נושא, שמבקשים לא להחליט בו, הוקמו גם כאן שתי ועדות : האחת – לגיוס כספים בעולם, והאחרת – לעלייה מצפון אפריקה.
מניתוח דברי בן גוריון עולה, כי הסכנה הצפויה מסגירת שערי מקורו היא רק ירידה של 80% בבניית הארץ ; אבל בפועל הרי "נזרקה" יהדות צפון אפריקה ליישב את הנגב, הגליל ופרוזדור ירושלים במסגרת פיזור האוכלוסין, שכן למקומות אלה "לא ניתן" היה לשלוח את עולי מזרח אירופה ומערבה. מצד שני התעלם בו גוריון לחלוטין מן הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו – פוגרומים ואולי השמדה – שהחמירה בעקבות השתלטות הלאומנים במרוקו והמלחמה הצפויה עם מצרים.
הנה כי כן הייתה למדיניות של הגברת העלייה ממרוקו תמיכה רחבה מצד שרגאי, קול, שזר, גולדה מאיר, בנטוב, בר יהודה ובכור שטריט ; אך החלטת ראש הממשלה שנתמך בלוי אשכול, גיורא יוספטל, גרוסמן ובדובקין, מנעה את קבלתה.
החלטה זו, משמעותה דחיית הצלת יהודי מרוקו – למרות סכנתם הממשית, כאשר הצרפתים כבר בתהליך העברת השלטון למרוקנים, וברור לכולם כי הם מוכנים להשתכן במעברות – ורק שיצילו אותם. אך מצב זה כנראה שלא עשה רושם רב על בן גוריון, אשכול ויוספטל. בן גוריון ידע, כי ליהודי מרוקו צפויה סכנה גם מעבר לסגירת שערי מרוקו.
בפברואר 1956 דיווח ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בפריס, כי לאחר הרכבת ממשלה ערבית בידי סולטאן מרוקו – ואף שמונה שר יהודי, שר הדואר ד"ר בן זקן – קיימת סכנה להמשך קיומם של מוסדות חוץ יהודיים במרוקו, כגון "אליאנס", אוז"ה, הג'וינט, ואורט. כן דיווח דובדבני על לחץ גדול של 130.000 יהודים ממרוקו החפצים לעלות, ובמיוחד מתבקש להקל בסלקציה על 10.000 יהודים, החיים בכפרים נידחים, שפתרונם אינו סובל דיחוי. אך גם בקשתו זו לא נענתה. הממשלה והנהלת הסוכנות לא עשו דבר כדי להציל את יהודי מרוקו מפני הסכנה ההולכת וקרב אליהם.
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad
Les préparatifs avant la dernière traversée d'Egoz
Il faut signaler, que pendant ces quelques jours où le dirigeant égyptien séjourna au Maroc, les actions de l'immigration ne cessèrent guère, même pas un seul jour. C'est l'inverse qui serait plutôt vrai, le flux des immigrants augmenta même dans une certaine proportion.
A 2:00 du matin, quelques heures avant l'arrivée de Nasser, nous apprîmes que les routes qui permettaient la sortie de Casablanca furent fermées par la police, et qu'il n'était donc pas possible de faire sortir un groupe d'enfants âgés de 12 et 14 ans qui attendaient de faire leur Alyah. A 03:00 nous nous réunîmes pour une séance urgente, et il fut décidé de s'adresser à un juif propriétaire d'un magasin, dans lequel furent vendus des tenues de scouts. C'est de cette manière que les enfants partirent, sous le camouflage d'un groupe d'éclaireurs, et le public venu pour saluer le président Nasser les applaudit, croyant qu'ils étaient des éclaireurs défilant pour témoigner leur respect à l'hôte prestigieux.
Ainsi partirent ces garçons et ces filles dans une opération qui fut appelée "Manos".
Tout ceci se produisit avant la nouvelle opération d'Egoz. Nous attendîmes l'occasion imminente pendant laquelle les conditions météorologiques seraient propices à une nouvelle traversée de ce bateau.
La route de la dernière traversée
L’opération fut fixée pour la nuit du 10 au 11 janvier 1961. Deux jours avant, fut fixée la liste des immigrants, et elle comprenait, entre autres, quelques familles qui déjà à trois ou quatre reprises furent obligées de faire la longue et difficile route entre Casablanca et Al-Hoceima puis rebrousser chemin, à cause des mauvaises conditions météorologiques – neige et chemins bloqués, mer agitée – ou à cause d'un mouvement suspect dans le lieu de l'opération, qui était tout autant connu des contrebandiers que des gardes-frontières.
Le mardi matin, 10 janvier 1961, furent sortis les immigrants de leur domicile par les jeunes du "Ballet" et transportés par taxi sur les lieux de rencontre à Casablanca, et transférés dans nos voitures. Ces endroits étaient sécurisés par les hommes de Gonen, et il fut fixé que toutes les dix minutes une voiture partirait de Casablanca avec des conducteurs de l'antenne Makéla. Tout se déroula dans un ordre exemplaire.
Quelques minutes avant que la dernière voiture d'immigrants parte de Casablanca, deux voitures des membres des unités marines prirent le chemin sous mon commandement, afin de sécuriser la route de Al-Hoceima et le lieu de l'opération, et se charger de l’embarquement des immigrants de la plage à Egoz.
A leur suite, partit une voiture dans laquelle se trouvait Yossef Réguev, le commandant de Gonen, et avec lui deux hôtes. En route, le temps était clair et agréable, c'est pourquoi l'espoir était grand qu'Egoz arriverait à destination sans la moindre avarie, et cette fois-ci l'opération ne serait pas annulée.
Les voitures des unités marines s'arrêtèrent à Parador-de-Kétama, afin de me permettre d'appeler chez moi, à Casablanca, et selon un code convenu d'avance, mon épouse devait me faire savoir "si la fièvre de notre enfant est tombée', ce qui signifiait que nous sommes autorisés à poursuivre notre route. C'était ce qui fut convenu avec Alex, et ce même jour en effet "l'enfant n'avait pas de fièvre', et les voitures continuèrent leur voyage dans les montagnes du Rif, tout en garantissant la sécurité du convoi.
La route était étroite et serpentait, montait et descendait alternativement. Dans cette portion montagneuse, il neigeait, mais non comme les fois précédentes où la route était barrée. Un profond abîme s'ouvrait béant des deux côtés de la route, et sur les versants abrupts et enneigés perçaient quelques sapins. Un brouillard épais recouvrait les environs, et j'étais dans l'obligation de descendre du véhicule de tête, d'avancer afin d'indiquer à Haïm Benchetrit la direction du voyage. Je procédais ainsi à plusieurs reprises jusqu'à la descente vers la plaine côtière, là-bas la neige avait disparue et le temps était plus agréable
Les véhicules de l'unité marine arrivèrent au pont, 6 Kms avant Al Huceima à l'heure fixée, les membres de la cellule descendirent et les deux conducteurs continuèrent vers la forêt, à une distance de près de trois kilomètres de là, afin de cacher les véhicules. J'ai placé sous le pont l'un de mes hommes en observation, puis j'ai suivi avec mes autres camarades le cours d'un fleuve qui mène à la côte, j'ai examiné le secteur où il n'y avait pas âme qui vive. Là aussi j'ai placé un de mes hommes en observation et qui assurerait la garde puis je retournais vers le pont, en dessous duquel j'ai pris position avec mes hommes. Les membres de l'unité portaient des cagoules afin de masquer leur identité aux immigrants.
Il faisait très froid cette nuit là, mais dans les temps fixés et selon des horaires précis, arrivèrent les unes après les autres les voitures des immigrants. Sous la couverture des membres des unités marines et avec leur aide, les familles descendirent des voitures et furent rassemblées, selon leur ordre d'arrivée, sous le pont. Je donnais aux immigrants les dernières instructions et les organisais en vue de notre longue et difficile marche vers la côte.
A tous il fut ordonné de garder le silence le plus absolu, et jusqu'à la montée sur le bateau en pleine mer il leur était interdit de parler, de fumer ou d'allumer une torche. Dans un ordre exemplaire, les immigrants avancèrent dans le cours du oued. Ils étaient très émus mais ne le manifestaient pas. Ils savaient qu'ils étaient entre les mains sûres des "sionistes"'.
Les membres des unités marines et leur commandant, qui accumulèrent une grande expérience dans ce genre d'opérations, agirent avec rapidité et un zèle surprenant: ils distribuèrent aux nourrissons des biberons et aux enfants – des bonbons, et aussi des calmants aux adultes qui en exprimèrent le besoin.
En tête du cortège marchèrent deux éclaireurs de l'unité marine – l'un d'eux était Michel Parienté – et à leur suite se trouvait Yossef et ses deux hôtes. Je changeais de temps en temps de place, et Haïm Benchétrit servait d'arrière-garde et s'inquiétait que personne ne fût oublié derrière. De temps en temps j'arrêtais le cortège, afin de vérifier un chemin encore plus sûr et éviter les rochers du oued. Les mères marchaient serrant dans leurs bras leurs enfants recouverts de couvertures, et les enfants de David Dadoun tenaient les mains de leur père, ainsi que le faisaient tous les enfants du cortège. David Elkoubi, adolescent âgé de 14 ans, se trouvait seul là-bas, sa famille avait immigré en Israël une semaine auparavant, alors qu'il était allé au marché acheter un blouson et qu'il n'était pas revenu à temps chez lui.
Les personnes âgées marchaient derrière, le parcours était d'une heure de marche.
Il y avait dans le cortège un cas qui sortait de l'ordinaire: l'une des familles amena avec elle la grand-mère, qui était âgée de plus de quatre-vingts ans. Haïm Benchetrit se porta volontaire pour la porter tout le chemin sur son dos, et nous la montâmes la première sur la barque qui l’emmena vers Egoz.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-390