ארכיון יומי: 17 ביוני 2019


סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

רבי ישראל אלנקוה

כפי שצויין לעיל, רבי ישראל היה מראשי הקהל ורב הקהילה בטולידו. הוא למד בישיבה שנוסדה ע״י הרא״ש בהגיעו לספרד והתעלה בלימודו.

יצירתו הדגולה ־ ״מנורת המאור״ נכתבה בעיתות המצוקה בספרד כשחרב מונחת על צווארי היהודים והאפשרות היחידה להימלט היתה להתנצר.

רבי ישראל למד מאבותיו סוד קידוש שם שמים ומסירות נפש. סבו, רבי יהודה נהרג על קידוש השם בשנת ד״א תתק״ס, אביו רבי יוסף נהרג גם הוא עקד״ה בשנת הק״י, כך היה עם דודיו הי״ד.

ספר ״מנורת המאור״ נותר בכתב יד והתגלגל ע״י עילת העילות וסיבת הסיבות השי״ת, עד לפני כ-70 שנה מבלי להגאל.

בדור שלאחר רבי ישראל, היה רבי יצחק אבוהב מחכמי ספרד. הוא כתב את ספר ״מנורת המאור״ המוכר והנלמד. רבי יצחק כיווץ לדעת רבי ישראל וספרו נראה כקיצור של ״מנורת המאור״ הקדמון. דרשות דומות בענייני התפילה, המועדים, מוסר ועוד. הרחיד״א הזכיר את ספרו של רבי ישראל בשם הגדולים ורבי אליהו די־וידאש גדול תלמידי הרמ״ק, הביא פרקים מספרו ב״ראשית חכמה״.

תל״ית, לפני כ-70 שנה הוצא לאור ספר ״מנורת המאור״ הקדמון לרבי ישראל בשלימותו. הספר הינו חיבור מדרשי דגול המקבץ בתוכו מדרשים על התפילה, על המועדים, על השבת, ביהכנ״ס ועוד. מקורותיו של הספר הם רבים: התורה, המשנה, הגמרא, המדרשים, ספרות הגאונים, הזוה״ק, הטור, ספרות הגאונים והראשונים. חשיבות רבה נודעת לכך שדברי הזוה״ק מובאים בספרו(לזוה״ק הוא קורא – מדרש ״יהי אור״).

רבי אברהם אזולאי בהקדמת ספרו ״אור החמה״, כותב כי קטעי הזוה״ק המופיעים ב״מנורת המאור״ הקדמון, מדויקים והיוו בסיס להשוואה ללשונות הזוה״ק בכתבים אחרים. רבי ישראל גם כתב תרגום לקטעים אלו והביאם בספרו, יתכן וזוהי הפעם הראשונה שמובאים קטעי זוהר קדוש ותרגומם. חשיבות רבה נודעת לכך משום שכידוע ספר הזוהר נעלם ונגלה לפני כ-600 שנה.

המרפ״א

רבי אפרים אלנקאוה

רבי אפרים בנו של רבי ישראל, נולד בטולידו בשנת הקי״ט.

בספרד השתלם בחכמת התורה, ההלכה והקבלה וכן החכים בחכמת הרפואה. עוצמתו כרופא דגול וחדשן באה לידי ביטוי, במיזוג האדיר של ידיעת הרפואה עם תורת הקבלה, המאפשר העמקה בהכרת גוף האדם בבחינת ״מבשרי אחזה אלו-ה״ וכן הכרת הקשר בין נבכי נפש האדם לבין רפואתו הגופנית. קשר זה ידוע היום ברפואה כתופעה פסיכוסומטית, אך בתקופתו של רבי אפרים, לפני כ-550 שנה לא היה הדבר מוכר.

החוויה המזעזעת שעברה על יהודי טולידו ועל רבי אפרים הצעיר, היתה נוראה.

המשפחה

השריפה על המוקד של מו״ר אביו רבי ישראל ושל הרב יהודה בן אשר נכד הרא״ש עם ספר תורה, לא תישכח. עם חוויה זו וזכרה, יצא רבי אפרים עם בני ביתו ותלמידיו מספרד בדרכם לארץ ישראל

בדרכו עבר עם שיירתו דרך העיר מרקש במרוקו שם שהה מעט משם המשיך בדרכו לאלג׳יר. כאשר הגיעו לאלג׳יר נקלעו ליער עד סבוך. הזמן היה ערב שבת והתחושה היתה קשה. מחד גיסא, אי אפשר לשהות במקום מבהיל זה כשחיות טרף בוודאי מתרוצצות בו, מאידך גיסא, השבת בפתח והמשך ההליכה בדרך תפגע בקדושת השבת ובכבודה. אמנם על פי הדין, אנוסים היו במצב של פיקוח נפש ויכולים הם להמשיך בדרכם. אכן כך נהגה השיירה, המשיכה בדרכה בערב שבת ובשבת עד שהגיעה לעיר מיושבת, אך רבי אפרים, ראש החבורה, לא הסכים ללכת. הוא שלח את כולם ונותר לבדו ביער. בקדושה ובטהרה קיבל את השבת והחל להתפלל, לפתע, קרב אליו אריה גדול מימדים ומראהו נורא. האריה רבץ וכרע בסמוך לרבי אפרים ובמשך כל השבת שמר עליו, היה ברור לרבינו שאריה זה הינו שליח דקדושה.

במוצאי שבת התכונן רבי אפרים לצאת לדרכו, האריה רמז לו שברצונו שירכב עליו, בפיו של האריה היה נחש שניצב שם כרסן וכך רכב רבי אפרים על האריה, כמתואר בתמונה המפורסמת, לעיר תלמסאן, שם פגש את חבורתו.

כמובן שיהודי המקום נתרגשו לראות את הרב הקדוש. הערבים ומושלם בראשם, נבהלו ומפאת קדושתו והודו, ביטלו את הגזירות הרעות על היהודים ואיפשרו להם לחיות בשלוה.

סמוך לציונו הקדוש ישנו מעיין בו היה טובל רבינו.

ספרו ״שער כבוד ה׳״(א) הינו ספר חשוב. הספר הובא ב״שם הגדולים״ לרחיד״א והוזכר ע״י המוהרח״ו. זהו ספר עמוק בו, למרבה הפלא יוצא רבי אפרים להגנתו של הרמב״ם כנגד השגותיו של הרמב״ן על ספרו ״מורה נבוכים״. החידוש הוא בכך שרבי אפרים כמקובל, סותר את השגות הרמב״ן המקובל, על הרמב״ם ומיישב דבריו ב״מורה נבוכים״ עפ״י הקבלה.

בפתח ספרו – תשובות לבנו בענייני הנבואה והשכינה, כתב על המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן והביע את דעתו לטובת הרמב״ם בצורת שיר:

נְבוֹן לַחַשׁ בְּמוִרֶה הַנְּבוֹכִים         בְּסוֹד דַּעַת וְדָת לוֹ שָׁם מְהַלְכִים

לְטוּשׁ רַעְיוֹן נְטוּשׁ כָּזָב וְדִמְיוֹן     בְּלֵב אַמִיץ וְיָדַיִם תְּמוּכִים

      וְקַו לָקָו הֱיֵה שָׁב עַל פְּרָקָיו       וְיִהְיוּ  לָךְ כְּמוֹ שֻׁלְחַן עֲרוּכִים

בְּרַעְיוֹנִים וְעִיוּנִים נְבוֹנִים          בְּלִי זִיוּף וְהַטְעָאָה מְסוּכִים

 וְאָז תִּקְרַב לְדַעַת מַעֲנֶה רַב       בְּשֶׁל גַשְׁמוּת וּמִקְרִים בּוֹ סְבוּכִים

וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד תַּרְגּוּם מְבוֹנֵן     בְּתוֹסֶפֶת כְּבוֹדוֹת נֶעֱרָכִים

תוספת שלי א.פ-הַטְעָאָה

1.ב הַטְעָיָה הֲבָאָה לִידֵי טָעוּת: "וְלֹא יִמָּצֵא בּוֹ דָבָר מִן הַטָּעוּת וְלֹא מִן הַהַטְעָאָה" (מורה נבוכים ג כא). "לַסּוֹף נִתְגַּלָּה כְּטָעוּת וְהַטְעָאָה כְּאַחַת" (קלוזנר, הספרות ג 117). "רַק מִקְסַם כָּזָב וְהַטְעָאַת הַדִּמְיוֹן"
2.ח [בפילוסופיה] הֲנָחָה אוֹ הַשְׁוָאָה מַטְעָה, סוֹפִיזְם.

[הַטְעָאַת-, הַטְעָאוֹת]

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' עמוד קפז

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

פרק ראשון

הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

תולדותיו

הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ״א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לרבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל עשרים נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות, כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו ׳הלכה למשה׳: ״כי בהיותי עוד עול ימים נגעה בי יד ה׳ ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה, והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני״. ממאורע זה התאושש מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול. הלימוד והשהייה בישיבת דודו, שהייתה לו פרדס תורני, העשירוהו בחוויה מכוננת, שאותה מתאר בזכרונות נעימים: ״מלך רחמן גבר עלי חסדו… והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת מר דודי זלה׳׳ה לשקוד על דלתות התורה תורת ה׳ תמימה מאירת עיניים מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות ולתור בש״ס ובפוסקים הנחמדים מזהב ומפז רב מתוקים״.

בהמשך מתאר הוא בשמחה את הזכות, שנפלה בחלקו לשמש את שני גדולי הדור ולהתבשם מתורתם. אכן בגיל כ״ח הוסמך על ידיהם להוראה, ומעתה הוא מורשה לדון בין איש ובין רעהו. את כל הדיונים שנוהלו בבית הדין ואת השאלות, שנשאל על ידי אחרים, העלה בספרו המרכזי שו״ת ׳הלכה למשה׳.

תולדות חייו וחיבוריו של הרמ״א המתוארים להלן הם על פי מקורות שונים, שנכתבו על ידי חוקרים ומלומדים. העיקריים הם: ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף קז(להלן: בן נאיים); ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך רביעי(להלן: קה״צ, ד), תולדות הרבנים בקהילת צפרו, ירושלים תשמ״ה, עמ׳ סו־עה; ר׳ משה עמאר, ירי רפאל משה אלבאז זיע״א – האיש, משפחתו ויצירתו׳, אור המערב תשרי חשון תשמ״ט, שנה א, חוברת ב, עט׳ נה-סג (להלן: עמאר).

הרמ״א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע על שם שבע החכמות: דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה, ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה. היטיב להגדיר אותו הרב משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי חכם מדעי ומשורר מצוין׳.

סבו ר׳ יהודה (תק׳׳ל-תר״ז) זכה לתורה ולגדולה ותמך בנזקקי הקהילה. נתמנה לדיין על ידי רבני פאס: ר׳ שאול סירירו ור׳ רפאל אבן צור, והיו לו קשרים הדוקים אישיים ותורניים עם חכמי פאס. במשך הזמן הפך לבר סמכא תורני בקהילתו ולמעמד של משיב לשאלות הלכתיות, שהגיעו אליו מפאס וממכנאס. פסקיו ההלכתיים נדפסו בספר בנו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש׳׳ט), וחידושיו התורניים ויצירתו הפיוטית נדפסו בספר ׳שבות יהודה׳(ירושלים תש״ם).

דודו ר׳ עמרם ב׳׳ר יהודה (תקנ׳׳ט-תרי׳׳ז) המשיך בדרך אביו והיה עילוי בתורה. נסמך לדיין לפני הגיעו לגיל עשרים, וגם אליו הריצו שאלות מערי הסביבה. חבריו בהלכה היו ר׳ וידאל הצרפתי, ר׳ יהודה ברדוגו, ר׳ ידידיה מונסוניגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ אברהם עמאר, ר׳ מתיתיה סירירו, ר׳ שלמה אבן צור ור׳ שאול אבן דנאן. את כל כוחו הקדיש להנחלת התורה לתלמידים, ורוב הרבנים אחריו היו תלמידיו. דברי תורתו מופיעים בספרו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש״ט). חיבורו ׳בנין נערים׳ (הערות על הרא״ם) נדפס ב׳שבות יהודה׳, ושיריו נכללים ב׳קול זמרה׳ הנספח ל׳שבות יהודה׳.

אביו ר׳ שמואל (תק״ן־תר״ד), בנו בכורו של ר׳ יהודה אלבאז, המשיך בדרך אביו והיה איש תורה, משורר ומליץ נשגב. חיבוריו שעדיין בכתב יד הם שיטה תלמודית על כמה מסכתות, קובץ דרשות, פירוש להגדה של פסח, חיבור על חכמת העיבור בשם ׳חדשי השנה׳ ונוסח איגרות מחורזות בשם ׳עט דודים׳. חיבורים שראו אור הם ׳אזהרות לחג השבועות׳ (ירושלים תשמ״א) ו׳נועם שיח׳, קובץ פיוטים, שנכתבה עליו עבודת דוקטוראט על ידי דר׳ שלום אלדר.

מעורבותו למען קהילתו בפרט וקהילות מרוקו בכלל

מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין, כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ״א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי ׳אצלא דרבי׳. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן. כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ״א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה, שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו ׳והאיש משה עניו מאוד׳.

הרמ״א היה מעורב גם בענייני יהדות מרוקו. דוגמה לכך – הדו״ח, ששלח הרמ״א בתקופתו להנהלת חברת כל ישראל (להלן: כי״ח) בפריס על מצב קהילתו, ובו נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה. הרמ׳׳א העריך את פעלם של נציגי כי״ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבוד חברת כי״ח הנכלל בקובץ שיריו.

קשריו עם המוסלמים תושבי המקום

הרמ״א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. דמותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, ומקובל היה עליהם כמלאך. באחת השנים לא ירדו גשמים כלל, והוכרז על מצב חירום, כי עיקר כלכלתם של המוסלמים נשענה על החקלאות. גדולי המוסלמים פנו לרמ׳׳א להעתיר תפילה למרום למען ירידת הגשם. הרמ׳׳א נענה לבקשתם וערך תפילה גדולה בבית החיים במעמד קהל רב של ישראל מלווה בדברי התעוררות. בחזרתם למללאח ירדו גשמי ברכה, וכל המוסלמים יצאו לקבל פניו בתופים ובמחולות. מושל העיר פקד על כל החקלאים המוסלמים לתת לרמ״א אחוז נכבד מהתנובה השנתית.

ביטוי נוסף למעורבותו של הרמ״א עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשזה היה עולה למגדל בית תפילתם.

הרמ׳׳א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים אלגוריים, בנושאים ובתכנים.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'5

Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda

פאס וחכמיה

UN RECUEIL

DE

TEXTES HISTORIQUES JUDÉO-MAROCAINS

Georges vajda

INTRODUCTION

Au cours d’une mission qui nous a été confiée par l’Institut des Hautes- Etudes Marocaines dans l’été de 1947, nous avons acquis à Fès, du rabbin-notaire Jacob Ibn Danân, un manuscrit inconnu, croyons-nous, en Europe, dont l’étude qu’on va lire cherche à exploiter les données utiles pour l’histoire de l’empire chérifien et singulièrement de la communauté israélite de Fès.

            Qu’il nous soit permis d’exprimer ici notre sincère reconnaissance à M. Henri Terrasse, Directeur de l’Institut, à notre maître Georgès-S. Colin qui a été l’initiateur de notre voyage, puis notre guide et conseiller d’une complaisance inépuisable, enfin à MM. Allouche et Di Giacomo, professeurs à l’Institut, pour leur confraternel accueil. M. Colin a, de plus, bien voulu revoir notre manuscrit, auquel il a apporté d’importantes corrections de forme et de fond.

Voici la description de ce document.

Cahier sommairement broché (à l’aide d’un feuillet pris dans un registre commercial) de trente-quatre feuillets de 200 x 140 mm. Les pages sont cotées au crayon, le premier chiffre étant 9, le dernier 76 (la foliotation que nous indiquerons par la suite est de nous) ; à partir du feuillet 7, il y a également une foliotation en lettres hébraïques, toujours au crayon. Trente- deux lignes à la page, à partir du feuillet 7 (les six premiers feuillets en ont environ 35). Les six premiers feuillets sont d’une autre encre que le reste, mais l’écriture n’en présente aucune différence majeure par rapport au gros de la copie. Le tout est en écriture rabbinique hispano-africaine (du type dit de Rasi), fort claire. La copie n’est pas antérieure aux vingt der­nières années du xixe siècle.

Les six premiers feuillets portent deux résumés historiques, composés par Sa'dya Ibn Danân (mort en 1493), rabbin originaire de Fès et ancêtre d’une famille fort ramifiée comptant encore de nombreux descendants au Maroc, mais qui a surtout vécu à Grenade

Feuillets 1-5 r° : résumé de l’histoire de la transmission de la doctrine religieuse juive depuis Moïse (les générations antérieures, depuis Adam, étant rappelées pour mémoire) jusqu.’à Maimonide. Le morceau est en hébreu, avec une suscription en arabe classique, fort maltraitée par le copiste, dont voici les premiers mots :

אמר סעדיה יב"ץ קד צאחת (צחחת (lire- הדא אלתאריך מן תואלף מכתלפא

  1. Feuillets 5v°-6v° : résumé historique sur les rois d’Israël (en arabe classique), daté du 12 Tammüz 5245 (25 juin 1485).

Ces textes, dont le premier est connu et imprimé depuis longtemps ('), ne nous occuperont pas davantage.

La partie principale du manuscrit est formée par une compilation historique, faite avec des morceaux tirés des carnets et des mémoires d’une dizaine de rabbins de Fès, du XVIe au XIXe siècle, et présentés sans ordre chronologique, ni même de principe de composition discernable.

En tout cas, il s’agit d’un recueil constitué dans la famille Ibn Danàn. Le premier rédacteur, qui a contribué lui-même au recueil, est Samuel b. Saül Ibn Danàn, né en 1668, mort vers 1730.

Le dernier rédacteur, qui a travaillé à la fin du XIXe siècle, postérieurement à 1879, s’exprime ainsi au feuillet 7 (nous omettons les fioritures rhétoriques dont le texte est surchargé) : « Je commence à écrire le livre des chroniques, appelé at-tawârïh, que j’ai compilé à l’aide des écrits des anciens rabbins, notamment le rabbin Samuel, son père Sa'dya Ibn Danàn, mon grand-père Sa'dya  et le rabbin Saül Serero  ».

L’exploitation méthodique de ces textes ne permettait pas de laisser les morceaux du recueil dans l’état chaotique où ils se présentent dans le manuscrit. Dans notre traduction, on les trouvera classés par ordre chronologique, avec renvois précis aux folios de l’original.

La version française ne cherche pas à revêtir ces extraits d’une élégance qui leur fait totalement défaut dans l’original. Il s’agit là, en effet, de mor­ceaux rédigés en très médiocre style rabbinique où l’expression des idées et des faits est étouffée sous un fatras de réminiscences biblico-talmudiques et les fleurs les plus fanées d’une rhétorique désuète, qui cache mal l’insuf­fisance réelle dans la maîtrise d’une langue savante écrite et l’indigence d’un vocabulaire précis. Quelques morceaux sont cependant écrits en judéo-arabe de Fès, moyen d’expression naturel des auteurs ; parfois d’ailleurs leur mauvais hébreu et leur parler natal se mêlent indissolublement à l’intérieur d’une seule et même phrase. On ne nous reprochera pas, d’autre part, d’avoir résolument supprimé les fleurs de style et écarté les jeux de mots et les réminiscences, d’ailleurs impossibles à rendre exactement en un idiome moderne, d’avoir enfin abrégé la phraséologie pieuse.

La valeur des documents que nous présentons ne réside évidemment pas en de grandes vues historiques sur les destinées du Maroc ou même de la minorité juive habitant ce pays. Nos mémorialistes sont tous des lettrés du Mellâh de Fès dont l’information perd autant en sûreté qu’elle s’éloigne davantage des limites étroites de leur ville. Mais en revanche, ces récits, pour la plupart contemporains aux événements relatés, provenant de narrateurs qui, par la force des choses, s’intéressaient aux humbles réalités de la vie pratique et qui, écrivant seulement pour eux-mêmes ou pour leur milieu fermé, ne se laissaient pas guider par les mêmes pré­occupations politiques et personnelles que les historiographes musulmans, ces récits présentent par certains côtés une image fidèle de la vie à Fès pendant environ trois siècles. Ils fournissent sur quelques points des données qu’on chercherait en vain chez les historiens musulmans du Maroc. Nous aimons à croire, par conséquent, que l’historien moderne en fera son profit .

 Il convient de dire ici quelques mois de la relation du Yahas Fès du rabbin Abner Sarfaty avec notre document. Le Yahas Fès a été analysé, assez sommairement, par Y. D. Sémach (Une chronique juive de Fès, « le Yahas Fès » de Ribbi Abner Ilassarfatij dans ״ Hespéris », XIX, 1934, fasc. I-Il). Nous avons pu nous servir des deux copies (accusant de légères divergences) de cette compilation, adressées respectivement à Abraham Halévi, secrétaire de l’association Agüdat Ahïm à Londres, et à Isidore Loeb, secrétaire de l’Alliance Israélite Universelle à Paris. Ces deux manuscrits, datés l’un et l’autre de 1879, sont conservés actuellement à la Bibliothèque de l’Alliance, sous les cotes 84 et 84 a. Il apparaît certain que l’auteur du Y. F. s’est servi de notre document, surtout dans le chapitre intitulé ״ Récit des calamités et événements survenus à Fès »,qu’on lit respectivement aux ff. 43-45 et 43-47 des deux mss en question; les notes historiques relatives au xixe siècle (ci*après, texte n° XXXI) figurent identiquement dans le Y. F. et dans le manuscrit que nous traduisons. D’une façon générale, les récits détaillés de ce dernier sont très laconiquement résumés dans le Y. F. (exceptionnellement, le n° IY est reproduit en entier) ; parfois il y a désaccord, comme dans le résumé du n" XXI où le Y. F. fait de Mutlammad aî-Hâjj ad-Dilâ’ï un chef de la zaouiya des Aït Ishâq au Tadla. Il se pourrait que les questionnaires envoyés d’Europe, auxquels le y. F. constitue la réponse, aient été pour quelque chose dans la rédaction définitive de notre recueil, mais nous ne possédons aucune certitude à cet égard. Toujours est-il que le texte final que celui-ci a en commun avec le y. F. dénote une certaine collaboration entre un membre de la famille Ibn Danân et R. Abner Sarfaty. Il conviendrait d’interroger sur ce point les rabbins indigènes de moins en moins nom­breux qui restent encore, par gout ou par tradition de famille, dans le courant de la transmission historique du passé judéo-marocain.

TEXTE n° I (fol. 12r°-12v°). Année 5313 (1552/3).

Auteur : Le morceau est anonyme, mais d’après une note, ajoutée à la fin, du compilateur, il est de Sa'dya Ibn Danân II (cf. MR f, 101 a, premier article).

Le rédacteur dit : « J’ai cru bon de reproduire ici (*) un récit étonnant que j’ai trouvé écrit en arabe, dans nos registres ; l’auteur n’a pas signé de son nom ».

« En l’an 5313 la pluie tarda à tomber depuis le début de l’année. Elle ne tomba que le premier jour de Sebât [,si bien que la sécheresse a duré] quatre mois (1 2). Ce fut une grande disette, à tel point que le prix d’une sahfa – Sahfa = 60 mudd-s ou boisseaux – de blé atteignit six onces. Les gens en furent tout désemparés. Les rabbins imposèrent trois [jours de] jeûne aux particuliers, – En principe, aux lettrés. Il s’agit d’une séquence de trois jeûnes : lundi, jeudi, lundi. le premier le dix du mois – Qui est d’ailleurs un des jours de jeûne réguliers de la Synagogue- et deux autres. Mais il ne tomba point de pluie, à la suite de quoi le rabbinat ordonna de nouveau trois jours de jeûne pour la com­munauté. Après que le premier fut célébré, la pluie tomba et nous récitâmes le grand Hallël au Mellah. La pluie s’étant arrêtée, nous jeûnâmes encore le jeudi et il tomba beaucoup de pluie. Les gens se mirent à labourer et, faute de temps, certains labourèrent avec des ânes et des mulets, attelant deux paires au lieu d’une. J’ai vu de mes propres yeux dix paires de bêtes attelées à la file au Dhar az-Zàwya, en raison du peu de temps qui res­tait. Les labours faits, le prix de la farine tomba à douze grandes onces. Ensuite, l’année fut excellente ; il y eut beaucoup de lentilles, au point qu’un mudd en fut vendu quatre fels-s, de même pour les pois chiches ; une sahfa de blé fut vendue deux onces et demie ; cela, au début de la pluie. Que Dieu termine [ l’année] pour le bien ».

Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains Georges Vajda

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר