מורשת יהדות מרוקו

ג. המרכיב העברי – היקפו וזיהויו

28. היסוד העברי שונה בהיקפו מלשון יהודית אחת לשנייה ומושפע מגורמים שונים, והעיקריים שבהם: נשים / גברים, מעמד והשכלה, לשון מדוברת / לשון כתובה, וסוג הלשון הכתובה.

29 בלשון הנשים מועטים היסודות העבריים ביחס ללשון הגברים. אפשר להסביר את מיעוט היסודות העבריים בלשונן בעובדה שלא היה להן חינוך יהודי פורמלי, וגם לא היו חייבות במצוות המעשיות כגון תפילה או קריאה בתורה. חברת הגברים איננה הומוגנית כחברת הנשים, והדבר מתבטא גם ביסוד העברי. בלשונם של תלמידי חכמים מצויים הרבה יסודות עבריים מכל הרמות והמשלבים של הלשון . גם המבינים, שהם שכבת הביניים בין ת״ח לפשוטי העם, משתמשים ביסודות עבריים רבים_; ואילו בלשונם של פשוטי העם מעטים היסודות העבריים, אם כי עדיין מרובים הם ביחס ללשון הנשים בעיקר בשל ידיעותיהם בתחום המעשי (תפילות וברכות). מכאן שדברים המכוונים לתלמידי חכמים יש בהם שאילה רבה מן העברית, ומשפטים שלמים מועתקים ממנה: וכשהם מכוונים לפשוטי העם, היסוד העברי בולט בהם פחות.

30. היקף היסוד העברי בלשון הכתובה ומידת השיקוע שלו מותנים בסוג הלשון הכתובה, כמפורט לעיל . לשון האקטואליה מחייבת שאילת יסודות מהעברית החיה. בלשון הסיפור היקף השימוש ביסודות העבריים מותנה בתוכנו של הטקסט: ככל שהתוכן נושא אופי יהודי יותר כך אוצר המילים העברי גדול יותר.  שנכתב בידי אדם פשוט, מדגים קביעה זאת היטב: בשישה סיפורים עממיים חסידיים, שהם פחות מ — %13 מכה״י, יש 273 ערכים, שהם %44 מכלל הערכים העבריים בכתב יד זה¡ ואילו בסיפור היחיד שאין לו שום רקע יהודי והמהווה מעל %31 מכה״י יש 10 ערכים בלבד, שהם כ — %2 מכלל הערכים של כתב היד.

א״א – ראה אשת איש.

אאע״ה – אברהם אבינו עליו השלום. ראה אב ב 2 (דוגמה 3).

א אב  âb– חודש אב: 1) נהאר תסעתאס אב = [זה קרה ב]יום תשעה עשר [ב]אב / קצי צ2.184) סהר אב = חודש אב / כ״י 2837, עמי 17. [תשעה באב](ראש חודש אב}

ב אב] – 1 הזכר בהורים. [כבוד אב, כבוד אב ואם, מור אבי]

2 תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: אברהם אבינו abraham abinu, braham abinu או bbraham  יצחק אבינו y)ishaq abinu) (פ), y)ishaq abinu)

יעקב אבינו ya'aob abinu (פ) [דקדוק 40], ya^caqob (ד), או y)i^cqob) וגם y)i^{c 1}’ôb)]: 1)

פחאל דאר די אברהס אבינו = [מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו

סאף אברהם אבינו = ראה את אברהם אבינו

חתא אאע״ה מאת = [אמר הקב״ה למשה:] גם אברהם אבינו עליו השלום מת

לעביד די יצחק אבינו ע״ה = העבדים של יצחק אבינו ע״ה

 יעקב לאבינו זווז זוז כוואתת = יעקב אבינו נשא שתי אחיות

סעודה די יצחק אבינו(־סעודת ליל שבת)}

אב בית דין âb biddin

תסממא אב בית דין ־ נקרא [ראש אב בית דין, ראב״ד}

אב מלאכה – מונח הלכתי המציין כל אחת מ-39 המלאכות העיקריות האסורות בשבת:

 האדי כא יתסממא אב מלאכה ־ [המוציא מרשות לרשות] זה נקרא אב מלאכה

אחד הביטויים השכיחים בלשון הדיבור הוא אבי הבן ־ אביו של הבן הנימול. הביטוי אינו מובא כאן משום שהגלוסר אין בו מעבר לממצאים בקורפוס שבדקתי.

הצירוף דאר די אברהם אבינו [־בית אברהם אבינו] שימש במראכש לצד הצירופים המעורבים: דאר לאוראחים ־ בית האורחים (ראה ערך אורח), dar l^cniyyim ־ בית העניים, או בתרגומו הערבי דאר דראווש ־ בית העניים. זהו מקום ששימש את עניי העיר, ושם הם הוכרחו לקבל את ארוחותיהם, בעיקר בימי שישי, ובכך מנעו מהם לקבץ נדבות מחוץ למלאח.

הביטוי אב בית דין משמש במראכש בפי תלמידי חכמים, ובפי המבינים. האחרים משתמשים בצירוף המעורב לכביר דדיינים (גדול הדיינים, דהיינו ראש בית דין).

א־ב־ד –  אבד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת ־ [על האדם לחשוב היטב מה הוא עושה,] ולא יזיק לעצמו ויהא מאבד עצמו לדעת / מ״ב, פתיחה ב, ענד 16.

הפועל השאול אבד אינו מצוי בקורפוס שבדקתי, אך הוא שכיח בדיבור: לאה איבדהא נשמה [[lah ibbdha nisama

קללה בלשון סתרים המכוונת כלפי הגויים, ופירושה: שאלוהים [לאה] יאבד את הנשמה [הזאת];

 כסו די איבדו ־ חסר מי שילמד אותו לקח (מ). אלה שתי ההוראות המוזכרות גם אצל בר-אשר

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ'98

23/06/2019

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'

ר׳ רפאל הוא נצר לאחת המשפחות המיוחסות מן המגורשים, שאבותיה הגיעו למרוקו בשנת רנ״ב.^י אילן היוחסין של משפחת בירדוגו מגיע עד ר׳ בוסתנאי גאון, לפי עדותו של משה פארדו, רבה של נא אמון בשנים -18701888. המשפחה הקימה מקרבה רבנים ידועי שם שהטביעו את חותמם על הקהילה הן בתחום ההלכה והן בתחום ההגות. אחד מהם, ואולי הגדול מכולם, הוא ר׳ רפאל, שחי ופעל בין השנים 1747- 1821 . הוא זכה ליחס של הערצה בקרב חכמי מרוקו, כפי שעולה מן ההסכמות לחיבוריו. בעלי ההסכמות מרבים לקשור כתרים לראשו, מכנים אותו בשם המלאך רפאל והרמב״ם של הדור. אכן, מחיבוריו של ר׳ רפאל בירדוגו משתקפים בקיאות רבה במכמני היהדות, דיון מעמיק, מחשבה צלולה, פתיחות להלכי רוח חדשים וגם נפש פיוטית. ולפי אחת מתשובותיו מתברר, שהוא ידע גם לאדינו, לשון מורשת אבותיו.

חיבוריו הפרשניים:

מי מנוחות — פירוש על התורה. חלק א יצא לאור בירושלים בשנת תר״ס, חלק ב יצא לאור בג׳רבא בשנת תש״ב. השם מי מנוחות מנומק בשלושה טעמים:(1) החיבור נועד לעיון בימות המנוחה — שבת ומועד;(2) הפרשנות בחיבור היא ברוח הפשט, המסב נחת לקורא: ״הב׳ בי ימצא בו הקורא נחת כי כולו דברים פשוטים וגלויים״;(3) החיבור מעניק למחבר תחושה של הגשמת ייעוד: ״הג׳ כי זהו ביתי וזהו מנוחתי ונחל עדני בעולם המקווה״. לענייננו כאן ראוי לתת את הדעת לטעם השני, באשר הוא משקף את עמדתו של המחבר כלפי הפשט, ועל כך עוד נעמוד בהמשך.

רב פנינים — מאמרים ודרושים, קזבלנקה תש״ל. חיבור זה נועד להיות חלק ב של מי מנוחות, כפי שהמחבר מציין. אך המו״ל, הרב משאש, הוציא אותו לאור בחיבור בפני עצמו, וקרא לו רב פנינים בשל מבנהו. החיבור ערוך במתכונת של מאמרים, כשכל מאמר מכיל כמה דרושים. שמות המאמרים מורכבים משתי תיבות, שהשנייה שבהן היא ״רב״, כגון: פז רב, קהל רב, הון רב וכו׳. השם רב פנינים הוא איפוא שם כולל לכל המאמרים הנחשבים כפנינים, לפי דעת המו״ל, והמלה רב היא נוטריקון של השם רפאל בירדוגו.

חיבוריו ההלכתיים:

משפטים ישרים — קובץ שו״ת, קראקה תרנ״א; שרביט הזהב — פירוש על כמה מסכתות, ירושלים תשל׳׳ה; חיבור אחר, בשם משמחי לב, נמצא תחת מכבש הדפום. החיבור עוסק במנהגים (כך נודע לי מפי הרב משאש).

חיבוריו של בירדוגו, בחיבוריהם של רוב חכמי מרוקו, עדיין שרויים מחוץ לטווח ראייתו של המחקר. והדברים אמורים במיוחד לגבי חיבוריו הפרשניים, שעליהם טרם נבתב דבר. אכן, גם במסגרת מצומצמת זו אין שום כוונה לערוך דיון מלא במשנתו העיונית. דיון כזה מחייב בוודאי מסגרת רחבה יותר. כל כוונתנו כאן היא לערוך דיון מצומצם להבהרת עמדתו כלפי ההגות של ימי הביניים והרציונליזם של זמנו.

עמדתו כלפי הפילוסופיה

בעקבות המקורות הקדומים בירדוגו מנסה אף הוא לעמוד על היחס שבין התורה לפילוסופיה, לנוכח ההכרה ששתיהן עלולות לעתים לסתור זו את זו. הפילוסופיה חוקרת כל דבר על פי השכל, ולפיכך ראויה היא להיקרא חכמת השכל, ולעומתה התורה היא חכמה אלוהית ״שאין לשכל בה דבר״. במלים אחרות: הפילוסופיה מקבלת את סמכותה מן השכל, ואילו התורה מקבלת את סמכותה מן האל. ברור, שכבר מן הדברים האלה משתמעת הערכה על עליונותה של התורה מן הפילוסופיה.

בירדוגו מודה במעלותיה של הפילוסופיה בכל התחומים, בהסתמכו על עמדתו של הרמב״ם כלפיה, ועל דבריו של ר׳ ידעיה הפניני בשבחה. אף על פי כן הוא סבור, שלתורה יש דין קדימה על הפילוסופיה, והיחס בין השתיים הוא כיחס שבין הלחם למים. כשם שהלחם הוא המזון העיקרי, ״כן עיקר חיי האדם הוא חכמת התורה וחכמת הפילוסופיה טפלה אליה״.^, הפילוסופיה, מהיותה מושתתת לדעתו על השכל בלבד, לוקה בשתי מגבלות: 1 . החשיבה האנושית נתונה לשינויים בהתאם לחליפות העתים, ולפיכך האמת של דור אחד אינה תקפה בדור אחר: ״כי מהיות החכמה הזו תלוייה בשכל אין לה מנוח כלל כי יתחדשו לו דעות בכל יום ויום״. ובאין אמת מוחלטת מתעוררת מבוכה: ״כי יחשוד שכלו תמיד ואין לו מנוח״.

2. 2. מגבלה שנייה היא תוצאה של הראשונה. המבוכה מולידה את משבר האמונה: ״כי יחוש פן ימעדו קרסוליו ח״ו״.

בדבריו אלה של המחבר אין לחוש כמעט בשום נימה אנטי פילוסופית ברורה. שהרי אין המחבר כופר כל עיקר בתועלתה של הפילוסופיה כחכמת השכל. ונראה, שכל כוונתו היא להבליט את מעלתה של התורה כאמת מוחלטת לעומת האמת היחסית של הפילוסופיה, מבלי לדחות את זו כליל. אולם במאמר אחר נשמעת נימה שונה במקצת. היחס שבין התורה לפילוסופיה אינו מוגדר שם כיחס שבין עיקר לטפל, אלא כיחס שבין אמונה לכפירה. התורה היא עץ החיים, הפילוסופיה היא עץ הדעת: ״הנה הזהיר לאדם שמכולם [מכל עץ הגן] יאכל, אך עץ הדעת אליה לא יקרב כי תדיחנו מאחרי ה׳ אלהיו״. לכאורה זוהי מגמה אנטי רציונלית ברורה; אלא שמיד הוא מוסיף, כי האיסור על עץ הדעת חל על האדם רק בעודו נער, אך עם תום תקופת הנעורים אין עוד סכנה. והוא הדין לגבי הפילוסופיה: הסכנה הטמונה בה מוחשית רק בימי הנעורים; אך בשנות העמידה, לאחר שהאדם רכש בקיאות בתורה, ראוי לו לעסוק בפילוסופיה, והעיסוק בה אינו רק בגדר רשות, אלא בגדר חובה: ״ואז ודאי אחר שמילא לבו, וכליותיו נובעות חכמת התורה, אז נאה ויאה ללומדה, וחובה ללומדה״. במשפט אחרון זה מבטא המחבר באופן ברור הערכה חיובית כלפי הפילוסופיה.

אכן, המחבר אינו רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ובחיבוריו הפרשניים הוא מגלה זיקה רבה לפילוסופיה. רוב הנושאים המעסיקים את המחשבה היהודית — האל, הבריאה, מהות האדם, תורה ומצוות, שכר ועונש, ועוד — נדונים אצלו מתוך גישה פילוסופית. ומבחינה זו אפשר להגדירו על רקע זמנו כאחד משיירי הפילוסופים של העבר.

המקורות להשכלתו הפילוסופית הם כתביהם של חכמי ספרד — הרמב״ם, נרבוני, רלב״ג קרשקש, אלבו, ערמה, אברבנאל ואחרים — שמהם הוא מביא דברים בחיבוריו בין כשהוא מסתמך עליהם ובין כשהוא מסתייג מהם. יש להניח שהוא הגה גם בכתביהם של נוכרים, שכן הוא מזכיר את ספר התפוח לאריסטו.

עניין אחר שראוי להעיר עליו כאן הוא מידת ההערצה שהוא רוחש לרמב״ם, כפילוסוף גדול וכסמכות בלעדית שאינה ניתנת לערעור. בדיונו על היחס שבין התורה לפילוסופיה הוא מעיר בין היתר: ״ומי האיר עיני רבינו הגדול ז״ל בהתפלספותו התמימה והישרה בספרו המורה לצדקה אם לא התורה השלמה״. בדברים אלה המחבר מבקש לא רק לרומם על נס את גדולתו של הרמב״ם בפילוסוף, אלא גם לסנגר על משנתו הפילוסופית של הרמב״ם, במשנה המושתתת על האמת הדתית שבתורה. בירדוגו מתייחס ביראת כבוד לרמב״ם גם באשר הוא מסתייג, לעתים, מדבריו.

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 129

רלא. מָתַי תְּכוֹנֵן עִיר צִיוֹן

בבקשת הגאולה. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות מרובעות ומדריך דו-טורי דו-צלעי.

משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט. נועם ׳מתי יבושר׳. סימן: מזמור לדוד חזק.

מקור: ק־ ט ע״ב.

מָתַי תְּכוֹנֵן עִיר צִיוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ

שָׂמַחְתִי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ

זֶה הַיּוֹם לוֹ קִוִינוּ/ קוֹל שִׂמְחָה בִּגְבוּלֵנוּ

 יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ/ בְּכָל עִיר וּבְּכָלֶּ פֶלֶך.

5 מִמִּזְרָח מִמַּעֲרָב/ מִבֵּין אֱדוֹם וַעֲרַב

אֵל תוֹךְ קִרְיַת מֶלֶךְ רָב/ אֱסֹף עַם דַּל וָהֵלֶךְ

וּלְךָ אִוְּתָה נַפְשִׁי/ מֵעַבְדוּת אֵצֵא חָפְשִׁי

 וְאָשׁוּבָה אֶל אַרְצִי/ וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

רֵחַם רַחֲמָתַים/ לְרֹאשׁ מֻכִּים וְּדווּיִים

 10 דְרוֹר תִּקְרָא לִשְׁבוּיִים/ יִהְיוּ מְנַת חֶבְלֵךְ

לְדָוִד לְךָ רוִהָּ/ שִׁירָה וְּתִהלָּה נָאוָה

 לֵאמֹר אֵלָיו עוֹד אִוָּה/ הַשְׁמִיעִנִי קוֹלֵךְ.

חִזְקִי יוֹנָתִי אִמְצִי/ אַל תִּירְאִי לֹא תֵּבוֹשִׁי

אֶת צִדְקֵךְ לָאוֹר אוֹצִיא/וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

1. 1. מתי… מלך: על-פי תה׳ מח, ג. 2. שמחתי… נלך: על-פי תה׳ קכב, א. 4-3. זה… שמחה: שילוב כתובים, על-פי איכה ב, טז; יר׳ לג, יא. 5. ממזרח וממערב: על-פי תה׳ קז, ג. 6. קרית מלן רב: כינוי לירושלים, על-פי תה׳ מח, ג. עם דל והלך: כינוי לעם ישראל הגולה מארצו. 8. אל… אלן: על-פי במ׳ י, ל. 9. רחם… לראש: על-פי שופי ה, ל, וכאן במובן של רחמים רבים. 10. דרור… לשבויים: על-פי יש׳ סא, א. 11. לדוד… נאוה: על-פי ב״ב יד ע״ב: ׳… דוד שריוהו לקב״ה בשירות ותשבחות׳, ורמז המשורר גם לעצמו. 12. השמיעני קולך: על-פי שה״ש, ב, יד.

13-יונתי: כינוי שגור לכנסת ישראל, והשווה זוהר א, פד ע״ב. אל… תבושי: על-פי יש׳ נד, ד.

14- את… אבלך: על-פי שילוב פסוקים: מיכה ז, ט; יש׳ ס, כ.