יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות

פרק ד: החינוך המסורתי והישיבות

מטרת החינוך המסורתי היתה להכין את הילד לקיום מצוות ולהשתתפות פעילה בחיי בית הכנסת והקהילה, ובכך יהווה חוליה בשרשרת המסורתית של עם ישראל. הדגש היה אפוא על לימוד התפילה וקריאת התורה. על פי הדין חייב אדם ללמד את בנו תורה, ואם אינו יודע הוא חייב לדאג שמלמד ילמדו. החובה לשכור מלמד מעוגנת בהלכה:

מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות(שו"ע יור"ד, סי׳ רמה, ז).

תלמוד תורה חמור מקדושת בית הכנסת, לכן מקום שהוקדש לתלמוד תורה ולמדו בו תלמידים אין להוציאו מקדושתו ולהפוך אותו לבית טבילה, כפי שענה ר שלמה צבאן. אבל בהסכמת ז׳ טובי העיר מותר לשנות את יעודו(׳מעלות לשלמה׳, יור"ד, סי׳ יב).

גיל הלימוד: לפי הדין מתחיל הילד ללמוד תורה בגיל חמש, ואם הוא חלש בגיל שש (שו״ע, יור"ד, סי׳ רמה). הרמ״א המצטט את אברבנאל בפירושו לפרקי אבות כותב: ׳מכל מקום מיד שיהיה בן ג׳ שנים מלמדין אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה׳,

ל׳ אדיסון כתב, שילדים במרוקו נשלחים לבית הספר בגיל חמש, ועוד לפני כן מקבלים חינוך בבית. השלבים הראשונים של חינוך התינוק היו מסורים בידי האם. מאחר שהאבות היו עסוקים בפרנסה במקום מושבם, או היו נודדים וחוזרים רק לשבתות, היה לאם תפקיד בחינוך ילדיה לנימוסים ולדרך ארץ, גם כאשר הילד למד ב'כותאב׳ או ביצלא׳ (ה'חדר'). על הילד היה ללמוד תורה מכוח המצווה המוטלת על כל אדם מישראל.

תחושת המצווה של האב השולח את ילדו בפעם הראשונה ללמוד תורה, באה לידי ביטוי בדברים הבאים:

בהגיע התינוק לזמן שראוי לילך לבית הספר ללמוד אצל המלמד ישכים האב בבוקר ויקיץ את הילד ויוליכנו לבית של רבו ואף אם האב הוא זקן וגדול או פרנס ורב,לא יהיה לו בושה בזה שמוליך את בנו פעם אחת לבית רבו של תינוק ויתן שבח והודאה לקב"ה שזיכה אותו לזכות את בנו להכניסו תחת כנפי השכינה. ומחויב האב או האם לכסות התינוק תחת בגדיו בהליכתו שלא יסתכל התינוק בשום דבר טמא בעולם. ואחר שמביא התינוק לבית המלמד יתן האב התינוק לתוך חיקו של המלמד ע״ש (במדבר יא, 12) 'כאשר ישא האמן את הינק'. (שמואל בן יהודה אלבאז, ׳רובע הקב׳, דף ו, סי׳ כה)

הילד נדרש לחלוק כבוד למורה כמו לאביו. מקובל היה שהילד מנשק את ידי אביו ואמו וידי רבו.

ביצלא׳ לא ניתנה כל הכשרה והכנה לחיי המעשה, ולא היתה מטרה להרחיב את השכלת הילדים. רק לקראת סוף המאה ה־19 ואילך הוסיפו לימודים כמו ערבית וחשבון. לפי מקור משנת תרנ״ז(1897) בתלמוד תורה בעיר תאזה למדו גם ערבית.

עד פתיחת בתי ספר על ידי כי״ח לא היו מוסדות חינוך מסודרים ומאורגנים. ילדים נשלחו על ידי ההורים למלמד בגיל 3־5 עד גיל 12־13, ושהו אצלו מהבוקר עד הערב, כשהם יושבים על הארץ. בראש חודש אב היו המלמדים משחררים את התלמידים בצהריים, ובשאר הימים עד ט, באב נזהרו לא להכותם.

היו ילדים שהוצאו מהצלא בגיל מוקדם כדי לסייע לפרנסת המשפחה. על רקע זה תוקנה תקנה במכנאס בשנת תפ״א (1721), חתומה על ידי יעב״ץ, האומרת: בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית (6) כבר שבע ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשאלת (ניפוץ וסריקת הצמר במסרק ברזל) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל… שהם גדלים בשטות ופריצות שכשמגיעים לפרקם פורקים עול מלכות שמים מעליה והוו להו קרקפתא דלא מנח תפילין ועבירה גוררת עבירה עד שיוצא לתרבות רעה.

בהמשך נאמר, שמהיום והלאה אסור לאומן להעסיק ילדים ‘עד שיתחנכו במצות ציצית ותפילין׳ (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר, ח״ב, סי׳ קמו). ספק אם התקנה בוצעה.

׳חופת נעורים׳

היה מנהג שכאשר הילד הגיע לגיל חמש היו מלבישים אותו טלית קטן ולפני חג השבועות עורכים אירוסין עם ילדה שהוריו יעדו לו, טקס הנקרא ׳אלעורס אלכתאייב׳, סמל לאירוסי כנסת ישראל עם אביהם שבשמים, ואירוסי הנער עם התורה, ואז התחיל ללמוד תורה. המורה היה כותב את האלף בית על הלוח בדבש, מלמד את הילד להגותו, והילד היה מלקק את הדבש בלשונו. הנוכחים היו אומרים: 'כך יערבו לחיכך דברי התורה׳. הילדים היו מקיפים אותו ושרים בקול רם 'מה טובו אוהליך יעקב׳ ו'תורה ציווה לנו משה׳, והיו מחלקים להם ממתקים ופרוטות. למורה היו נותנים מתת, כל אחד כפי שידבנו לבו.

לפי הנחה אחרת המנהג נבע מאסון שהורים רבים שיכלו ילדיהם, וחכמים הציעו לערוך חתונות פיקטיביות בגיל חמש.

נהוג היה שאבי הכלה מזמין את משפחת החתן לביתו, את בני הזוג היו מושיבים באפיריון כשהם מקושטים, והיו מטבילים את ידה הימנית ורגלה הימנית של הכלה. הטקס היה מלווה בשירה ובריקודים. הציבו חופה ולאחר מכן כתבו כתובה וגט באותיות מרוחות בדבש, נתנו לזוג ללקק, לאחר שנמחקו האותיות קרעו את הכתובה, והזוג היה גרוש.

לפי תקנה בצפרו בשנת תצ״ה (1735), במסגרת ביטול מותרות על רקע מצוקה כלכלית, נאסר לערוך סעודה זו, כמו גם סעודות אחרות(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 67).

תעודה מספר 67

התצ"ה

בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא לעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה. ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דהיינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.

וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. (אלכתאיית) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים ) דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו. ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.

או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס. ומה שהסכמנו בעניין האטכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס כנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .

וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים (ל"ד בימי העומר) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.

יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט

ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים

ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות-עמ' 103

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר