ארכיון חודשי: יוני 2019


היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה

ברור שהמסובכות של ראשית ושל אסמכתא עצמית הוא דבר יסודי בכל חכמה ובכל דת; ומפני שאי אפשר לצאת מן הזמן ומן המרחב לתאר איזה רגע של ראשית, אנו צריכים לחשוב על מעשה בראשית כעל השערה של תכליתיות שהאדם מוזמן להשתתף בה. הראשית היא הקמה מחשבתית שהאדם חייב לצייר בשכלו בכל רגע ועל זה רש״י פירש את הפסוק הראשון של התורה ״זה אומר דרשני״. אך למטרה זו כל אדם צריך לחשוב את עצמו, כיחיד ללא גבולות, אף על פי שהפילוסופים רצו להגדיר אותו ביסוד החיים כבעל דעה עצמית. בניגוד לזה חכמינו ז״ל חשבו, שכל אדם צריך לצייר את התחלתו ואת סופו על פי מה שכתוב בפרקי אבות ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ (ג-א). בדרך כלל כל הצעה ראשונה שואפת להיות יותר חשובה ממושכל ראשון; היא רוצה במעמקיה להיות האמת המוחלטת, אף על פי שאי אפשר לכונן מהתחלה את האמיתות של דבר. רק בדיעבד הדברים סוף סוף מתאמתים ובקשר לכך אפשר להציע רעיון שאמיתות של המצוות כמושג כללי תתברר רק בעולם הבא. מאחר ששכר מצווה בעולם הזה ליכא, אנו צריכים להדגיש את הצד הדינמי של תגמול המצוות ככתוב באבות(ד-ב): ״מצווה גוררת מצווה״, או במובן המדויק של הביטוי ״שכר מצווה מצווה״. זאת אומרת שהייחוד בין יסוד למלכות למטה גורם הטלה למעלה לתוך מה שקראנו בשפתנו הענייה המשולש העליון. יש במעבר הזה כעילוי של הדעת התחתונה, גופנית או מינית , לדעת העליונה שהיא כספירה יחידה בין חכמה ובינה. ובכל זאת המעבר הזה מאפשר להשתמט מן הניסיון החומרי של הזמן, כדי לעבור מהכרה זריזה ואקטיבית להודאה פסיבית ובלתי אמצעית. זאת היחסיות של הזמן, שהיא דבר מפורש בכמה ממאמרי חכמינו, כי היא אי-הגשמה של הממשי והיא פותחת דלתות של הייחוד והאמת. אולי חכמינו ז״ל תמכו בדעת זו כשאמרו ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״; הביטוי הזה מצמצם את המרחק המושגי שיש בין הדוגמטי לבין החופשי המוחלט.

לפי מה שראינו למעלה בפרקי אבות, חכמינו ז״ל רצו לבסס את ההרהור הפילוסופי לא על משפט נחרץ ודוגמטי, אלא על המעבר המסובך של טיפה סרוחה עד הדעת העליון והמוחלט שנמצאת רק בעולם הבא.

כנראה האין של ״מאין באת״ הוא כרמז לאין סוף ב״ה והסוף של המעבר הוא העולם הבא, זאת אומרת שכל האנושות שוב חוזרת לעתיד לבוא, להתחלתה, לעולם האין סוף. אולי לקביעת העובדה הזאת שמו לב כמה חוקרים, כאשר חשבו לתת מספר פרטי לכל מושג, כדי לערוך עולם מלא צרופים שתכליתו הוא למצוא תשובה ישירה לכל שאלה אנתולוגית. אך אי אפשר לארגן את כל המושגים ביחד, כמו ההסתבכויות של החוק המתמטי של אי-השלמות (ק. גודל, 1931). האלף־בית העברי הוא כבר מספרי וחכמינו ז״ל לא היו צריכים תחבולות כדי לתפוס את הממשי במידה שכל מילה יש לה כבר גימטריא משלה. מבחינת תורת החינוך אולי אפשר היה לכונן את למוד השפה העברית לא רק בדרך פשוטה, אלא כדי להטותה לארבע הדרגות הידועות למקובלים, אלף־בית רגיל, את״בש, אל״במ, מספר. למקובלים, המבנה המסובך והעליון של הספירות, מפני שהוא כולל את ארבע הדרגות האלה, הוא כדרך נשגבת לא רק לייחד את השם בן ארבע ב״ה אפילו באופן פשטני, אבל להיכנס לעולם האפשרויות שכל מדעי המחשב משתמשים בו בימינו. בתנאים אלו נראה שעולם הבניין משיב לבעיות של משפט אי־השלמות הנזכר לעיל, שמכניס לפעולה כמה גורמים (אמיתות הדבר, הוכחה, החלטה) כולם לעניין ההתחלה, הראשית והאסמכתא העצמית. כל אמת צריכה חזרה וחשבון נפש כדי לבסס את עצמה; זאת אומרת שאי אפשר להביא אסמכתא עצמית של דבר אחד ובאותו זמן להסתמך על מושכל ראשון אחר. למעשה, כל שפה, כל מערכת פורמלית, כל תכנון(לשם הזנת המחשב), כל מחשבה המבקשת להגדיר את עצמה, יוצרת מערכת אחידה כמראה למראה עד אין סוף. זאת היא הבעיה העצומה של כל דעה בלתי שגרתית, כאשר היא עורכת זה בצד זה הצעות רבות, מקבילות ומתחרות, שמתאימות לדרגות שונות של האמת. ברור שההפרדה בזמן תהיה כהריסת חומות של הצד הוירטואלי של הדעות האלה. גם הביטוי אין סוף, שחידשו חכמינו ז״ל, הוא נחשב לדעה בלתי שגרתית ולכן אין לנו תפיסה ביה כלל וכלל.

היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה

Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979-The pact of CUmar -seventh century

Norman A.Stillman

The Jews of arab land

1979

THE PACT OF CUMAR

(seventh century?)

°Abd al-Rahmân b. Ghanam – He died in 697-  related the following: When cUmar b. al-Khattâb—may Allah be pleased with him—made peace with the Christian inhabitants of Syria, we wrote him the following.

In the name of Allah, the Merciful, the Beneficent.

This letter is addressed to Allah’s servant cUmar, the Commander of the Faithful, by the Christians of such-and-such city. When you advanced against us, we asked you for a guarantee of protection for our persons, our offspring, our property, and the people of our sect, and we have taken upon ourselves the following obligations toward you, namely:

We shall not build in our cities or in their vicinity any new monasteries, churches, hermitages, or monks’ cells. We shall not restore, by night or by day, any of them that have fallen into ruin or which are located in the Muslims’ quarters.

We shall keep our gates wide open for passersby and travelers. We shall provide three days’ food and lodging to any Muslims who pass our way.

We shall not shelter any spy in our churches or in our homes, nor shall we hide him from the Muslims.

We shall not teach our children the Koran.

We shall not hold public religious ceremonies. We shall not seek to proselytize anyone. We shall not prevent any of our kin from em­bracing Islam if they so desire.

We shall show deference to the Muslims and shall rise from our seats when they wish to sit down.

We shall not attempt to resemble the Muslims in any way with regard to their dress, as for example, with the qalansuwa, the tur­ban, sandals, or parting the hair (in the Arab fashion). We shall not speak as they do, nor shall we adopt their kunyas.

We shall not ride on saddles.

The qalansuwa was a conical cap.

The turban (Ar., cimâma) came to be considered the “crown of the Arabs” (Ar., tàj al-carab~) and the “badge of Islam 

We shall not wear swords or hear weapons of any kind, or ever carry them with us.

We shall not engrave our signets in Arabic.

We shall not sell wines.

We shall clip the forelocks of our head.

We shall always adorn ourselves in our traditional fashion. We shall bind the zunnâr – A kind of belt- around our waists.

We shall not display our crosses or our books anywhere in the Muslims’ thoroughfares or in their marketplaces. We shall only beat our clappers in our churches very quietly. We shall not raise our voices when reciting the service in our churches, nor when in the presence of Muslims. Neither shall we raise our voices in our funeral processions.

We shall not display lights in any of the Muslim thoroughfares or in their marketplaces.

We shall not come near them with our funeral processions.

We shall not take any of the slaves that have been allotted to the Muslims.

We shall not build our homes higher than theirs.

(When I brought the letter to 0Umar—may Allah be pleased with him—he added the clause “We shall not strike any Muslim.”)

We accept these conditions for ourselves and for the members of our sect, in return for which we are to be given a guarantee of security. Should we violate in any way these conditions which we have ac­cepted and for which we stand security, then there shall be no covenant of protection for us, and we shall be liable to the penalties for rebelliousness and sedition.

Then cUmar—may Allah be pleased with him—wrote: “Sign what they have requested, but add two clauses that will also be binding upon them; namely, they shall not buy anyone who has been taken prisoner by the Muslims, and that anyone who deliberately strikes a Muslim will forfeit the protection of this pact.”

Translated from al-Turtüshï, Sirâj al-Muluk (Cairo, 1289/1872), pp. 229-30.

Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979-The pact of CUmar

(seventh century?)

Page 158

 

 

הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-אחרון בשושלת הרבנים בק"ק צפרו

רבי יוסף ארוואץ

כולל ועד המערביים ירושלים

שנת ה׳ תרל״ו- 1876

שד״ר זה יליד רבט שבמרוקו נולד שנת תר״ז(1847) ובגיל שתים עשרה עלה עם הוריו לירושלם ועיקר למודו לקח מפי רבי דוד בן שמעון רבי אלעזר הלוי בן טובו ורבי רפאל מאיר פאניז׳ל, ונסמך להוראה בגיל עשרים ושלש, ויצא בשליחות זו, ואח"ך בשליחות חברון למרוקו תרמ״ג – תרמ״ד (1884-1883), וגם בשנת תרס״א, תרס״ב(1902-1901) הוא כיהן כחבר ביה״ד של עדת המערבים וכמנהל וראש העדה. נפטר ביפו כ״א כסלו תרפ״ה (1925) .

הן עוד היום האיר וזרח אל עבר פנינו ככבא דשביט כלו מחמדים מר שד״ר לו מק״ק המערביים השוכנים בציון הרב הכולל כמוה״ר יוסף ארוואץ יש״ץ, ועיניו לו ראו בי הקופה הנז' אין בה כדי תפיסה ואין הקומץ משביע להחיות עם רב. לכן באנו בהסכמה עם הרב השד"ר הנז' שמהיום הזה והלאה יעמדו הממונים על הקופה הנז' לקבץ על הגבאות מן החצירות ומן הבתים בבל יום ריח אלול שבכל שנה ושנה לתת איש במתנת ידו. ובשכר זאת אל שדי יריק ברבה עד בלי די לכל בני קהלינו יש״ץ החו״פ צפרו יע״א בחדש מנחם ציון ובונה ירושלים דהאי שתא וכל עצתך ימלא לפ״ק.

ע ״ה

רחמים יוסף אגייני ס״ט

חיים אליהו ס״ט

רפאל משה אלבאז ס״ט

 

רבי צבי שפירא

לעצמו שנח ה׳  

רבי צבי שפירא הופיע בעית צפרו, כעצמאי ממוצא אשכנזי ולא מצאתי שום זכרון ממנו בספרי תולדות ירושלם או בספרי השדרי׳ם, הוא היה בצפרו בתקופה שבה שמשו רבני עיר פאס יע״א הנזכרים במכתבים הלאה.

שלום לק״ק סאפרא והחכמים השלמים בראשיהם יצ״ו.

הנה הלום ראיתי אחרי ראי האגרת ששלחתם לכאן לכבוד החכמים וגם כתיבת ידי החזרתם הנה להראות להשרים והעמים פתשגן הכתב אשר לא כדת וכי אינכם יודעים שלוחי מצוה אינם נזוקין אפילו בחזרת״ן ידוע תדעו כי על זה הנדבה שעשיתם לי ובבזיון שהחזרתי על כל הבתים והעניים הם שנתנו לי זאת הנדבה וכמה מכם שלא נתנו לי כלום על כן מן הראוי הי' להוסיף עליכם על ככה רק כדאי הם חכמי פאס יע״א לבטל רצוני ודעתי מפני רצונם וכבודם והתרתי לכם מן הקשר הזה, אמנם אתם יודעים שלא כהוגן עשיתם לי ועדיין לא יצאתם ידי חובתכם כי צריך לחוש מהעונש ח״ו שלא יניע לכם בסיבתי באתי ממרחקים ובענין מצוה רבה ולא תרחמו ויהי ה׳ עמכם ותעשו לי נדבה אחרת כראוי ולא תאחרו הדבר כי אני נחפז ללכת לדרכי ותתברכו מאת ה, ובזכות הצדקה יצילכם ה, מכל צרה וצוקה ומכל מכשול ופוקה ויוסיף לכם ברכה בלי די ובלי חוקה, וליעקב בן חיים באמת עשיתי לו התרה מרוב הפצרה שהפצירו בי החכמים וגם הבעל הבית שלי וכדי שלא יכשלו בו רבים אמנם מחילה גמורה לא שש עד שירצה אותי ברצוי כ׳סף כי ידוע לכם שקללני קללה נמרצת.

מנאי צבי שפירא סי״ט

חכמי ומנהיגי ק״ק קהל צפת ישצ״ו.

אתם שלם וביתכם שלם וכל אשר לכם שלם. מידינו היתה ואת אודות ובשביל החכם השלם כהר״ר צבי שפירא י״א הנ״ל מה המעשה הנה אשר עשיתם לו ככתוב לעיל דגמירי צורבא מרבנן לא מיהדר אפיתחי ולא לבד זה אלא שחיזר על הפתחים וחזר בידים רקניות, לכן ראוי לכם לשמור נפשכם פן תכוו בגחלתו. ותכף תפרישו לו מממונכם נדבה לפי כבודו ולפייסו בדברים המתישבים על הלב. והכל בלי איחור ועיכוב ובזה כל העם על מקומו יבוא בשלום כנפשכם וכנפש החותמים פה פאס יע״א.

שמואל שאול ס״ט רפאל עובד אליהו סי״ט מתתיה יס״ט

רבי יהודה אלבו

כוללות ועד העדה המערבית ירושלים שנת ה׳ תרל״ז(1877)

שד״ר זה נזכר בספ׳ר שלוחי א״י עמוד 751 ובמכתב כלולתו נזכר מספר בני עדת המערביים בירושלים אז מגיע לאלף נפשות, ולא נזכר מאין מוצאו והגיע לצפרו בשנת התר״ם(1880) וזה נוסח מה שנמצא כתוב עליו

הנה יום בא הרב השד״ר אשכול הכופר כמוה״ר יהודה אלבו יש״ץ ובגשתו אל הקודש לקחת את בסף הקדשים מיד הגזבר וירא שם יהודה. והנה הוא דבר מועט, ובפרט אחר שיטלו השליש יחידי קהלנו לעניי העיר. ובכן פייס ליחידי הקהל שמהיום הזה והלאה תהיה בל הקופה הנב, כליל לזכות אחינו המערביים. ש״ץ השוכנים תובבי ירושלים. ובבן אף ידינו תכון עמהם לסייע בדבר מצוה בזו. ובשכר זאת מזרה ישראל יקבצנו החו"ף צפרו יע״א בחדש כסלו משנת ששם עלו שבטי יה עדות לישראל לפייק וקיים

עה׳ רחמים יוסף אגיינ׳י ס"ט- רפאל משה אלבאז ס"ט-            רפאל אביטבול ס"ט

הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-אחרון בשושלת הרבנים בק"ק צפרו-קכח

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

ר׳ אליהו אזולאי(אוג׳דה)

קבור בבית־הקברות המקומי. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.- זהו בדרך כלל סימן שקבר הקדוש עתיק ושתאריך מותו אינו ידוע.

ר׳ אליהו דהאן (איית יעיש)

ידוע בעיקר כר׳ אליהו מאיית יעיש.

שמו המלא הוא ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש. ההילולה שלו בי״ז בתמוז. הוא בנו של ר׳ שלום דהאן ושייך למשפחה של ר׳ אברהם מאיית יעיש.

״המוסלמים ניסו לחפור את קברו ולכבות את האש, והוא ליווה אותם עד הבית. רצו להשתין עליו והוא ליווה אותם באש עד מקום מגוריהם והרג אותם״.

״אני, כל פעם שילדתי, נפטר לי התינוק. לבני שיש לי כעת קוראים יעיש, על שם ר׳ אליהו די איית יעיש. אני קראתי לו: ר׳ אליהו מאיית יעיש, ׳האד סי די פכרסי כאסר, אילא כאנת בניתא אינסמיהא עליכ וילא כאן אולייד אנסממיה עליכ׳." – התרגום: ומה שיש לי ברחם מקולקל. אם זו תהיה בת אני אקרא לה בשמך ואם זה בן אני אתן לו את שמך.

 כאשר נולד לי בן קראתי לו יעיש חיים, כן קוראים לו יעיש חיים״.

ר׳ אליהו הכהן(קולומב־בשאר)

נפטר שם ב־1914.

ר׳ אליהו יסאן(מראכש)

עדותו של מר משה פ׳(מראכש). ידוע ״ר׳ שלמה יסאן מחכמי מראקס וביחס הכתובות תארוהו החה״ש החסיד ועניו כהה״ר וכו׳…״ בן־נאיים, עמ׳ קי״ד.

ר׳ אליהו מרקדו מלכה (רבאט)

לפי המסורת הקפיד מאוד על הלכות השחיטה וביקר בקביעות אצל שוחטים. כשמצא סכין פגומה שבר אותה והביא לביטול מישרתו של השוחט.

ר׳ אליעזר אשכנזי(תאסאנת)

קבור לא הרחק ממקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי. לפי המסורת הוא היה שד״ר שבא מטעם הכולל למרוקו ונפטר שם.

עדותם של מר עמר(תאסאנת) ואחרים. לפי מסורת אחרת הוא קבור במקום הנקרא אנזל. מסורת זו באה לידי ביטוי בשיר הבא:

חית ארגבת מן אואד אנזל (פעמיים)

סופת ר׳ עזר לשכנזי כיץ אלגזל

פזמון: מן אנזל ואנא עלא רג׳לייא (פעמיים).

ר׳ אליעזר דאבילה (רבאט)

קבור בחלק הישן של בית־הקברות. נולד בסאלי בשנת 1711 ונפטר ביום ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א (1761). ר׳ אליעזר דאבילה נודע כרב גדול שהשאיר הרבה חיבורים על אף שלא האריך ימים. בין כתביו שפורסמו לאחר מותו יש לציין את ״מגן גבורים״, ״מעין גנים״ ו״מלחמת מצווה״. ברבאט יש בית־כנסת וגם רחוב על שמו.

״פעם אחת, עליו השלום, הים כמעט שטף את העיר רבאט. ר׳ אליעזר דאבילה הלך למלך ואמר לו: אדוני המלך, אתה יודע שהים עומד לשטוף את העיר רבאט. הלך המלך איתו. ראה במו עיניו שזה היה עומד להתחולל. אז לקח הצדיק את המקל שלו, תקע אותו במקום מסוים וגלי הים לא עברו מעבר למקלו של הצדיק. אז פנה הצדיק אל המלך ואמר לו: היזהר, אל תיגע ביהודים״.

״פעם באו אלינו המוסלמים כדי להתנפל עלינו. שאל אותם: מה אתם רוצים לעשות? ענו שבאו להרוג את יהודי העיר. ר׳ אליעזר אמר להם: הפסיקו! הפך אותם לגמדים. אמר להם: אני העמדתי את הים ואני אעמוד נגדכם כמגן של בני ישראל״.

״מספרים עליו שהוא עצר את הים, עליו השלום. המקל שלו קבור ליד שער המלאה. כל מי שנכנס מנשק אותו. אשתו של בני היתה בהריון ובני אמר לי: אמא, אם יוולד לי בן אקרא לו אליעזר. עניתי לו: מזל טוב. נולדה לנו בת ואחריה נולד בן וקראנו לו אליעזר. בא אליו החכם בחלום כשהוא רוכב על סוס לבן. שאל אותו [בני]: מה הוא עושה שם? ענה שהוא שומר על המקום. כך בני חלם אותו, כי הוא היה מתפלל בבית־הכנסת על שם ר׳ אליעזר דאבילה״.

עדות של מר יצחק א׳(רבאט) ואחרים. ראה גם גולבן, עט׳ 92-91 וכן בעמ׳ 154-153 תיאור של בית־ הקברות; בן־נאיים, עמי כ״ב; יעקב מ׳ טולידאנו, נר המערב, עמ׳ רע-רע״א; זעפרני — יהודימרוקו,

עמ׳ 246; לסרי, עמ׳ 87; באנון, עמ׳ 373; והרי חלק ממה שרשום על מצבתו: … ראש המדברים…

זקוקין דנורא… לוחם מלחמתה של תורה… נודע שמו בשערים ולארץ ולדרים במדינות וכפרים… הן חיבוריו היקרים הידועים ומפורסמים גדולים ועצומים… הרב המפורסם בקצי ארץ וים רחוקים המאור הגדול ועצום ומפולפל מורינו ורבינו נר המערבי עטרת צבי חכם עדיף מנביא כמהרר אליעזר די אבילא זצוקל נח נפשיה ועלה לשמים הנשר הגדול בעל כנפים… ביום ג׳. שב״ק ג אדר א׳…. מצבה הזאת נתחדשה בע׳ א׳ בניסן שנת מרכבתיך…

לפי מסורת אחרת המקל היה של סבו של ר׳ אליעזר. הקדוש פנה לים באומרו: ״עד כאן, רשע. עצור ואל תעבור את הגבול הזה״(סיפרה גב׳ מסעודי א׳ מתיזגיני). גולבן, עט׳ 92, מזכיר את הנס הזה:

“Eliezer Davila doit avoir plusieurs miracles à son actif; il nous a e'te' impossible d’entendre un autre que celui qu’il fit lors du raz de mare'e de Lisbonne en 1755, et qui consista à faire retourner à l’Océan les vagues qui venaient déjà jusqu’à la rue des Consuls et menaçaient de couvrir la ville: il lui suffit de planter son bâton dans la mer pour qu’elle se retirât”.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 272

אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי-פיוט יסדתיו כוננתיו אף עשיתיו על שבעה כוכבי לכת וי״ב מזלות-רבי דוד בן אהרן חסין-כולל ביאור

 

94 – אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי

בתיאור המזלות וכוכבי הלכת ובתהילת ה׳. שיר מעין אזור בן עשרים טורים מרובעים. בכל טור צלע ארוכה וצלעית קצרה לסירוגין.

משקל: שבע הברות בצלע הארוכה. ארבע הברות בצלע הקצרה.

כתובת: פיוט יסדתיו כוננתיו אף עשיתיו על שבעה כוכבי לכת וי״ב מזלות והוא לנועם ׳קומי יעלת הישר׳. סימן: אני הצעיר דוד בר אהרן חזק. [נ״י מוסיף… מפאר ומרומם לבורא עולם כוכבים ומזלות].

 

אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי / מְחֹל לִי /

אלהים נתן לי / לְשׂוֹן למדוים

 

נדבה רוחי אותי / מזמרתי /

אקריב פרי אמרתי / הנחמדים

 

  1. 1. אשא לפועלי: על-פי איוב לו, ג. 2. אלהים… למודים: על-פי יש׳ נ, ד. נדבה… אומי: על-פי שמי לה, כא, וכאן נחה עליי רוח השיר. 4. אקריב פרי אמרתי: אגיש מדברי שירי. אמירותי המוגשות כקרבן על-דרך הו׳ יד, ג. השווה: ׳אקריב פרי אמרתי׳ (׳אערך מדברי דתי׳, רשותלסדר העבודה לר׳ משה אבן עזרא).

5- יסד האל בחכמה / ארץ וגם שמימה

על אדני פז המה / מיֻסָּדִים

 

העמיד נציבים / אֵשׁ להבים /

גלגלים סובבים / עולים ויורדים

 

צוה לחזק כל בדק / היטב הדק /

10- שבתאי וצדק / ומאדים

 

עָשָׂ"ה שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ / כָּל עֵץ יְבוּל יַפְרִיחַ /

נגה כוכב ירח / למועדים

 

ידו הן לא תקצר / רקם וצר /

מזלות שנים עשר / שקים ופקידים

 

15- רצים לנאומו / קדוש שמו /

אכן לפני זעמו / נעים ונדים

 

דהרו"ת צבאות חילו / מספרים את גדלו /

וממעל לו / שרפים עומדים

 

וכבודו מלא עולם / והוא נעלם /

20- אכן פעליו כלם / עליו מעידים

 

  1. 5. יסד… ארץ: על-פי מש׳ ג, יט. 6. על… מיוסדים: על־פי שה״ש ה, טו. 7. נציבים: ממונים, על-דרך הנציבים במל״א ד, ז. 8. גלגלים: גלגלי השמים. עולים ויורדים: על-פי בר׳ כח, יב. 9. לחזק כל בדק: על־פי מל״ב יב, יג; היטב הדק: על-פי כריתות ו ע״ב. 11. עש״ה: הגרשיים מעל השי״ן יוצרים את המילה ׳עש׳ אחת מקבוצות הכוכבים, על-פי איוב ט, ט. 12. ירח למועדים: על־פי תה׳ קד, יט. 13. ידו… תקצר: על-פי במ׳ יא, כג. רקם וצר: צר צורה והעמיד תבנית. וצר… מזלות: על-פי ברכות לב ע״ב. 15. רצים לנאומו: רצים במסלולם על-פי דברו ואפשר שמרמז למעשה מרכבה, על-פי יח׳ א, כ. 16. נעים ונדים: על-פי יח׳ א, טו. 17. דהרות… גדלו: ריצתם המהירה של צבאות השמים מלמדת על גדולת ה׳ על-דרך תה׳ יט, ב. 18. וממעל… עומדים: על-פי יש׳ ו, ב. 19. וכבודו… עולם: על-דרך יש׳ ו, ג; וכן על־פי קדושת מוסף לשבת וימים טובים. 21. די… באר: משחק לשון על-פי יש׳ מ, טז.

 

די אין באר גדלתו / וגבורתו /

וכבוד הדר מלכותו / בקהל חסידים

 

בורא הוא כל יצורים / מטיף מים עכורים /

ברמ"ח אברים / ושס"ה גידים

 

25- רבעי וארחי זרה / יצר צורה תוך צורה /

הוא אל נורא / מושיב יחידים

 

אלה קצות ארחותיו / וגבורותיו /

ולכל בריותיו / גומל חסדים

 

הוא אל אלהים חיים / פדה בני שבויים /

30- מארץ מצרים / מבית עבדים

 

רב חסד ואמת / הוא עוד יצמת /

בחרב נוקמת / כל המורדים

 

נבואה הכתובה / חיש קרב /

מי זה מאדום בא / חמוץ בגדים

 

35- חנונים הם חנוניך / רחומים הם רחומיך /

וגם מלמדיך / מלמדים

 

זכר ברית אבות / דר ערבות /

והרק רק טובות / ליהודים

 

קבל רנת עמך / חסין קדוש ברב טובך /

40- כי לך לבדך / אנחנו מודים

 

  1. 22. וכבוד… חסידים: שילוב פסוקים: תה׳ קמה, יב; קמט, ב. 23. מטיף: מטיפה, לשון הפייטנות. מטיף… עכורים: על-פי נידה לא ע״ב. 25. ארחי… זרה: על־פי תה׳ קלט, ג. יצר… צורה: על-פי ברכות י, ע״א. 26. מושיב יחידים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ סח, ח. 28-27. אלה… גבורותיו: על-פי איוב כו, יד. גומל חסדים: כינוי לקב״ה, על־פי ברכת אבות בתפילת העמידה. 29. אלהים חיים: על־פי דב׳ ה, כו. בני שבויים: הם ישראל במצרים שנגאלו בדור רביעי. 30. מארץ… עבדים: על-פי שמ׳ כ, ב. 31. רב חסד ואמת: כינוי לה׳, על־פי שמי לד, ו. יצמת: יכרית וישמיד. בחרב נוקמת: על-פי וי׳ כו, כה. 33. נבואה: המצוטטת בטור הבא. 34. מי… בגדים: על-פי יש׳ סג, א, והשווה מכות יב ע״א. 36-35. חנונים… מלומדים: על-פי תפלת הש״ץ לימים נוראים: ׳אלהינו… היה עם פיפיות שלוחי עמך׳. 37. זכור… אבות: על-פי הכתוב בשמ׳ לב, יג; והשווה תנחומא יד, א, וכן בפיוט ׳אדון הסליחות… זוכר ברית אבות׳. דר ערבות: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ קיד, ב. 38. והרק… טובות: על-פי המדרש לפסוק בתה׳ לא, כא: ׳מה רב טובך׳ (בר״ר יא, י). 39. קבל… טובך: על-פי ׳אנא בכח גדולת ימינך׳, פוק״ת עמ׳ 40-38. 40. ולך… מודים: על-פי תפילת ׳נשמת כל חי׳.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

ההיסטוריה של מרוקו בשבע השנים אחרי קבלת העצמאות היא גם סיפור הכישלונות של מנהיגי מרוקו במסכת היחסים שלהם עם היהודים. מנהיגיה הפוליטים של המדינה הצעירה, ששאפו לכונן חברה דמוקרטית מתקדמת. נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בארצם מדורי דורות. יש לציץ שמרוקו הייתה המדינה הערבית־מוסלמית היחידה בעולם שמינתה שר יהודי, ד״ר לאון בך־זקן, בממשלתה הראשונה. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, הם ביצעו טעויות ששכנעו את היהודים שמרוקו לא תוכל להיות מולדתם בעתיד. החשובות שבהן היו הגבלת חופש התנועה והקשיים בקבלת דרכונים. ככל שהשלטונות המרוקאים השתדלו. יתר על המידה, למנוע מן היהודים לעזוב את המדינה, כך הכשילו את רצונם של היהודים להישאר

בה. מבחינה זו התחולל מפנה דרמטי בשנים שבין עצמאות מרוקו למלחמת ששת הימים. אם נביא בחשבון שמרוקו הייתה מדינה שראשיה יצאו זה עתה מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לזיקות הנפשיות לעולם הערבי, לאילוצים הנובעים מהחברות בליגה הערבית ולהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם, נקבל סיטואציה פוליטית שלא אפשרה קיום יהודי לאורך זמן כמדינה העצמאית.

הפגיעות ביהודים ובמעמד הקהילה

למרות ההודעות המרגיעות של השלטונות והאופוריה שפשטה בקהילה היהודית עם קבלה העצמאות, היו שני אירועי רמים שזכרונם נחקק בתודעה הציבורית היהודית. האירוע האנטי־יהודי שטבע יותר מכול את חותמו בתולדות הקהילה התרחש בליל 7־8 ביוני 1948, שלושה שבועות אחרי הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות מדינות ערב אל המדינה החדשה. הסולטן מוחמר בן־יוסף, שהבין איך עלולות להשפיע תוצאות המלחמה הערבית־יהודית על ארצו, פנה אל עמו, ב־23 במאי, ימים אחדים אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, והזכיר לו את מחויבותו להגן על נתיניו היהודים. הוא פנה גם לקהילה היהודית וביקש ממנה לא להפגין סולידריות ציונית עם המדינה היהודית החדשה. אבל בעיר המזרחית אוֹגְ'דָה ובעיירה הרחוקה ממנה ארבעים ושישה קילומטר, ג׳ראדה, התחוללו מהומות אנטי־יהודיות שנשארו חקוקות עמוק בזיכרון היהודי. אוג'דה שימשה באותם ימים תחנת מעבר ליהודים שיצאו ממרוקו בדרכם לישראל דרך אלג׳יריה הסמוכה. המוסלמים, שהתקוממו באותה תקופה – השנה הייתה 1948 – נגד שלמון הכיבוש הצרפתי, התנפלו על היהודים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים. באוג׳דה נהרגו ארבעה יהודים ומוסלמי שניסה להגן עליהם ובג׳ראדה נרצחו 39 יהודים ונפצעו קשה 30. רב הקהילה משה כהן מצא בפוגרום את מותו. כבר במאי, הודיע עובדיה, ראש קהילת אוג׳דה, לשלטונות הצרפתיים על תסיסה נגד היהודים בעיר, אך באופן תמוה, ״המפקח האזרחי״, ששימש כמושל האזור מטעם שלטונות החסות בעיר, עזב את המקום יום קודם לכן, דבר המחשיד את השלטונות הצרפתיים בתכנון הפגיעות ביהודים כדי לסכסך בין שני חלקי האוכלוסייה. גם כאן היה המניע להתנכלות קשור לישראל ולמזרח התיכון ולא לגורמים מקומיים.

במאורע אנטי יהודי שני שהתרחש ב־3 באוגוסט 1954 בעיירה סידי קאסֶם(פֶטִי ז'אן), נהרגו שישה סוחרים יהודים ממקנס. בניגוד לפוגרום שהתרחש באוג׳דה. לאירוע זה לא היה קשר לסכסוך הישראלי־ערבי. בעיירה זו התגוררו כחמישים יהודים בלבד וסחרו בה גם יהודים ממקנס הסמוכה. סיבת הטבח קשורה לדרישת חברי התנועה הלאומית המרוקאית לסגור את החנויות ביום שישי בלחצים הנגדיים של השלטונות הצרפתים לפתוח את החנויות כרגיל למרות האיומים. מפגינים מרוקאים הדביקו תמונות של המלך הגולה על חנויות, ובהם בתי עסק יהודיים. שוטר צרפתי שניסה להוריד את התמונות נחלץ ללא פגע, אך ההמון כילה את ועמו בסוחרים היהו־ים שהיו במקום והואשמו בהפרת השביתה. הפורעים רצחו אחרי התעללות אכזרית את שמואל בוסידן. את שלום אלפסי ובנו בן העשרים ושתיים, את אלי טולדנו ובנו בן השתים־עשרה ואת אברהם עמר. המפגינים שרפו את גופותיהם. לאירוע טרגי דה לא היה זכר בעיתונות הישראלית של התקופה אף שלמשרד החוץ הגיעו תצלומים ודו״ח על התקרית. כך או אחרת, חוסר היציבות המדינית וחוסר הוודאות בקשר לעתיד והצהרות הערביזציה של המנהל, הזכירו לרבים את שני האירועים ודחפו אותם לצאת מן המדינה שלא הבטיחה את ביטחונם.

אחרי תקופה קצרה של אופוריה בקרב האינטליגציה היהודית עם קבלת העצמאות ובעקבות קידומה בתחום המקצועי והשתלבותה המסיבית במנהל הציבורי, התחילו הבעיות. תחילה הוגבל חופש התנועה של היהודים והקשו עליהם לקבל דרכונים. עם הצטרפות מרוקו לליגה הערבית ואימוץ רעיון הפאן־ערביזם, נותקו קשרי הדואר עם ישראל. נכפתה מרוקניזציה על העמותות היהודיות, המנהל הציבורי אימץ את הערביזציה, ואושרה חוקה חדשה המגדירה את מרוקו כמדינה אסלמית. יתר על כן, משטרת מרוקו פגעה ביהודים בעת ביקרת של עבד אל־נאצר בקזבלנקה. רצף אירועים זה עורר חרדה בקהילה והוליד תחושה הולכת וגוברת שעתידה במרוקו הוא עניין זמני בלבד ועליה להתכונן לעזיבה בטרם אסון.

ההגירה היהודית, או הזכות לחופש תנועה, הטרידו את מנוחתם של ראשי הקהילה שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות על מבקשי הדרכונים. המוסלמי שביקש דרכון באותה תקופה, קיבל אותו בקלות אך היהודי היה חייב לעבור חקירות במשטרה ולהמתין לעתים חודשים רבים עד קבלת תשובה חיובית או שלילית. סוגיית הדרכונים נשארה סתומה בעיני ראשי הקהילה שלא ידעו אם הבטחות הממשל להקל על מתן הדרכונים ניתנו רק למטרות הרגעה בלי כוונה לקיימן או אם ההבטחות היו כנות אבל הופרו בידי פקידים מקומיים שחיבלו בהוראות הממונים עליהם. עם הזמן התפתח נוהל בקרב הפקידים לבקש מן הפונים לקבלת דרכון לשוב זמן מה לאחר הבקשה הראשונה, ובינתיים לחשוב אם נחושים הם בהחלטתם לצאת מן המדינה. כתוצאה מכך היו פונים שהתייאשו מן התהליך או אף ויתרו מראש על הפנייה. חלק מן המתעקשים לקבל את הדרכון נפסל בסוף התהליך וחלק אחר זכה לקבל את מבוקשו. חלק אחרון זה היה מורכב מבעלי אמצעים שהסכימו לשלם שוחד בשביל לקבל את הדרכון. כשהתעורר אצל הפקידים חשש שהפונה עלול להשתמש בדרכונו להגירה לישראל, הנפיקו דרכון רק לחלק מבני המשפחה והאחרים נותרו כבני ערובה, שהיו אמורים למנוע את ההגירה או להקשות עליה. יהודים רבים היו מעוניינים בדרכון אך פחדו לפנות לשלטונות מחשש לחקירות מביכות ואף לעונשים דמיוניים. בסופו של דבר, מכל מבקשי הדרכונים זכו לקבלם רק פקידים שהוכיחו שהם יוצאים לחופשה, סטודנטים או בעלי הון שנסעו לצורכי עסקים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

15/06/19

Joseph Toledano- Benchimol

BENCHIMOL

Nom patronymique de formation hébraïco-berbère, formé de l'indice de filiation Ben et de Chimol, diminutif berbère du prénom biblique Shémouel qui a pour sens textuel "Dieu est son nom". Dans la Bible son étymologie est proche mais quelque peu différente, dérivé de Shama' El, avec le sens de "Dieu a entendu ma requête", comme il est conté dans le premier livre de Samuel: "Au terme de la période, Hanna, qui avait conçu, enfanta un fils et lui donna le nom de Samuel "parce que, dit-elle, j'ai demandé cet enfant à Dieu" ( I Samuel, 1, 20). Le nom est attesté au Maroc depuis le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à l'époque. Autres orthographes: Chimol, Guimol. Cette famille originaire de Fès s'est particulièrement illustrée dans les affaires et la diplomatie à Tanger au siècle dernier. José Abecassis rapporte qu'une branche de la famille à Tanger et Gibraltar a changé de nom pour adopter celui de Beriro, patronyme dont le sens en portugais est clameur, cri, au figuré, homme bruyant. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté surtout au Maroc (Fès, Tanger, Tétouan, Larache, Meknès, Casablanca) et par émigration à Gibraltar et au Portugal; et en Algérie (Oran, Alger) sous cette forme et des formes proches: Chemoul, Benchemoul, Chemouli.

ABRAHAM: Le premier personnage illustre de la famille. Naguid de la communauté de Fès à la fin du XVIIème sous le règne de l’empereur Moulay Ismael.

MOSES: Négociant originaire de Fès, fondateur à la fin du XVIIème siècle de la branche de la famille qui allait s'illustrer dans la vie de la capitale diplomatique tout au long du XIXème siècle. Il fut le premier membre de la famille à entrer au service de la France, comme interprète au Consulat Général, de 1803 à 1813.

ABRAHAM: Fils de Moses. Grand négociant à Tanger. Parralèlement à ses occupations commerciales, il succéda à son père comme traducteur au consulat de France. Il organisa en 1832 la visite au Maroc du Comte de Momay et en 1836 celle du Baron Frey de la Rue qu'il accompagna à l'audience que lui accorda le sultan à Meknès. Il participa activement à la conclusion du nouveau traité de commerce entre les deux pays en 1855. En récompense, le sultan Moulay Abelra- haman lui accorda un Dahir de protection et le nomma administrateur de la douane à Tanger. Après sa mort, c'est son fils aîné, Moses, qui lui succéda comme interprète du consulat général de France.

HAIM: Fils de Abraham. L'une des personnalités les plus marquantes de la communauté de Tanger et du judaïsme marocain en général au siècle dernier. Dans la tradition familiale, il mena parrallèlement à ses occupations commerciales et financières le poste de traducteur de la Légation de France, succédant à son frère Moses. Il rendit d'éminents services à la France en lui assurant notamment l'approvisionnement en laines achetées par ses agents à l'intérieur du pays. Lorsque la conférence de Madrid réforma en 1880 le système des protections et décida que le titre ne serait plus transmissible par héré­dité, la France exigea et obtint dans l'article VI de la Convention de Madrid, une seule exception en faveur de la famille Benchimol en récompense des services rendus. Mais cette clause ne devait pas recevor d'application, Haïm n'ayant pas laissé de successeur direct. Après la mort du fondateur du premier journal de langue française à Tanger et dans tout le Maroc, "Le Réveil du Maroc", Lévy Cohen, il le racheta continuant, comme directeur et comme journaliste, son combat pour la défense des intérêts de la France au Maroc et la défense des droits de l'homme en général, et de ses coreligionnaires en particulier. C'est ainsi qu'il mena une grande controverse avec le fondateur du premier mouvement politique antisémite, Edourad Drumont, député d'Alger. Dans son livre "La France Juive", paru en 1886, Drumont le présentait comme véritable meneur de jeu occulte de la politique aventureuse de la Légation de France à Tanger, se préoccupant avant tout de la défenses des intérêts de ses coreligion­naires du Maroc. Quand il quitta son poste de traducteur en 1884, il fut nommé vice-consul honoraire et décoré de la Légion d'Honneur. Très attaché à la vie juive, il fut président du Comité de l'Alliance Israéüte Universelle du Maroc et encouragea l'extension de son réseau scolaire à travers le pays. Il fut, au prix d'un long combat qui l'opposa aux conservateurs menés par le Grand rabbin Moredekhay Bengio, et après l'intervention du pacha, le véritable réformateur de la communauté de Tanger et l'acteur de sa modernisation qui devait en faire la communauté-phare du Maroc. Contre l'avis des conservateurs, il organisa en 1891 les premières élections au suffrage universel de l'histoire du pays d'où sortit une Junta de 12 membres dont il fut élu président. Le Grand Rabbin refusa de reconnaître le comité des Jeunes Turcs et le conflit faillit dégénérer en combats de mes, sans l'intervention du pacha qui rétablit la paix entre les deux camps. Ce comité fut reconduit par les électeurs trois fois de suite. Il lança un emprunt pour la cons­truction d'édifices pubücs dont il fut le premier souscripteur dont deux fours publics et un asile-hôpital. Il édifia une synagogue qu'il légua à la communauté, n'ayant pas eu d'héritier, ainsi qu'un fonds qui permit la construction de l'hôpital juif, le premier du pays, qui devait porter son nom. Après sa mort les héritiers et la communauté menèrent de nombreux procès sur l'interprétation de son testament. Dans son activité philanthropique, il fut aidé par son épouse Donna Tolédano de Benchimol. Mort à Marseille en 1907, son nom fut donné à une des rues prinicipales de Tanger.

MOYSES: Commerçant de Tanger qui s'installa aux Açores au milieu du XIXème siècle avant de passer vers 1869 à Lisbonne où il fonda une nouvellle branche de la famille.

HILLEL: Fils de Yéhouda, né à Tétouan en 1829. Arrivé très jeune et très pauvre à Fès, il ne tarda pas à acquérir une grande fortune dans le commerce du charbon. Agent consulaire des Etats-Unis à Fès, il devint un des notables de la communauté. Après sa mort en 1875, il fut enterré dans le nouveau cimetière auprès de son grand ami rabbi Abner Sarfati et de la sainte Lala Solika Hatchwel.

  1. YEHOUDA: Il succéda en 1917 à rabbi Mordekhay Bengio comme Grand Rabbin et président du tribunal Rabbinique de Tanger. Il fut confirmé à son poste après l'adoption du Statut international de Tanger en 1924 et y resta jusqu'à sa mort, en 1937. Il montra un soin particulier au développement de l’enseignement en général et religieux en particulier.

JOSUE (1864-1945): Educateur, journa­liste et philanthrope de la communauté de Tanger. Il fut en 1881 le premier directeur de l'école de l'Alliance Israélite Universelle dans ce qui était alors le petit village de pêcheurs de Casablanca. Il revint en 1884 à Tanger où il collabora au seul journal de langue française du pays "Le Réveil du Maroc". En 1889 il revint dans l'enseignement pour ouvrir la première école de l'Alliance à Larache. En 1891 il abandonnna définitivement l'enseignement pour les affaires où il fit une grande fortune. Il acquit en 1907 la nationalité espagnole et devint en 1914 l'attaché commercial du Consulat Général d'Espagne et représenta l'Espagne à l'Assemblée Législative de la ville devenue internationale par le traité de Paris de 1924. Il fonda et dirigea jusqu’à sa mort l'oeuvre de bienfaisance " Hakhnassat Orhim " pour l'accueill et l'hébergement des indigents de passage dans la ville.

 SAMUEL: Fils de Josué, il succéda à son père comme trésorier de l'oeuvre de bienfaisance "Haknassat Orhim", poste qu'il remplit avec dévouement jusqu'à sa mort en 1966.

YONAH: Administrateur et notable de la communauté juive de Tanger. Après l'abolition du statut international de Tanger, il fut nommé en 1966 directeur de la zone franche du port.

DAVID: Fils d'Abraham. Céréaliste et notable de la communauté juive de Meknès. Né à Fes en 1888 dans une famille originaire de Tétouan, il quitta sa ville natale immédiatement après le terrible tritel de 1912 pour s'installer à Meknès comme diricteur de l'agence locale de la Banque du Maroc. Deux ans plus tard, il se lança dans les affaires pour devenir un des plus grands négociants en céréales de la région. Membre actif du Comité de la Communauté et de plusieurs oeuvres philanthropiques. Monté en Israël en 1965, il devait mourir à Holon en 1968. CLAUDE DAVID: Fils de Robert. Petit- fils de David. Ingénieur électronique, né à Meknès en 1950. Ingénieur de l'Ecole Nationale Supérieure de Télécommuni­cations de Paris et Docteur de l'Université de Los Angles en Californie (UCLA). Entré à la Compagnie Générale de Radiologie, il devint en 1981 responsable des Etudes et Recherches avancées. Après le rachat de la compagnie par le géant américain General Electric, il fut muté aux Etats-Unis, au Milwaukee, où il est depuis 1993 directeur général des Etudes et Développement d'équipements radiolo­giques et responsable à ce titre d'une équipe de 500 ingénieurs à tracers les Etats-Unis, la France et la Belgique.

Joseph Toledano- Benchimol

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

ענק־מחרוזת

קצר אל־סוק ; תצלום משנת תשי׳׳ג / 1953 סוג אופייני ליהודיות כפריות בעמק הזיז

מורכב מחרוזים שונים, וביניהם לוחיות של כסף עבודת־ניאלו, שנלקחו מן הרבידים הגדולים (׳׳תאסדית״) של המוסלמיות צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 42

(442)

 

רביד — ״תאסדית" איזור האטלאס התיכון; תחילת המאה הכ'

רביד גדול זה, המכסה את כל החזה, מיוחד למוסלמיות

מורכב מלוחיות־כסף.בעבודת־הניאלו המיוחדת לאיזור (פירוט העיטור השחור ראה לעיל, מס׳ 437) ; אלה הן הלוחיות שפורקו על־ידי היהודיות והושחלו בענקי המחרוזות הגובה : 29 ס״מ ; הרוחב: 27 ס״מ מוזיאון ישראל

(443)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

 

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005

כל הדברים הללו היוו עדות נוספת לתכסיסי הדיפלומטיה הממולחים של פרדיננד ולכושרו להשלות את הצד שעמו נשא ונתן ולהערים עליו. כל כמה שהיה חסר לב וקשה, תאב היה להיראות כאיש שקול בדעתו, וכשרון היה לו להעתיק לזולתו – כולל, כמו במקרה זה, בת־ זוגו – את אשמת מעשיו האכזריים. קרוב לוודאי, שאיזבלה כמלכה צידדה בהחלטת הגירוש, ויתכן שהסתפקה במה שלא התנגדה לה; על כל פנים, לא היא היתה הרוח החיה בהחלטה. אם תלה אברבנאל את קולר האשמה בצווארה, היה זה גם משום שלא שפט נכונה את פרדיננד וגם משום שאיזבלה היתה גלויה ונמהרת יותר. בכל אופן, היא לא השאירה מקום לאשליות. בתום הריאיון שלהם עם המלכה ידעו אברבנאל וסניור כאחד, שנגזר דינם של יהודי ספרד.

גלוי וברור ששום הפצרות ושידולים לא היו מזיזים את פרדיננד מהחלטתו, שכן ציפה להפיק רווח כספי עצום מגירוש היהודים. אין כל ממש בטענה ששום חישובים כלכליים לא היו נר לרגליו של פרדיננד כשציווה על הגירוש, שהרי בלי ספק הבין שספרד תסבול מבחינה כלכלית כתוצאה מיציאתם של היהודים. באותה מידה אפשר לטעון שפרדיננד יכול היה לחזות מראש את התוצאות הכלכליות ההרסניות שנתחייבו מן הצעדים שנקט נגד האנוסים. ־עובדה היא שאת מדיניותו הכלכלית של פרדיננד לא הכתיבו רק שיקולים ארוכי טווח, אלא גם מטרותיו המדיניות הקרובות ביותר, וכן צרכים כספיים דוחקים. מכיוון שהגיע למסקנה, כפי שכבר רמזנו, שספרד לא תוכל לקלוט את היהודים, רצה להיות האיש שיבצע את חיסולם ויפיק מכך את מירב התועלת המיידית.

הרווחים המיידיים מגירוש היהודים היו גדולים לאין שיעור מכל גידול אפשרי בהכנסות שהיו היהודים יכולים לספק לאוצרו במשך עשרות שנים. המיסים ששילמו בשנים שלפני הגירוש לא הניבו הכנסה גדולה במיוחד: בשנת 1472, למשל, הסתכמו מיסי היהודים מקסטיליה כולה בסך ארבע מאות וחמישים אלף מאראוודים. לעומת זה נגבו אחר הגירוש כשבעה מיליון מאראוודים מן הכספים וממכירת בתים ודברי ערך שהשאירו היהודים בבורגוס לבדה! יתר על כן: בתום המלחמה היו שליטי ספרד שרויים במצב כספי חמור; אוצרם התרוקן, ואילו נטל החובות וההתחייבויות שהצטברו במהלך המלחמה העיק עליהם מאוד. גירוש היהודים זימן להם אמצעי לפתור את הקשיים שהעיקו עליהם, ופרדיננד חישב את חשבונותיו בקפידה. לפי דרך מחשבתו, היתה זו שטות מצדו אילו ביטל את הגירוש בלי להשיג מן היהודים פיצוי כספי ניכר. אולם מעשה מחוכם עוד פחות מזה היה עושה אילו קיבל את כספם וביטל את הצו, שהרי בכך היו נחשפים תכסיסיו והכול היו משתכנעים שדתו נתונה למכירה. פרדיננד כבר הוטרד למדי על־ידי ההאשמה שכל הקזת הדם של האינקוויזיציה לא היתה אלא תחבולה להשגת ממון. אף־על־פי־כן אפשר היה לחמוק מהאשמה זו: מה שנעשה במקרים של יחידים בחשכה שאפפה את נוהלי האינקוויזיציה היה עניין לניחושים, אבל כל מה שכרוך היה בגירוש הצריך טיפול לעין השמש. את השוחד העצום שהוצע בעד ביטול הצו צריך היה לאסוף מאנשים רבים. אפילו יום אחד לא היתה העסקה נשארת בגדר סוד. והתוצאה: הדבר היה ממיט על האינקוויזיציה חרפה שאין לה תקנה ומעולל בעפר את קרנם של המלכים. לשון המאזניים של השיקולים השונים נטתה בבירור נגד צעד זה; והפצרותיו של אברבנאל, שאליהן נתלוותה ההבטחה של מענק כספי גדול, אי־אפשר היה להן להיענות בחיוב.

יהודי ספרד האמינו במנהיגיהם והמתינו בביטחה לסיומו של המשא ומתן. רק כשנעשה הצו פומבי (ב־29 באפריל – 1 במאי) התחלפו ציפיותיהם הסבלניות בבהלה. ההיסטריה ההמונית שהתפתחה המריצה המרת דת, ובפני מנהיגיהם של יהודי ספרד עמדה עכשיו המשימה לחזק את רוחם של אחיהם אחוזי הייאוש, נוסף על הבעיה החמורה יותר של מציאת חופי מבטחים, שאליהם אפשר יהיה להעבירם. שלושת החודשים שנותרו עד יום הגירוש היו פרק זמן קצר עד להחריד לארגונה של יציאת המונים מעין זו; ומלבד נתיבי הים היקרים ורבי הסיכונים לא נראה לעין שום נתיב פתוח. רבים ראו, איפוא, בפתיחתה של ארץ שכנה בחצי־האי בפני המגורשים שאלה של חיים או מוות, וההסכם שאליו הגיעה לאחר זמן קצר משלחת יהודית ספרדית עם ז׳ואןII , מלך פורטוגל, בנוגע לקבלתם של יהודי ספרד בארצו, נחשב באותה שעה, למרות תנאיו הקשים, השג גדול ומעודד. כלום יכול היה אברבנאל, כמי שהכיר היטב את ז'ואן, להמליץ על מהלך זה, שעד מהרה התברר כהרה אסון? אין אנו יודעים מאומה על ההתייעצויות הנואשות והקדחתניות שקיימו ראשי היהודים בספרד באותו זמן, ואין בידנו שום רמז על הדעות שהביעו בדיוניהם. אין ספק שכמומחה לענייני פורטוגל נתבקש אברבנאל לחוות את דעתו על עקירה לאותה ארץ, וכמנהיגם המוכר של יהודי ספרד ודאי היה מעורב בצעדים שננקטו אז על־ידי הקיבוץ היהודי.

אולם רעיון המעבר לפורטוגל לא יכול היה בשום פנים לתפוס לגביו אישית; וכשעמד בפני הבעיה של מציאת מקלט למשפחתו ולעצמו, לא בחר אף באחד מן המסלולים שנראו אז קלים ובטוחים יותר. העובדה, שאברבנאל לא יצא לנאווארה, מעידה שכבר אז לא ראה עתיד ליהודים בשום מקום בחצי־האי. כמו כן לא יצא לצפון אפריקה הסמוכה. עיניו נישאו מזרחה, לארצות שמעבר לים – לאיטליה, והלאה ממנה, כחלופה, לתורכיה. לשם החליט לצאת בעצמו, ובלי ספק שידל אחרים לצאת לשם, והיתה זו החלטה שבדיעבד היא נראית נבונה. שכן כל כמה שקשים היו חייהם של אלה שפנו לכיוון שאברבנאל בחר בו, היתה מנת חלקם טובה מזו של אלה שפנו לאחת מן הדרכים האחרות.

המשפחה נערכה בחיפזון ליציאה. גויסו כספים, נגבו חובות – ובכללם חוב גדול של הכתר (מיליון וחצי מאראוודים) ששילם לואיס דה סנטאנהֶל. אולם עדיין עמדה בפניהם הבעיה העיקרית: כיצד להוציא כספים אלה מספרד. הואיל ולפי החוק אי־אפשר היה להוציא זהב וחפצי חן, ודאי שוב אבד לו, לאברבנאל, עיקר הרכוש שעשה זה מקרוב. אך דומה שעלה בידו להציל את מקצתו, מן הסתם באמצעות שטרי חליפין; כמו כן הצליח להשיג מפרדיננד התר מיוחד לעצמו ולחתנו, שכל אחד מהם יוציא מאתיים אלף דוקאטים בזהב ובחפצי ערך. תמורת זה קיבל הכתר מאברבנאל את הזכות לגבות לעצמו חובות שהסתכמו בלמעלה ממיליון מאראוודים, כשני שלישים מן הסכום שאברבנאל וחתנו הורשו לקחת עמם.

ברור שהיתה זו מחווה ידידותית, זכות יתר מיוחדת שניתנה לאברבנאל, ככל הנראה מתוך הכרה בשירותיו לכתר. אין ספק שפרדיננד לא שש כל עיקר לאבד את שירותיו של דון יצחק, ושגם הוא גם איזבלה השתדלו נמרצות להשיג את המרת דתו של אברבנאל עם המרתם של סניור ומלמד – שלושת היהודים החשובים ביותר בחצר והכוחות העיקריים של המדינה במינהל הכספים. בני־הזוג המלכותי הניחו שהמרת דתם תציל את שירותיהם לכתר, ונוסף על כך תיחשב לניצחון גדול במאמציהם הדתיים של המלכים הספרדיים. סניור ומלמד נכנעו ללחצם של פרדיננד ואיזבלה. הם ובניהם נטבלו לנצרות ב־15 ביוני בכנסיית סנטה מריה דה גְוואדאלוּפֶה. סנדקיו של סניור היו המלך, המלכה והחשמן מנדוסה, ״מלך ספרד השלישי״. אולי השתעשעו בתקווה שהמרתו של סניור תמריץ את אברבנאל ללכת בעקבותיו. אך משנתברר שאברבנאל נחוש כסלע, חרשו, כנראה, בחצר מזימה לחטוף את נכדו – בנו של יהודה אברבנאל, שהיה אז עולל בן שנה – ולנצר אותו. מן הסתם סבורים היו, שהמרתו של הנכד תכריח את הוריו ללכת בעקבותיו, ושרגשי החיבה העזים בין דון יהודה ודון יצחק יניעו גם את זה האחרון להתנצר. ואולם המזימה נודעה למשפחת אברבנאל בעוד מועד, וכך עלה בידם לשלוח את הילד בלוויית אומנתו אל מעבר לגבול – לפורטוגל, שממנה התכוונו להביאו לאחר זמן לאיטליה.

ביום האחרון לחודש יולי, כמסתבר, ובראש קבוצה שפנתה מזרחה, עלו דון יצחק ובני משפחתו בוולנסיה על ספינה שהפליגה לאיטליה. היתה זו הפעם השניה שחייו נופצו לרסיסים – שחזר ונעקר מביתו, ועמלו ורכושו נמוגו כעשן. אך האבידה האישית התגמדה עכשיו בפני עוצמת הטרגדיה הלאומית. עומד היה בקהל הגולים העוזבים ארץ שבה חיו אבות־אבותיהם מדורי־דורות. כלום היתה גלות זו פרק נוסף בטרגדיה הממושכת של נדודי היהודים, או שמא היתה חלק של תוכנית נעלה יותר? אמנם, כמה מן הגולים האמינו שהגירוש ציין את ־אשיתה של שיבת ציון, ושעתידה יציאת ספרד להידמות ליציאת מצרים. אך כלום רמזה אמונה זו על אמת כלשהי?

משנמוגו חופיה של ספרד באופק, ודאי הגה אברבנאל ביעדים הנעלמים שאליהם מוליכה יד האלוהים את עמו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 81

הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-

שר הפיתוח מ' בנטוב, תמך בעלייה ממרוקו : "אני חולק על דעתו של לוי אשכול, אני סבור שיהודי מרוקו בסכנה גדולה ואנו שומעים רק תשובה אחת – אין כסף. אם כך הבה ונתחלק במה שישי לנו, וגם היישוב הוותיק יתרום את חלקו, כי עד עתה היישוב הוותיק לא סבל ולא התאמץ כל כך. ניתן לקלוט עוד עשרות אלפי יהודים".

ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר, תמך הפעם בעלייה המונית ממרוקו ואמר : "המצב במרוקו מסוכן, וידידיו הצרפתים של בלומל – נציג הג'וינט במרוקו – אומרים לו – אתה ציוני – אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו. הממשלה והסוכנות צריכים להחליט שהסייג שקיבלנו על עצמנו – 45.000 עולים, בטל ומבוטל.

שרת העבודה, גולדה מאיר, תקפה שוב את המתנגדים להצלת יהודי מרוקו ואמרה :

אני רוצה שהשולחן הזה יראה את עצמו יום אחד אחרי שיוכרז במרוקו שאף יהודי אינו יכול לצאת משם…ומכיוון שאנו מלומדי ניסיון, כבר קרו לנו אסונות כאלה. אין צורך בדמיון עשיר כדי לחזות את הדבר. אינני פוסקת לחשוב : מה אני אישית אעשה אחרי שתיסגר העלייה ממרוקו ותוניסיה, ותהיה לי הרגשה שיכולתי לעשות דבר מה ולא עשיתי…..אינני יכולה לגמור בלבי להרים את ידי על מנת להשאיר את היהודים שם. אינני יכולה בשום אופן לעשות זאת.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, תמך בעמדת שרגאי להעלאת 60.000 – 100.000 יהודים ממרוקו :

אין לי ספק שאיש מהיושבים ליד שולחן זה לא יכול לקח עליו אחריות למה שיקרה במרוקו ולמה שעלול להיות במקרה שלא נוציא את היהודים ממקום זה, עלינו לקבל עומס לתקופה קצרה על חשבון השנים הבאות. איננו יכולים לקחת עלינו את האחריות לגורלם של יהודי מרוקו. אין ספר שהליגה הערבית השפעתה במרוקו תהיה חזקה. הסולטאן של מרוקו עומד להזמין את נשיא מצרים נאצר.קיבלתי אתמול מכתבי זעקה מנציגי עליית הנוער והם כותבים שהגיעה השעה להציל בלי להתחשב במצב הבריאות והגיל, מוכרחים להגדיל את העלייה במספרים ניכרים ולא בעשרת אלפים.

לשר המשטרה, בכור שטרית – הוא עצמו יוצאי מרוקו – הייתה זו הפעם הראשונה שהשתתף בדינו העלייה, והוא תקף את המתנגדים להגברת העלייה :

איננו יודעים אם אנשים אלה שלבם לא התחמם לקראת הצלת יהודי צפון אפריקה, מייצגים את העם היהודי. ההמונים שטעמו את טעם השואה שעבר על עם ישראל, לבם יתחמם והם יחושו גם משהו לגבי צפון אפריקה. אינני יכול להבין את הציונות המתנגדת לעליית 100 אלף יהודים הנמצאים על עברי פי השואה. אינני יודע במה תוכל הציונות להצדיק עצמה אם יקרה ליהודים אלה מה שקרה ליהודים בדור הזה. כיצד מדינת ישראל תוכל להצטדק ? אין זה הגיוני לומר דרושים לנו כך וכך מיליונים ומכיוון שאין אני יכולים להשיג סכום זה, עלינו לוותר על הצלת יהודי מרוקו. האם זו הדרך? האם כך בנינו את הארץ ? האם המושבים והקיבוצים נבנו על יסוד הנחות של כלכלה " יודעים אנו את כל הקשיים הכרוכים בעלייה המונית ונקבל עלינו את כל הקשיים.

ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, התנגד להגברת העלייה :

אלמלא היה מצב כזה של ביטחון, הייתי  אומר ניקח עלינו את הריזיקה, יהיה משבר בארץ, נעשה כמו שעשינו לפני שבע שנים. אבל כרגע אם תבוא עלינו מלחמה, אז לא רק הנשק והבחורים הלוחמים שלנו הם שיכריעו, אלא יכולתנו המשקית והכספית. מבחינה ציונית עלינו לקחת את העלייה לטווח ארוך. אי אפשר לזלזל בסכנה שבסגירת שערי מרוקו. תוניסיה היא באופן פורמאלי תחת שלטון צרפת. מרוקו היא באופן פורמאלי מדינה עצמאית. צרפת נכנעה בדבר אחד למרוקו, בכך שהחזירה את הסולטאן אבו יוסוף, ואם באמת תהיה מלחמה עם מצרים, קשה להניח שמדינה ערבית תיתן ליהודים לצאת. עלינו לשקול את שני השיקולים. הסכנה הצפויה ליהדות מרוקו שתיסגר ומי יודע לכמה שנים ואז בניין הארץ ייפסק אולי ב-80%, ומאידך גיסא מה היכולת שלנו לאור צרכי הביטחון. אין לנו כסף לקניית נשק, וצפויה סכנה לסגירת שערי מרוקו. אינני מאמין שנוכל להכניס את היהודים למעברות. הפרץ של המעברות נסתיים –. עלינו לחסל את המעברות הקיימות, ולכן העדיפות הראשונה שלנו היא לנשק, כי זה עניין של זמן ולא ניתן לדחייה.

כמו בכל נושא, שמבקשים לא להחליט בו, הוקמו גם כאן שתי ועדות : האחת – לגיוס כספים בעולם, והאחרת – לעלייה מצפון אפריקה.

מניתוח דברי בן גוריון עולה, כי הסכנה הצפויה מסגירת שערי מקורו היא רק ירידה של 80% בבניית הארץ ; אבל בפועל הרי "נזרקה" יהדות צפון אפריקה ליישב את הנגב, הגליל ופרוזדור ירושלים במסגרת פיזור האוכלוסין, שכן למקומות אלה "לא ניתן" היה לשלוח את עולי מזרח אירופה ומערבה. מצד שני התעלם בו גוריון לחלוטין מן הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו – פוגרומים ואולי השמדה – שהחמירה בעקבות השתלטות הלאומנים במרוקו והמלחמה הצפויה עם מצרים.

הנה כי כן הייתה למדיניות של הגברת העלייה ממרוקו תמיכה רחבה מצד שרגאי, קול, שזר, גולדה מאיר, בנטוב, בר יהודה ובכור שטריט ; אך החלטת ראש הממשלה שנתמך בלוי אשכול, גיורא יוספטל, גרוסמן ובדובקין, מנעה את קבלתה.

החלטה זו, משמעותה דחיית הצלת יהודי מרוקו – למרות סכנתם הממשית, כאשר הצרפתים כבר בתהליך העברת השלטון למרוקנים, וברור לכולם כי הם מוכנים להשתכן במעברות – ורק שיצילו אותם. אך מצב זה כנראה שלא עשה רושם רב על בן גוריון, אשכול ויוספטל. בן גוריון ידע, כי ליהודי מרוקו צפויה סכנה גם מעבר לסגירת שערי מרוקו.

בפברואר 1956 דיווח ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בפריס, כי לאחר הרכבת ממשלה ערבית בידי סולטאן מרוקו – ואף שמונה שר יהודי, שר הדואר ד"ר בן זקן – קיימת סכנה להמשך קיומם של מוסדות חוץ יהודיים במרוקו, כגון "אליאנס", אוז"ה, הג'וינט, ואורט. כן דיווח דובדבני על לחץ גדול של 130.000 יהודים ממרוקו החפצים לעלות, ובמיוחד מתבקש להקל בסלקציה על 10.000 יהודים, החיים בכפרים נידחים, שפתרונם אינו סובל דיחוי. אך גם בקשתו זו לא נענתה. הממשלה והנהלת הסוכנות לא עשו דבר כדי להציל את יהודי מרוקו מפני הסכנה ההולכת וקרב אליהם.

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad

 

Les préparatifs avant la dernière traversée d'Egoz

Il faut signaler, que pendant ces quelques jours où le dirigeant égyptien séjourna au Maroc, les actions de l'immigration ne cessèrent guère, même pas un seul jour. C'est l'inverse qui serait plutôt vrai, le flux des immigrants augmenta même dans une certaine proportion.

A 2:00 du matin, quelques heures avant l'arrivée de Nasser, nous apprîmes que les routes qui permettaient la sortie de Casablanca furent fermées par la police, et qu'il n'était donc pas possible de faire sortir un groupe d'enfants âgés de 12 et 14 ans qui attendaient de faire leur Alyah. A 03:00 nous nous réunîmes pour une séance urgente, et il fut décidé de s'adresser à un juif propriétaire d'un magasin, dans lequel furent vendus des tenues de scouts. C'est de cette manière que les enfants partirent, sous le camouflage d'un groupe d'éclaireurs, et le public venu pour saluer le président Nasser les applaudit, croyant qu'ils étaient des éclaireurs défilant pour témoigner leur respect à l'hôte prestigieux.

Ainsi partirent ces garçons et ces filles dans une opération qui fut appelée "Manos".

Tout ceci se produisit avant la nouvelle opération d'Egoz. Nous attendîmes l'occasion imminente pendant laquelle les conditions météorologiques seraient propices à une nouvelle traversée de ce bateau.

La route de la dernière traversée

L’opération fut fixée pour la nuit du 10 au 11 janvier 1961. Deux jours avant, fut fixée la liste des immigrants, et elle comprenait, entre autres, quelques familles qui déjà à trois ou quatre reprises furent obligées de faire la longue et difficile route entre Casablanca et Al-Hoceima puis rebrousser chemin, à cause des mauvaises conditions météorologiques – neige et chemins bloqués, mer agitée – ou à cause d'un mouvement suspect dans le lieu de l'opération, qui était tout autant connu des contrebandiers que des gardes-frontières.

Le mardi matin, 10 janvier 1961, furent sortis les immigrants de leur domicile par les jeunes du "Ballet" et transportés par taxi sur les lieux de rencontre à Casablanca, et transférés dans nos voitures. Ces endroits étaient sécurisés par les hommes de Gonen, et il fut fixé que toutes les dix minutes une voiture partirait de Casablanca avec des conducteurs de l'antenne Makéla. Tout se déroula dans un ordre exemplaire.

Quelques minutes avant que la dernière voiture d'immigrants parte de Casablanca, deux voitures des membres des unités marines prirent le chemin sous mon commandement, afin de sécuriser la route de Al-Hoceima et le lieu de l'opération, et se charger de l’embarquement des immigrants de la plage à Egoz.

A leur suite, partit une voiture dans laquelle se trouvait Yossef Réguev, le commandant de Gonen, et avec lui deux hôtes. En route, le temps était clair et agréable, c'est pourquoi l'espoir était grand qu'Egoz arriverait à destination sans la moindre avarie, et cette fois-ci l'opération ne serait pas annulée.

Les voitures des unités marines s'arrêtèrent à Parador-de-Kétama, afin de me permettre d'appeler chez moi, à Casablanca, et selon un code convenu d'avance, mon épouse devait me faire savoir "si la fièvre de notre enfant est tombée', ce qui signifiait que nous sommes autorisés à poursuivre notre route. C'était ce qui fut convenu avec Alex, et ce même jour en effet "l'enfant n'avait pas de fièvre', et les voitures continuèrent leur voyage dans les montagnes du Rif, tout en garantissant la sécurité du convoi.

La route était étroite et serpentait, montait et descendait alternativement. Dans cette portion montagneuse, il neigeait, mais non comme les fois précédentes où la route était barrée. Un profond abîme s'ouvrait béant des deux côtés de la route, et sur les versants abrupts et enneigés perçaient quelques sapins. Un brouillard épais recouvrait les environs, et j'étais dans l'obligation de descendre du véhicule de tête, d'avancer afin d'indiquer à Haïm Benchetrit la direction du voyage. Je procédais ainsi à plusieurs reprises jusqu'à la descente vers la plaine côtière, là-bas la neige avait disparue et le temps était plus agréable

Les véhicules de l'unité marine arrivèrent au pont, 6 Kms avant Al Huceima à l'heure fixée, les membres de la cellule descendirent et les deux conducteurs continuèrent vers la forêt, à une distance de près de trois kilomètres de là, afin de cacher les véhicules. J'ai placé sous le pont l'un de mes hommes en observation, puis j'ai suivi avec mes autres camarades le cours d'un fleuve qui mène à la côte, j'ai examiné le secteur où il n'y avait pas âme qui vive. Là aussi j'ai placé un de mes hommes en observation et qui assurerait la garde puis je retournais vers le pont, en dessous duquel j'ai pris position avec mes hommes. Les membres de l'unité portaient des cagoules afin de masquer leur identité aux immigrants.

Il faisait très froid cette nuit là, mais dans les temps fixés et selon des horaires précis, arrivèrent les unes après les autres les voitures des immigrants. Sous la couverture des membres des unités marines et avec leur aide, les familles descendirent des voitures et furent rassemblées, selon leur ordre d'arrivée, sous le pont. Je donnais aux immigrants les dernières instructions et les organisais en vue de notre longue et difficile marche vers la côte.

A tous il fut ordonné de garder le silence le plus absolu, et jusqu'à la montée sur le bateau en pleine mer il leur était interdit de parler, de fumer ou d'allumer une torche. Dans un ordre exemplaire, les immigrants avancèrent dans le cours du oued. Ils étaient très émus mais ne le manifestaient pas. Ils savaient qu'ils étaient entre les mains sûres des "sionistes"'.

Les membres des unités marines et leur commandant, qui accumulèrent une grande expérience dans ce genre d'opérations, agirent avec rapidité et un zèle surprenant: ils distribuèrent aux nourrissons des biberons et aux enfants – des bonbons, et aussi des calmants aux adultes qui en exprimèrent le besoin.

En tête du cortège marchèrent deux éclaireurs de l'unité marine – l'un d'eux était Michel Parienté – et à leur suite se trouvait Yossef et ses deux hôtes. Je changeais de temps en temps de place, et Haïm Benchétrit servait d'arrière-garde et s'inquiétait que personne ne fût oublié derrière. De temps en temps j'arrêtais le cortège, afin de vérifier un chemin encore plus sûr et éviter les rochers du oued. Les mères marchaient serrant dans leurs bras leurs enfants recouverts de couvertures, et les enfants de David Dadoun tenaient les mains de leur père, ainsi que le faisaient tous les enfants du cortège. David Elkoubi, adolescent âgé de 14 ans, se trouvait seul là-bas, sa famille avait immigré en Israël une semaine auparavant, alors qu'il était allé au marché acheter un blouson et qu'il n'était pas revenu à temps chez lui.

Les personnes âgées marchaient derrière, le parcours était d'une heure de marche.

Il y avait dans le cortège un cas qui sortait de l'ordinaire: l'une des familles amena avec elle la grand-mère, qui était âgée de plus de quatre-vingts ans. Haïm Benchetrit se porta volontaire pour la porter tout le chemin sur son dos, et nous la montâmes la première sur la barque qui l’emmena vers Egoz.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-390

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

רבי ישראל אלנקוה

כפי שצויין לעיל, רבי ישראל היה מראשי הקהל ורב הקהילה בטולידו. הוא למד בישיבה שנוסדה ע״י הרא״ש בהגיעו לספרד והתעלה בלימודו.

יצירתו הדגולה ־ ״מנורת המאור״ נכתבה בעיתות המצוקה בספרד כשחרב מונחת על צווארי היהודים והאפשרות היחידה להימלט היתה להתנצר.

רבי ישראל למד מאבותיו סוד קידוש שם שמים ומסירות נפש. סבו, רבי יהודה נהרג על קידוש השם בשנת ד״א תתק״ס, אביו רבי יוסף נהרג גם הוא עקד״ה בשנת הק״י, כך היה עם דודיו הי״ד.

ספר ״מנורת המאור״ נותר בכתב יד והתגלגל ע״י עילת העילות וסיבת הסיבות השי״ת, עד לפני כ-70 שנה מבלי להגאל.

בדור שלאחר רבי ישראל, היה רבי יצחק אבוהב מחכמי ספרד. הוא כתב את ספר ״מנורת המאור״ המוכר והנלמד. רבי יצחק כיווץ לדעת רבי ישראל וספרו נראה כקיצור של ״מנורת המאור״ הקדמון. דרשות דומות בענייני התפילה, המועדים, מוסר ועוד. הרחיד״א הזכיר את ספרו של רבי ישראל בשם הגדולים ורבי אליהו די־וידאש גדול תלמידי הרמ״ק, הביא פרקים מספרו ב״ראשית חכמה״.

תל״ית, לפני כ-70 שנה הוצא לאור ספר ״מנורת המאור״ הקדמון לרבי ישראל בשלימותו. הספר הינו חיבור מדרשי דגול המקבץ בתוכו מדרשים על התפילה, על המועדים, על השבת, ביהכנ״ס ועוד. מקורותיו של הספר הם רבים: התורה, המשנה, הגמרא, המדרשים, ספרות הגאונים, הזוה״ק, הטור, ספרות הגאונים והראשונים. חשיבות רבה נודעת לכך שדברי הזוה״ק מובאים בספרו(לזוה״ק הוא קורא – מדרש ״יהי אור״).

רבי אברהם אזולאי בהקדמת ספרו ״אור החמה״, כותב כי קטעי הזוה״ק המופיעים ב״מנורת המאור״ הקדמון, מדויקים והיוו בסיס להשוואה ללשונות הזוה״ק בכתבים אחרים. רבי ישראל גם כתב תרגום לקטעים אלו והביאם בספרו, יתכן וזוהי הפעם הראשונה שמובאים קטעי זוהר קדוש ותרגומם. חשיבות רבה נודעת לכך משום שכידוע ספר הזוהר נעלם ונגלה לפני כ-600 שנה.

המרפ״א

רבי אפרים אלנקאוה

רבי אפרים בנו של רבי ישראל, נולד בטולידו בשנת הקי״ט.

בספרד השתלם בחכמת התורה, ההלכה והקבלה וכן החכים בחכמת הרפואה. עוצמתו כרופא דגול וחדשן באה לידי ביטוי, במיזוג האדיר של ידיעת הרפואה עם תורת הקבלה, המאפשר העמקה בהכרת גוף האדם בבחינת ״מבשרי אחזה אלו-ה״ וכן הכרת הקשר בין נבכי נפש האדם לבין רפואתו הגופנית. קשר זה ידוע היום ברפואה כתופעה פסיכוסומטית, אך בתקופתו של רבי אפרים, לפני כ-550 שנה לא היה הדבר מוכר.

החוויה המזעזעת שעברה על יהודי טולידו ועל רבי אפרים הצעיר, היתה נוראה.

המשפחה

השריפה על המוקד של מו״ר אביו רבי ישראל ושל הרב יהודה בן אשר נכד הרא״ש עם ספר תורה, לא תישכח. עם חוויה זו וזכרה, יצא רבי אפרים עם בני ביתו ותלמידיו מספרד בדרכם לארץ ישראל

בדרכו עבר עם שיירתו דרך העיר מרקש במרוקו שם שהה מעט משם המשיך בדרכו לאלג׳יר. כאשר הגיעו לאלג׳יר נקלעו ליער עד סבוך. הזמן היה ערב שבת והתחושה היתה קשה. מחד גיסא, אי אפשר לשהות במקום מבהיל זה כשחיות טרף בוודאי מתרוצצות בו, מאידך גיסא, השבת בפתח והמשך ההליכה בדרך תפגע בקדושת השבת ובכבודה. אמנם על פי הדין, אנוסים היו במצב של פיקוח נפש ויכולים הם להמשיך בדרכם. אכן כך נהגה השיירה, המשיכה בדרכה בערב שבת ובשבת עד שהגיעה לעיר מיושבת, אך רבי אפרים, ראש החבורה, לא הסכים ללכת. הוא שלח את כולם ונותר לבדו ביער. בקדושה ובטהרה קיבל את השבת והחל להתפלל, לפתע, קרב אליו אריה גדול מימדים ומראהו נורא. האריה רבץ וכרע בסמוך לרבי אפרים ובמשך כל השבת שמר עליו, היה ברור לרבינו שאריה זה הינו שליח דקדושה.

במוצאי שבת התכונן רבי אפרים לצאת לדרכו, האריה רמז לו שברצונו שירכב עליו, בפיו של האריה היה נחש שניצב שם כרסן וכך רכב רבי אפרים על האריה, כמתואר בתמונה המפורסמת, לעיר תלמסאן, שם פגש את חבורתו.

כמובן שיהודי המקום נתרגשו לראות את הרב הקדוש. הערבים ומושלם בראשם, נבהלו ומפאת קדושתו והודו, ביטלו את הגזירות הרעות על היהודים ואיפשרו להם לחיות בשלוה.

סמוך לציונו הקדוש ישנו מעיין בו היה טובל רבינו.

ספרו ״שער כבוד ה׳״(א) הינו ספר חשוב. הספר הובא ב״שם הגדולים״ לרחיד״א והוזכר ע״י המוהרח״ו. זהו ספר עמוק בו, למרבה הפלא יוצא רבי אפרים להגנתו של הרמב״ם כנגד השגותיו של הרמב״ן על ספרו ״מורה נבוכים״. החידוש הוא בכך שרבי אפרים כמקובל, סותר את השגות הרמב״ן המקובל, על הרמב״ם ומיישב דבריו ב״מורה נבוכים״ עפ״י הקבלה.

בפתח ספרו – תשובות לבנו בענייני הנבואה והשכינה, כתב על המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן והביע את דעתו לטובת הרמב״ם בצורת שיר:

נְבוֹן לַחַשׁ בְּמוִרֶה הַנְּבוֹכִים         בְּסוֹד דַּעַת וְדָת לוֹ שָׁם מְהַלְכִים

לְטוּשׁ רַעְיוֹן נְטוּשׁ כָּזָב וְדִמְיוֹן     בְּלֵב אַמִיץ וְיָדַיִם תְּמוּכִים

      וְקַו לָקָו הֱיֵה שָׁב עַל פְּרָקָיו       וְיִהְיוּ  לָךְ כְּמוֹ שֻׁלְחַן עֲרוּכִים

בְּרַעְיוֹנִים וְעִיוּנִים נְבוֹנִים          בְּלִי זִיוּף וְהַטְעָאָה מְסוּכִים

 וְאָז תִּקְרַב לְדַעַת מַעֲנֶה רַב       בְּשֶׁל גַשְׁמוּת וּמִקְרִים בּוֹ סְבוּכִים

וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד תַּרְגּוּם מְבוֹנֵן     בְּתוֹסֶפֶת כְּבוֹדוֹת נֶעֱרָכִים

תוספת שלי א.פ-הַטְעָאָה

1.ב הַטְעָיָה הֲבָאָה לִידֵי טָעוּת: "וְלֹא יִמָּצֵא בּוֹ דָבָר מִן הַטָּעוּת וְלֹא מִן הַהַטְעָאָה" (מורה נבוכים ג כא). "לַסּוֹף נִתְגַּלָּה כְּטָעוּת וְהַטְעָאָה כְּאַחַת" (קלוזנר, הספרות ג 117). "רַק מִקְסַם כָּזָב וְהַטְעָאַת הַדִּמְיוֹן"
2.ח [בפילוסופיה] הֲנָחָה אוֹ הַשְׁוָאָה מַטְעָה, סוֹפִיזְם.

[הַטְעָאַת-, הַטְעָאוֹת]

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' עמוד קפז

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

פרק ראשון

הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

תולדותיו

הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ״א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לרבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל עשרים נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות, כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו ׳הלכה למשה׳: ״כי בהיותי עוד עול ימים נגעה בי יד ה׳ ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה, והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני״. ממאורע זה התאושש מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול. הלימוד והשהייה בישיבת דודו, שהייתה לו פרדס תורני, העשירוהו בחוויה מכוננת, שאותה מתאר בזכרונות נעימים: ״מלך רחמן גבר עלי חסדו… והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת מר דודי זלה׳׳ה לשקוד על דלתות התורה תורת ה׳ תמימה מאירת עיניים מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות ולתור בש״ס ובפוסקים הנחמדים מזהב ומפז רב מתוקים״.

בהמשך מתאר הוא בשמחה את הזכות, שנפלה בחלקו לשמש את שני גדולי הדור ולהתבשם מתורתם. אכן בגיל כ״ח הוסמך על ידיהם להוראה, ומעתה הוא מורשה לדון בין איש ובין רעהו. את כל הדיונים שנוהלו בבית הדין ואת השאלות, שנשאל על ידי אחרים, העלה בספרו המרכזי שו״ת ׳הלכה למשה׳.

תולדות חייו וחיבוריו של הרמ״א המתוארים להלן הם על פי מקורות שונים, שנכתבו על ידי חוקרים ומלומדים. העיקריים הם: ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף קז(להלן: בן נאיים); ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך רביעי(להלן: קה״צ, ד), תולדות הרבנים בקהילת צפרו, ירושלים תשמ״ה, עמ׳ סו־עה; ר׳ משה עמאר, ירי רפאל משה אלבאז זיע״א – האיש, משפחתו ויצירתו׳, אור המערב תשרי חשון תשמ״ט, שנה א, חוברת ב, עט׳ נה-סג (להלן: עמאר).

הרמ״א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע על שם שבע החכמות: דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה, ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה. היטיב להגדיר אותו הרב משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי חכם מדעי ומשורר מצוין׳.

סבו ר׳ יהודה (תק׳׳ל-תר״ז) זכה לתורה ולגדולה ותמך בנזקקי הקהילה. נתמנה לדיין על ידי רבני פאס: ר׳ שאול סירירו ור׳ רפאל אבן צור, והיו לו קשרים הדוקים אישיים ותורניים עם חכמי פאס. במשך הזמן הפך לבר סמכא תורני בקהילתו ולמעמד של משיב לשאלות הלכתיות, שהגיעו אליו מפאס וממכנאס. פסקיו ההלכתיים נדפסו בספר בנו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש׳׳ט), וחידושיו התורניים ויצירתו הפיוטית נדפסו בספר ׳שבות יהודה׳(ירושלים תש״ם).

דודו ר׳ עמרם ב׳׳ר יהודה (תקנ׳׳ט-תרי׳׳ז) המשיך בדרך אביו והיה עילוי בתורה. נסמך לדיין לפני הגיעו לגיל עשרים, וגם אליו הריצו שאלות מערי הסביבה. חבריו בהלכה היו ר׳ וידאל הצרפתי, ר׳ יהודה ברדוגו, ר׳ ידידיה מונסוניגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ אברהם עמאר, ר׳ מתיתיה סירירו, ר׳ שלמה אבן צור ור׳ שאול אבן דנאן. את כל כוחו הקדיש להנחלת התורה לתלמידים, ורוב הרבנים אחריו היו תלמידיו. דברי תורתו מופיעים בספרו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש״ט). חיבורו ׳בנין נערים׳ (הערות על הרא״ם) נדפס ב׳שבות יהודה׳, ושיריו נכללים ב׳קול זמרה׳ הנספח ל׳שבות יהודה׳.

אביו ר׳ שמואל (תק״ן־תר״ד), בנו בכורו של ר׳ יהודה אלבאז, המשיך בדרך אביו והיה איש תורה, משורר ומליץ נשגב. חיבוריו שעדיין בכתב יד הם שיטה תלמודית על כמה מסכתות, קובץ דרשות, פירוש להגדה של פסח, חיבור על חכמת העיבור בשם ׳חדשי השנה׳ ונוסח איגרות מחורזות בשם ׳עט דודים׳. חיבורים שראו אור הם ׳אזהרות לחג השבועות׳ (ירושלים תשמ״א) ו׳נועם שיח׳, קובץ פיוטים, שנכתבה עליו עבודת דוקטוראט על ידי דר׳ שלום אלדר.

מעורבותו למען קהילתו בפרט וקהילות מרוקו בכלל

מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין, כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ״א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי ׳אצלא דרבי׳. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן. כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ״א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה, שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו ׳והאיש משה עניו מאוד׳.

הרמ״א היה מעורב גם בענייני יהדות מרוקו. דוגמה לכך – הדו״ח, ששלח הרמ״א בתקופתו להנהלת חברת כל ישראל (להלן: כי״ח) בפריס על מצב קהילתו, ובו נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה. הרמ׳׳א העריך את פעלם של נציגי כי״ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבוד חברת כי״ח הנכלל בקובץ שיריו.

קשריו עם המוסלמים תושבי המקום

הרמ״א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. דמותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, ומקובל היה עליהם כמלאך. באחת השנים לא ירדו גשמים כלל, והוכרז על מצב חירום, כי עיקר כלכלתם של המוסלמים נשענה על החקלאות. גדולי המוסלמים פנו לרמ׳׳א להעתיר תפילה למרום למען ירידת הגשם. הרמ׳׳א נענה לבקשתם וערך תפילה גדולה בבית החיים במעמד קהל רב של ישראל מלווה בדברי התעוררות. בחזרתם למללאח ירדו גשמי ברכה, וכל המוסלמים יצאו לקבל פניו בתופים ובמחולות. מושל העיר פקד על כל החקלאים המוסלמים לתת לרמ״א אחוז נכבד מהתנובה השנתית.

ביטוי נוסף למעורבותו של הרמ״א עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשזה היה עולה למגדל בית תפילתם.

הרמ׳׳א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים אלגוריים, בנושאים ובתכנים.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'5

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר