אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-2005-הנקה

אחוז הילדים עד גיל 14

לפי מפקד שנערך ב־1936, אחוז הילדים במשפחות יהודיות במרוקו עד גיל 14 היה 44.9 שהוא הגבוה ביותר מבין 22 ארצות. המפקדים נערכו בין השנים 1938-1925. אחוז הילדים הנמוך ביותר היה בגרמניה ובאוסטריה – 7.9% ב־1939 (לשצ׳ינסקי, 1954, עמ׳ 136). לפי מפקד שבדק את מספר הילדים למשפחה אצל יהודי מרוקו ב־1936, התברר כי ל־56.1% מכלל המשפחות היו שלושה ילדים ומעלה; 42.3% מהילדים היהודים נמצאו במשפחות בנות 5 ילדים ומעלה. משום כך עלה מספרם הכולל של היהודים במרוקו מ־81,315 בשנת 1921 ל־161,942 בשנת 1936. כלומר גידול כמעט פי שניים במשך 15 שנים (שם, עמ׳ 133).

לפי פרסום משנת 1951, המספר הממוצע של נפשות במשפחה יהודית במרוקו היה 6.5, כמעט פי שניים מזה שבעיר פיטסבורג בארצות הברית. מספר הלידות בשנה היה 39 לכל אלף נפשות. לעומת 13 פטירות לכל אלף. נטו הגידול היה 26 לאלף נפשות בשנה. להשוואה, בקנדה הגידול הוא רק 10.6 נפשות לכל אלף. הודות לכך חל גידול במספר היהודים במרוקו (6-7 .S. Ch., The American Review, 1951, pp).

פרק ט: הנקה

בעבר היה נהוג להניק כל תינוק, וראו בכך את הערובה להתפתחותו. רק בדורות האחרונים, עם המצאת תחליפים לחלב אם, היו תינוקות שלא ינקו כלל. בפרק זה יתוארו פרטים שונים בנושא, כפי שניתן להסיק ממקורות ההלכה, התשובות והמנהגים הנהוגים אצל יהודי צפון אפריקה.

ההנקה נידונה בתלמוד ובהלכה בהקשרים שונים, ביניהם בקשר להלכות פאה, בהן יש התחשבות במיניקות עניות הבאות לקחת פאה לכלכלתן, הקלות בהתחשב במצבה המיוחד של המניקה כמו למעוברת, וכן בקשר לדיני שבת. אבל לרוב בהקשר לחובה של האם להניק, והמחויבות של האב כלפי המניקה כשיש משבר בנישואין, מורדת, גירושין או אם שהתאלמנה.

הנקת התינוק על ידי האם היא מהחובות שחלות עליה כלפי בעלה, כפי שהוגדר במשנה כתובות פרק חמישי משנה ה, וכן על ידי גאוני בבל כמו ר׳ יהודאי גאון בהלכות קצובות (ב״מ לוין, עורך, ׳אוצר הגאונים׳, כתובות, עמ׳ 169), וברמב״ם הלכות אישות פרק כא, הל׳ ז, בין שש המלאכות שהיא חייבת לעשות לבעלה.

במסגרת החובות של הבעל כלפי אשתו נקבע בהלכה, שצריך לתת לה מזון שתי סעודות בכל יום, וכן ״אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין״. מוסיף הרמ״א: ״ואם היתה מניקה נותנין לה יין״ (שו״ע, אהע״ז, סי׳ ע, ס״ק ס­

עד מתי מניקה האם את ילדיה, והאם יש הבדל בין תינוק זכר לנקבה?

לפי המשנה בגיטין פרק שביעי משנה ו, בתלמוד דף עה ע״ב: שתי שנים ור׳ יהודה אומר שמונה עשר חודש, ללא הבדל בין זכר לנקבה. בבריתא כתובות דף ם, ע״א, לפי דברי ר׳ אליעזר שתי שנים. ואילו רבי יהושע אמר ״אפילו ארבע וחמש שנים״. כלומר ללא הגבלת זמן.

לפסוק בבראשית כא, 8 ״ויגדל הילד ויגמל״, מפרש רש״י: ״לסוף כד חודש״. גמילה היא השלב בו התינוק מפסיק לינוק. רש״י כתב זאת בהסתמך על דברי חכמים בגיטין עה. בהלכה: רמב״ם הלכות גירושין פרק יא, הלכה כו: ״כמה זמן היניקה כד חודש, חוץ מיום שנולד בו ומיום שנתארסה בו״.

בשו״ע אהע״ז סי׳ פב: ״נדרה שלא להניק את בנה – כופין אותה ־מניקתו עד שיהיה בן כד חודש, אחד זכר אחד נקבה״. בסעיף הדן בגרושה

– תקופת ההנקה היא כד חודש. וכן באשר למעוברת ולמינקת חבירו, מותר לו לשאתה עד שיהיה הולד בן כד חודש (שו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא). בשו״ע, יור״ד, סי׳ פא, ס״ק ז: ״ותינוק יונק עד סוף ד שנים״. כלומר זוהי תקופת ההנקה המירבית לבריא ולחולה.

בספרותם של תכמי צפון אפריקה מכרו תקומות שונות, מהן קצרות ומהן ארוכות

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כותב על אלמנה שבסוף ״יט חודש ללידת הולד גמלתו״ (׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יה).

במרוקו כד חודשי יניקה. ר׳ יעקב אבן צור כתב בתשרי תק״ה (1744) על אשה שהניקה ב׳ שנים (מוצב״י, ח״ב, סי׳ לב). וכך גם ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ פה), ור׳ חיים טולידאנו (׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״א).

בספר התקנות של קהילת פאס שנערך על ידי ר׳ אברהם אנקאווא, מופיע הסעיף הבא:

כשתשאר האשה מעוברת באלמנות או תהיה מינקת את ולדה שתהיה ניזונית מראש ממון ותהיה מחוייבת האשה הנזכרת להניק את בנה ארבע ועשרים חדשים (׳כרם חמר׳, ח ״ב, סי׳ יו״ד).

גם ר׳ משה מלכה, בן המאה ה־20, כותב על כד חודשי יניקה (׳מקוה המים׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ סז).

לעומת זאת, בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מסופר על אם שבשנת תקנ״ג (1793) גמלה את תינוקה ואת זה של אחותה, אחרי יד חודש ״וממסמסת להם בביצים וחלב ומיני קמחים״, כלומר, הוסיפה לתינוק מזון אחר(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד. הביטוי ״ממסמסת ליה בביצים וחלב״ מבוסס על יבמות מב, ע״ב).

ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב על אשה שגמלה תינוקה אחרי עשרה חודשים (׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, דף טו).

לדברי הרב דוד עובדיה מצפרו, תקופת ההנקה המקובלת היא שנה וחצי. הוא הסתמך על דברי ר׳ ש״י אביטבול הנ״ל (אבני שי״ש, ח״א, סי׳ לד). הוא הוסיף שנשים רבות גומלות ילדיהן בגיל שנה. לעומת זאת, ״נשים המחבבות ילדיהן ומפנקות אותם היו מאריכות את תקופת ההנקה״. וכפי שאביו של הרב עובדיה סיפר לו, בצלא [׳חדר׳] היו ילדים בגילים שש עד שבע שאמותיהם המשיכו להניקם בהיותם בנים יחידים (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמ׳ 88, 352).

לפי חוות דעת רפואית. ר׳ שאול אבן דנאן מציג עמדה מודרנית. הוא כותב כי ״יפה לעשות זמן ההנקה על פי רופא לפי מצב בריאות היונק והמינקת, דעת רבותינו, מעשים בכל יום״. הוא רואה בדבר נורמה מקובלת במאה ה־20 (׳שנה שאול׳, דף פג, ע״א, סי׳ ה).

נסים קריספל שעלה ממרוקו מספר על אמו שילדה עשרים ילדים, הניקה ללא הפסקה, וילדיה נגמלו בגיל שלוש. הוא עצמו ינק מעל שנתיים (1997, עמ׳ 38)

בג׳רבה היו האמהות מיניקות ללא הגבלת זמן. הן האמינו כי ככל שתקופת ההנקה ארוכה יותר, כן ייטב לתינוק (חדאד, תשל״ט, עמ׳ 24).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר