השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד.
- 2. אסכולת הפיוט הארץ־ישראלי
הפיוט הקדום הוא בבואה לתפיסת העולם הרבנית ולמחשבה היהודית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירותיהם החשובות של חכמי התלמוד. הפיוט משקף במידת־מה גם תבניות מנטאליות עממיות, שיסודן במחשבה זו, ושהופצו באמצעות בתי־הכנסת. הפיוט נעשה ראי להוויה היהודית, בדומה להלכה — המארגנת הוויה זו, ולספרות המדרש — המקיפה אותה בעולם של מיתוסים ואגדות.
מה דמות היתה לחיים שלאחר הגלות? האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל חיה את הטרגדיה הלאומית, את שריפת הבית, את חורבן המדינה והגלות, כמאורעות מתחדשים, כפצע שותת, היא כופפה גווה תחת עול האויב הרומאי וקומתה שחה תחת נטל השלטון הזר. מרירות, מצוקה, געגועים ויאוש היו מנת חלקה בימים נעדרי־שמחה. שנים ויובלות חלפו ולא נראה גם ברמז הקץ לנסיונות המרים. למשורר לא נותר, במרי לבו, אלא לבכות את שבר עמו בקינות ובסליחות ולתנות את כאבו בתפילה ובכוונות. הפיוס שיקף אפוא מציאות חשוכה זו ונטל חלק בנסיבותיה הכאובות.
עדיין נשארת ועומדת השאלה, מדוע הסתגר הפיוט בעולמה המוגבל של הדת ומדוע נאסרה בו כל השראה ממקור חילוני, ממחזות הטבע, מדאגות חיי היום־יום, מרגשות אישיים וכדו'. נושאים אלה הורחקו מן הפיוט לא רק בעטיין של יראת שמים ואדיקות, שהרי המדרש — בן זמנו של הפיוט — לא התעלם מהם, אף לא בחל בהם, ואילו בשירת ספרד נשמר להם מקור כבוד. החשש המתמיד לעצם הקיום הדתי והפיסי, הוא שהיה בעוכרי חיבורים מסוג זה, והוא שהיטה את המשורר ממצב עמו, מן המציאות חסרת־החן ונעדרת־השמחה, מן ההווה האפרורי, אל אגדות־קדומים. או שמא נעצרה ההיסטוריה עם המשבר שפקד את האומה, כדי לשוב ולחדש את מהלכה לכשיבוא המשיח ? המשורר דואה על כנפי דמיונו אל העבר. הוא מעלה את זכר גדולתו אפופת האגדה ונושא את עיניו אל העתיד. הוא מייחל לגאולה ולחידוש תפארת ימי־קדם.
הפיוט והפואטיקה שלו קשורים קשר הדוק לספרות המדרש. האגדה היא ערשו, ואגדות התלמוד והמדרש הם עצמותו וחומריו; הוא שואב מהם את תמונות חיבוריו ונושאיהם, את אמצעי הריטוריקה ודרכי הפרשנות, את הכללים המתודולוגיים ואת דרכי הכתיבה והעריכה.
עד להתגבשותו של הסגנון הספרדי החדש מאמצע המאה העשירית ואילך, נכתבה במרוקו שירת קודש עברית בהשפעתו המובהקת של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום. הנציג הבולט ביותר הוא ר׳ יהודה אבן קורייש, אבל אין היחיד בשום פנים ואופן.
- 3. השירה היהודית בספרד ובארצות התפוצה הספרדית והמזרח
שירת ספרד היתה תעודת היוחסין של המחברים במרוקו, שהיו ברובם מצאצאי המגורשים מקשטיליה, הם שייכו את עצמם גם מן הבחינה הרוחנית לתור־הזהב האנדלוסי המפואר. לדעתם, היו הם מייצגיו הנאמנים ביותר ויורשיו האמיתיים. משום כך נייחד כאן מקום חשוב לחוליה זו של השירה העברית.
נקדים ונסקור בקצרה את התמורות שחלו בפיוט, הפצתו בקהילות היהודיות שבתפוצות ותרומתו לפיתוח השירה בקהילות אלו. אין לשכוח, שאם אפיוניה הבסיסיים של ההגות היהודית הם: רציפות, אחדות ואוניברסאליות, שהן מעבר להבדלי מקום ולחילופי זמנים, אין פירושו של דבר שיש להוציא מכלל אפשרות תסיסה פנימית ודיאלקטיקה, הבאה לידי ביטוי בכושר הסתגלות והתאמה מתמידים לסביבה, לחברה, לדת, למנהגים ולתנאים המשתנים והארעיים של הקיום היהודי.
היצירה הפייטנית עזבה בהדרגה את הגבולות המקובלים של הליטורגיה והחלה לשרת תכליות חדשות ולחדור לתחומים חדשים, הנוגעים במידה זו או אחרת בחיי החול. ובכך הכשירה את הקרקע לשירת־החול, שמצאה את קרקע צמיחתה בספרד.
שרשרת מסורת השירה היהודית לא נותקה עם הופעת השירה בספרד. על רציפותה והמשכה הישיר של שירה זו תעיד תלותה של התרבות היהודית־הספרדית בראשיתה (המאה התשיעית והעשירית) בבבל ובמזרח. חיי־הרוח היהודיים בספרד היו כפופים להנהגה הרוחנית של ישיבות בבל וישיבות סורא ופומבדיתא בתחום התלמוד, פרשנות המקרא, המדרש, ההלכה וכל יתר הגילויים של ההגות היהודית, ובכללם השירה. השירה — מורשת פייטני ארץ־ישראל — הגיעה אל יהודי ספרד באמצעות חכמי בבל. יהודי ספרד ראו בהם סמכות רוחנית עליונה. חיבורים פיוטיים רבים נאספו בסידור רב סעדיה גאון, שהיה נפוץ אז ברחבי העולם הערבי, ועותקים רבים ממנו הגיעו לספרד.
במאה העשירית השתקעו בספרד אחדים מחכמי המגרב וחכמי בבל. ספרד היתה בהדרגה למרכז רוחני ותרבותי עצמאי יותר ויותר. בקהילות ישראל שבערי חצי האי האיברי פרחו מדעי היהדות ובתי האולפנה הכשירו דורות של חכמים, ששמרו על שלשלת הקבלה.
עם העתקת המרכז היהודי מן המזרח למערב עובר הפיוט מבבל לספרד בעקבות מקצועות הדת, שנלמדו בישיבות. באותה עת פרחה בספרד יצירה שירית עברית, שהיו מיוצגים בה במובהק הקודש והחול, האמנות האנדלוסית ומכלול הזרמים במחשבת ימי־הביניים היהודית־הערבית, על נושאיה הפילוסופיים והמיסטיים בעלי התהודה הדתית והשכלתנית, שמניסוחה הכוללני־האוניברסאלי לא נעדרו הדגשים הומניסטיים; ההתפתחות הספרותית הענפה הביאה את השירה העברית בימי־ הביניים לשיאה. היא זכתה להערצה בכל קהילות התפוצות, קשרו לה כתרים, היללוה, עיינו בה, למדו וחיקו אותה כמתכונתה ובסגנונה. הפריחה הזו מקורה בצירוף מקרים מיוחד ובנסיבות הולמות.
משוררי ספרד הכירו בערך שירתם והיו מודעים למקום המרכזי השמור לה הן במסגרת מורשתם התרבותית עצמה והן במסגרת המחשבה היהודית בכללה. הם ייחסו את עליונותם ועליונות שירתם למיקומה הגיאוגראפי של ספרד, לאווירה, לנעימות החיים בה ולמזג תושביה.
אין לשכוח שיהודי ספרד זכו לתנאי קיום נוחים ביותר, שלא כשאר יהודי התפוצות ולהוציא מאורעות עגומים אחדים, הם נהנו ממידת ביטחון, שלא היתה מנת חלקן של קהילות אשכנז. מעמדם החוקי הליבראלי איפשר להם למלא תפקיד חשוב בחיי הכלכלה המשגשגים של ארצם; הם נשאו במשרות ציבוריות ונהנו מן השגשוג הכללי. הרווחה הותירה את עתותיהם בידיהם. את זמנם החופשי הקדישו לרכוש לעצמם תרבות כללית, כלומר ספרות ומדעים ערביים. לשליטה בהם נודעה השפעה מכרעת על התפתחות המחשבה היהודית על כל גילוייה. מדעים אלה גם תרמו רבות להעשרתה של ההגות היהודית בכלל וכן להתפתחות ולחידושים במקצועות הלשון והספרות. השירה היהודית שתולה מעתה בקרקע פורייה ויונקת ממעיינות חדשים. המגע עם השירה הערבית חולל בה מהפכה בתבניות ובטכניקות השיר, ותמורות אלה דחקו את רגלי הפיוט, את מסגרותיו, תפקידיו וייעודיו המסורתיים. על כך יעידו עבודותיהם של המדקדקים היהודים — יהודה חיוג׳, יונה אבן ג׳נאח ואחרים, וחיבורו הנ״ל של רמב״ע בתורת השיר.
השירה העברית בספרד סיגלה לעצמה את האופי האישי והתרחקה ממסגרות ההתבטאות הקבוצתיות־האנונימיות, שהיו מן המוסכמות של הפיוט. הרחבת מסגרות הפיוט ופריצתן לוותה בנסיון לפשר בין מגמת החדשנות לבין דרישות המחשבה היהודית השמרנית ולהטמיע את היצירות החדשות במורשת התרבותית־ הרוחנית של היהדות המסורתית.
הופעת שירת־החול העברית בספרד חופפת את התיישבותו של דונש בן־לברט בארץ זו. תלמידו הבגדדי של רב סעדיה גאון הוזמן לקורדובה, ועד מהרה כבש את לבבות יהודי אנדלוסיה. הם הוקסמו מהיקף ידיעותיו ומדעותיו המקוריות. הוא חיבר לכבודם שירים בנושאי חול, שהיו בלתי־מקובלים על שירת התקופה היהודית, ויצק בהם דפוסים ציוריים ורעיוניים ודרכי ריטוריקה ומליצה, השאולים מן השירה הערבית. הוא שקל את שיריו על־פי עקרונות השקילה הכמותית, ששקד להנהיגה ואף ניסה להחילה על שירת־הקודש. דונש עיצב את עקרונות השקילה העברית, כהעתק השקילה הערבית, חרף העוינות, שגילו מגיניה החרוצים של הלשון העברית ושל תורת־השיר המסורתית כלפי רעיונותיו החדשניים.
השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד-עמ' 35
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-Une fiscalite ecrasante
UNE FISCALITE ECRASANTE
Malheur général, semi consolation dit l'adage rabbinique. Pourtant, moins impliquée et s'identifiant moins avec les ambitions politiques du souverain, la communauté juive ne pouvait que ressentir plus lourdement et comme discriminatoire le poids des impôts arbitraires prélevés à tout propos pour financer les guerres et les constructions.
Un curieux épisode de cette "avidité à avoir de l'argent" est rapporté dans les écrits de l'un des plus célèbres esclaves chrétien de l'époque. Officier de l'armée espagnole fait prisonnier en 1708,
José de Leon avait réussi au bout de quelques années de captivité à gagner la confiance du sultan qui l'avait chargé de l'entretien de ses armes. Il rapporte qu'il y avait à Meknès une famille juive exemptée du paiement de tout impôt, car descendant de l'une des épouses juives du Prophète, les Ben Sarrat ( ?) Le sultan demanda un jour au chef de la famille de produire le document attestant cette dispense. Lorsqu'il vit que le nom de Mohammed était recouvert d'une tâche, il entra dans
une terrible colère et décida en représailles de…confisquer tous les biens de la
famille.
Aussi justifié soit -il, ce sentiment de discrimination, doit être relativisé, le poids des impôts et leur arbitraire étant le lot de toute la population comme en témoigne l'audacieuse critique adressée dès 1684, au souverain par le docte ouléma de Fès, Hassan Al Youssi. Il lui rappela qu'une des premières obligations du souverain musulman est "de recueillir les impôts et de les dépenser d'une façon juste" Or il n'en était rien :
" Que notre Seigneur procède à un examen : les impositions de son gouvernement ont attiré la peur de l'iniquité sur tous ses sujets. Elles ont mangé leur chair, bu leur sang, sucé leurs cerveaux, elles n'ont rien laissé à personne, ni biens de ce monde, ni religion. Les biens de ce monde leur ont été enlevés. Quant à la religion, elles les ont excités à se révolter contre elle. Ce n'est pas là une opinion, c'est une chose que j'ai vu de mes propres y eux… Si sous un règne, l'homme est privé de deux choses : un peu d'avoir et le bonheur, il désire la fin de ce règne…
Dans son réquisitoire, l'intrépide censeur berbère rappelait également les excès des ponctions fiscales sur les Juifs contraires aux dispositions du pacte de protection, la dhimma. Cette description aux couleurs apocalyptiques n'était pas très éloignée de l'image que s'en faisaient les communautés juives du Maroc comme en témoignent les Chroniques de Fès deux décennies plus tard :
" L'année 5461 (1701) marqua le début des calamités qui fondirent sur nous sous le règne de Moulay Ismaël. Au mois d'avril, nous parvint la nouvelle de la bataille qu'il avait livrée aux Turcs. Il imposa à se sujets juifs une contribution spéciale de cent quintaux d'argent. Cette mesure nous jeta dans le désarroi le plus complet. La joie de la veille de Pessah se transforma en affliction. Toutes les communautés firent parvenir au sultan cadeaux et présents, dans l'espoir qu'il transigerait d'un tiers ou d'un quart; mais sans succès. Le sultan, disait -on, avait juré, en s'engageant à répudier sa femme, que les Juifs paieraient la somme intégrale. La communauté de Fès se vit imposer du quart de la somme…Le recouvrement commença au milieu du désarroi et des pleurs. Par nos iniquités, le jour de Shabouot nous ne priâmes pas à la synagogue… " Aux faits de l’empereur, devaient s'ajouter dans les autres villes les rapines de ses fils imprudemment nommés à des postes d'autorité dont ils devaient se servir pour pressurer leurs administrés et parfois pour se révolter – autre calamité du règne. Siège de la Cour, Meknès eut moins à en souffrir, offrant souvent un refuge – pas toujours très sûr – aux notables de la communauté de Fès, comme le rapportent les Chroniques de Fès :
" En 1703, Moulay Hafid, fils du sultan est venu à Fès; car c'est l'habitude des princes royaux de passer chez nous pour nous dépouiller. Quelque temps plus tard, il fut nommé gouverneur de Fès -la -Neuve et fit son entrée dans la Ville. Le lendemain, ses serviteurs et ses gens envahirent le mellah; commirent toutes sortes d'excès et de dépravations en se réclamant mensongèrement de leur maître. Ils nous rendirent la vie insupportable par leurs exactions, si bien que nous finîmes par ne plus oser sortir dans la rue et ne pouvant même rester dans nos maisons; fuîmes avec nos hardes et nos enfants de terrasse en terrasse pour nous cacher. Moulay Hafid nous envoya un de ses officiers pour exiger quatre mille onces, la communauté prise de panique, les paya en une seule nuit…Voyant cet état de choses, les notables décidèrent de fuir à Meknès dans l'espoir que l'un d'entre eux réussisse à en informer Moulav Ismaël…Ils montèrent à la casbah du sultan et se mirent à crier. Entendant leurs clameurs, le sultan les fit amener en sa présence : Ils commencèrent par lui dire : "Les notables et les collecteurs d'impôts nous ont dépouillés; ils ont ruiné nos maisons Aussitôt, le sultan ordonna que les notables et les collecteurs d'impôts comparaissent devant lui…Il chargea Abraham Maimran de porter son ordre par écrit à Fès…Introduits devant le sultan, les notables e: les collecteurs se répandirent en supplications. Le sultan commanda à ses serviteurs de tirer sur les Juifs; deux furent tués; un troisième gravement blesse Cette scène, jointe aux clameurs de l'autre jour, ne firent qu'exacerber la colère du sultan et il condamna les notables survivants à être brûlés vifs dans le four à chaux. On les emmena, puis on les fit revenir. Le sultan se tourna vers l'un de ses officiers et lui dit : je te les livre ainsi que toute la communauté de Fès, jusqu'à ce que tu aies levé sur eux vingt quantar d'argent dont ils me sont redevables…"
Trois jours plus tard, l'irritation du sultan s'étant apaisée, le Naguid Abraham Maimran retourna auprès de lui et le supplia de pardonner aux Juifs. Il acquiesça, mais exigea absolument des tentes en toile.
La mort providentielle quelque temps plus tard de ce cruel prince Moulay Hafid ne devait mettre fin aux exactions sur la communauté de Fès, son successeur Moulay Moutawakil allant sur ses pas et ce fut encore une fois un notable de Meknès qui évita la catastrophe :
" Ils mirent la main sur deux Juifs pauvres qu'ils amenèrent chez Moulay Moutawakil qui leur dit : "Apportez -moi une da'ira; sinon je vous ferais brûler vifs". Les Juifs se rendirent avec ses serviteurs à Fès -la -vieille et cherchèrent de l'écarlate, mais n'en trouvèrent pas car les Gentils, pris de peur eux aussi, avaient caché leur marchandise et tous leurs biens. Les Juifs retournèrent auprès du Prince et l'informèrent qu'ils n'avaient point trouvé d'écarlate. Il les fit alors jeter dans un abreuvoir. Rabbi Abraham Tolédano intervint en leur faveur. Le Prince fit retirer les Juifs de l'eau et exigea d'eux deux mille onces. Sur une nouvelle intervention de rabbi Abraham, il rabattit ses prétentions à deux cents once et une da'ira qu'ils lui donnèrent…"
Mais même la protection de son Naguid, le favori du roi Abraham Maimran ne pouvait pas toujours mettre même sa propre communauté; à l'abri des exactions en cette seconde partie du règne comme en témoigne un contemporain cité par rabbi Yossef Messas :
" Au mois de kislev 5464 (1704,) il y eut de grands désordres dans la ville, car les esclaves du sultan ont fouillé toutes les cours et toutes les maisons et se sont emparés de l'argent et de tout objet de valeur, des ustensiles en or, cuivre, objet métallique, y compris les Hanoukiot. Ils se sont pris également aux jeunes filles, aux vierges et aux jeunes hommes, faisant d'eux ce qu'ils voulaient. D'épouvante, nombre de femmes ont avorté; d'autres sont tombées malades. De plus, ils ont souillé toutes nos réserves de vin cacher. Et nous n'avons même pas eu la force de les supplier et de les implorer pour qu'ils cessent leurs exactions, terrorisés par les lames des épées sur nos gorges sous leurs rires moqueurs …. "
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017–Une fiscalite ecrasante
הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה
מרוקו עצמאית ונועלת את שעריה.
במחצית שנת 1956, עם התעצמות התהליך של העברת הסמכויות מצרפת למרוקו, חלה החמרה במצבם של יהודיה. ראש מחלקת העלייה דיווח כי רופאים – כולל אלה של אוז"ה – אינם מוכנים עוד לבדוק ולטפל במועמדים לעלייה בשל איומים מצד ממשלת מרוקו ומצד לאומנים ערבים. גם אנשי מחלקת העלייה, הפזורים במחוזות מרוקו, נצטוו על ידי שלטונותיה לצאת מהמחוזות.
שרגאי יצא אפוא לבקר בפריס כדי לבדוק את העניינים מקרוב. משם טלגרף לד"ר נחום גולדמן כי ממרוקו הפסיקה לתת דרכונים אך יש בה עוד 12.000 שבידיהם דרכון ; כי בכמה מחוזות נתבקשו שליחי הסוכנות לעזוב : וכי מרגישים שם שה "עניין" הגיע לקיצו.
ד"ר גולדמן דיווח לחברי הנהלת הסוכנות על הטלגרמה של שרגאי, ועל כך אמר יהודה ברגינסקי : ד"ר גולדמן הודיע והחברים שמעו ולא שמעו – הדגשת המחבר – . אנו עומדים לפני הפסקת עלייה – ממרוקו -…אינני מתכוון לעשות עכשיו את הדיון, שעלול להיות לא כל כך קל. מבלי להיכנס לניתוחים אגיד יותר מדי בזול הפסדנו את עניין מרוקו.
בדיון הנהלת הסוכנות ביוני 1956 דווח על החמרה במצב יהדות מרוקו ; האיום הערבי המשיך והתעצם, וחברות ספנות זרות סירבו להסיע עולים באוניותיהם ממרסיי לישראל. גם משרדי הפדרציה הציונית בתוניס נסגרו עקב איום ערבי.
באותו דיון תקף נחום גולדמן את ברגינסקי, על שמסר הודעה לעיתונות, ולפיה יש להוציא מיידית 100.000 יהודים ממרוקו. בחוזרו מביקור בפריס דיווח יוספטל להנהלת הסוכנות, כי ראש המשטרה המרוקנית סירב לחתום על פספורטים ואמר :
בזמן השלטון הצרפתי עשיתם מה שאתם רוצים – אנו ממשלת מרוקו – אין אנו סוכנות לתת חתימות…..עוד דיווח יוספטל , כי הגיע לידו מכתב ששלח ראש משטרת מרוקו לשר הפנים, ובו נאמר:
אני אסגור את "קדימה" משרד הסוכנות בקזבלנקה -, אגרש את השליחים המגייסים את האנשים ומכינים אותם כדי לשפוך דם ערבי.
נציג משרד החוץ, אמיל נג'ר, דיווח :
חל שינוי מהפכני במרוקו, יש שם מדינה ריבונית חדשה, המרוקאים מוכנים לדון בדבר רישיון יציאה ל-7.000 יהודים ובזה לסיים את פרק העלייה.
לפי מברק נוסף שהגיע מפריס, התבקשו השליחים לעזוב תוך שבוע, המשרדים סגורים, והמנגנון מטפל בחיסול. במחנה בקזבלנקה נמצאו 2.000 איש. א' הרמן, ראש מחלקת ההסברה, הציע לא לנהל משא ומתן רק על עליית 7.000 היהודים – אלא גם על 50.000 היהודים שאחרי הסלקציה, ואשר חיסלו את עסקיהם או בתהליך חיסולם.
גיורא יוספטל התלונן, על שמפלגות האופוזיציה תוקפות את הממשלה והסוכנות על שלא עשו די להצלת יהודי מרוקו, ועל כך ענה לו ברגינסקי :
אנו יושבים כאן כמצביאים אחרי קרב אבוד. כאן נוכל לומר זאת. עמדתי לסלקציה ידועה. אני מתנגד לה בכל ישותי. למקרה התקפות על ההנהלה עלינו להשיב בלי ספק. אך לא נוכל לשנן כי כל מה שעשינו עד כה היה נפלא. עלינו להודות בשגיאותינו ולסגת מההחלטה על הסלקציה.
גם דובקין, שלאורך כל הדרך התנגד לעלייה מצפון אפריקה, "הכה על חטא" : האמת היא שגם בגבולות הסלקציה לא עשינו מה שהיינו צריכים ויכולים לעשות ולא העלינו די. לי יש בעניינים אלה הרגשה של " על חטא", ונדמה לי שרבים כאן שותפים לרגש זה.
כך גם ראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה, בית אריה : " גם אני סבור שיש להודות כי שגינו בעניין הסלקציה ".
לעומתם נשאר לוי אשכול איתן כסלע ולא הביע חרטה : " אם נבטל את הסלקציה תהיה זו דמגוגיה שתביא נזק רב לעניין עצמו ". גם מ' גרוסמן התנגד לביטול הסלקציה, אך הוסיף נימוק הגיוני : תהיה זו צביעות לבטל את הסלקציה בשעה שאין מרשים ליהודי מרוקו לצאת.
וזלמן שזר, שהחליף את ברל לוקר כיושב ראש ההנהלה הירושלמית, טען גם הוא כי אין לסגת מעקרון הסלקציה.
בדיון ההנהלה ביולי 1956 השתתף גם שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. הוא דיווח כי מאז החזרת הסולטאן מוחמד בן יוסוף מגלותו, ב-25 באוגוסט 1955, הפכה מרוקו למדינה עצמאית ; הצבא הצרפתי והפקידות הצרפתית כפופים לערבים ; המרוקנים הפסיקו להנפיק דרכונים, והחליטו על סגירת "קדימה" והפסקת יצאת היהודים. לדעת צור, הסיבות למדיניות מרוקו הן :
1 – לחץ הליגה הערבית : זו טענה כי הערבים נמצאים במאבק נגד ישראל – והנה מרוקו, ארץ מוסלמית, שולחת כוח אדם לשיראל !
2 – יורש העצר, מולאי חסן, ושר החוץ של מרוקו נסעו לקהיר, ולא רצו לבוא לשם בידיים ריקות.
3 – הסולטאן נפגע אישית מיציאת היהודים : הם היו בעיניו בניו ונתיניו, והוא – מגינם ; וזוהי אפוא כפיות טובה מצד היהודים כלפי הסולטאן וחוסר אמון בו.
4 – דעת הקהל הערבית במרוקו
עוד סיכם צור, כי לאחר שיושלם תהליך קבלת האישורים להוצאת 7.000 היהודים, ידרוש משרד החוץ להוציא גם את 50.000 היהודים שחיסלו את עסקיהם ; ובשלב מאוחר יותר – להוציא את שאר היהודים.
על דברי יעקב צור הגיב בגינסקי :
עניין צפון אפריקה אף פעם לא היה חשוב אצל היהודים בארץ. עכשיו נוטים לחשוב, שעניין זה יסתדר כאילו מאליו. יש לי הרושם שאנו מעלימים מהיהודים יותר מה שראו להעלים.
באותה עת "לא היה זמן" לבן גוריון ולממשלה לעסוק בבעיות העלייה ממרוקו, כדברי שרגאי : "דיברתי עם בן גוריון על המצב בצפון אפריקה, והוא אמר לי שכרגע אין לי זמן להיכנס לנושא זה, הוא יקרא לי בעוד עשרה ימים "
א' דובקין רטן : " המוסד לתיאום לא התכנס למעלה מחצי שנה ". במצב עניינים זה החליטה הנהלת הסוכנות לעבור לתכנון עלייה בלתי לגלית.
גם בכך היה מס שפתיים בלבד : וכי מה כוחה ויכולתה של עלייה בלתי לגלית ? אולי 1.000 עולים בשנה ?
בספרו מבצע יכין, כותב שמואל שגב על עלייה בלתי לגלית זו :
המעבר מעליה לגלית לבלתי לגלית תרם תרומה מוגבלת….להרגעת על יעילותה : בגבור הלחץ התבררו מגבלותיה של "המסגרת" שצמצמו את אפשרויותיה לינות על המטרה העיקרית שלשמה הופעלה – ארגון העלייה. לא זו בלבד שהעלייה החשאית לא יכלה להבטיח הגירה מסיבית, אפילו הבטחת עלייתם של המעטים הייתה כרוכה בתקלות.
ב-3 ספטמבר 1956 דיווח נחום גולדמן להנהלת הסוכנות כי המחנה בקזבלנקה יחוסל עד 17 בספטמבר 1956וכי ממשלת מרוקו החרימה אונייה אחת בגלל עניין סואץ – המתיחות בין ישראל לבין מצרים ערב מלחמת סיני.
גולדמן גם הציע לבטל את ההחלטה על כינוס יהודי עולמי בעניין מרוקו, שכן לא היה בטוח שניתן לארגן כנס כזה, ואולי בכלל לא יהיה אפקטיבי.
ב-9 בספטמבר דיווח יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, א' איסטרמן, להנהלת הסוכנות, כי פרצו מהומות במרוקו, ונהרגו בה שישה יהודים. ברגינסקי הגיב באומרו שיש להפעיל לחץ בלתי פוסק ובכל הדרכים על ממשלת מרוקו, כדי שתאפשר להעלות את 50.000 היהודים שלאחר הסלקציה, ואשר חיסלו את עסקיהם. ש"ז שרגאי ומשה קול תמכו בהצעתו, וד"ר גולדמן סיכם את הדיון : יש להתרכז בפינוי המחנה בקזבלנקה, ולאחר מכן לפתוח במשא ומתתן דיפלומטי להעלאת אותם 50.000.
באוקטובר 1956 פונו אחרוני מחנה "אליהו" בקזבלנקה למרסיי שבצרפת, משרדי "קדימה" נסגרו, ושליחים נצטוו לעזוב את מרוקו. בשלב זה ננעלו למעשה שערי מרוקו לעלייה המונית. ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני.
המסקנה העולה מאירועים אלה חמורה : תוך כדי הכנת המתקפה על מצרים עם צרפת ובריטניה, הפקירו הממשלה והנהלת הסוכנות יהודים אלה לסכנתם הרבה ; וסכנה זו ודאי תגבר בעקבות מלחמה זו.
הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה עמ' 184
פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון
החוגים הליברליים בהנהגה המרוקאית התנהגדו ליציאתם של היהודים גם כי רצו להצטייר עם קבלת עצמאותם, כמנהיגי מדינה מתקרבת שיים בה שוויון זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל דת, וגם מחשש שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה. לעומתם, החוגים הכל־ערביים באגף המוסלמי־שמדני של מפלגת איסתיקלל התנגדו לב־ שיהודים מבוססים ממרוקו יחזקו את הציונים בישראל נגד האומה הערבית. בשונה מהעמדה של נציגי ארמון המלוכה, ראשי האיסתיקלל ועיתוניהם אתחריר ו-AVANT GUARDE דרשו בזמנו לסגור את מחנה המעבר לעולים קדימה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית ליד אל ג׳רידה (מאזאגן). עם זה, גם מנהיג האיסתיקלל השמרן עלאל אלפסי הצהיר פעמים אחדות שעל פי עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים אותו, אין הוא מתנגד לזכות היהודים לעזוב את מרוקו.
בפברואר 1956, פרסם עיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות מאמר מערכת שפנה ליהודי מרוקו וביקשם לא להירתע מפני הקשיים העומדים לפניהם ולוותר על כוונתם לברוח מן הארץ. מארגני ההגירה היהודית, אמר העיתון, הם אויבי מרוקו ואויבי האומה כולה. במאמר אחר הסביר העיתון:
לא נסבול שהציונים האימפריאליסטים יגייסו יהודים מרוקאים, שהם אזרחי המדינה, ויעשו אותם למתנחלים עתידים באדמה ערבית השייכת לפלשתינים. אל לנו להיות שותפים לעוול זה. לכן, על שר הפנים לנקוט מיד באמצעים המתבקשים: לא להעניק יותר דרכונים קבוצתיים ליהודים ולא לאפשר את יציאת מי שבדעתם לנסוע לישראל.
עם שובו של אלפסי למרוקו באוגוסט 1956, פרסם ביטאון האיסתיקלל, אלעאלם, מאמר פרי עטו של המנהיג הגולה שניסה שוב לתפוס את מקומו בהנהגת המדינה בתום היעדרות ארוכה. הוא הרעיף שבחים על המלך על שמנע הגירת יהודים לפלשתין הערבית המשועבדת לאימפריאליזם הציוני ועל שפירק את ארגון קדימה שעסק בהגירת היהודים בתקופת החסות. אלפסי הגדיר כך את זהותם של המהגרים:
"ידוע לנו שהמהגרים אינם נמנים עם העניים אלא עם המעמד הבינוני הנוטל עמו כסף שקיבל תמורת רכושו. פירוש הדבר שאנו מגישים לישראל מאות ציונים עשירים ובריאים ליישוב ארץ ערבית ולמלחמה באחינו הערבים. יש גבול לסלחנות. הזכויות שמהן נהנים אחינו היהודים מטילות עליהם חובת נאמנות למולדת על כל יושביה. התעמולה הציונית מוליכה שולל את היהודים ומנסה להוליך שולל גם אותנו. אנו מבקשים משר הפנים שיסיר מעלינו חרפה זו הפוגעת בציפור נפשה של מרוקו ולא יתיר מתן דרכונים קבוצתיים ולא יאפשר את היציאה של אלה הרוצים להגר לישראל".
למרות התקפתו על הציונות ועל ישראל, אלפסי מכנה את היהודים בשם ״אחינו״ אך מתנה את זכויותיהם בנאמנותם למדינה. מנהיג צעירי האיסתיקלל, מַהְדִי בן־בַּרכָּה, הצטיין ביחסו החיובי ליהודים ואף על פי כן לא היסס לכנות את העוזבים את מרוקו בוגדים. נשיא האספה המייעצת הזהיר בנובמבר 1957, ש״הגירה מלאכותית״ עלולה להסית את המוסלמים נגד היהודים שנשארו במרוקו ולחשוף אותם לפגיעות אנטישמיות, שהמהגרים עצמם יהיו אשמים בהן.
עמדת ארמון המלוכה בנוגע להגירת היהודים נחשפת בשיחתו של ד״ר וולפגנג בְרֵטהוֹלץ מִבֵּרְן ביולי 1958 עם אחמד עלאווי, ראש לשכת העיתונות של הארמון. עלאווי הודה ללא היסוס שהשלטונות מערימים קשיים על קבלת הדרכונים ושהפקידים:
משהים את הוצאת הדרכון כרי לתת ליהודי שהות לחשוב. אנו מביאים לתשומת לבו מה מצפה לו בישראל ומספרים לו על היהודים המבקשים לחזור למרוקו בגלל אכזבה מניסיונם בישראל וגם על הממתינים במחנות המעבר במרסיי לקבלת רשות לחזור. את ההכרעה האחרונה אם מותר ליהודי לצאת או לא, אנו שומרים לעצמנו כמובן. אם הגירתו מנוגרת לאינטרס של מרוקו, למשל, אם אותו יהודי חשוב לארץ מבחינה כלכלית, אין אנו מאפשרים לו לצאת.
לשאלתו של בֶּרְטְהוֹלץ מה יקרה אם היהודי יתעקש בכל זאת להגר לישראל. השיב עַלאוּוי: ״שילך לעזאזל״.
האירוע שגרם להִדרדרות ביחסי השלטונות עם הקהילה ופטרוניה בישראל ובעולם וחיבל באופוריית ימי העצמאות, התרחש ב־22 בספטמבר 1959, בימי ממשלת השמאל. ביזמת המלך, התכנסו בקזבלנקה שרי החוץ של הליגה הערבית לוועידתם ה־32. דיוני הוועידה וביקורי המלכים חוסיין מירדן ופייצל מערב הסעודית הולידו הרבה הכרזות אנטי־ישראליות והטפה לערביזציה לשונית.
ההחלטה על הקמת איחוד הדואר הערבי לוותה בניתוק חד צדדי של קשרי הדואר. הטלגרף והטלפון של מרוקו עם ישראל. באופן יוצא מן הכלל, ההחלטה לא חלה על קריאות חירום מאניות ישראליות ועל קריאות עזרה בשעת חירום. שלושה ימים לאחר ההכרזה, הודבקו בבתי הדואר מודעות המציינות שכל דברי הדואר שמענם ישראל יוחזרו לשולחיהם. היקף קשרי הדואר בין שתי המדינות עמד על כשלושים אלף מכתבים לחודש בכל כיוון. כל משפחה יהודית במרוקו שלחה בממוצע מכתב אחד לחודש לישראל. הניתוק הנחית מכה קשה על היהודים במרוקו ועל קרוביהם בישראל. מאה חמישים אלף יהודים במרוקו נותקו בבת אחת ממאה עשרים אלף קרוביהם בישראל. צעד זה העכיר את מצב רוחם והנחית מכה על הדו־קיום שהסתמן ביחסיהם עם המוסלמים במרוקו. יהודים רבים שרפו את בולי ישראל שהיו ברשותם והסתירו כל דבר שיכול להזכיר את ישראל מחשש שיבולע להם.
הניתוק הבליט בבירור את אווירת החשדנות והדאגות שהייתה מנת חלקם של רבים שראו בצעד זה אירוע גורלי שהשפיע על תפיסת עתידם במרוקו.
זמן מה לאחר העצמאות, הקימה ללה עיישה, בתו הבכורה של מוחמר החמישי, את אגודת העזרה ההדדית הלאומית שכללה את כל ארגוני הסיוע במדינה. האגודה פרסמה תקנון חדש שדרש להציב אישים מקומיים בראש הנהלות הסניפים המקומיים של ארגונים ומוסדות זרים. עד אז, נהנו מוסדות סיוע יהודיים ממענקים כספיים של אגודת העזרה ההדדית הלאומית. עכשיו חששו שהדבר ישתנה בעתיד. והאגודה תדרוש לקבוע בעצמה את אופן חלוקת כספי הג׳וינט. באותה תקופה, שאל חבר האספה המייעצת ממפלגת האיסתיקלל, למה מרשים לארגון זר להעדיף אוכלוסייה אחת על חשבון אוכלוסייה שנייה והתכוון לארגון הג׳וינט היהודי.
פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון