יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות
פרק ד: החינוך המסורתי והישיבות
מטרת החינוך המסורתי היתה להכין את הילד לקיום מצוות ולהשתתפות פעילה בחיי בית הכנסת והקהילה, ובכך יהווה חוליה בשרשרת המסורתית של עם ישראל. הדגש היה אפוא על לימוד התפילה וקריאת התורה. על פי הדין חייב אדם ללמד את בנו תורה, ואם אינו יודע הוא חייב לדאג שמלמד ילמדו. החובה לשכור מלמד מעוגנת בהלכה:
מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות(שו"ע יור"ד, סי׳ רמה, ז).
תלמוד תורה חמור מקדושת בית הכנסת, לכן מקום שהוקדש לתלמוד תורה ולמדו בו תלמידים אין להוציאו מקדושתו ולהפוך אותו לבית טבילה, כפי שענה ר שלמה צבאן. אבל בהסכמת ז׳ טובי העיר מותר לשנות את יעודו(׳מעלות לשלמה׳, יור"ד, סי׳ יב).
גיל הלימוד: לפי הדין מתחיל הילד ללמוד תורה בגיל חמש, ואם הוא חלש בגיל שש (שו״ע, יור"ד, סי׳ רמה). הרמ״א המצטט את אברבנאל בפירושו לפרקי אבות כותב: ׳מכל מקום מיד שיהיה בן ג׳ שנים מלמדין אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה׳,
ל׳ אדיסון כתב, שילדים במרוקו נשלחים לבית הספר בגיל חמש, ועוד לפני כן מקבלים חינוך בבית. השלבים הראשונים של חינוך התינוק היו מסורים בידי האם. מאחר שהאבות היו עסוקים בפרנסה במקום מושבם, או היו נודדים וחוזרים רק לשבתות, היה לאם תפקיד בחינוך ילדיה לנימוסים ולדרך ארץ, גם כאשר הילד למד ב'כותאב׳ או ביצלא׳ (ה'חדר'). על הילד היה ללמוד תורה מכוח המצווה המוטלת על כל אדם מישראל.
תחושת המצווה של האב השולח את ילדו בפעם הראשונה ללמוד תורה, באה לידי ביטוי בדברים הבאים:
בהגיע התינוק לזמן שראוי לילך לבית הספר ללמוד אצל המלמד ישכים האב בבוקר ויקיץ את הילד ויוליכנו לבית של רבו ואף אם האב הוא זקן וגדול או פרנס ורב,לא יהיה לו בושה בזה שמוליך את בנו פעם אחת לבית רבו של תינוק ויתן שבח והודאה לקב"ה שזיכה אותו לזכות את בנו להכניסו תחת כנפי השכינה. ומחויב האב או האם לכסות התינוק תחת בגדיו בהליכתו שלא יסתכל התינוק בשום דבר טמא בעולם. ואחר שמביא התינוק לבית המלמד יתן האב התינוק לתוך חיקו של המלמד ע״ש (במדבר יא, 12) 'כאשר ישא האמן את הינק'. (שמואל בן יהודה אלבאז, ׳רובע הקב׳, דף ו, סי׳ כה)
הילד נדרש לחלוק כבוד למורה כמו לאביו. מקובל היה שהילד מנשק את ידי אביו ואמו וידי רבו.
ביצלא׳ לא ניתנה כל הכשרה והכנה לחיי המעשה, ולא היתה מטרה להרחיב את השכלת הילדים. רק לקראת סוף המאה ה־19 ואילך הוסיפו לימודים כמו ערבית וחשבון. לפי מקור משנת תרנ״ז(1897) בתלמוד תורה בעיר תאזה למדו גם ערבית.
עד פתיחת בתי ספר על ידי כי״ח לא היו מוסדות חינוך מסודרים ומאורגנים. ילדים נשלחו על ידי ההורים למלמד בגיל 3־5 עד גיל 12־13, ושהו אצלו מהבוקר עד הערב, כשהם יושבים על הארץ. בראש חודש אב היו המלמדים משחררים את התלמידים בצהריים, ובשאר הימים עד ט, באב נזהרו לא להכותם.
היו ילדים שהוצאו מהצלא בגיל מוקדם כדי לסייע לפרנסת המשפחה. על רקע זה תוקנה תקנה במכנאס בשנת תפ״א (1721), חתומה על ידי יעב״ץ, האומרת: בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית (6) כבר שבע ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשאלת (ניפוץ וסריקת הצמר במסרק ברזל) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל… שהם גדלים בשטות ופריצות שכשמגיעים לפרקם פורקים עול מלכות שמים מעליה והוו להו קרקפתא דלא מנח תפילין ועבירה גוררת עבירה עד שיוצא לתרבות רעה.
בהמשך נאמר, שמהיום והלאה אסור לאומן להעסיק ילדים ‘עד שיתחנכו במצות ציצית ותפילין׳ (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר, ח״ב, סי׳ קמו). ספק אם התקנה בוצעה.
׳חופת נעורים׳
היה מנהג שכאשר הילד הגיע לגיל חמש היו מלבישים אותו טלית קטן ולפני חג השבועות עורכים אירוסין עם ילדה שהוריו יעדו לו, טקס הנקרא ׳אלעורס אלכתאייב׳, סמל לאירוסי כנסת ישראל עם אביהם שבשמים, ואירוסי הנער עם התורה, ואז התחיל ללמוד תורה. המורה היה כותב את האלף בית על הלוח בדבש, מלמד את הילד להגותו, והילד היה מלקק את הדבש בלשונו. הנוכחים היו אומרים: 'כך יערבו לחיכך דברי התורה׳. הילדים היו מקיפים אותו ושרים בקול רם 'מה טובו אוהליך יעקב׳ ו'תורה ציווה לנו משה׳, והיו מחלקים להם ממתקים ופרוטות. למורה היו נותנים מתת, כל אחד כפי שידבנו לבו.
לפי הנחה אחרת המנהג נבע מאסון שהורים רבים שיכלו ילדיהם, וחכמים הציעו לערוך חתונות פיקטיביות בגיל חמש.
נהוג היה שאבי הכלה מזמין את משפחת החתן לביתו, את בני הזוג היו מושיבים באפיריון כשהם מקושטים, והיו מטבילים את ידה הימנית ורגלה הימנית של הכלה. הטקס היה מלווה בשירה ובריקודים. הציבו חופה ולאחר מכן כתבו כתובה וגט באותיות מרוחות בדבש, נתנו לזוג ללקק, לאחר שנמחקו האותיות קרעו את הכתובה, והזוג היה גרוש.
לפי תקנה בצפרו בשנת תצ״ה (1735), במסגרת ביטול מותרות על רקע מצוקה כלכלית, נאסר לערוך סעודה זו, כמו גם סעודות אחרות(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 67).
תעודה מספר 67
התצ"ה
בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא לעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה. ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דהיינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.
וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. (אלכתאיית) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים ) דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו. ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.
או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס. ומה שהסכמנו בעניין האטכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס כנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .
וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים (ל"ד בימי העומר) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.
יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט
ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים
ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות-עמ' 103
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-2005-הנקה
אחוז הילדים עד גיל 14
לפי מפקד שנערך ב־1936, אחוז הילדים במשפחות יהודיות במרוקו עד גיל 14 היה 44.9 שהוא הגבוה ביותר מבין 22 ארצות. המפקדים נערכו בין השנים 1938-1925. אחוז הילדים הנמוך ביותר היה בגרמניה ובאוסטריה – 7.9% ב־1939 (לשצ׳ינסקי, 1954, עמ׳ 136). לפי מפקד שבדק את מספר הילדים למשפחה אצל יהודי מרוקו ב־1936, התברר כי ל־56.1% מכלל המשפחות היו שלושה ילדים ומעלה; 42.3% מהילדים היהודים נמצאו במשפחות בנות 5 ילדים ומעלה. משום כך עלה מספרם הכולל של היהודים במרוקו מ־81,315 בשנת 1921 ל־161,942 בשנת 1936. כלומר גידול כמעט פי שניים במשך 15 שנים (שם, עמ׳ 133).
לפי פרסום משנת 1951, המספר הממוצע של נפשות במשפחה יהודית במרוקו היה 6.5, כמעט פי שניים מזה שבעיר פיטסבורג בארצות הברית. מספר הלידות בשנה היה 39 לכל אלף נפשות. לעומת 13 פטירות לכל אלף. נטו הגידול היה 26 לאלף נפשות בשנה. להשוואה, בקנדה הגידול הוא רק 10.6 נפשות לכל אלף. הודות לכך חל גידול במספר היהודים במרוקו (6-7 .S. Ch., The American Review, 1951, pp).
פרק ט: הנקה
בעבר היה נהוג להניק כל תינוק, וראו בכך את הערובה להתפתחותו. רק בדורות האחרונים, עם המצאת תחליפים לחלב אם, היו תינוקות שלא ינקו כלל. בפרק זה יתוארו פרטים שונים בנושא, כפי שניתן להסיק ממקורות ההלכה, התשובות והמנהגים הנהוגים אצל יהודי צפון אפריקה.
ההנקה נידונה בתלמוד ובהלכה בהקשרים שונים, ביניהם בקשר להלכות פאה, בהן יש התחשבות במיניקות עניות הבאות לקחת פאה לכלכלתן, הקלות בהתחשב במצבה המיוחד של המניקה כמו למעוברת, וכן בקשר לדיני שבת. אבל לרוב בהקשר לחובה של האם להניק, והמחויבות של האב כלפי המניקה כשיש משבר בנישואין, מורדת, גירושין או אם שהתאלמנה.
הנקת התינוק על ידי האם היא מהחובות שחלות עליה כלפי בעלה, כפי שהוגדר במשנה כתובות פרק חמישי משנה ה, וכן על ידי גאוני בבל כמו ר׳ יהודאי גאון בהלכות קצובות (ב״מ לוין, עורך, ׳אוצר הגאונים׳, כתובות, עמ׳ 169), וברמב״ם הלכות אישות פרק כא, הל׳ ז, בין שש המלאכות שהיא חייבת לעשות לבעלה.
במסגרת החובות של הבעל כלפי אשתו נקבע בהלכה, שצריך לתת לה מזון שתי סעודות בכל יום, וכן ״אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין״. מוסיף הרמ״א: ״ואם היתה מניקה נותנין לה יין״ (שו״ע, אהע״ז, סי׳ ע, ס״ק ס
עד מתי מניקה האם את ילדיה, והאם יש הבדל בין תינוק זכר לנקבה?
לפי המשנה בגיטין פרק שביעי משנה ו, בתלמוד דף עה ע״ב: שתי שנים ור׳ יהודה אומר שמונה עשר חודש, ללא הבדל בין זכר לנקבה. בבריתא כתובות דף ם, ע״א, לפי דברי ר׳ אליעזר שתי שנים. ואילו רבי יהושע אמר ״אפילו ארבע וחמש שנים״. כלומר ללא הגבלת זמן.
לפסוק בבראשית כא, 8 ״ויגדל הילד ויגמל״, מפרש רש״י: ״לסוף כד חודש״. גמילה היא השלב בו התינוק מפסיק לינוק. רש״י כתב זאת בהסתמך על דברי חכמים בגיטין עה. בהלכה: רמב״ם הלכות גירושין פרק יא, הלכה כו: ״כמה זמן היניקה כד חודש, חוץ מיום שנולד בו ומיום שנתארסה בו״.
בשו״ע אהע״ז סי׳ פב: ״נדרה שלא להניק את בנה – כופין אותה ־מניקתו עד שיהיה בן כד חודש, אחד זכר אחד נקבה״. בסעיף הדן בגרושה
– תקופת ההנקה היא כד חודש. וכן באשר למעוברת ולמינקת חבירו, מותר לו לשאתה עד שיהיה הולד בן כד חודש (שו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא). בשו״ע, יור״ד, סי׳ פא, ס״ק ז: ״ותינוק יונק עד סוף ד שנים״. כלומר זוהי תקופת ההנקה המירבית לבריא ולחולה.
בספרותם של תכמי צפון אפריקה מכרו תקומות שונות, מהן קצרות ומהן ארוכות
ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כותב על אלמנה שבסוף ״יט חודש ללידת הולד גמלתו״ (׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יה).
במרוקו כד חודשי יניקה. ר׳ יעקב אבן צור כתב בתשרי תק״ה (1744) על אשה שהניקה ב׳ שנים (מוצב״י, ח״ב, סי׳ לב). וכך גם ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ פה), ור׳ חיים טולידאנו (׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״א).
בספר התקנות של קהילת פאס שנערך על ידי ר׳ אברהם אנקאווא, מופיע הסעיף הבא:
כשתשאר האשה מעוברת באלמנות או תהיה מינקת את ולדה שתהיה ניזונית מראש ממון ותהיה מחוייבת האשה הנזכרת להניק את בנה ארבע ועשרים חדשים (׳כרם חמר׳, ח ״ב, סי׳ יו״ד).
גם ר׳ משה מלכה, בן המאה ה־20, כותב על כד חודשי יניקה (׳מקוה המים׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ סז).
לעומת זאת, בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מסופר על אם שבשנת תקנ״ג (1793) גמלה את תינוקה ואת זה של אחותה, אחרי יד חודש ״וממסמסת להם בביצים וחלב ומיני קמחים״, כלומר, הוסיפה לתינוק מזון אחר(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד. הביטוי ״ממסמסת ליה בביצים וחלב״ מבוסס על יבמות מב, ע״ב).
ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב על אשה שגמלה תינוקה אחרי עשרה חודשים (׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, דף טו).
לדברי הרב דוד עובדיה מצפרו, תקופת ההנקה המקובלת היא שנה וחצי. הוא הסתמך על דברי ר׳ ש״י אביטבול הנ״ל (אבני שי״ש, ח״א, סי׳ לד). הוא הוסיף שנשים רבות גומלות ילדיהן בגיל שנה. לעומת זאת, ״נשים המחבבות ילדיהן ומפנקות אותם היו מאריכות את תקופת ההנקה״. וכפי שאביו של הרב עובדיה סיפר לו, בצלא [׳חדר׳] היו ילדים בגילים שש עד שבע שאמותיהם המשיכו להניקם בהיותם בנים יחידים (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמ׳ 88, 352).
לפי חוות דעת רפואית. ר׳ שאול אבן דנאן מציג עמדה מודרנית. הוא כותב כי ״יפה לעשות זמן ההנקה על פי רופא לפי מצב בריאות היונק והמינקת, דעת רבותינו, מעשים בכל יום״. הוא רואה בדבר נורמה מקובלת במאה ה־20 (׳שנה שאול׳, דף פג, ע״א, סי׳ ה).
נסים קריספל שעלה ממרוקו מספר על אמו שילדה עשרים ילדים, הניקה ללא הפסקה, וילדיה נגמלו בגיל שלוש. הוא עצמו ינק מעל שנתיים (1997, עמ׳ 38)
בג׳רבה היו האמהות מיניקות ללא הגבלת זמן. הן האמינו כי ככל שתקופת ההנקה ארוכה יותר, כן ייטב לתינוק (חדאד, תשל״ט, עמ׳ 24).
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 123
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
בטריפולי, 'קבוצת בן יהודה', יזמה הכשרה שפעלה כשלוש שנים לפי תקנון והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות, שפעלה למעלה משבע שנים, התקיימה בג'רבה ביזמת הרב משה פרג'ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים ובתמיכת מרדכי כהן וח'טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום ובמשך השנים השתתפו בה כ- 200 פעילים, גברים בלבד. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום ודיברו בה בעיקר בעברית. הדרת הנשים מההכשרה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות. גם מדיווחו של השליח אפרים פרידמן, ניתן להתרשם, שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל מסיבות דומות הכשרה עירונית בעיר תוניס, מפני ש"אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת".
יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית דתית 'בן יהודה' שפעלה באותה עת בהנחיית – נפתלי בר גיורא, השליח משדה אליהו הקיבוץ הדתי, וארגנו הכשרה עירונית בתוניס בהשפעת תנועת – – 'צעירי ציון' בחסות 'הקיבוץ המאוחד' כגרעין חילוני כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר 'בהכשרה', שפורסם בטריפולי בירחון 'חיינו', תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מ'החלוץ' כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל:
"החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים".
אפשר היה ליחס תיאור זה, של ההכשרה במגרב, לחלוצים מימי העלייה השלישית שעבדו בהתלהבות והתעלמו מפגעי מזג האוויר בפלשתינה א"י.
תנועת 'הפוהמ"ז', הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פרסמה ידיעה, בעלונה הפנימי 'ידיעות המזכירות', על הכשרות 'בח"ד' בצרפת ודיווחה שכול הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתוניס, ג'רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. קבוצה של 20 ממעפילי 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' ממרוקו ומתוניס השתתפו בהכשרת 'בח"ד' ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת אפשרה שליטה מלאה על 'חינוכם מחדש' של הצפון אפריקאים. למרות שהם היו חלוצים הם \ הוצגו כחברים. בישיבת מזכירות 'בח"ד' נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריס בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה במקביל לניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב' ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב' שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שהייתה תחרות סמויה בין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.
בעלון 'ידיעות יבנה' ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה ב'בח"ד' על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטבר בהכשרות בדרום צרפת בהן השתתפו מאות צפון אפריקאים ורק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. להערכתו, בין הגורמים לכישלון זה היו: חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא, מחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה וחומר אנושי. צפון אפריקאים לא התאימו מהבחינה התרבותית, הדתית והחברתית לדגם החלוץ הדתי. שני מרואיינים ששהו בהכשרת 'בח"ד', ב'קומפ דה פיז'ול', העידו שההכשרה הייתה חקלאית אינטנסיבית מאד ונמשכה כשלושה חודשים. אבל המשתתפים לא נהגו על פי הכללים. דהיינו, לא הקפידו על נורמות דתיות. עם הגירוש לקפריסין רוב חברי הקבוצה פרשו מבח"ד ועברו לתנועת 'דרור הבונים'. מרדכי כהן, מתנועת 'תורה ועבודה' בתוניס, טען שהתנועה הפעילה הכשרה בצרפת והשתתפו בה הרבה צעירים מ'בני עקיבא' אך רק אחוז קטן מאוד נקלט בקיבוצים דתיים. כפי שנראה בפרק הרביעי המרכיב הצפון אפריקאי לא היה נפוץ בקיבוצים הדתיים. כלומר, חברי גרעין 'בח"ד' שיצאו מתוניס וממרוקו אחרי הכשרתם בצרפת והעפילו לפלשתינה א"י הצטרפו לתנועות שלא היה להם קשר למסורת בה צמחו.
נושא תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה א"י. יכולת – הניטור של הסוכנות היהודית "בשלט רחוק" מארץ ישראל לתוניס הייתה מורכבת ומסורבלת. משה יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג'רבה לא בוצע מפני שד"ר ליאופולד ברטוואס, האחראי על המשרד הארץ ישראלי בתוניס, "מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג'רבה". עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד"ר ברווטאס מדוע ההכשרה בג'רבה לא קיבלה את התמיכה הכספית. ד"ר ברטוואס ענה לו ]…[ "שלאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו." ד"ר ברטוואס לא ביקר בחווה והסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה.
יתכן וסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם מתכוננים "להקים חוות הכשרה ליד הים שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים". לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת 'צעירי ציון' שהוכשר בריווט, אלג'יר לא זכה בתקציבים אבל הסוכנות היהודית בכול זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.
וזיפה כהן, ממנהיגי תנועת 'עטרת ציון' בג'רבה, כתב למחלקה לענייני נוער של המדור הדתי לגבי תקצוב ההכשרה. בין היתר ציין, שיש אפשרות להרחיב את ההכשרה והוסיף ש"שבעה חברים מהכשרתנו נסעו להכשרה בצרפת בהתאם לפקודה שנמסרה לצירנו בבאזל ] הקונגרס הציוני ה כ"ב – שהתקיים ב – 1946 בבאזל[ וכבר חברים אחרים תופסים מקומם". הוא פנה שוב למדור הדתי וביקש סיוע בתקצוב ההכשרה למרות שכבר העביר תשובה מפורטת על מצב ההכשרה החומרי והפעילות הרעיונית. אך הסוכנות היהודית ביקשה ממנו לבחון אם יש אפשרות להרחיב הפעולה גם לכפרים סמוכים. גם על אפשרות זו הוא כבר השיב במכתבו הקודם. וזיפה כתב בשלישית "אנו בטוחים שגם מצדכם ערים מהם התועלות שתצמחנה מעבודתנו החלוצית בארץ הזאת שנשארה בה סו"ס [סוף סוף, ב.ד] הכשרה אחת ולא להזניח גם הפינה הנידחה הזו". גם לגבי הקצאת משאבים להכשרה זו לא נמצא סימוכין. אביגדור קלאגסבאלד, המזכיר הראשי של 'בח"ד' צרפת, התלונן למשה שפירא, מהמדור הדתי במחלקת העלייה בירושלים, שחלקו של 'הפוהמ"ז' בהכשרות 'בח"ד' בצרפת שהשתתפו בהן גם צפון אפריקאים טרם הועבר ושהסיוע של הג'וינט להכשרות 'בני עקיבא' בצרפת הוקטן בהדרגה.
מצוקה תקציבית העיקה על הכשרות 'בח"ד' בצפון אפריקה ובצרפת כאחד. השליטה על התקציבים הייתה מרוכזת בידי הסוכנות היהודית שניהלה את היישוב המאורגן וזו כנראה, לא מצאה לנכון לאפשר למתחרה, 'בח"ד', להצליח בהכשרת עולים מצפון אפריקה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Le bombardement de 1844
LE BOMBARDEMENT DE 1844
Pourquoi la France décida de bombarder Mogador?
La France voulut affirmer la puissance française au Maroc peu après l'invasion de l'Algérie et dissuader le sultan de prêter main-forte aux rebelles algériens. Le but déclaré de cette attaque était d’empêcher le Maroc de soutenir les combats de l'Algérien Abdelkader contre l'occupation française de l'Algérie. Mais il est fort probable que la France désirait également ébranler l'indépendance commerciale marocaine, en touchant à une source de revenus importante du sultan : la douane. C'est ainsi que Tanger et Mogador furent bombardés par la marine française.
Le 6 août 1844, Tanger fut pilonnée par les vaisseaux de guerre français, mais sans trop faire de dégâts car on tenait à ménager le quartier européen. La flottille française mit ensuite le cap sur Mogador et dut temporiser son attaque en raison du mauvais temps. Le 13 août 1844 à 9 heures du matin, les canons de la ville tirèrent 21 boulets en direction de la flotte française commandée par le Prince de Joinville, François- Ferdinand, le troisième fils du roi de France Louis-Philippe. Une heure plus tard, les vaisseaux Gemmapes, Suffren et Triton, la frégate La belle poule, les bateaux à vapeur Asmodée et Pluton Le Phare, Le Gassendi et Le Rubis et les bricks Le Cassard, L'Argus, Le Volage tirèrent en direction de la ville et des îles. Les 76 pièces d'artillerie de la ville et les deux douzaines de batteries de l'île résistèrent aux bâtiments de guerre français et à son corps expéditionnaire composé de 1200 hommes.
Qu'advint-il des résidents étrangers?
Un mois avant l'attaque, un vaisseau français arriva et le consul français monta à bord sous prétexte de visiter un ami malade mais ne reparut plus dans la ville. Une fois les hostilités déclenchées, on ne permit pas au navire britannique Warspite d’embarquer des civils anglais de la ville. Le sultan ne permit pas au consul Wilshire et à un autre citoyen anglais Richardson de quitter la ville car à eux deux, ils lui devaient près de trois millions de francs. Le Gouverneur de la ville, Sidi Abdallah Deleero refusa à la femme du consul britannique la permission d’embarquer.
Puis ce fut le pillage
La journée du 15 août, les membres des tribus Haha et Chadmah vinrent piller la ville. Ils mirent à nu les femmes en espérant trouver dans leurs vêtements des objets de valeur et les abusèrent. Beaucoup de juives furent enlevées. Les pillards appartenaient aux tribus des Oudaïa, des Bouzia Schellenk, des Bou Hagger, des Ould Djemâ, des Oumaïn et à d'autres. Durant quarante jours, ils se jetèrent sur les marchandises du port déchirant et brûlant ce qu'ils ne pouvaient prendre. Sous la menace du couteau, la femme du consul britannique s'adressa aux pillards en langue arabe (elle était native de la ville et fille d'un ancien consul), ce qui lui permit de s'en sortir vivante.
Comment se déroula la bataille?
Un résident mogadorien d'origine européenne du nom de Lucas prit quelques planches et confectionna un radeau et des rames. Il peut ainsi prendre le large et se faire embarquer dans le brick Le Canard. Il informa le Prince de Joinville que les batteries étaient désertées et que le pillage de la ville battait son plein. Le Prince envoya des marins secourir des Européens qu'il transféra ensuite dans le Warspite.
Le 16 août, 900 marins débarquèrent sur l'île de Mogador et prirent possession de son fort après de durs combats. L'île était défendue par 320 hommes commandés par El Hajj Larbi Torrès. Vingt-huit marins français périrent, plusieurs dizaines furent blessées et on estime à plus d'une centaine le nombre de défenseurs tués. Les défenseurs de l'île finirent par se réfugier dans la mosquée avant de se rendre : il y eut 160 prisonniers, dont 35 blessés. Les Français ne réussirent à capturer que l’île et le port, mais non sans avoir déversé sur la ville 1240 boulets. Des dizaines de canons de l'île et du port furent encloués et jetés à la mer. Le bombardement causa de sérieux dommages au Mellah qui borde la muraille Nord de la ville donnant sur l'océan. Le 17 août, les prisonniers blessés marocains furent rendus à la ville en échange de la libération de ressortissants anglais qui furent embarqués sur le Warspite. Lorsque la flotte française se retira le 23 août, elle fut ciblée par des canons remis en état, ce qui occasionna un nouveau bombardement de la ville. 123 prisonniers valides furent envoyés en Algérie.
La ville était en piteux état
La ville fut en ruines en raison des bombardements. Bien des maisons furent pillées et brûlées. Bien des Juifs périrent dont le philanthrope Amram Elmaleh et l'Italien Carlos Bolelli. Bien des années plus tard, des boulets non explosés continuèrent de semer la terreur et firent de nombreuses victimes chez les enfants inconscients du danger.
Au Mellah, on parla de miracle…
Le bombardement causa de sérieux dommages au Mellah qui borde la muraille Nord de la ville donnant sur l'océan. Le Moming-Chronicle souligna que les principaux dommages infligés par le bombardement des Français et le pillage de la ville par les kabyles sont tombés sur les Juifs. La Revue Archives israélites de France de 1844 rapporta : « Ils (les Juifs) se sont procuré des armes, et pendant une journée entière, ils ont opposé la résistance la plus vigoureuse; ils n'ont succombé que sous la puissance du nombre. Alors ils ont été victimes des plus grandes atrocités, ni les femmes ni les enfants, ni les vieillards n'ont été épargnés.»
Une légende naquit alors : L'un des mérites attribués au rabbin Hayim Pinto fut que son domicile fut épargné du bombardement de la ville par les canonnières du jeune François Ferdinand Prince de Joinville. Les conteurs parmi les juifs de Mogador relatent que lorsque 40 cavaliers tout de noir vêtus vinrent attaquer la ville pour la mettre à sac, leur plan fut contrecarré par l'arrivée de 40 autres cavaliers, des anges tout de blanc vêtus. En fait, il s'agissait de deux tribus venues piller le Mellah dans l'intention de profiter du désordre général qui suivit les bombardements français. Ces deux tribus s'entre-tuèrent pour se réserver la part du lion du pillage. Celui-ci atteignit la partie Est et non juive de la ville et l'on rapporte que les dommages dus au pillage de la ville furent supérieurs à ceux causés par les bombardements des Français. L'on dénombra plus de 200 morts. Un grand nombre de juives furent enlevées et la famine régna un certain temps. Le Cheikh Abdallah Bihi de la tribu des Hahas prit l'initiative d'aller chercher des Juifs de Mogador et de les disperser dans les villages alentour, leur offrant ainsi protection jusqu'à ce que les troubles cessent. Les congrégations hispano- portugaises de Londres et des communautés juives américaines firent également un appel de fonds pour venir en aide aux sinistrés de la ville. Heureux d'être sortis indemnes des bombardements, les Juifs de Tanger, instaurèrent une nouvelle fête, Pourim de las Bombas.
Les pillards furent punis
Une fois la paix rétablie, ces tribus furent condamnées à verser une lourde amende imposée par le Makhzen (le Gouverneur de la région représentant l'autorité royale). Chaque homme marié appartenant à ces tribus dut verser une amende de 20 mitqals, et tout homme célibataire dut en verser 10. On dit que le sultan dépêcha contre les récalcitrants réfugiés dans la montagne une armée de 30 000 cavaliers et de 10 000 fantassins.
Et à Paris, on jubila
Quand, dans la liesse générale on apprit à Paris le bombardement de Mogador par le Prince de Joinville en 1844, la chanteuse populaire Célestine changea son nom en celui de Célestine Mogador. Une rue fut nommée Mogador et le cabaret Mabille où Célestine se produisait fut baptisé Théâtre de Mogador. Il fut acheté pour elle par son amant et capitaine de la frégate La belle Poule qui n'était nul autre que le Prince de Joinville.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Le bombardement de 1844-page 144