בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005

כל הדברים הללו היוו עדות נוספת לתכסיסי הדיפלומטיה הממולחים של פרדיננד ולכושרו להשלות את הצד שעמו נשא ונתן ולהערים עליו. כל כמה שהיה חסר לב וקשה, תאב היה להיראות כאיש שקול בדעתו, וכשרון היה לו להעתיק לזולתו – כולל, כמו במקרה זה, בת־ זוגו – את אשמת מעשיו האכזריים. קרוב לוודאי, שאיזבלה כמלכה צידדה בהחלטת הגירוש, ויתכן שהסתפקה במה שלא התנגדה לה; על כל פנים, לא היא היתה הרוח החיה בהחלטה. אם תלה אברבנאל את קולר האשמה בצווארה, היה זה גם משום שלא שפט נכונה את פרדיננד וגם משום שאיזבלה היתה גלויה ונמהרת יותר. בכל אופן, היא לא השאירה מקום לאשליות. בתום הריאיון שלהם עם המלכה ידעו אברבנאל וסניור כאחד, שנגזר דינם של יהודי ספרד.

גלוי וברור ששום הפצרות ושידולים לא היו מזיזים את פרדיננד מהחלטתו, שכן ציפה להפיק רווח כספי עצום מגירוש היהודים. אין כל ממש בטענה ששום חישובים כלכליים לא היו נר לרגליו של פרדיננד כשציווה על הגירוש, שהרי בלי ספק הבין שספרד תסבול מבחינה כלכלית כתוצאה מיציאתם של היהודים. באותה מידה אפשר לטעון שפרדיננד יכול היה לחזות מראש את התוצאות הכלכליות ההרסניות שנתחייבו מן הצעדים שנקט נגד האנוסים. ־עובדה היא שאת מדיניותו הכלכלית של פרדיננד לא הכתיבו רק שיקולים ארוכי טווח, אלא גם מטרותיו המדיניות הקרובות ביותר, וכן צרכים כספיים דוחקים. מכיוון שהגיע למסקנה, כפי שכבר רמזנו, שספרד לא תוכל לקלוט את היהודים, רצה להיות האיש שיבצע את חיסולם ויפיק מכך את מירב התועלת המיידית.

הרווחים המיידיים מגירוש היהודים היו גדולים לאין שיעור מכל גידול אפשרי בהכנסות שהיו היהודים יכולים לספק לאוצרו במשך עשרות שנים. המיסים ששילמו בשנים שלפני הגירוש לא הניבו הכנסה גדולה במיוחד: בשנת 1472, למשל, הסתכמו מיסי היהודים מקסטיליה כולה בסך ארבע מאות וחמישים אלף מאראוודים. לעומת זה נגבו אחר הגירוש כשבעה מיליון מאראוודים מן הכספים וממכירת בתים ודברי ערך שהשאירו היהודים בבורגוס לבדה! יתר על כן: בתום המלחמה היו שליטי ספרד שרויים במצב כספי חמור; אוצרם התרוקן, ואילו נטל החובות וההתחייבויות שהצטברו במהלך המלחמה העיק עליהם מאוד. גירוש היהודים זימן להם אמצעי לפתור את הקשיים שהעיקו עליהם, ופרדיננד חישב את חשבונותיו בקפידה. לפי דרך מחשבתו, היתה זו שטות מצדו אילו ביטל את הגירוש בלי להשיג מן היהודים פיצוי כספי ניכר. אולם מעשה מחוכם עוד פחות מזה היה עושה אילו קיבל את כספם וביטל את הצו, שהרי בכך היו נחשפים תכסיסיו והכול היו משתכנעים שדתו נתונה למכירה. פרדיננד כבר הוטרד למדי על־ידי ההאשמה שכל הקזת הדם של האינקוויזיציה לא היתה אלא תחבולה להשגת ממון. אף־על־פי־כן אפשר היה לחמוק מהאשמה זו: מה שנעשה במקרים של יחידים בחשכה שאפפה את נוהלי האינקוויזיציה היה עניין לניחושים, אבל כל מה שכרוך היה בגירוש הצריך טיפול לעין השמש. את השוחד העצום שהוצע בעד ביטול הצו צריך היה לאסוף מאנשים רבים. אפילו יום אחד לא היתה העסקה נשארת בגדר סוד. והתוצאה: הדבר היה ממיט על האינקוויזיציה חרפה שאין לה תקנה ומעולל בעפר את קרנם של המלכים. לשון המאזניים של השיקולים השונים נטתה בבירור נגד צעד זה; והפצרותיו של אברבנאל, שאליהן נתלוותה ההבטחה של מענק כספי גדול, אי־אפשר היה להן להיענות בחיוב.

יהודי ספרד האמינו במנהיגיהם והמתינו בביטחה לסיומו של המשא ומתן. רק כשנעשה הצו פומבי (ב־29 באפריל – 1 במאי) התחלפו ציפיותיהם הסבלניות בבהלה. ההיסטריה ההמונית שהתפתחה המריצה המרת דת, ובפני מנהיגיהם של יהודי ספרד עמדה עכשיו המשימה לחזק את רוחם של אחיהם אחוזי הייאוש, נוסף על הבעיה החמורה יותר של מציאת חופי מבטחים, שאליהם אפשר יהיה להעבירם. שלושת החודשים שנותרו עד יום הגירוש היו פרק זמן קצר עד להחריד לארגונה של יציאת המונים מעין זו; ומלבד נתיבי הים היקרים ורבי הסיכונים לא נראה לעין שום נתיב פתוח. רבים ראו, איפוא, בפתיחתה של ארץ שכנה בחצי־האי בפני המגורשים שאלה של חיים או מוות, וההסכם שאליו הגיעה לאחר זמן קצר משלחת יהודית ספרדית עם ז׳ואןII , מלך פורטוגל, בנוגע לקבלתם של יהודי ספרד בארצו, נחשב באותה שעה, למרות תנאיו הקשים, השג גדול ומעודד. כלום יכול היה אברבנאל, כמי שהכיר היטב את ז'ואן, להמליץ על מהלך זה, שעד מהרה התברר כהרה אסון? אין אנו יודעים מאומה על ההתייעצויות הנואשות והקדחתניות שקיימו ראשי היהודים בספרד באותו זמן, ואין בידנו שום רמז על הדעות שהביעו בדיוניהם. אין ספק שכמומחה לענייני פורטוגל נתבקש אברבנאל לחוות את דעתו על עקירה לאותה ארץ, וכמנהיגם המוכר של יהודי ספרד ודאי היה מעורב בצעדים שננקטו אז על־ידי הקיבוץ היהודי.

אולם רעיון המעבר לפורטוגל לא יכול היה בשום פנים לתפוס לגביו אישית; וכשעמד בפני הבעיה של מציאת מקלט למשפחתו ולעצמו, לא בחר אף באחד מן המסלולים שנראו אז קלים ובטוחים יותר. העובדה, שאברבנאל לא יצא לנאווארה, מעידה שכבר אז לא ראה עתיד ליהודים בשום מקום בחצי־האי. כמו כן לא יצא לצפון אפריקה הסמוכה. עיניו נישאו מזרחה, לארצות שמעבר לים – לאיטליה, והלאה ממנה, כחלופה, לתורכיה. לשם החליט לצאת בעצמו, ובלי ספק שידל אחרים לצאת לשם, והיתה זו החלטה שבדיעבד היא נראית נבונה. שכן כל כמה שקשים היו חייהם של אלה שפנו לכיוון שאברבנאל בחר בו, היתה מנת חלקם טובה מזו של אלה שפנו לאחת מן הדרכים האחרות.

המשפחה נערכה בחיפזון ליציאה. גויסו כספים, נגבו חובות – ובכללם חוב גדול של הכתר (מיליון וחצי מאראוודים) ששילם לואיס דה סנטאנהֶל. אולם עדיין עמדה בפניהם הבעיה העיקרית: כיצד להוציא כספים אלה מספרד. הואיל ולפי החוק אי־אפשר היה להוציא זהב וחפצי חן, ודאי שוב אבד לו, לאברבנאל, עיקר הרכוש שעשה זה מקרוב. אך דומה שעלה בידו להציל את מקצתו, מן הסתם באמצעות שטרי חליפין; כמו כן הצליח להשיג מפרדיננד התר מיוחד לעצמו ולחתנו, שכל אחד מהם יוציא מאתיים אלף דוקאטים בזהב ובחפצי ערך. תמורת זה קיבל הכתר מאברבנאל את הזכות לגבות לעצמו חובות שהסתכמו בלמעלה ממיליון מאראוודים, כשני שלישים מן הסכום שאברבנאל וחתנו הורשו לקחת עמם.

ברור שהיתה זו מחווה ידידותית, זכות יתר מיוחדת שניתנה לאברבנאל, ככל הנראה מתוך הכרה בשירותיו לכתר. אין ספק שפרדיננד לא שש כל עיקר לאבד את שירותיו של דון יצחק, ושגם הוא גם איזבלה השתדלו נמרצות להשיג את המרת דתו של אברבנאל עם המרתם של סניור ומלמד – שלושת היהודים החשובים ביותר בחצר והכוחות העיקריים של המדינה במינהל הכספים. בני־הזוג המלכותי הניחו שהמרת דתם תציל את שירותיהם לכתר, ונוסף על כך תיחשב לניצחון גדול במאמציהם הדתיים של המלכים הספרדיים. סניור ומלמד נכנעו ללחצם של פרדיננד ואיזבלה. הם ובניהם נטבלו לנצרות ב־15 ביוני בכנסיית סנטה מריה דה גְוואדאלוּפֶה. סנדקיו של סניור היו המלך, המלכה והחשמן מנדוסה, ״מלך ספרד השלישי״. אולי השתעשעו בתקווה שהמרתו של סניור תמריץ את אברבנאל ללכת בעקבותיו. אך משנתברר שאברבנאל נחוש כסלע, חרשו, כנראה, בחצר מזימה לחטוף את נכדו – בנו של יהודה אברבנאל, שהיה אז עולל בן שנה – ולנצר אותו. מן הסתם סבורים היו, שהמרתו של הנכד תכריח את הוריו ללכת בעקבותיו, ושרגשי החיבה העזים בין דון יהודה ודון יצחק יניעו גם את זה האחרון להתנצר. ואולם המזימה נודעה למשפחת אברבנאל בעוד מועד, וכך עלה בידם לשלוח את הילד בלוויית אומנתו אל מעבר לגבול – לפורטוגל, שממנה התכוונו להביאו לאחר זמן לאיטליה.

ביום האחרון לחודש יולי, כמסתבר, ובראש קבוצה שפנתה מזרחה, עלו דון יצחק ובני משפחתו בוולנסיה על ספינה שהפליגה לאיטליה. היתה זו הפעם השניה שחייו נופצו לרסיסים – שחזר ונעקר מביתו, ועמלו ורכושו נמוגו כעשן. אך האבידה האישית התגמדה עכשיו בפני עוצמת הטרגדיה הלאומית. עומד היה בקהל הגולים העוזבים ארץ שבה חיו אבות־אבותיהם מדורי־דורות. כלום היתה גלות זו פרק נוסף בטרגדיה הממושכת של נדודי היהודים, או שמא היתה חלק של תוכנית נעלה יותר? אמנם, כמה מן הגולים האמינו שהגירוש ציין את ־אשיתה של שיבת ציון, ושעתידה יציאת ספרד להידמות ליציאת מצרים. אך כלום רמזה אמונה זו על אמת כלשהי?

משנמוגו חופיה של ספרד באופק, ודאי הגה אברבנאל ביעדים הנעלמים שאליהם מוליכה יד האלוהים את עמו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 81