השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד.

2. 2. אסכולת הפיוט הארץ־ישראלי

הפיוט הקדום הוא בבואה לתפיסת העולם הרבנית ולמחשבה היהודית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירותיהם החשובות של חכמי התלמוד. הפיוט משקף במידת־מה גם תבניות מנטאליות עממיות, שיסודן במחשבה זו, ושהופצו באמצעות בתי־הכנסת. הפיוט נעשה ראי להוויה היהודית, בדומה להלכה — המארגנת הוויה זו, ולספרות המדרש — המקיפה אותה בעולם של מיתוסים ואגדות.

מה דמות היתה לחיים שלאחר הגלות? האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל חיה את הטרגדיה הלאומית, את שריפת הבית, את חורבן המדינה והגלות, כמאורעות מתחדשים, כפצע שותת, היא כופפה גווה תחת עול האויב הרומאי וקומתה שחה תחת נטל השלטון הזר. מרירות, מצוקה, געגועים ויאוש היו מנת חלקה בימים נעדרי־שמחה. שנים ויובלות חלפו ולא נראה גם ברמז הקץ לנסיונות המרים. למשורר לא נותר, במרי לבו, אלא לבכות את שבר עמו בקינות ובסליחות ולתנות את כאבו בתפילה ובכוונות. הפיוס שיקף אפוא מציאות חשוכה זו ונטל חלק בנסיבותיה הכאובות.

עדיין נשארת ועומדת השאלה, מדוע הסתגר הפיוט בעולמה המוגבל של הדת ומדוע נאסרה בו כל השראה ממקור חילוני, ממחזות הטבע, מדאגות חיי היום־יום, מרגשות אישיים וכדו'. נושאים אלה הורחקו מן הפיוט לא רק בעטיין של יראת שמים ואדיקות, שהרי המדרש — בן זמנו של הפיוט — לא התעלם מהם, אף לא בחל בהם, ואילו בשירת ספרד נשמר להם מקור כבוד. החשש המתמיד לעצם הקיום הדתי והפיסי, הוא שהיה בעוכרי חיבורים מסוג זה, והוא שהיטה את המשורר ממצב עמו, מן המציאות חסרת־החן ונעדרת־השמחה, מן ההווה האפרורי, אל אגדות־קדומים. או שמא נעצרה ההיסטוריה עם המשבר שפקד את האומה, כדי לשוב ולחדש את מהלכה לכשיבוא המשיח ? המשורר דואה על כנפי דמיונו אל העבר. הוא מעלה את זכר גדולתו אפופת האגדה ונושא את עיניו אל העתיד. הוא מייחל לגאולה ולחידוש תפארת ימי־קדם.

הפיוט והפואטיקה שלו קשורים קשר הדוק לספרות המדרש. האגדה היא ערשו, ואגדות התלמוד והמדרש הם עצמותו וחומריו; הוא שואב מהם את תמונות חיבוריו ונושאיהם, את אמצעי הריטוריקה ודרכי הפרשנות, את הכללים המתודולוגיים ואת דרכי הכתיבה והעריכה.

עד להתגבשותו של הסגנון הספרדי החדש מאמצע המאה העשירית ואילך, נכתבה במרוקו שירת קודש עברית בהשפעתו המובהקת של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום. הנציג הבולט ביותר הוא ר׳ יהודה אבן קורייש, אבל אין היחיד בשום פנים ואופן.

3. 3. השירה היהודית בספרד ובארצות התפוצה הספרדית והמזרח

שירת ספרד היתה תעודת היוחסין של המחברים במרוקו, שהיו ברובם מצאצאי המגורשים מקשטיליה, הם שייכו את עצמם גם מן הבחינה הרוחנית לתור־הזהב האנדלוסי המפואר. לדעתם, היו הם מייצגיו הנאמנים ביותר ויורשיו האמיתיים. משום כך נייחד כאן מקום חשוב לחוליה זו של השירה העברית.

נקדים ונסקור בקצרה את התמורות שחלו בפיוט, הפצתו בקהילות היהודיות שבתפוצות ותרומתו לפיתוח השירה בקהילות אלו. אין לשכוח, שאם אפיוניה הבסיסיים של ההגות היהודית הם: רציפות, אחדות ואוניברסאליות, שהן מעבר להבדלי מקום ולחילופי זמנים, אין פירושו של דבר שיש להוציא מכלל אפשרות תסיסה פנימית ודיאלקטיקה, הבאה לידי ביטוי בכושר הסתגלות והתאמה מתמידים לסביבה, לחברה, לדת, למנהגים ולתנאים המשתנים והארעיים של הקיום היהודי.

היצירה הפייטנית עזבה בהדרגה את הגבולות המקובלים של הליטורגיה והחלה לשרת תכליות חדשות ולחדור לתחומים חדשים, הנוגעים במידה זו או אחרת בחיי החול. ובכך הכשירה את הקרקע לשירת־החול, שמצאה את קרקע צמיחתה בספרד.

שרשרת מסורת השירה היהודית לא נותקה עם הופעת השירה בספרד. על רציפותה והמשכה הישיר של שירה זו תעיד תלותה של התרבות היהודית־הספרדית בראשיתה (המאה התשיעית והעשירית) בבבל ובמזרח. חיי־הרוח היהודיים בספרד היו כפופים להנהגה הרוחנית של ישיבות בבל וישיבות סורא ופומבדיתא בתחום התלמוד, פרשנות המקרא, המדרש, ההלכה וכל יתר הגילויים של ההגות היהודית, ובכללם השירה. השירה — מורשת פייטני ארץ־ישראל — הגיעה אל יהודי ספרד באמצעות חכמי בבל. יהודי ספרד ראו בהם סמכות רוחנית עליונה. חיבורים פיוטיים רבים נאספו בסידור רב סעדיה גאון, שהיה נפוץ אז ברחבי העולם הערבי, ועותקים רבים ממנו הגיעו לספרד.

במאה העשירית השתקעו בספרד אחדים מחכמי המגרב וחכמי בבל. ספרד היתה בהדרגה למרכז רוחני ותרבותי עצמאי יותר ויותר. בקהילות ישראל שבערי חצי האי האיברי פרחו מדעי היהדות ובתי האולפנה הכשירו דורות של חכמים, ששמרו על שלשלת הקבלה.

עם העתקת המרכז היהודי מן המזרח למערב עובר הפיוט מבבל לספרד בעקבות מקצועות הדת, שנלמדו בישיבות. באותה עת פרחה בספרד יצירה שירית עברית, שהיו מיוצגים בה במובהק הקודש והחול, האמנות האנדלוסית ומכלול הזרמים במחשבת ימי־הביניים היהודית־הערבית, על נושאיה הפילוסופיים והמיסטיים בעלי התהודה הדתית והשכלתנית, שמניסוחה הכוללני־האוניברסאלי לא נעדרו הדגשים הומניסטיים; ההתפתחות הספרותית הענפה הביאה את השירה העברית בימי־ הביניים לשיאה. היא זכתה להערצה בכל קהילות התפוצות, קשרו לה כתרים, היללוה, עיינו בה, למדו וחיקו אותה כמתכונתה ובסגנונה. הפריחה הזו מקורה בצירוף מקרים מיוחד ובנסיבות הולמות.

משוררי ספרד הכירו בערך שירתם והיו מודעים למקום המרכזי השמור לה הן במסגרת מורשתם התרבותית עצמה והן במסגרת המחשבה היהודית בכללה. הם ייחסו את עליונותם ועליונות שירתם למיקומה הגיאוגראפי של ספרד, לאווירה, לנעימות החיים בה ולמזג תושביה.

אין לשכוח שיהודי ספרד זכו לתנאי קיום נוחים ביותר, שלא כשאר יהודי התפוצות ולהוציא מאורעות עגומים אחדים, הם נהנו ממידת ביטחון, שלא היתה מנת חלקן של קהילות אשכנז. מעמדם החוקי הליבראלי איפשר להם למלא תפקיד חשוב בחיי הכלכלה המשגשגים של ארצם; הם נשאו במשרות ציבוריות ונהנו מן השגשוג הכללי. הרווחה הותירה את עתותיהם בידיהם. את זמנם החופשי הקדישו לרכוש לעצמם תרבות כללית, כלומר ספרות ומדעים ערביים. לשליטה בהם נודעה השפעה מכרעת על התפתחות המחשבה היהודית על כל גילוייה. מדעים אלה גם תרמו רבות להעשרתה של ההגות היהודית בכלל וכן להתפתחות ולחידושים במקצועות הלשון והספרות. השירה היהודית שתולה מעתה בקרקע פורייה ויונקת ממעיינות חדשים. המגע עם השירה הערבית חולל בה מהפכה בתבניות ובטכניקות השיר, ותמורות אלה דחקו את רגלי הפיוט, את מסגרותיו, תפקידיו וייעודיו המסורתיים. על כך יעידו עבודותיהם של המדקדקים היהודים — יהודה חיוג׳, יונה אבן ג׳נאח ואחרים, וחיבורו הנ״ל של רמב״ע בתורת השיר.

השירה העברית בספרד סיגלה לעצמה את האופי האישי והתרחקה ממסגרות ההתבטאות הקבוצתיות־האנונימיות, שהיו מן המוסכמות של הפיוט. הרחבת מסגרות הפיוט ופריצתן לוותה בנסיון לפשר בין מגמת החדשנות לבין דרישות המחשבה היהודית השמרנית ולהטמיע את היצירות החדשות במורשת התרבותית־ הרוחנית של היהדות המסורתית.

הופעת שירת־החול העברית בספרד חופפת את התיישבותו של דונש בן־לברט בארץ זו. תלמידו הבגדדי של רב סעדיה גאון הוזמן לקורדובה, ועד מהרה כבש את לבבות יהודי אנדלוסיה. הם הוקסמו מהיקף ידיעותיו ומדעותיו המקוריות. הוא חיבר לכבודם שירים בנושאי חול, שהיו בלתי־מקובלים על שירת התקופה היהודית, ויצק בהם דפוסים ציוריים ורעיוניים ודרכי ריטוריקה ומליצה, השאולים מן השירה הערבית. הוא שקל את שיריו על־פי עקרונות השקילה הכמותית, ששקד להנהיגה ואף ניסה להחילה על שירת־הקודש. דונש עיצב את עקרונות השקילה העברית, כהעתק השקילה הערבית, חרף העוינות, שגילו מגיניה החרוצים של הלשון העברית ושל תורת־השיר המסורתית כלפי רעיונותיו החדשניים.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד-עמ' 35