ארכיון חודשי: יוני 2019


Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda

פאס וחכמיה

UN RECUEIL

DE

TEXTES HISTORIQUES JUDÉO-MAROCAINS

Georges vajda

INTRODUCTION

Au cours d’une mission qui nous a été confiée par l’Institut des Hautes- Etudes Marocaines dans l’été de 1947, nous avons acquis à Fès, du rabbin-notaire Jacob Ibn Danân, un manuscrit inconnu, croyons-nous, en Europe, dont l’étude qu’on va lire cherche à exploiter les données utiles pour l’histoire de l’empire chérifien et singulièrement de la communauté israélite de Fès.

            Qu’il nous soit permis d’exprimer ici notre sincère reconnaissance à M. Henri Terrasse, Directeur de l’Institut, à notre maître Georgès-S. Colin qui a été l’initiateur de notre voyage, puis notre guide et conseiller d’une complaisance inépuisable, enfin à MM. Allouche et Di Giacomo, professeurs à l’Institut, pour leur confraternel accueil. M. Colin a, de plus, bien voulu revoir notre manuscrit, auquel il a apporté d’importantes corrections de forme et de fond.

Voici la description de ce document.

Cahier sommairement broché (à l’aide d’un feuillet pris dans un registre commercial) de trente-quatre feuillets de 200 x 140 mm. Les pages sont cotées au crayon, le premier chiffre étant 9, le dernier 76 (la foliotation que nous indiquerons par la suite est de nous) ; à partir du feuillet 7, il y a également une foliotation en lettres hébraïques, toujours au crayon. Trente- deux lignes à la page, à partir du feuillet 7 (les six premiers feuillets en ont environ 35). Les six premiers feuillets sont d’une autre encre que le reste, mais l’écriture n’en présente aucune différence majeure par rapport au gros de la copie. Le tout est en écriture rabbinique hispano-africaine (du type dit de Rasi), fort claire. La copie n’est pas antérieure aux vingt der­nières années du xixe siècle.

Les six premiers feuillets portent deux résumés historiques, composés par Sa'dya Ibn Danân (mort en 1493), rabbin originaire de Fès et ancêtre d’une famille fort ramifiée comptant encore de nombreux descendants au Maroc, mais qui a surtout vécu à Grenade

Feuillets 1-5 r° : résumé de l’histoire de la transmission de la doctrine religieuse juive depuis Moïse (les générations antérieures, depuis Adam, étant rappelées pour mémoire) jusqu.’à Maimonide. Le morceau est en hébreu, avec une suscription en arabe classique, fort maltraitée par le copiste, dont voici les premiers mots :

אמר סעדיה יב"ץ קד צאחת (צחחת (lire- הדא אלתאריך מן תואלף מכתלפא

  1. Feuillets 5v°-6v° : résumé historique sur les rois d’Israël (en arabe classique), daté du 12 Tammüz 5245 (25 juin 1485).

Ces textes, dont le premier est connu et imprimé depuis longtemps ('), ne nous occuperont pas davantage.

La partie principale du manuscrit est formée par une compilation historique, faite avec des morceaux tirés des carnets et des mémoires d’une dizaine de rabbins de Fès, du XVIe au XIXe siècle, et présentés sans ordre chronologique, ni même de principe de composition discernable.

En tout cas, il s’agit d’un recueil constitué dans la famille Ibn Danàn. Le premier rédacteur, qui a contribué lui-même au recueil, est Samuel b. Saül Ibn Danàn, né en 1668, mort vers 1730.

Le dernier rédacteur, qui a travaillé à la fin du XIXe siècle, postérieurement à 1879, s’exprime ainsi au feuillet 7 (nous omettons les fioritures rhétoriques dont le texte est surchargé) : « Je commence à écrire le livre des chroniques, appelé at-tawârïh, que j’ai compilé à l’aide des écrits des anciens rabbins, notamment le rabbin Samuel, son père Sa'dya Ibn Danàn, mon grand-père Sa'dya  et le rabbin Saül Serero  ».

L’exploitation méthodique de ces textes ne permettait pas de laisser les morceaux du recueil dans l’état chaotique où ils se présentent dans le manuscrit. Dans notre traduction, on les trouvera classés par ordre chronologique, avec renvois précis aux folios de l’original.

La version française ne cherche pas à revêtir ces extraits d’une élégance qui leur fait totalement défaut dans l’original. Il s’agit là, en effet, de mor­ceaux rédigés en très médiocre style rabbinique où l’expression des idées et des faits est étouffée sous un fatras de réminiscences biblico-talmudiques et les fleurs les plus fanées d’une rhétorique désuète, qui cache mal l’insuf­fisance réelle dans la maîtrise d’une langue savante écrite et l’indigence d’un vocabulaire précis. Quelques morceaux sont cependant écrits en judéo-arabe de Fès, moyen d’expression naturel des auteurs ; parfois d’ailleurs leur mauvais hébreu et leur parler natal se mêlent indissolublement à l’intérieur d’une seule et même phrase. On ne nous reprochera pas, d’autre part, d’avoir résolument supprimé les fleurs de style et écarté les jeux de mots et les réminiscences, d’ailleurs impossibles à rendre exactement en un idiome moderne, d’avoir enfin abrégé la phraséologie pieuse.

La valeur des documents que nous présentons ne réside évidemment pas en de grandes vues historiques sur les destinées du Maroc ou même de la minorité juive habitant ce pays. Nos mémorialistes sont tous des lettrés du Mellâh de Fès dont l’information perd autant en sûreté qu’elle s’éloigne davantage des limites étroites de leur ville. Mais en revanche, ces récits, pour la plupart contemporains aux événements relatés, provenant de narrateurs qui, par la force des choses, s’intéressaient aux humbles réalités de la vie pratique et qui, écrivant seulement pour eux-mêmes ou pour leur milieu fermé, ne se laissaient pas guider par les mêmes pré­occupations politiques et personnelles que les historiographes musulmans, ces récits présentent par certains côtés une image fidèle de la vie à Fès pendant environ trois siècles. Ils fournissent sur quelques points des données qu’on chercherait en vain chez les historiens musulmans du Maroc. Nous aimons à croire, par conséquent, que l’historien moderne en fera son profit .

 Il convient de dire ici quelques mois de la relation du Yahas Fès du rabbin Abner Sarfaty avec notre document. Le Yahas Fès a été analysé, assez sommairement, par Y. D. Sémach (Une chronique juive de Fès, « le Yahas Fès » de Ribbi Abner Ilassarfatij dans ״ Hespéris », XIX, 1934, fasc. I-Il). Nous avons pu nous servir des deux copies (accusant de légères divergences) de cette compilation, adressées respectivement à Abraham Halévi, secrétaire de l’association Agüdat Ahïm à Londres, et à Isidore Loeb, secrétaire de l’Alliance Israélite Universelle à Paris. Ces deux manuscrits, datés l’un et l’autre de 1879, sont conservés actuellement à la Bibliothèque de l’Alliance, sous les cotes 84 et 84 a. Il apparaît certain que l’auteur du Y. F. s’est servi de notre document, surtout dans le chapitre intitulé ״ Récit des calamités et événements survenus à Fès »,qu’on lit respectivement aux ff. 43-45 et 43-47 des deux mss en question; les notes historiques relatives au xixe siècle (ci*après, texte n° XXXI) figurent identiquement dans le Y. F. et dans le manuscrit que nous traduisons. D’une façon générale, les récits détaillés de ce dernier sont très laconiquement résumés dans le Y. F. (exceptionnellement, le n° IY est reproduit en entier) ; parfois il y a désaccord, comme dans le résumé du n" XXI où le Y. F. fait de Mutlammad aî-Hâjj ad-Dilâ’ï un chef de la zaouiya des Aït Ishâq au Tadla. Il se pourrait que les questionnaires envoyés d’Europe, auxquels le y. F. constitue la réponse, aient été pour quelque chose dans la rédaction définitive de notre recueil, mais nous ne possédons aucune certitude à cet égard. Toujours est-il que le texte final que celui-ci a en commun avec le y. F. dénote une certaine collaboration entre un membre de la famille Ibn Danân et R. Abner Sarfaty. Il conviendrait d’interroger sur ce point les rabbins indigènes de moins en moins nom­breux qui restent encore, par gout ou par tradition de famille, dans le courant de la transmission historique du passé judéo-marocain.

TEXTE n° I (fol. 12r°-12v°). Année 5313 (1552/3).

Auteur : Le morceau est anonyme, mais d’après une note, ajoutée à la fin, du compilateur, il est de Sa'dya Ibn Danân II (cf. MR f, 101 a, premier article).

Le rédacteur dit : « J’ai cru bon de reproduire ici (*) un récit étonnant que j’ai trouvé écrit en arabe, dans nos registres ; l’auteur n’a pas signé de son nom ».

« En l’an 5313 la pluie tarda à tomber depuis le début de l’année. Elle ne tomba que le premier jour de Sebât [,si bien que la sécheresse a duré] quatre mois (1 2). Ce fut une grande disette, à tel point que le prix d’une sahfa – Sahfa = 60 mudd-s ou boisseaux – de blé atteignit six onces. Les gens en furent tout désemparés. Les rabbins imposèrent trois [jours de] jeûne aux particuliers, – En principe, aux lettrés. Il s’agit d’une séquence de trois jeûnes : lundi, jeudi, lundi. le premier le dix du mois – Qui est d’ailleurs un des jours de jeûne réguliers de la Synagogue- et deux autres. Mais il ne tomba point de pluie, à la suite de quoi le rabbinat ordonna de nouveau trois jours de jeûne pour la com­munauté. Après que le premier fut célébré, la pluie tomba et nous récitâmes le grand Hallël au Mellah. La pluie s’étant arrêtée, nous jeûnâmes encore le jeudi et il tomba beaucoup de pluie. Les gens se mirent à labourer et, faute de temps, certains labourèrent avec des ânes et des mulets, attelant deux paires au lieu d’une. J’ai vu de mes propres yeux dix paires de bêtes attelées à la file au Dhar az-Zàwya, en raison du peu de temps qui res­tait. Les labours faits, le prix de la farine tomba à douze grandes onces. Ensuite, l’année fut excellente ; il y eut beaucoup de lentilles, au point qu’un mudd en fut vendu quatre fels-s, de même pour les pois chiches ; une sahfa de blé fut vendue deux onces et demie ; cela, au début de la pluie. Que Dieu termine [ l’année] pour le bien ».

Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains Georges Vajda

דניאל ביטון בר אלי-מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

רשימה של עשרה מועמדים לעלייה בציון מקצועותיהם נשלחה ממשרד הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) בפאס לסוכנות היהודית . לרשימה צורפו פניות אישיות של שני חייטים רפאל דנאן וניסים כהן. משרד קק"ל בפאס שלח רשימה נוספת למחלקת ההגירה של הסוכנות היהודית ובה פורטו נתונים והמלצות על טיבם של כ- עשרים מועמדים לעלייה. ברשימה אחרת פורטו מקצועותיהם מכונאים, – -ספרים, חייטים, דפסים, נהג וצורף. למעט מועמד אחד כולם היו צעירים. ניתן להניח, שהסוכנות היהודית נקטה בשיטת הפרד ומשול מול קק"ל ומול קהילות פאס, מכנאס וקזבלנקה שניהלו ועדות עלייה נפרדות. בשני המקרים לא ידוע אם בקשות אלה נענו על ידי הסוכנות היהודית.

האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל אביב: "לדאבוננו אין לע"ע ]לעת עתה, ב.ד[ שום תחבורה משם ]מצפון -אפריקה, ב.ד[ ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ"ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות". 150 ]הדגשה שלי, ב.ד[. המזכר נכתב באוגוסט 1943 אחרי כיבוש לוב ושחרור אלג'יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא ]כינויו 'יששכר'[ מקיבוץ שדה אליהו. ובמקביל פעלו שליחי 'הקיבוץ המאוחד' 'התאומים' מקיבוץ בית אורן כהן יגאל ופרידמן אפרים –בתוניס, באלג'יר ובמרוקו. כנראה, שהסוכנות היהודית לא תיאמה את הפעילות בין מחלקותיה.

ועד העלייה במשרד הארץ ישראלי במכנאס המשיך להעביר לסוכנות היהודית רשימת מפורטת של מועמדים לעלייה עם בני משפחותיהם כולל הונם העצמי. ברשימה בלטו בעלי צווארון כחול כמתחייב מהקריטריונים הציוניים. בפנייה ציין הוועד שהוא אינו יודע "מה מעניין אתכם [את הסוכנות היהודית, ב.ד] כעת, אם בעלי הון או בעלי מקצוע". כלומר הערפל, בקשר לקריטריונים של העלייה למרות שהפדרציות הציוניות, היה רב, חרף העובדה שנשלחו דפי הסבר – – הקריטריונים להגירה – – היו על דעת הממשלה בפלשתינה א"י. לאחר כשנה התקבלו ארבעה רישיונות עלייה שמיות ]תלויים, ב.ד[ למלול – שמחה וילדיה רחל, זוהרה ואייסק.

במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית, למשרד הארץ ישראלי באלג'יר,

                 "כי בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה".

הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית, שנתיים שלש שנים – לפני תום מלחמת העולם השנייה, סדר העדיפות של הסוכנות היהודית לא השתנה כלל וגולי מאוריציוס הועדפו על פני יהודי צפון אפריקה ולוב מפני שלא הוגדרו כפליטים מאחר שהתגוררו במדינות ידידותיות. כבר ראינו לעיל בבקשות מתוניס, אלג'יר ולוב שהשימוש בהגדרה של ארץ מסוימת כידידותית או אויב הייתה תשובה שרירותית שחילצה את הסוכנות היהודית מלהיענות לבקשות עלייה מהמגרב.

רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ ישראלים במגרב עבור משפחות ויחידים לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 , הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונות אמנם עלו ארצה. אך היא לא ריפתה את ידי הצפון אפריקאים. כאמור בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב' באלג'יר, במרוקו ובתוניס שכנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית. ד. רוזנשטיין, מהוועד הפועל של ההסתדרות, זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה "לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים".  רוזנפלד הוא היחיד מבין מהיישוב המאורגן שהשתמש המונח חלוצים כלפי יהודי מרוקו. שבועות ספורים אחרי קריאתו של רוזנשטיין ואחרי העפלת ספינת 'הפורצים' החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.

המדיניות העקבית של הסוכנות היהודית התבטאה בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב. ב'ארגז' התירוצים של הסוכנות היהודית ההקפדה על מידע מפורט לגבי עולים פוטנציאלים מצפון אפריקה הייתה כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לאור התהליך המינהלי המסורבל במתן רישיונות עלייה לפלשתינה א"י ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק – רישיונות עלייה ליהודי המגרב..

בראיון אישי טען גד כהן, מפעילי 'אגודת מגן דוד' בקזבלנקה, "שנוצר מצב שהסרטיפיקטים ניתנו רק ליוצאי אירופה במרוקו. עם התעוררות הציונות במרוקו באה הדרישה שיתנו סרטיפיקטים גם לנוער המרוקאי ]…[ מצד הסוכנות רצו לכסות על חוסר המעש שהיה כלפי יהדות אירופה ]…[ ולנו נתנו מקצת סרטיפיקטים כאילו שאנו בנים חורגים לעם היהודי".  לפי כהן, ההקצאה של סרטיפיקטים ליהודי מרוקו, הייתה הכאה על חטא על חוסר המעש שלה למען יהודי אירופה במהלך השואה.

אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודית כלפי עליית יהודי המגרב היו מגוונות: א. הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב 'לסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב. השליחים נשלחו אמנם על ידי הסוכנות היהודית אך ייצגו את תנועותיהן. אלה פנו בעיקר למרכזי תנועותיהם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה ואילו המוסד לעלייה ב' הפעיל אותם בארגון העפלה. כול צד טען שהם לא שליחיו ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.ב. מאחר וברישיונות עלייה עסקינן לא מדובר בהעפלה אלא בעלייה לגיטימית שהתנהלה באמצעות הפדרציות והמשרדים הארץ ישראלים המקומיים שהונחו כיצד לחלק רישיונות בעיקר בין השנים .1948 1947 ג. המידור היה אמצעי שנקטה בו הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה וקשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב. ולבסוף, ד. חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית שלא סמכה על שיקול דעתה ועל כושרה לנהל את ועדות העלייה בארצן והפקידה את ניהול משרדיה הארץ ישראלים בידי נאמניה – – יהודים אירופאים.

עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים, יצרו חיילים יהודיים ששרתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי 'החלוץ האחיד' הארץ ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב והמליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם. אך רק לאחר ארבע שנים החל מפעל העפלה שנמשך תקופה קצרה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

 

המוגרבית בספרות המודרנית

בשלהי המאה התשע עשרה ניצבו משימות חדשות בפני כותבי המוגרבית־היהודית, מעין אותן משימות שניצבו בפני העברית כמאה שנה קודם לכן, והן סיגול הלשון לכתיבת סוגות ספרותיות חדשות, רומנים ועיתונים, לטובת ההמונים, שידיעותיהם לא הספיקו להם כדי קריאת ספרות בצרפתית, בעברית או בערבית ספרותית. אלו ואלו יוזמו בידי סופרים מסורים כמו צמח הלוי(1922-1868), שחי ופעל כל ימיו בתוניס, ייסד כמה וכמה עיתונים ותרגם את ״אהבת ציון״ לאברהם מאפו לערבית־יהודית. עיתונים יהודיים רבים יצאו מאז, מהם שהאריכו ימים ומהם שלא החזיקו מעמד. עם הראשונים נמנה ״אלשמס״ (=השמש), החל מ־1885 ו״אלתילגראף״ (=הטלגראף) ב־1889 בתוניסיה; ״קול התור״ ב־1886 ו״למגיד והראני״ ב־1889 באלג׳יריה; ״קול ישראל״ ב־1891 ו״אלחורריא״ (=החרות) ב־1914 במרוקו. עיתונים אלו ואחרים נכתבו בערבית ולשונם טרם נחקרה. אולם בעיון ראשון ניכר שרובם נכתבו בלהגים המקומיים המדוברים, אלא שהושפעו מאוד מהערבית הספרותית ומתבניותיה שבלשון העיתונות. מילים כמו סיאסי-מדיני- ערד, אכ׳בארי המאפיינות במובהק את לשונה של העיתונות הערבית, חדרו ממנה אל העיתונות היהודית. היו מו״לים בתוניסיה, שהוציאו את עיתוניהם בערבית ספרותית (באותיות עבריות); הגדיל לעשות בעל העיתון ״אלשמס״, שהחל מגליונו העשרים ואחד הדפיס אותו באותיות ערביות. גם הרומנים שנכתבו בתוניסיה כוללים יסודות ספרותיים באשר מחבריהם שלטו, ללא ספק, בערבית ספרותית. הביבליוגרפיה של א׳ וואסל כוללת 517 חיבורים עממיים, שנדפסו בתוניסיה מראשיתם ועד 1907 ובהם 28 עיתונים. טיב הלשון שבה נכתבו חיבורים אלו עדיין מצפה למחקר.

לשון השירה העממית

ארכאית וקלסית עוד יותר היא לשון השירה, בייחוד ב״מוושחאת״ הממשיכים את המסורת האנדלוסית, שנכתבו — או שדוקלמו למען היהודים שלא ידעו קרוא וכתוב בכתב הערבי — בערבית ספרותית. אולם שירה זו הייתה ידועה למומחים יחידים בלבד. עממית ממנה היתה ה״קצה״, סוגה מאוחרת יותר, שנתחברה בלשון מעין ״המלחון״, סוג של קוינה פיוטי בערבית עממית הכוללת יסודות ספרותיים רבים. לשון ה״קצה״, אף שהיא שונה מלשון הדיבור ושהיסוד העברי ויסודות זרים אחרים נעלמו ממנה, הובנה בדרך כלל על ידי כלל דוברי המוגרבית. ואילו שירי העם המלווים את הטקסים המשפחתיים, בשמחה ובאבל, לשונם קרובה ביותר ללשון המדוברת. בזמן האחרון פרסם י׳ לסרי אוסף עשיר ממין זה בחיבור ״השירה היהודית עממית במרוקו״. ואמנם לשונם של שירים אלה, באוצר מיליה ובתחבירה וברוב הצורות וההגה, סמוכה על הלשון המדוברת, אך היא מגלה גם שאילה מרבדים ספרותיים בתחום הצורות והפרזיולוגיה והשפעה מלהגים אחרים בתחום ההגה. הביטוי הרווח ״יא חודדאר״ אינו אלא פנייה של המשורר אל ״הנוכחים, המאזינים״, ובתור שכזה הריהו מין הסגר, שאינו שייך לרצף השיר, ועשוי להתאים לכל הקשר ולהיות מנוצל לחריזה בסיומת ־אר. המילה ״חודדאר״ בנויה כמתכונת הצורה הספרותית פעאל, ריבוי של פאעל, המקובלת אמנם בדיבור, אך לא בשורש הזה, וללא התנועה u שאחרי פ׳ השורש.

התפתחויות פונטיות

ההיבטים הקוליים של הלשון, הרבה מהם אינם באים לידי ביטוי בלשון הכתובה. כך למשל, התפצלות הפונמה הקלסית ר׳ לשתי פונמות נפרדות, ר׳ רגילה ור׳ נחצית: marra (=פעם אחת) לעומת marra (=מרה) או bard (=קור) לעומת bard (=שייף), אינם נבדלים בכתיבם באותיות עבריות(ואף ערביות). וכך גם ניטרול התנועות הקצרות באלג׳יר לתנועה מרכזית (a) וגיוונן בהתאם לסביבה הפונטית, או מבטא ה״אמאלה״ בתנועת a סופית. אלה ודומיהם אינם ניתנים להילמד אלא מתוך המוגרבית המדוברת של ימינו. אלא שההבדלים בין הלהגים היהודיים ללהגים המוסלמים, או ההבדלים שבתוך הלהגים היהודיים עצמם, נתקיימו כנראה כבר לפני התקופה הנידונית ורק תכונות לשון ספורות אפשר להוכיח שהן התפתחו בגדר תקופה זו. כהן טוען שהספרדית השפיעה באלג׳יר ובתוניס על המעתק s-s', ושהצרפתית השפיעה על מבטא ה״i וזו נעתקה ממכתשית לוילונית. ואף בתחום אוצר המילים כך. למשל בשל המגע המתמיד בין קהילת תלמסן לקהילת אלג׳יר, עברה המילה-daba (=עכשיו) המערבית לאלג׳יר, שם אינה ידועה בין המוסלמים. מרסל כהן הצביע על ההגיים שנוספו במילים זרות או שאולות בלהג יהודי אלג׳יר בהשפעת הטורקית והספרדית — g  c'p; ובשאילות מאוחרות מן הצרפתית — גם V. כיוצא בזה הכיבוש הצרפתי באלג׳יריה, באמצע המאה שעברה, הביא ליצירת קשרים הדוקים יותר משהיו בין היהודים למוסלמים, ובמציאות חדשה זו השפיע הלהג הערבי המוסלמי על הלהג היהודי. בלהג היהודי, ק׳ ערבית קלסית(ق) ממומשת סותם סדקי, והנה בהשפעת הלהג המוסלמי ביטאו גברים יהודים, צעירים או בגיל העמידה, עיצור זה כסותם וילוני בלתי קולי Q, בעוד שהזקנים והנשים שמרו עוד על המבטא העתיק .קווי דמיון מעניינים של הערבית־היהודית של דבדו לערבית־ היהודית של מערב אלג׳יריה מצא א׳ מרציאנו.

התפתחויות לקסיקליות וסמנטיות

תחום הלשון שיש לצפות בו בייחוד לדינמיקה נמרצת הוא התחום הלקסיקלי והסמנטי. אם אתה מוצא ביטוי, מונח או משמעות, שהם ייחודיים לאזור מסוים ושאין להכירם בשאר אזורי הדיבור הערבי, מתקבל על הדעת שהם נטבעו באותו אזור. לדוגמה, קראיה (qraya)במובן ״קריאה טקסית״, ״לימוד״ או ״מלומדות״ אופיינית למגרב בכלל. אפשר משום שבכל לימוד הקפידו על הגרסה, לפי הכלל העתיק גרסה קודמת לסברה. ואפשר משום שטקסטים מסוימים, קבליים בייחוד, היו אזוטריים, והקריאה בהם הייתה עיקר, משום שההמונים, שקריאת ה״זוהר״ הייתה נפוצה ביניהם, לא הבינו את הכתוב או לא העלו על דעתם להעמיק בתכניו הקבליים. ומאיליו מובן שבעיניהם הייתה הקריאה סימן היכר למלומדות. בתחום המינוח של לימוד הקריאה בשיטה הפרוגרסיבית נהגו מונחים שונים, בהתאם למקום, לאותו מושג: ״תהג׳י״ בתינגיר, ״אזדיאן״ או ״זדי״ במכנאס ובמוגדור, ״מלקא״ במראכש, ״לם״ בקזבלנקה, ״קיאל״ בסאפי. גיוון זה מלמד, התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה שצמיחתו של המונח מקומית הייתה, שאילו היה המונח עתיק יומין היינו מוצאים אותו בכל הקהילות.

פעמים אפשר לעקוב אחר חדירתו של ביטוי ממקור ספרותי ללשון הדיבור. באלג׳יר כינו את הפרוצה, בלשון נקייה mrat 3ssu – إمراة السوء״אשת הרוע״. הצורה mrat לנסמך אינה רגילה, שכן הרגיל הוא mart, והמילה V) su«) אף היא אינה מקובלת בלשון הדיבור, על כן הסיק כהן שביטוי זה שאול כצורתו מתרגום רס״ג לתורה, שחלקים ממנו היו עוד בשימוש באלג׳יריה. המסקנה החשובה היא שבמוגרבית המדוברת יש שקיעים המיוסדים על הערבית־היהודית הקלסית.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 19

אֲסַפֵּר פְּלָאֶיךָ-פיוט יסדתיו בהליכתי על עיר תאפיללת-רבי דוד בן אהרן חסין-כולל ביאור הפיוט

קעה. אֲסַפֵּר פְּלָאֶיךָ

שיר מעין אזור בן כא מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת ארבעה טורים. הטור הרביעי מתחלק לשתי צלעיות.

משקל: בטורים הרגילים שבע הברות ובטור הרביעי שש הברות בצלע א, חמש הברות בצלע ב.

כתובת: פיוט יסדתיו בהליכתי על עיר תאפיללת היושבת על נהר זי״ז. ושם ראיתי נפלאות כנטיעים מגודלים. אילנות דקלים. מאליפות מרובבות על פלגי מים שתולים וידבר דוד את דברי השירה הזאת לנאדר בעדת אראלים. מי כמוהו באלים. סימן: אנכי דוד בן אהרן חסין יצ״ו אמץ חזק.

מקור: ק־ ח ע״א.

אֲסַפֵּר פְּלָאֶיךָ / מֶלֶךְ קָדוֹשׁ, שׁוֹכֵן עדַ

עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ / וַהֲבֵאַתנִי עַד / עִיר הַתְּמָרִים

 

אִמְרוּ בַגּוֹיִים אַשְׁרֵי

הַיּוֹצֵר וְהַבּוֹרֵא

5 מַעְיָנוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה

נַחֲלֵי נַהֲרֵי / וַיִבַקַּע צוּרִים

 

על-פי שה״ש ד, ו. 44. עמלק: כאן כינוי לכלל אויבי ישראל. 46. שמם מחה נא: על-פי שט׳ יז, יד. 49. רני… אשכנה: מסיים בבקשה על הגאולה, על-פי זכי ב, יד. 1. מלן… עד: כינויים לקב״ה, על-פי ישע׳ נז, טו. 2. עשית עם עבדן: על־פי בר׳ לב, י. עיר התמרים: במקרא כינוי ליריחו(דב׳ לד, ג). כאן כינוי לתאפיללת. 5. מעיינות שתים עשרה: כמו באילים (שט׳ טו, כז), בזמן יציאת מצרים. 6. נחלי נהרי: הצורה על-פי איוב כ, יז, ׳נהרי נחלי דבש וחמאה׳. 7. נהרות… י: היוד שייכת לראש המילה הראשונה בטור הבא וחילק המשורר את המילה לצורך החרוז. החרוז מצריך ניקוד היוד בפתח, וממילא מתקבלת צורת

 

נהרות – פלגיהם יֵ-

שמחו מדבר ציה

מזי״ז כבודם נהיה

10 הארץ פותה / חטים ושעורים

 

כאלונים חסנים

אילנות פִּרְיָם נוֹתְנִים

מינים ממינים שונים

במנינם הם נמנים / שבעים תמרים

 

15 יום זה לעיני נגלה

מראה גדול ונפלא

ותפארת ותהלה

הארץ גדולה / קרית יערים

 

דקלים שמם נקרא

 20 בלשון משנה וגמרא

 ודבש בלשון תורה

ובני בבל כופרא / אליהם קורים

 

וקים בְּחַד סִידְרָא

שורה כנגד שורה

25 ובהם נתפארה

ארץ יקרה / מבחר כל ערים

 

ילמד איש מבירתן

להיות שפל ענותן

כי לפי גדילתן

30 נגד מרגלותן / ענפיהם חוזרים

 

עתיד של הפעיל על דרך תה׳ פט, מג. 8. ישמחו מדבר ציה: הנהרות מביאים ברכה אל המדבר ומצמיחים בו עצים וירקות. 9. מזי״ז כבודם: על-פי יש׳ סו, יא, ו׳שיחק׳ המשורר בשם המקום. 14. שבעים תמרים: ראה טור 15.5. קרית יערים: במקרא שם מקום. כאן במשמעות כללית. 20-19. דגלים״. וגמרא: כגון משנה פאה ד, א. 21. ודבש בלשון תורה: כפי שפירש״י(דב׳ כו, ב) ׳ארץ זית שמן ודבש׳ – דבש תמרים. 22. ובני… קורים: כגון, ב״ק נט ע״ב ׳האי מאן דקץ כופרא׳. 23. בחד סידרא: בסדר אחד, שורה כנגד שורה. 25. ובהם… ערים: שהתמר משבעת המינים הוא. 27. מברייתן: מאופיים, •מטבעם של עצי התמר. 30. נגד… חוזרים: שהענפים

 

דלו עיני אליך

אל אדון הממלכה

מה גדלו מעשיך

מהם מהותיך / אנו מכירים

 

35 בפרי עץ זה נאמרה

הלכה ודין תורה

נפשו תהיה גזרה

אוכל כתמרה / ביום הכפורים

 

נדיבי עם קדושים

 40 לולב מתמר עושים

עומד בין ההדסים

בחג בו מגישים / שבעים פרים

 

אמרתי אעלה ב-

­תמר ואוחזה ב­

45 סנסניו לרעות אִבֵּי

ולשתות מִגֶּבֶא / מים הקרים

 

אילן הזה מה נאה

כל רואהו משתאה

לבוא עד קצו ילאה

50 כמו נשר ידאה / על כן ראש ירים

כאילו משפילים עצמם כלפי מטה. 31. דלו עיני: עיני נשואות אליך, שהמסתכל אל צמרת הדקל נושא עיניו מעלה. 33. מה גדלו מעשיל: תה׳ צב, ו. 34. מהם… מכירים: שאין אדם יכול להכיר את האל עצמו, אך הוא מכירו מתוך מעשה היצירה. 37. נפש… הכפורים: החולה שיש בו סכנה ועליו לאכול ביוה״כ הריהו אוכל פחות מתמרה בכל פעם. 40. לולב מתמר: שנאמר וכפות תמרים (וי׳ כג, מ). 41. עומד בין ההדסים: שההדסים בצד הלולב, והלשון על-פי זכ׳ א, ח. 42. בחג: סתם ׳החג׳ בלשון רבותינו הוא חג הסוכות. שבעים פרים: הם שבעים פרי החג, קרבן המוספים שבכל יום. 43. אמרתי…בסנסיניו: על-פי שה״ש ז, ט ובשיר אחר (׳לולב ומיניו׳) הביא משוררנו את דרשת הזוהר אעלה ר״ת אתרוג ערבה לולב הדס, וחרז המשורר באותיות השימוש. 46. מים הקרים: ממעיינות תאפילאלת. 47. אילן… ירים: כך מתפעל המשורר מגובהם שלעצי התמר שהעין מתקשה לראות את צמרתם, ומי שמבקש לראותם עליו להרים את ראשו. על… ירים: על-פי תה׳ קי, ז. 51. דר ערבות: כינוי לקב״ה.

הללו דר ערבות

בורא אילנות טובות

לאלפים ולרבבות

יש מהם נקבות / מהם זכרים

 

55 רוממות אל בגרונכם

 ספק לכם צרכּכם

כל פעל למענכם

משקכם אכלכם / וכל מחסורים

 

נאמן קדוש שמו

 60 לא חסר מעולמו

 בדברו ובנאומו

פֵּרות מה נעמו / לזון יצורים

 

חסין לו האדרת

קים חזון אומרת

 65 עוד חטה מִתַּמֶּרֶת

כדקל נגדרת / בראש ההרים

 

יפרח צדיק כתמר

מצות אלהיו שמר

מיין המשֻמר

70 וריחו לא נמר / ישתה בזמירים

 

צור מושיע וגואל

 רצה בנו ויואל

ודמה לתמר אל

כנסת ישראל / גזע ישרים

 

  1. 52. בורא אילנות טובות: על־פי נוסח ברכת האילנות. 54. נקבות: עצי תמר המניבים פרי. ומהם זכרים: עצים שתפקידם להפרות את העצים האחרים והם עצמם אינם מניבים פרי. 55. רוממות אל בגרונכם: המשורר פונה לעצי התמר עצמם, עדה״כ תה׳ קמט, ו. 56. ספק לכל צרכיכם: על־פי לשון ההגדה של פסח ׳סיפק צרכינו במדבר׳. 58. משקכם… מחסורים: שהדקלים הללו נטועים על מי מעיין. מחסורים: במקור נכתב ׳מחסורכם׳ ואינו תואם לחרוז. 60. לא חסר בעולמו: על-פי המטבע של ברכת האילנות, וראה טור 52. חסין: כינוי לקב״ה. חזון אומרת: הנבואה מבטיחה לנו את ההבטחה הזו, ומתוך שחשב המשורר על נבואה נקט אומרת בלשון נקבה. 66-65. עוד… ההרים: לעתיד לבוא תהא החטה נקטפת כדקל בראש ההרים, על-פי כתובות קיא ע״ב. 67. יפרח צדיק כתמר: על-פי הכתוב ׳צדיק כתמר יפרח׳, תה׳ צב, יג. 69־70. מיין… בזמירים: הצדיק המשול לתמר יזכה לשתות בשיר וזמר מן היין

75 וזהב הארץ טוב

מארץ כוש יַחְטֹב

יבנה בהר הטוב

בעת אל חי יִקְטֹב / אויבים ושרים

 

אמץ ברכים כושלים

 80 חכמים להם נגלים

נעם שיח אראלים

ושיחת דקלים / שיחת צפרים

 

חזק עם בשבי נכבש

 בגדי תפארה ילבש

 85 בתוף עיר ציון ירבץ

זבת חלב ודבש / דבש תמרים

המשומר לצדיקים לעתיד לבוא. על-פי ברכות לד ע״ב. 74-71 צור… ישרים: הקב״ה שבחר בעם ישראל ורצה בהם דימה אותם לתמר, והוא על־פי כמה מקומות בדברי חז״ל, כגון: סוכה מה, ע״ב: ׳מה תמר זה. אין לו אלא לב אחד אף שישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים׳. 76-75. וזהב… יחטוב: יש באזור זה מתכות יקרות, והן נסחפות ומגיעות מארץ כוש. 77. יבנה בהר הטוב: הזהב הטוב עתיד להיבנות בבית המקדש עם בוא הגאולה. ההר הטוב: כינוי לירושלים, על-פי ברכות מח ע״ב ועוד. 78. יקטוב: ינקום בהם ויהרגם. אויבים ושרים: האויבים ומנהיגיהם ואולי צ״ל ׳צרים׳. 79. אמץ ברכים כושלים: כדי לחזק את החכמים בעת שנחלשים מן הלימוד, ונקט ברכים לשון זכר. 81-80. חכמים…צפורים: הקב״ה מגלה לחכמים שיחות צמחים ובעלי-חיים, והוא מה שנאמר על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח שיחת מלאכי השרת… ושיחת דקלים (סוכה כח, ע״ב). 83. עם בשבי נכבש: עם אשר נכבש בגלות ובשביה. 84. בגדי תפארה ילבש: בגדי תפארה הם סמל לגאולה, על-פי יש׳ נב, א, ובתיווך ׳לכה דודי׳ לר״ש אלקבץ. 85. בתוך… ירבץ: ישכב לבטח, וציון היא סמל לכלל ארץ ישראל. 86. זבת… תמרים: זהו שבחה של ארץ ישראל. דבש תמרים: כך נתפרש עניין הדבש שבשבעת המינים (ראה רש״י לדב׳ כו, ב).

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד.

 

  1. 2. אסכולת הפיוט הארץ־ישראלי

הפיוט הקדום הוא בבואה לתפיסת העולם הרבנית ולמחשבה היהודית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירותיהם החשובות של חכמי התלמוד. הפיוט משקף במידת־מה גם תבניות מנטאליות עממיות, שיסודן במחשבה זו, ושהופצו באמצעות בתי־הכנסת. הפיוט נעשה ראי להוויה היהודית, בדומה להלכה — המארגנת הוויה זו, ולספרות המדרש — המקיפה אותה בעולם של מיתוסים ואגדות.

מה דמות היתה לחיים שלאחר הגלות? האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל חיה את הטרגדיה הלאומית, את שריפת הבית, את חורבן המדינה והגלות, כמאורעות מתחדשים, כפצע שותת, היא כופפה גווה תחת עול האויב הרומאי וקומתה שחה תחת נטל השלטון הזר. מרירות, מצוקה, געגועים ויאוש היו מנת חלקה בימים נעדרי־שמחה. שנים ויובלות חלפו ולא נראה גם ברמז הקץ לנסיונות המרים. למשורר לא נותר, במרי לבו, אלא לבכות את שבר עמו בקינות ובסליחות ולתנות את כאבו בתפילה ובכוונות. הפיוס שיקף אפוא מציאות חשוכה זו ונטל חלק בנסיבותיה הכאובות.

עדיין נשארת ועומדת השאלה, מדוע הסתגר הפיוט בעולמה המוגבל של הדת ומדוע נאסרה בו כל השראה ממקור חילוני, ממחזות הטבע, מדאגות חיי היום־יום, מרגשות אישיים וכדו'. נושאים אלה הורחקו מן הפיוט לא רק בעטיין של יראת שמים ואדיקות, שהרי המדרש — בן זמנו של הפיוט — לא התעלם מהם, אף לא בחל בהם, ואילו בשירת ספרד נשמר להם מקור כבוד. החשש המתמיד לעצם הקיום הדתי והפיסי, הוא שהיה בעוכרי חיבורים מסוג זה, והוא שהיטה את המשורר ממצב עמו, מן המציאות חסרת־החן ונעדרת־השמחה, מן ההווה האפרורי, אל אגדות־קדומים. או שמא נעצרה ההיסטוריה עם המשבר שפקד את האומה, כדי לשוב ולחדש את מהלכה לכשיבוא המשיח ? המשורר דואה על כנפי דמיונו אל העבר. הוא מעלה את זכר גדולתו אפופת האגדה ונושא את עיניו אל העתיד. הוא מייחל לגאולה ולחידוש תפארת ימי־קדם.

הפיוט והפואטיקה שלו קשורים קשר הדוק לספרות המדרש. האגדה היא ערשו, ואגדות התלמוד והמדרש הם עצמותו וחומריו; הוא שואב מהם את תמונות חיבוריו ונושאיהם, את אמצעי הריטוריקה ודרכי הפרשנות, את הכללים המתודולוגיים ואת דרכי הכתיבה והעריכה.

עד להתגבשותו של הסגנון הספרדי החדש מאמצע המאה העשירית ואילך, נכתבה במרוקו שירת קודש עברית בהשפעתו המובהקת של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום. הנציג הבולט ביותר הוא ר׳ יהודה אבן קורייש, אבל אין היחיד בשום פנים ואופן.

  1. 3. השירה היהודית בספרד ובארצות התפוצה הספרדית והמזרח

שירת ספרד היתה תעודת היוחסין של המחברים במרוקו, שהיו ברובם מצאצאי המגורשים מקשטיליה, הם שייכו את עצמם גם מן הבחינה הרוחנית לתור־הזהב האנדלוסי המפואר. לדעתם, היו הם מייצגיו הנאמנים ביותר ויורשיו האמיתיים. משום כך נייחד כאן מקום חשוב לחוליה זו של השירה העברית.

נקדים ונסקור בקצרה את התמורות שחלו בפיוט, הפצתו בקהילות היהודיות שבתפוצות ותרומתו לפיתוח השירה בקהילות אלו. אין לשכוח, שאם אפיוניה הבסיסיים של ההגות היהודית הם: רציפות, אחדות ואוניברסאליות, שהן מעבר להבדלי מקום ולחילופי זמנים, אין פירושו של דבר שיש להוציא מכלל אפשרות תסיסה פנימית ודיאלקטיקה, הבאה לידי ביטוי בכושר הסתגלות והתאמה מתמידים לסביבה, לחברה, לדת, למנהגים ולתנאים המשתנים והארעיים של הקיום היהודי.

היצירה הפייטנית עזבה בהדרגה את הגבולות המקובלים של הליטורגיה והחלה לשרת תכליות חדשות ולחדור לתחומים חדשים, הנוגעים במידה זו או אחרת בחיי החול. ובכך הכשירה את הקרקע לשירת־החול, שמצאה את קרקע צמיחתה בספרד.

שרשרת מסורת השירה היהודית לא נותקה עם הופעת השירה בספרד. על רציפותה והמשכה הישיר של שירה זו תעיד תלותה של התרבות היהודית־הספרדית בראשיתה (המאה התשיעית והעשירית) בבבל ובמזרח. חיי־הרוח היהודיים בספרד היו כפופים להנהגה הרוחנית של ישיבות בבל וישיבות סורא ופומבדיתא בתחום התלמוד, פרשנות המקרא, המדרש, ההלכה וכל יתר הגילויים של ההגות היהודית, ובכללם השירה. השירה — מורשת פייטני ארץ־ישראל — הגיעה אל יהודי ספרד באמצעות חכמי בבל. יהודי ספרד ראו בהם סמכות רוחנית עליונה. חיבורים פיוטיים רבים נאספו בסידור רב סעדיה גאון, שהיה נפוץ אז ברחבי העולם הערבי, ועותקים רבים ממנו הגיעו לספרד.

במאה העשירית השתקעו בספרד אחדים מחכמי המגרב וחכמי בבל. ספרד היתה בהדרגה למרכז רוחני ותרבותי עצמאי יותר ויותר. בקהילות ישראל שבערי חצי האי האיברי פרחו מדעי היהדות ובתי האולפנה הכשירו דורות של חכמים, ששמרו על שלשלת הקבלה.

עם העתקת המרכז היהודי מן המזרח למערב עובר הפיוט מבבל לספרד בעקבות מקצועות הדת, שנלמדו בישיבות. באותה עת פרחה בספרד יצירה שירית עברית, שהיו מיוצגים בה במובהק הקודש והחול, האמנות האנדלוסית ומכלול הזרמים במחשבת ימי־הביניים היהודית־הערבית, על נושאיה הפילוסופיים והמיסטיים בעלי התהודה הדתית והשכלתנית, שמניסוחה הכוללני־האוניברסאלי לא נעדרו הדגשים הומניסטיים; ההתפתחות הספרותית הענפה הביאה את השירה העברית בימי־ הביניים לשיאה. היא זכתה להערצה בכל קהילות התפוצות, קשרו לה כתרים, היללוה, עיינו בה, למדו וחיקו אותה כמתכונתה ובסגנונה. הפריחה הזו מקורה בצירוף מקרים מיוחד ובנסיבות הולמות.

משוררי ספרד הכירו בערך שירתם והיו מודעים למקום המרכזי השמור לה הן במסגרת מורשתם התרבותית עצמה והן במסגרת המחשבה היהודית בכללה. הם ייחסו את עליונותם ועליונות שירתם למיקומה הגיאוגראפי של ספרד, לאווירה, לנעימות החיים בה ולמזג תושביה.

אין לשכוח שיהודי ספרד זכו לתנאי קיום נוחים ביותר, שלא כשאר יהודי התפוצות ולהוציא מאורעות עגומים אחדים, הם נהנו ממידת ביטחון, שלא היתה מנת חלקן של קהילות אשכנז. מעמדם החוקי הליבראלי איפשר להם למלא תפקיד חשוב בחיי הכלכלה המשגשגים של ארצם; הם נשאו במשרות ציבוריות ונהנו מן השגשוג הכללי. הרווחה הותירה את עתותיהם בידיהם. את זמנם החופשי הקדישו לרכוש לעצמם תרבות כללית, כלומר ספרות ומדעים ערביים. לשליטה בהם נודעה השפעה מכרעת על התפתחות המחשבה היהודית על כל גילוייה. מדעים אלה גם תרמו רבות להעשרתה של ההגות היהודית בכלל וכן להתפתחות ולחידושים במקצועות הלשון והספרות. השירה היהודית שתולה מעתה בקרקע פורייה ויונקת ממעיינות חדשים. המגע עם השירה הערבית חולל בה מהפכה בתבניות ובטכניקות השיר, ותמורות אלה דחקו את רגלי הפיוט, את מסגרותיו, תפקידיו וייעודיו המסורתיים. על כך יעידו עבודותיהם של המדקדקים היהודים — יהודה חיוג׳, יונה אבן ג׳נאח ואחרים, וחיבורו הנ״ל של רמב״ע בתורת השיר.

השירה העברית בספרד סיגלה לעצמה את האופי האישי והתרחקה ממסגרות ההתבטאות הקבוצתיות־האנונימיות, שהיו מן המוסכמות של הפיוט. הרחבת מסגרות הפיוט ופריצתן לוותה בנסיון לפשר בין מגמת החדשנות לבין דרישות המחשבה היהודית השמרנית ולהטמיע את היצירות החדשות במורשת התרבותית־ הרוחנית של היהדות המסורתית.

הופעת שירת־החול העברית בספרד חופפת את התיישבותו של דונש בן־לברט בארץ זו. תלמידו הבגדדי של רב סעדיה גאון הוזמן לקורדובה, ועד מהרה כבש את לבבות יהודי אנדלוסיה. הם הוקסמו מהיקף ידיעותיו ומדעותיו המקוריות. הוא חיבר לכבודם שירים בנושאי חול, שהיו בלתי־מקובלים על שירת התקופה היהודית, ויצק בהם דפוסים ציוריים ורעיוניים ודרכי ריטוריקה ומליצה, השאולים מן השירה הערבית. הוא שקל את שיריו על־פי עקרונות השקילה הכמותית, ששקד להנהיגה ואף ניסה להחילה על שירת־הקודש. דונש עיצב את עקרונות השקילה העברית, כהעתק השקילה הערבית, חרף העוינות, שגילו מגיניה החרוצים של הלשון העברית ושל תורת־השיר המסורתית כלפי רעיונותיו החדשניים.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד-עמ' 35

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-Une fiscalite ecrasante

 

UNE FISCALITE ECRASANTE

Malheur général, semi consolation dit l'adage rabbinique. Pourtant, moins impliquée et s'iden­tifiant moins avec les ambitions politiques du souverain, la communauté juive ne pouvait que ressentir plus lourdement et comme discrimi­natoire le poids des impôts arbitraires prélevés à tout propos pour financer les guerres et les constructions.

Un curieux épisode de cette "avidité à avoir de l'argent" est rapporté dans les écrits de l'un des plus célèbres esclaves chrétien de l'époque. Offi­cier de l'armée espagnole fait prisonnier en 1708,

José de Leon avait réussi au bout de quelques an­nées de captivité à gagner la confiance du sultan qui l'avait chargé de l'entretien de ses armes. Il rapporte qu'il y avait à Meknès une famille juive exemptée du paiement de tout impôt, car descen­dant de l'une des épouses juives du Prophète, les Ben Sarrat ( ?) Le sultan demanda un jour au chef de la famille de produire le document attestant cette dispense. Lorsqu'il vit que le nom de Mohammed était recouvert d'une tâche, il entra dans

une terrible colère et décida en représailles de…confisquer tous les biens de la

famille.

Aussi justifié soit -il, ce sentiment de discrimination, doit être relativisé, le poids des impôts et leur arbitraire étant le lot de toute la population comme en témoigne l'audacieuse critique adressée dès 1684, au souverain par le docte ouléma de Fès, Hassan Al Youssi. Il lui rappela qu'une des premières obligations du souverain musulman est "de recueillir les impôts et de les dé­penser d'une façon juste" Or il n'en était rien :

" Que notre Seigneur procède à un examen : les impositions de son gouver­nement ont attiré la peur de l'iniquité sur tous ses sujets. Elles ont mangé leur chair, bu leur sang, sucé leurs cerveaux, elles n'ont rien laissé à personne, ni biens de ce monde, ni religion. Les biens de ce monde leur ont été enlevés. Quant à la religion, elles les ont excités à se révolter contre elle. Ce n'est pas là une opinion, c'est une chose que j'ai vu de mes propres y eux… Si sous un règne, l'homme est privé de deux choses : un peu d'avoir et le bonheur, il désire la fin de ce règne…

Dans son réquisitoire, l'intrépide censeur berbère rappelait également les ex­cès des ponctions fiscales sur les Juifs contraires aux dispositions du pacte de protection, la dhimma. Cette description aux couleurs apocalyptiques n'était pas très éloignée de l'image que s'en faisaient les communautés juives du Ma­roc comme en témoignent les Chroniques de Fès deux décennies plus tard :

" L'année 5461 (1701) marqua le début des calamités qui fondirent sur nous sous le règne de Moulay Ismaël. Au mois d'avril, nous parvint la nouvelle de la bataille qu'il avait livrée aux Turcs. Il imposa à se sujets juifs une contribu­tion spéciale de cent quintaux d'argent. Cette mesure nous jeta dans le désar­roi le plus complet. La joie de la veille de Pessah se transforma en affliction. Toutes les communautés firent parvenir au sultan cadeaux et présents, dans l'espoir qu'il transigerait d'un tiers ou d'un quart; mais sans succès. Le sultan, disait -on, avait juré, en s'engageant à répudier sa femme, que les Juifs paie­raient la somme intégrale. La communauté de Fès se vit imposer du quart de la somme…Le recouvrement commença au milieu du désarroi et des pleurs. Par nos iniquités, le jour de Shabouot nous ne priâmes pas à la synagogue… " Aux faits de l’empereur, devaient s'ajouter dans les autres villes les rapines de ses fils imprudemment nommés à des postes d'autorité dont ils devaient se servir pour pressurer leurs administrés et parfois pour se révolter – autre calamité du règne. Siège de la Cour, Meknès eut moins à en souffrir, offrant souvent un refuge – pas toujours très sûr – aux notables de la communauté de Fès, comme le rapportent les Chroniques de Fès :

" En 1703, Moulay Hafid, fils du sultan est venu à Fès; car c'est l'habitude des princes royaux de passer chez nous pour nous dépouiller. Quelque temps plus tard, il fut nommé gouverneur de Fès -la -Neuve et fit son entrée dans la Ville. Le lendemain, ses serviteurs et ses gens envahirent le mellah; commirent toutes sortes d'excès et de dépravations en se réclamant mensongèrement de  leur maître. Ils nous rendirent la vie insupportable par leurs exactions, si bien que nous finîmes par ne plus oser sortir dans la rue et ne pouvant même rester dans nos maisons; fuîmes avec nos hardes et nos enfants de terrasse en terrasse pour nous cacher. Moulay Hafid nous envoya un de ses officiers pour exiger quatre mille onces, la communauté prise de panique, les paya en une seule nuit…Voyant cet état de choses, les notables décidèrent de fuir à Meknès dans l'espoir que l'un d'entre eux réussisse à en informer Moulav Ismaël…Ils montèrent à la casbah du sultan et se mirent à crier. Entendant leurs clameurs, le sultan les fit amener en sa présence : Ils commencèrent par lui dire : "Les notables et les collecteurs d'impôts nous ont dépouillés; ils ont ruiné nos maisons Aussitôt, le sultan ordonna que les notables et les collec­teurs d'impôts comparaissent devant lui…Il chargea Abraham Maimran de porter son ordre par écrit à Fès…Introduits devant le sultan, les notables e: les collecteurs se répandirent en supplications. Le sultan commanda à ses ser­viteurs de tirer sur les Juifs; deux furent tués; un troisième gravement blesse Cette scène, jointe aux clameurs de l'autre jour, ne firent qu'exacerber la co­lère du sultan et il condamna les notables survivants à être brûlés vifs dans le four à chaux. On les emmena, puis on les fit revenir. Le sultan se tourna vers l'un de ses officiers et lui dit : je te les livre ainsi que toute la communauté de Fès, jusqu'à ce que tu aies levé sur eux vingt quantar d'argent dont ils me sont redevables…"

Trois jours plus tard, l'irritation du sultan s'étant apaisée, le Naguid Abraham Maimran retourna auprès de lui et le supplia de pardonner aux Juifs. Il ac­quiesça, mais exigea absolument des tentes en toile.

La mort providentielle quelque temps plus tard de ce cruel prince Moulay Hafid ne devait mettre fin aux exactions sur la communauté de Fès, son suc­cesseur Moulay Moutawakil allant sur ses pas et ce fut encore une fois un notable de Meknès qui évita la catastrophe :

" Ils mirent la main sur deux Juifs pauvres qu'ils amenèrent chez Moulay Moutawakil qui leur dit : "Apportez -moi une da'ira; sinon je vous ferais brûler vifs". Les Juifs se rendirent avec ses serviteurs à Fès -la -vieille et cherchèrent de l'écarlate, mais n'en trouvèrent pas car les Gentils, pris de peur eux aussi, avaient caché leur marchandise et tous leurs biens. Les Juifs retournèrent au­près du Prince et l'informèrent qu'ils n'avaient point trouvé d'écarlate. Il les fit alors jeter dans un abreuvoir. Rabbi Abraham Tolédano intervint en leur faveur. Le Prince fit retirer les Juifs de l'eau et exigea d'eux deux mille onces. Sur une nouvelle intervention de rabbi Abraham, il rabattit ses prétentions à deux cents once et une da'ira qu'ils lui donnèrent…"

Mais même la protection de son Naguid, le favori du roi Abraham Maimran ne pouvait pas toujours mettre même sa propre communauté; à l'abri des exactions en cette seconde partie du règne comme en témoigne un contempo­rain cité par rabbi Yossef Messas :

" Au mois de kislev 5464 (1704,) il y eut de grands désordres dans la ville, car les esclaves du sultan ont fouillé toutes les cours et toutes les maisons et se sont emparés de l'argent et de tout objet de valeur, des ustensiles en or, cuivre, objet métallique, y compris les Hanoukiot. Ils se sont pris également aux jeunes filles, aux vierges et aux jeunes hommes, faisant d'eux ce qu'ils voulaient. D'épouvante, nombre de femmes ont avorté; d'autres sont tombées malades. De plus, ils ont souillé toutes nos réserves de vin cacher. Et nous n'avons même pas eu la force de les supplier et de les implorer pour qu'ils cessent leurs exactions, terrorisés par les lames des épées sur nos gorges sous leurs rires moqueurs …. "

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017Une fiscalite ecrasante

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

מרוקו עצמאית ונועלת את שעריה.

במחצית שנת 1956, עם התעצמות התהליך של העברת הסמכויות מצרפת למרוקו, חלה החמרה במצבם של יהודיה. ראש מחלקת העלייה דיווח כי רופאים – כולל אלה של אוז"ה – אינם מוכנים עוד לבדוק ולטפל במועמדים לעלייה בשל איומים מצד ממשלת מרוקו ומצד לאומנים ערבים. גם אנשי מחלקת העלייה, הפזורים במחוזות מרוקו, נצטוו על ידי שלטונותיה לצאת מהמחוזות.

שרגאי יצא אפוא לבקר בפריס כדי לבדוק את העניינים מקרוב. משם טלגרף לד"ר נחום גולדמן כי ממרוקו הפסיקה לתת דרכונים אך יש בה עוד 12.000 שבידיהם דרכון ; כי בכמה מחוזות נתבקשו שליחי הסוכנות לעזוב : וכי מרגישים שם שה "עניין" הגיע לקיצו.

ד"ר גולדמן דיווח לחברי הנהלת הסוכנות על הטלגרמה של שרגאי, ועל כך אמר יהודה ברגינסקי :  ד"ר גולדמן הודיע והחברים שמעו ולא שמעו – הדגשת המחבר – . אנו עומדים לפני הפסקת עלייה – ממרוקו -…אינני מתכוון לעשות עכשיו את הדיון, שעלול להיות לא כל כך קל. מבלי להיכנס לניתוחים אגיד יותר מדי בזול הפסדנו את עניין מרוקו.

בדיון הנהלת הסוכנות ביוני 1956 דווח על החמרה במצב יהדות מרוקו ; האיום הערבי המשיך והתעצם, וחברות ספנות זרות סירבו להסיע עולים באוניותיהם ממרסיי לישראל. גם משרדי הפדרציה הציונית בתוניס נסגרו עקב איום ערבי.

באותו דיון תקף נחום גולדמן את ברגינסקי, על שמסר הודעה לעיתונות, ולפיה יש להוציא מיידית 100.000 יהודים ממרוקו. בחוזרו מביקור בפריס דיווח יוספטל להנהלת הסוכנות, כי ראש המשטרה המרוקנית סירב לחתום על פספורטים ואמר :

בזמן השלטון הצרפתי עשיתם מה שאתם רוצים – אנו ממשלת מרוקו – אין אנו סוכנות לתת חתימות…..עוד דיווח יוספטל , כי הגיע לידו מכתב ששלח ראש משטרת מרוקו לשר הפנים, ובו נאמר:

אני אסגור את "קדימה" משרד הסוכנות בקזבלנקה -, אגרש את השליחים המגייסים את האנשים ומכינים אותם כדי לשפוך דם ערבי.

נציג משרד החוץ, אמיל נג'ר, דיווח :

חל שינוי מהפכני במרוקו, יש שם מדינה ריבונית חדשה, המרוקאים מוכנים לדון בדבר רישיון יציאה ל-7.000 יהודים ובזה לסיים את פרק העלייה.

לפי מברק נוסף שהגיע מפריס, התבקשו השליחים לעזוב תוך שבוע, המשרדים סגורים, והמנגנון מטפל בחיסול. במחנה בקזבלנקה נמצאו 2.000 איש. א' הרמן, ראש מחלקת ההסברה, הציע לא לנהל משא ומתן רק על עליית 7.000 היהודים – אלא גם על 50.000 היהודים שאחרי הסלקציה, ואשר חיסלו את עסקיהם או בתהליך חיסולם.

גיורא יוספטל התלונן, על שמפלגות האופוזיציה תוקפות את הממשלה והסוכנות על שלא עשו די להצלת יהודי מרוקו, ועל כך ענה לו ברגינסקי :

אנו יושבים כאן כמצביאים אחרי קרב אבוד. כאן נוכל לומר זאת. עמדתי לסלקציה ידועה. אני מתנגד לה בכל ישותי. למקרה התקפות על ההנהלה עלינו להשיב בלי ספק. אך לא נוכל לשנן כי כל מה שעשינו עד כה היה נפלא. עלינו להודות בשגיאותינו ולסגת מההחלטה על הסלקציה.

גם דובקין, שלאורך כל הדרך התנגד לעלייה מצפון אפריקה, "הכה על חטא" : האמת היא שגם בגבולות הסלקציה לא עשינו מה שהיינו צריכים ויכולים לעשות ולא העלינו די. לי יש בעניינים אלה הרגשה של " על חטא", ונדמה לי שרבים כאן שותפים לרגש זה.

כך גם ראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה, בית אריה : " גם אני סבור שיש להודות כי שגינו בעניין הסלקציה ".

לעומתם נשאר לוי אשכול איתן כסלע ולא הביע חרטה : " אם נבטל את הסלקציה תהיה זו דמגוגיה שתביא נזק רב לעניין עצמו ". גם מ' גרוסמן התנגד לביטול הסלקציה, אך הוסיף נימוק הגיוני : תהיה זו צביעות לבטל את הסלקציה בשעה שאין מרשים ליהודי מרוקו לצאת.

וזלמן שזר, שהחליף את ברל לוקר כיושב ראש ההנהלה הירושלמית, טען גם הוא כי אין לסגת מעקרון הסלקציה.

בדיון ההנהלה ביולי 1956 השתתף גם שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. הוא דיווח כי מאז החזרת הסולטאן מוחמד בן יוסוף מגלותו, ב-25 באוגוסט 1955, הפכה מרוקו למדינה עצמאית ; הצבא הצרפתי והפקידות הצרפתית כפופים לערבים ; המרוקנים הפסיקו להנפיק דרכונים, והחליטו על סגירת "קדימה" והפסקת יצאת היהודים. לדעת צור, הסיבות למדיניות מרוקו הן :

1 – לחץ הליגה הערבית : זו טענה כי הערבים נמצאים במאבק נגד ישראל – והנה מרוקו, ארץ מוסלמית, שולחת כוח אדם לשיראל !

2 – יורש העצר, מולאי חסן, ושר החוץ של מרוקו נסעו לקהיר, ולא רצו לבוא לשם בידיים ריקות.

3 – הסולטאן נפגע אישית מיציאת היהודים : הם היו בעיניו בניו ונתיניו, והוא – מגינם ; וזוהי אפוא כפיות טובה מצד היהודים כלפי הסולטאן וחוסר אמון בו.

4 – דעת הקהל הערבית במרוקו

עוד סיכם צור, כי לאחר שיושלם תהליך קבלת האישורים להוצאת 7.000 היהודים, ידרוש משרד החוץ להוציא גם את 50.000 היהודים שחיסלו את עסקיהם ; ובשלב מאוחר יותר – להוציא את שאר היהודים.

על דברי יעקב צור הגיב בגינסקי :

עניין צפון אפריקה אף פעם לא היה חשוב אצל היהודים בארץ. עכשיו נוטים לחשוב, שעניין זה יסתדר כאילו מאליו. יש לי הרושם שאנו מעלימים מהיהודים יותר מה שראו להעלים.

באותה עת "לא היה זמן" לבן גוריון ולממשלה לעסוק בבעיות העלייה ממרוקו, כדברי שרגאי : "דיברתי עם בן גוריון על המצב בצפון אפריקה, והוא אמר לי שכרגע אין לי זמן להיכנס לנושא זה, הוא יקרא לי בעוד עשרה ימים "

א' דובקין רטן : " המוסד לתיאום לא התכנס למעלה מחצי שנה ". במצב עניינים זה החליטה הנהלת הסוכנות לעבור לתכנון עלייה בלתי לגלית.

גם בכך היה מס שפתיים בלבד : וכי מה כוחה ויכולתה של עלייה בלתי לגלית ? אולי 1.000 עולים בשנה ?

בספרו מבצע יכין, כותב שמואל שגב על עלייה בלתי לגלית זו :

             המעבר מעליה לגלית לבלתי לגלית תרם תרומה מוגבלת….להרגעת על יעילותה :            בגבור הלחץ התבררו מגבלותיה של "המסגרת" שצמצמו את אפשרויותיה לינות על המטרה העיקרית שלשמה הופעלה – ארגון העלייה. לא זו בלבד שהעלייה החשאית לא יכלה להבטיח הגירה מסיבית, אפילו הבטחת עלייתם של המעטים הייתה כרוכה בתקלות.

ב-3 ספטמבר 1956 דיווח נחום גולדמן להנהלת הסוכנות כי המחנה בקזבלנקה יחוסל עד 17 בספטמבר 1956וכי ממשלת מרוקו החרימה אונייה אחת בגלל עניין סואץ – המתיחות בין ישראל לבין מצרים ערב מלחמת סיני.

גולדמן גם הציע לבטל את ההחלטה על כינוס יהודי עולמי בעניין מרוקו, שכן לא היה בטוח שניתן לארגן כנס כזה, ואולי בכלל לא יהיה אפקטיבי.

ב-9 בספטמבר דיווח יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, א' איסטרמן, להנהלת הסוכנות, כי פרצו מהומות במרוקו, ונהרגו בה שישה יהודים. ברגינסקי הגיב באומרו שיש להפעיל לחץ בלתי פוסק ובכל הדרכים על ממשלת מרוקו, כדי שתאפשר להעלות את 50.000 היהודים שלאחר הסלקציה, ואשר חיסלו את עסקיהם. ש"ז שרגאי ומשה קול תמכו בהצעתו, וד"ר גולדמן סיכם את הדיון : יש להתרכז בפינוי המחנה בקזבלנקה, ולאחר מכן לפתוח במשא ומתתן דיפלומטי להעלאת אותם 50.000.

באוקטובר 1956 פונו אחרוני מחנה "אליהו" בקזבלנקה למרסיי שבצרפת, משרדי "קדימה" נסגרו, ושליחים נצטוו לעזוב את מרוקו. בשלב זה ננעלו למעשה שערי מרוקו לעלייה המונית. ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני.

המסקנה העולה מאירועים אלה חמורה : תוך כדי הכנת המתקפה על מצרים עם צרפת  ובריטניה, הפקירו הממשלה והנהלת הסוכנות יהודים אלה לסכנתם הרבה ; וסכנה זו ודאי תגבר בעקבות מלחמה זו.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה עמ' 184

 פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

החוגים הליברליים בהנהגה המרוקאית התנהגדו ליציאתם של היהודים גם כי רצו להצטייר עם קבלת עצמאותם, כמנהיגי מדינה מתקרבת שיים בה שוויון זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל דת, וגם מחשש שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה. לעומתם, החוגים הכל־ערביים באגף המוסלמי־שמדני של מפלגת איסתיקלל התנגדו לב־ שיהודים מבוססים ממרוקו יחזקו את הציונים בישראל נגד האומה הערבית. בשונה מהעמדה של נציגי ארמון המלוכה, ראשי האיסתיקלל ועיתוניהם אתחריר ו-AVANT GUARDE דרשו בזמנו לסגור את מחנה המעבר לעולים קדימה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית ליד אל ג׳רידה (מאזאגן). עם זה, גם מנהיג האיסתיקלל השמרן עלאל אלפסי הצהיר פעמים אחדות שעל פי עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים אותו, אין הוא מתנגד לזכות היהודים לעזוב את מרוקו.

בפברואר 1956, פרסם עיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות מאמר מערכת שפנה ליהודי מרוקו וביקשם לא להירתע מפני הקשיים העומדים לפניהם ולוותר על כוונתם לברוח מן הארץ. מארגני ההגירה היהודית, אמר העיתון, הם אויבי מרוקו ואויבי האומה כולה. במאמר אחר הסביר העיתון:

לא נסבול שהציונים האימפריאליסטים יגייסו יהודים מרוקאים, שהם אזרחי המדינה, ויעשו אותם למתנחלים עתידים באדמה ערבית השייכת לפלשתינים. אל לנו להיות שותפים לעוול זה. לכן, על שר הפנים לנקוט מיד באמצעים המתבקשים: לא להעניק יותר דרכונים קבוצתיים ליהודים ולא לאפשר את יציאת מי שבדעתם לנסוע לישראל.

עם שובו של אלפסי למרוקו באוגוסט 1956, פרסם ביטאון האיסתיקלל, אלעאלם, מאמר פרי עטו של המנהיג הגולה שניסה שוב לתפוס את מקומו בהנהגת המדינה בתום היעדרות ארוכה. הוא הרעיף שבחים על המלך על שמנע הגירת יהודים לפלשתין הערבית המשועבדת לאימפריאליזם הציוני ועל שפירק את ארגון קדימה שעסק בהגירת היהודים בתקופת החסות. אלפסי הגדיר כך את זהותם של המהגרים:

"ידוע לנו שהמהגרים אינם נמנים עם העניים אלא עם המעמד הבינוני הנוטל עמו כסף שקיבל תמורת רכושו. פירוש הדבר שאנו מגישים לישראל מאות ציונים עשירים ובריאים ליישוב ארץ ערבית ולמלחמה באחינו הערבים. יש גבול לסלחנות. הזכויות שמהן נהנים אחינו היהודים מטילות עליהם חובת נאמנות למולדת על כל יושביה. התעמולה הציונית מוליכה שולל את היהודים ומנסה להוליך שולל גם אותנו. אנו מבקשים משר הפנים שיסיר מעלינו חרפה זו הפוגעת בציפור נפשה של מרוקו ולא יתיר מתן דרכונים קבוצתיים ולא יאפשר את היציאה של אלה הרוצים להגר לישראל".

למרות התקפתו על הציונות ועל ישראל, אלפסי מכנה את היהודים בשם ״אחינו״ אך מתנה את זכויותיהם בנאמנותם למדינה. מנהיג צעירי האיסתיקלל, מַהְדִי בן־בַּרכָּה, הצטיין ביחסו החיובי ליהודים ואף על פי כן לא היסס לכנות את העוזבים את מרוקו בוגדים. נשיא האספה המייעצת הזהיר בנובמבר 1957, ש״הגירה מלאכותית״ עלולה להסית את המוסלמים נגד היהודים שנשארו במרוקו ולחשוף אותם לפגיעות אנטישמיות, שהמהגרים עצמם יהיו אשמים בהן.

עמדת ארמון המלוכה בנוגע להגירת היהודים נחשפת בשיחתו של ד״ר וולפגנג בְרֵטהוֹלץ מִבֵּרְן ביולי 1958 עם אחמד עלאווי, ראש לשכת העיתונות של הארמון. עלאווי הודה ללא היסוס שהשלטונות מערימים קשיים על קבלת הדרכונים ושהפקידים:

משהים את הוצאת הדרכון כרי לתת ליהודי שהות לחשוב. אנו מביאים לתשומת לבו מה מצפה לו בישראל ומספרים לו על היהודים המבקשים לחזור למרוקו בגלל אכזבה מניסיונם בישראל וגם על הממתינים במחנות המעבר במרסיי לקבלת רשות לחזור. את ההכרעה האחרונה אם מותר ליהודי לצאת או לא, אנו שומרים לעצמנו כמובן. אם הגירתו מנוגרת לאינטרס של מרוקו, למשל, אם אותו יהודי חשוב לארץ מבחינה כלכלית, אין אנו מאפשרים לו לצאת.

לשאלתו של בֶּרְטְהוֹלץ מה יקרה אם היהודי יתעקש בכל זאת להגר לישראל. השיב עַלאוּוי: ״שילך לעזאזל״.

האירוע שגרם להִדרדרות ביחסי השלטונות עם הקהילה ופטרוניה בישראל ובעולם וחיבל באופוריית ימי העצמאות, התרחש ב־22 בספטמבר 1959, בימי ממשלת השמאל. ביזמת המלך, התכנסו בקזבלנקה שרי החוץ של הליגה הערבית לוועידתם ה־32. דיוני הוועידה וביקורי המלכים חוסיין מירדן ופייצל מערב הסעודית הולידו הרבה הכרזות אנטי־ישראליות והטפה לערביזציה לשונית.

ההחלטה על הקמת איחוד הדואר הערבי לוותה בניתוק חד צדדי של קשרי הדואר. הטלגרף והטלפון של מרוקו עם ישראל. באופן יוצא מן הכלל, ההחלטה לא חלה על קריאות חירום מאניות ישראליות ועל קריאות עזרה בשעת חירום. שלושה ימים לאחר ההכרזה, הודבקו בבתי הדואר מודעות המציינות שכל דברי הדואר שמענם ישראל יוחזרו לשולחיהם. היקף קשרי הדואר בין שתי המדינות עמד על כשלושים אלף מכתבים לחודש בכל כיוון. כל משפחה יהודית במרוקו שלחה בממוצע מכתב אחד לחודש לישראל. הניתוק הנחית מכה קשה על היהודים במרוקו ועל קרוביהם בישראל. מאה חמישים אלף יהודים במרוקו נותקו בבת אחת ממאה עשרים אלף קרוביהם בישראל. צעד זה העכיר את מצב רוחם והנחית מכה על הדו־קיום שהסתמן ביחסיהם עם המוסלמים במרוקו. יהודים רבים שרפו את בולי ישראל שהיו ברשותם והסתירו כל דבר שיכול להזכיר את ישראל מחשש שיבולע להם.

הניתוק הבליט בבירור את אווירת החשדנות והדאגות שהייתה מנת חלקם של רבים שראו בצעד זה אירוע גורלי שהשפיע על תפיסת עתידם במרוקו.

זמן מה לאחר העצמאות, הקימה ללה עיישה, בתו הבכורה של מוחמר החמישי, את אגודת העזרה ההדדית הלאומית שכללה את כל ארגוני הסיוע במדינה. האגודה פרסמה תקנון חדש שדרש להציב אישים מקומיים בראש הנהלות הסניפים המקומיים של ארגונים ומוסדות זרים. עד אז, נהנו מוסדות סיוע יהודיים ממענקים כספיים של אגודת העזרה ההדדית הלאומית. עכשיו חששו שהדבר ישתנה בעתיד. והאגודה תדרוש לקבוע בעצמה את אופן חלוקת כספי הג׳וינט. באותה תקופה, שאל חבר האספה המייעצת ממפלגת האיסתיקלל, למה מרשים לארגון זר להעדיף אוכלוסייה אחת על חשבון אוכלוסייה שנייה והתכוון לארגון הג׳וינט היהודי.

 פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

עוד היא טוענת כי אף שהאר"י מתעניין גם בגאולת הפרט, הרי לפי שיטתו אין אדם יכול להגיע לגאולה במנותק מגאולתם של אחרים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. על האדם לטרוח בגאולת עצמו, אולם להגשמתה המלאה של הגאולה יגיע עם כולם. לדעת האר"י, משיח בן דוד יהיה בעל תפקידים מדיניים, אך עם זאת תיאור ההיבט המדיני של הגאולה בכתבי האר"י עומד על משפטים אחדים, וכך גם תפקידיו המדיניים של המשיח.

לעומת זאת שלום סבור כי הופעת המשיח בקבלת האר"י היא השלמת התהליך של תקומה ותיקון. הטבע האמיתי של הגאולה הוא מיסטי, וההיבטים ההיסטוריים והלאומיים הם תסמונות חזותיות להשלמתה של גאולת ישראל, המסיימת את גאולתו של כל דבר ודבר, מכיוון שמשמעות הגאולה היא הצבת כל דבר במקום המתאים לו. לכן עולם התיקון הוא עולם הפעולה המשיחית, ובואו של המשיח משמעותו שעולם התיקון זוכה לצורתו הסופית".

לעומתו טוען אידל כי הקבלה הלוריאנית מכוונת לתיקון בעולמות העליונים וכי המשיחיות שולית בתפיסתו של האר"י בתפיסת הגאולה. הוא אומר כי ניסיונו של שלום להדגיש את האופי המשיחי של קבלת האר"י כמפתח להבנת התופעה השבתאית מבוסס על הצגה סלקטיבית של החומר, מכיוון שהחוקרים קיבלו את הדברים שכתב ללא בדיקה רצינית, וכך נמנע דיון היסטורי-סוציולוגי של ממש בעניין זה.

תשבי סבור כי המשיח נזכר בקבלת האר"י כמעט תמיד כמושג מופשט בלבד, והופעתו של המשיח היא רק סמל ותוצאה הכרחית להשלמת התיקון: יסוד בולט בקבלת האר"י הוא תיאורה של שאיפה משיחית עצומה, ללא עניין במשיח עצמו. המשיחיות היא ביטוי לגאולה פיזית של עם ישראל, שהועברה מהחיים הפיזיים בעולם הזה לעולמות רוחניים פנימיים, ולכן האדישות בקבלת האר"י כלפי כל מה שקשור לחבלי המשיח. גם דמותו של המשיח ומעשיו אינם מקבלים כמעט ביטוי בקבלת האר"י, ולפי פרשנותו של תשבי, בקבלת האר"י יש משיחיות בלי משיח. לעומת זאת לפי שלום, בואו של המשיח מסמן את השלמת התיקון, כך שלמשיח יש תפקיד מרכזי וממשי. לפי אידל, העיקר ברעיון המשיחי הוא המלחמה ברע והתיקון בעולמות העליונים.

לסיכום תפיסת האר"י בנושא גלות, גאולה וארץ ישראל, גלות השכינה מרכזית בהגותו ומסמלת את השבר בעולמות העליונים ואת איסוף הניצוצות שנפלו בין הקליפות בשבירת הכלים וחטא אדם הראשון. הגאולה תבוא רק לאחר שייאספו כל הניצוצות שמפוזרים בין הקליפות, בין העמים, ועבודה זו מוטלת על כל אדם מישראל. התיקון בעולמות העליונים בתהליך הגאולה, על פי האר"י, הוא העיקר, והגלות והגאולה בעולם הזה הם רק שיקוף של ההרמוניה האלוהית.

מושג הרע מרכזי בתפיסת הגאולה, ותפקידו של המשיח בגאולה השלמה הוא ניצחון הטוב וביטול הרע. זהו תפקידו המרכזי של האדם, לתפיסת האר"י, כי הגאולה הקוסמית של תיקון העולמות העליונים על ידי העלאת הניצוצות מתלכדת עם הגאולה הלאומית של עם ישראל, וקיבוץ הגלויות הוא קיבוץ כל הניצוצות שנפלו בין העמים בגלות.

בתורת האר"י יש חלוקה ברורה בין טוב לרע. עם ישראל הוא נציג האלוהות בעולם ואומות העולם הם נציגי הסיטרא אחרא. הגלות אינה עונש לעם ישראל אלא שליחות קדושה שנועדה לתיקון העולם ולא לתיקון העמים: שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה אלא להוציא את הקדושה מתוכם ולהשמידם. המשיח וההיבט המדיני בתהליך הגאולה ומבוטאים במשפטים אחדים בלבד: לתפיסת האר"י, המשיח מסמל את השלמת תהליך התקומה ותיקון העולם. תיקון העולם הוא פעולה משיחית, ובתורת האר"י נראית שאיפה משיחית עצומה ללא עניין במשיח עצמו, כי העיקר ברעיון המשיחי הוא המלחמה ברע והתיקון בעולמות העליונים.

פרק שני: גלות, גאולה וארץ ישראל בהגות חכמי מרוקו

המחקר שנעשה על הקבלה בצפון אפריקה מועט אף על פי שהיצירה הקבלית שם התפתחה במשך תקופה ארוכה, החל במאה השלוש עשרה. שלום ותשבי היו הראשונים שחקרו בתחום זה, ושניהם פתחו ביצירה הקבלית של המקובל רבי אברהם אדרוטיאל, שהגיע לפאס בגירוש ספרד. כמו כן ראוי להזכיר את מחקרו של הירשברג על תולדות היהודים בצפון אפריקה, את מחקריו של חלמיש, הסוקרים את היצירה הקבלית במרוקו מהמאה השבע עשרה, את הקבלה הקדומה במרוקו, את השפעת מגורשי ספרד ואת ההשפעה הלוריאנית מבית מדרשו של האר"י על הקבלה במרוקו, את מחקרה של אליאור על הקבלה הקדומה במרוקו, את מחקרו של מנור על הגותו של רבי יעקב אבוחצירא, שהיה מנהיג ומקובל ומגדולי מקובלי מרוקו במאה התשע עשרה, את מחקרו של הוס על הספר "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא ועל חשיבות ספר הזוהר במרוקו  ועוד כתבים חשובים של חכמי מרוקו, כגון "כתר מלכות" של רבי דוד הלוי, "מלכי רבנן" ו"נר המערב", המוכיחים את קדימותה ומקוריותה של קבלת מרוקו.

המצב הכלכליחברתי במרוקו

מרוקו, ובשמה המקורי ממלכת המגרב, שוכנת בצפון אפריקה ואוכלוסייתה מונה היום כ- 33 מיליון נפש ומורכבת מערבים, ברברים ויהודים, שהיו מראשוני המתיישבים במרוקו. היום נותרו במרוקו כשלושת אלפים יהודים בלבד. השלטון במרוקו התאפיין לאורך השנים במאבקי שליטה רבים, והם גרמו לשינויים מדיניים תכופים ושינויים טריטוריאליים.

הקהילה היהודית במרוקו, לדעת חלק מהחוקרים, ראשיתה כבר בימי בית ראשון, וב"שיר השירים רבא" מתוארת גלותם העתידית של ישראל לצפון אפריקה. בתיאור זה המשיח אומר לבני ישראל כי הם עתידים לגלות למדינת ברבריה, שהיא מרוקו: "המשיח אומר לבני ישראל כי אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסימטריה".  חלק מהחוקרים מציינים את תקופת בית שני כתחילתה של הקהילה היהודית במרוקו, ואומרים כי הגולים באו לצפון אפריקה לאחר חורבן הבית.

כמו כן ראוי לציון ביקורו של רבי עקיבא באפריקה לפני המרד הגדול של בר כוכבא, שכן הוא מעיד על הקשר שהיה בין יהודי ארץ ישראל ליהודי המגרב כבר בתקופה מוקדמת זו. הירשברג מעריך את ראשית שהייתם של היהודים בצפון אפריקה בתקופת שלמה המלך: "כי ימי היהודים באפריקה הצפונית כימי אנשי צור וצידון",  ועל פי הערכה זו הקהילה היהודית במרוקו קיימת כ- 2,700 שנה.

האסלאם הגיע למרוקו עם הכיבוש הערבי, בתחילת המאה השמינית, ואילץ את התושבים הברברים לקבל עליהם את דת האסלאם. מאז ועד היום השלטון במרוקו אסלאמי. החל מהמאה השלוש עשרה שלטו במרוקו כמה שושלות של ברברים וערבים, ומאבקי השליטה ביניהן נגמרו בדרך כלל במרחץ דמים ובהטלת מיסים דרקוניים על היהודים.

בשנת 1244 עלו לשלטון המרינים, שמוצאם משבטים ברברים בצפון אפריקה. שושלת זו שלטה כמעט על כל המגרב. המרינים ניהלו קשרים ותמכו בממלכת גרנדה ובממלכות מוסלמיות אחרות בספרד, ובשנים  1244 – 1248 הצליחו לכבוש את הערים תאזה, רבאט, סלא, מכנס ופאס. בשנת 1276 ייסדו המרינים את פאס החדשה. היא נהפכה למרכז אינטלקטואלי חשוב והוקמו בה המדרסות הראשונות. בשנת 1465 פרץ מרד נגד השלטון המריני בפאס בעקבות תלונות נגד כוחו הרב של הווזיר היהודי, וטבח המוני נערך ביהודי פאס. מקהילה ששגשגה בתקופה המרינית נותרו בעיר חמישה גברים ושש נשים בלבד. השושלת המרינית הופלה באותה שנה במרד שיזמו הווטאסים, שהיו מקושרים למרינים בקשרי משפחה.

הווטאסים היו מבני שבט הזנאטה הברברית. הסולטאן הווטאסי הראשון היה מוחמד א-שייח 1472          (1505 –  והשושלת שלטה רק בחלק הצפוני של מרוקו, ואילו הדרום חולק בין כמה שליטים מקומיים . מרוקו הייתה במגמת דעיכה כאשר עלתה לשלטון השושלת הווטאסית, ושליטי הווטאסים נכשלו בניסיונם להגן על מרוקו מפני פלישות זרות, בעיקר מצד הפורטוגלים, שהגבירו את נוכחותם בחופי מרוקו. הווטאסים ניסו כמה פעמים בראשית המאה השש עשרה להחזיר את שליטתם על ערי החוף ובפרט על טנג'יר ואסילה, אך לא נחלו הצלחה.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-סגולות וקמעות מארץ ישראל-1997

ג. סגולות וקמיעות מארץ־ישראל

רבים משלוחי ארץ־ישראל הביאו אתם סגולות וקמיעות מארץ־ישראל והפיצו אותם בדרך שליחותם בין מיטיבים ונדיבים. והיו ביניהם אנשים שעסקו בעצמם בענינים אלה, ובדרכם נעתרו לבקשת הנצרכים וכתבו סגולות וקמיעות. והנה קמיעות ובעלי קמיעות, סגולות ובעלי־סגולות לא חסרו גם בארצות הגולה, אלא שלאותן הסגולות והקמיעות שבאו מארץ־ישראל היה קסם מיוחד על שום מקום מוצאם. קדושת הארץ נלותה אליהם. לא הסגולה עצמה היתה העיקר אלא מוצאה מארץ־הקודש, ולפיכך רבו הקופצים על סגולות וקמיעות שמקורם בארץ־ישראל, ואת השלוחים שהביאו אותם עיטרו בזהובים. תכונה של ״בעל סגולות״ הועילה לו לשליח בשליחותו, ויש ששולחיו בחרו בו בעיקר בגלל תכונה זו.

במרוקו קמיעות שהובאו מארץ־ישדאל עברו מיד ליד כחפץ יקר, וסגולות שהובאו מארץ־ישראל נעתקו וחזרו ונעתקו. כך אנו מוצאים את ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי פאס במחצית השניה של המאה השבע־עשרה, מעתיק לו סגולה שהביא ר׳ חייא דיין שליח חברון וירושלים, והסגולה חזרה ונעתקה אח״כ ע״י סופר אחר בתוך כ״י של קובץ פיוטים.! אותו ר׳ יעקב ן׳ צור העתיק לו בתוך קובץ־סגולות שליקט גם ״קונדריס שהביא רבי יעקב ד,לוי מירושלים״.

 ר׳ שלמה ב״ר חיים הלוי, משיירת העולים שבאו עם ר׳ יהודה חסיד, שליח עדת האשכנזים בפולין בירושלים בפולין ובאשכנז בראשית המאה השמונה־עשרה, הביא אתו מירושלים קונטרס שלם של סגולות שונות, ונתן העתק ממנו במתנה לר׳ יעקב ב״ר משה הכהן מיאנוב, איש שהיטיב עמו בדרך שליחותו והציל אותו מידי שודדים, ואף מסר בידו מכתב־אישור על הדבר הזה ובו גם התיר לו להדפיס את הקונטרס, וכה יאמר במכתבו: ״ומעיד אנכי בעצמי שהציל אותי ואת מאודי מן האורבים ורוצחים שהיו אורבים לנפשי ימים כמה… כי שלח אותי ואחזת מרעי… בעגלה ונתן לי עבד לרוץ לפני ואף בעצמו הלך עמנו עד כי באנו לכלל ישוב הארץ מקום הליכות הבי־דואר לתת מרגוע לנפשינו שלום מן האורבים אשר לקחת נפשנו זממו, והננו מחזיקים לו טובה וה׳ ישלם לו, ואף גם זאת הנני נותן לו במתנת בריא מהני מילין דמטמרין ואינם גלויים לכל והמה מסורין בידי מאבות הקדושים אשר בחברון, והמה מלוקטים מקבלה מעשיות, צירוף לזאת שמר סגולות מובחרים ונפלאים מאד. וכבר עלתה הי׳ בדעתי בשעת הכינוס לפזר אותם בבל תפוצות ישראל… כי ת״ל המה מופ­לאים לעשות כידוע לי, ומעתה לו המה נתונים במתנה חלף עבודתו עם אלקים ואנשים… כ״ד הקטון שלמה במוהר״ר חיים מקרתא ירושלים״. ומקבל המתנה, לאחר שירד מנכסיו, הדפים את הקונטרס ביחד עם המכתב, בידעו שיש קופצים על קונטרס כזה הבא מירושלים.

באיטליה

ר׳ שמואל ב״ר עובדיה הלוי, שליח צפת באיטליה בשנות תע״ד—תע״ה (1714—1715), מחלק בדרכו קמיעות, ור׳ יצחק לאמפרונטי בעל ״פחד יצחק״ שהעריץ את השליח הערצה רבה, פנה אליו במכתב ומבקש הימנו קמיע לזוג צעיר שאין ביניהם שלום־בית, והשליח נענה לו מיד ושלח את הקמיע.

גם ר׳ יצחק זאבי, שליח חברון באירופה בשנות תקכ״ג—תקל״א (1763—1771) הפיץ בדרכו סגולות, ובכתב־יד שנכתב באיטליה אנו מוצאים סגולה למחלות אבעבועות, ״נמסר מהחכם השלם וכו' כמה״ר יצחק זאבי שלוחא דרחמנא מעה״ק חברון, שנמסר לו מהרב הגדול בעל מעשה חייא [ר׳ חייא רופא] זצוק״ל״.

 שמעון די גילדיר, דודו זקנו של הינריך הינה, שלא היה שליח א״י, אלא ״שליח לעצמו״, ולאחר שעזב את צפת מחמת דחק בשנת תקי״ב (1752) הסתובב במשך שמונה שנים בארצות אירופה,וידע לנצל את שמה של א״י ולעורר רושם של שליח־א״י ממש, ידע להשתמש גם בתשוקתם זו של בני הגולה לקמיעות מא״י, ובהיותו באמשטרדם בשנת תק״ך (1760) הדפים שם קמיע של ר׳ שמשון מאוסטרופולי, ובראשו הדגיש: ״הובא מארץ הקדושה על ידי החכם המרומם כמהר״ר שמעון די גילדיר שי׳ חד מתושבי עיר הקדושה צפת תוב״ב״.

בתוניס

ר׳ אפרים ב״ר משה מאנשי בית־המדרש של המקובלים ״בית אל״ בירושלים, שהיה שליח ירושלים בארצות אפריקה הצפונית באמצע המאה התשע־עשרה, הפיץ בדרך־שליחותו סגולות למחלות שונות, ושתים מהן הדפיס באחד הספרים שהביא לבית־הדפום בירושלים, ובהקדמתו הוא אומר שהכליל בספר ״גם סגולות… שעל ידן נתרפאו כמה בני אדם… בהיותי שד״ר מעה״ק ירושת״ו… בעיר טוניס… ואגפיה״.

 ומאחר שהסגולות והקמיעות שהובאו בידי שלוחי א״י שימשו להם אמצעי תעמולה מובהק לשליחותם, עמדו השולחים על כך, שהם לא רק ייהנו מריבוי השפעתו של השליח הבא לו מכח הקמיעות, אלא שיהא להם גם חלק בשכר שמקבל השליח במחיר הקמיעות והסגולות, כלומר, שהכנסה זו תיחשב כהכנסה לשליחות, כנדרים ונדבות ממש, ושגם ממנה יקבלו השול­חים את הרוב, והשליח יקבל רק את האחוזים הנהוגים. ר׳ יונה שושנה אשכנזי, שליח צפת בארצות ערב בסוף המאה השמונה־עשרה, שנפטר בדרך־שליחותו בארם־צובה, סיפר לפני מותו לנדיב שבביתו התאכסן וכה אמר: ״יוודע לאדוני כי כשהייתי רוצה ללכת בשליחות צפת תו״ב עבר ביני ובין הפקידים [ממוני צפת] דין ודברים, והוא, שהפקידים המה ראו לשלוח אותי בשליחות הנז׳ על מנת שכל שיתנו לי מתנות לי לשמי בדרך אשר אנכי בשלי­חות, הן מענין מתנות שנותנין בפרטות לי לשמי שאין לציבור חלק בו, הן לענין מה שאני עוסק בדבר הרפואות והקמיעין והלחישות וכיוצא, הכל יכנס לאמצע השותפות, השני הלקים לכולל וחלק אחד לעצמי״. השליח לא נתרצה לזה, ודרש שההכנסה מקמיעות תהיה לו לבדו, ואף שהשולחים ויתרו במקרה זה, לא הסכימו לכתוב את הדבר בפירוש בשטר תנאי־השליחות, כדי שלא ישמש הדבר תקדים כלפי שלוחים אחרים. שליח א״י באמצע המאה התשע־עשרה ששולחיו התנו אתו, שכל הכנסותיו לרבות מתנות פרטיות ייכללו בסכום הכספים שקיבץ, פנה אח״כ לחכם בשאלה אם בכלל זה הוא גם השכר שקיבל בעד ״איזה קמיעין, ותהלה לאל יתברך אתמחי גברא ואתמחי קמיעא והועילו מעשיו, ותרויח איזה דבר בשביל זה״.»

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-סגולות וקמעות מארץ ישראל-1997 עמ'73

Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA

Je ne désespère pas et mes enfants reviendront à leur source. Ils ont des bases solides. Et Samuel a choisi au Collège Marie-Curie de Sceaux, dans les Hauts-de-Seine, l’hébreu comme seconde langue après l’anglais. Mon fils Olivier vient nous voir seul et passe un bon chabbat avec nous. Samuel est venu avec ses enfants Ethan et Noé passer Pessah 2017 avec nous. Nous gardons l’espoir de vivre un soir ou deux la fête de Hanouca, autour des beignets chauds et parfumés de Martine et de jouer à la toupie, si cette fête ne tombe pas à Noël ou le jour de l’An.

Maman, avec son esprit d’ouverture et de tolérance, me disait toujours en parlant de mes deux garçons, ses deux petits-enfants qu’elle avait aimés, que l’essentiel  est qu’ils soient heureux dans la vie et surtout être en bonne santé. Comme elle voyait que je n’étais pas satisfait de sa réponse, elle ajouta pour me rassurer que la crainte de Dieu par les deux enfants est indispensable. Son message est de me faire savoir que je n’avais pas à me chagriner du moment que mes enfants étudient et ont de bonnes fréquentations. J’ai tout fait pour qu’ils aient à leur disposition une bibliothèque contenant les livres de base pour la culture générale et pour la culture juive. Un professeur de Français de Samuel a eu la gentillesse, à ma demande, d’établir pour moi une liste détaillée et variée de livres qu’un lycéen devrait lire au cours de sa scolarité. En France, je le répète, la culture générale est fondamentale. Elle est présente dans les examens, les concours, et, mieux encore, dans la vie de tous les jours, dans les rues, les cafés, les entreprises. Le Doyen Georges Vedel de la Faculté de Droit de la Place du Panthéon de Paris, du temps de l’Université de Paris, et avant Assas,  nous disait dans l’amphithéâtre pendant son cours que la réussite à un examen pouvait dépendre parfois du fait d’avoir lu telle pièce de théâtre ou d’avoir vu au cinéma tel ou tel film. Paroles d’un grand Sage ancrées dans ma mémoire. Lorsqu’il partait de son bureau de Doyen, il avait toujours dans l’une des poches de son manteau l’hiver, ou de sa veste au printemps, le quotidien Le Monde et dans l’autre poche un roman policier.

Je revois mon fils Olivier étendu sur son lit lisant Moïse d’Edmond Fleg. Je le revois un matin vers la fin de l’automne lire un livre illustré sur la fête de Hanouca, rêvant de jouer à la toupie, marquée en hébreu des quatre lettres N.G.H.CH., et de manger des beignets chauds et parfumés faits par sa maman Martine. Il neigeait ce matin là. Et la neige renvoyait Olivier à ce qu’il lisait.

Je parle ici d’Olivier car Samuel n’était pas encore né. Il y a sept années d’âge entre eux.

Chez nous les Juifs, quand les parents meurent, les enfants perpétuent leur mémoire par la récitation du Qaddish, et la cérémonie annuelle dite Jahrzeit, messmara en judéo-arabe. Par ces prières, l’âme des parents défunts s’élève chaque année pour être encore plus proche du Trône céleste. Il s’agit de cérémonies dont l’organisation à la maison ou à la synagogue repose sur les épaules des enfants. De cette façon, les enfants récompensent leurs parents qui ont tout fait pour les élever, les entretenir, et les aider à trouver une place au soleil grâce à leurs études ou l’apprentissage d’un métier.

Mes enfants vivent depuis plusieurs années autonomes, chacun d’eux avec sa petite famille. Les parents, cependant, doivent toujours veiller à leur bonheur.

Il est important de transmettre à nos enfants, et eux à leurs descendants, la mémoire et le patrimoine de nos ancêtres. Pour nous les Juifs, cela remonte aux patriarches Abraham, Itshaq et Ya’aqob et aux matriarches Sarah, Rivqa, Rahel et Léa.

Sur le Mont Sinaï étaient présentes toutes les générations depuis Adam. De même, ma génération, celle de Martine, celles de mes enfants Olivier-Ram et Samuel, celles de leurs enfants, et ce, jusqu’à la fin des temps.

Je suis arrivé en France le 4 juillet 1962. Membres du Conseil de Maison du Toit Familial, 9 rue Guy Patin Paris 10, où habitaient des étudiants juifs triés sur le volet, David Lévy-Bencheton et moi-même  avons été délégués par les Directeurs Nathan Samuel et son épouse Hélène née Neher, pour assister à Strasbourg à des rencontres entre les Etudiants Juifs de France. C’était vers les derniers jours de décembre 1962. J’apprends au cours de ce rassemblement de la bouche du président de la communauté juive de Strasbourg le problème  que posent en France les mariages mixtes. C’est la première fois dans ma vie que j’entends parler de  mariages mixtes, expression à laquelle je n’ai rien  compris, et qu’il a fallu bien de la patience à des amis pour me l’expliquer. Un mariage mixte est un mariage entre un homme juif et une femme non juive ou bien un mariage entre une femme juive et un homme non juif. Dans ma ville natale de Marrakech, au mellah, les mariages se faisaient entre les femmes et les hommes de ma communauté juive. Le président a aussi voulu nous apprendre que dans ce type de mariage, nous perdons le ou la coreligionnaire. En conséquence de quoi le nombre des juifs de la communauté en France se trouve amoindri, alors que nous sommes une petite communauté par le nombre par rapport aux autres communautés.

En janvier 1963, sous l’égide du Congrès Juif Mondial, la Section Française organisait à Paris une rencontre autour du thème « De l’Identité juive à la Communauté », avec la participation de professeurs, de chercheurs, de philosophes, de rabbins et une conférence de Paul Ricœur, un philosophe non juif.

Plus tard, cette rencontre annuelle prendra pour nom Colloque des Intellectuels Juifs de France. J’ai pu plusieurs années de suite assister comme simple auditeur à ces colloques, dont j’ai gardé les fascicules publiés.

 Sur « Les mariages mixtes » et sur « L’Identité Juive », j’aurai quelques remarques à faire.

Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA-page 22

  תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-על חידוש הלבנה ושבעת כוכבי הלכת.כולל ביאור הפיוט

                        תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים

על חידוש הלבנה ושבעת כוכבי הלכת. שיר מעין אזור בן יד מחרוזות ומדריך דו־טורי דו-צלעי. כל מחרוזת פותחת במילות הקבע ׳מחדש חדשים׳, ובנויה משלושה טורים דו-צלעיים, שני טורי ענף וטור אזור, שבו צלע א חורזת בחריזת הענף וצלעית ב מעמידה חריזה מעין אזורית.

משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: שיר מפאר על חידוש הלבנה וז׳ כוכבי לכת, שסימנם שמ״ך לנצ״ח, לכלם בשם אקרא. נועם ׳אל ארץ עזובה׳. והסימן: אני דויד בן חסין נר״ו אמץ.

                         תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים / יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים

                           צוּר מֵאִיר נְגוֹהִים / מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

אֶל יוֹצֵר יְצוּרִים

בָּרָא בְּעוֹלָמוֹ שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים

5- לעולם מאירים / עומדים ומשמשים

 

מחדש חדשים

נאור ונעלה המאור הגדול

שם לו יום ממשלה

ולבנה בלילה / בחשך אור תשים

 

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

יוצרם בוראם קונם

10- לתת כבוד לשמו חקרם הכינם

בשירם ורננם / שמחים וששים

  1. 1. תנו עז לאלהים: על-פי תה׳ סח, לג: ׳תנו עז לאלוהים׳. 2. מחדש חדשים: כינוי לקב״ה על-פי נוסח ברכת הלבנה, וראה סנהדרין מב, ע״א. 4. ברא… המאורים: ע ל־פי בר׳ א, טו. 7-6. המאור… ממשלה: על-פי בר׳ א, טז. ולבנה בלילה: על-פי בר׳ שם. 9. יוצרם בוראם קונם: על-פי ברכת הלבנה.

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

דברי קָטֵיגוֹרָא

קִטְרְגָא לבנה על חמה ואמרה

מלכים בחברה / אינם משתמשים

 

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

15- והדת נתנה

גזר שוכן רומה בפגימת לבנה

מאור חמה / פונה / פניה מכסים

 

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

יוצרה שם לה חקים

בכ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקים

20- תסובב שחקים / כרכב פרשים

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

דבר לא ישיח

הביאו כפרה על מעוט ירח

קרבן אשה ריח / ניחוח לאישים

 

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

בשחק נתונים

25- לאותות ולמועדים ולימים ולשנים

וחגים וזמנים / למספרם עושים

 

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

נתן אל בחמה

בשבעה כוכבים שצ"ם חנכ"ל המה

לצבא השמימה / ראשים ושלישים

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

30- חסין לו כל עובדים

קראם שבתאי צדק ומאדים

משרתים ופקידים / יעברו חלוצים

  1. 11. שמחים וששים: על-פי תפילת יוצר, ׳אל אדון׳ ׳שמחים בצאתם וששים בבואם׳. 12־14. דברי… משתמשים: על-פי חולין ס ע״ב: ׳אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד׳. 16. שוכן רומה: כי נוי לקב״ה. בפגימת הלבנה: בעת שהלבנה אינה נראית במילואה. ועל-פי ירושלמי ר״ה ב, ד : ׳מימיה של חמה לא ראתה פגימתה של לבנה ' 19. בכ״ט… חלקים: זמן שבו משלימה הלבנה את סיבובה החדשי. 22. הביאו…ירח: על פי חולין ס ע״ב: ׳אמר הקב״ה שעיר זה יהיה כפרה על שמיעטתי את הירח.25 לאותות ולמועדים: על-פי בר׳ א, יד. 28. שצ״ם חנכ״ל: ראשי תיבות של כוכב׳ השמש, כמפורט בהמשך השיר. 32. משרתים… חלוצים: ראה פרקי דר' אליעזר כל הכוכבים משרתים לז׳ כוכבים׳ וכו׳.

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

נגה ככב חמה

ולבנה מצמחת פרי האדמה

35- מגדיש עד קמה / פרחים וציצים

 

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

רם ואדם וצח

עד מתי ינאץ צר שמ"ך לנצח

ירש וגם רצח / מבטן עמוסים

 

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

ומלכות בן ישי

40- תתחדש ואליו עמים יובילו שי

יקבץ נפוצי / מקנם גרושים

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

אַמֵּץ לְבָבֵנוּ לְזֹאת

נֹאמַר יָחַד : אַשְׁרֵינוּ דַיֵּנוּ

את פני אבינו / לקבל נגשים.

  1. ולבנה… האדמה: על-פי דב׳ לג, יד: ׳וממגד גרש ירחים׳ וראה פרש״י. 36. ואדום וצח: על-פי שה״ש ה, י. 37. שמ״ך לנצ״ח: משחק לשון בין האותיות שהן ראשי התיבות של שמות כוכבי הלכת למשמעות המצטרפת מהן. 38. ירש וגם רצח: על־פי מל״א כא, יט. מבטן עמוסים: על-פי יש׳ מו, ג: ׳העמוסים מני בטף. על-פי נוסח ברכת הלבנה. 40. יובילו שי: על-פי תה׳ סח, ז. 41. מקנם גרושים: שהם בגלות ומגורשים מביתם.

להאיר באור החיים – לפרשת שְׁלַח.טללי אורות.הרב משה שמיר-אסולין

 

להאיר באור החיים – לפרשת שְׁלַח.

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על א"י:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

רבנו-אוה"ח-הק': "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום:

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

                        ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

 

תורף דברי קדשו: מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י

מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלהיך בה  מראשית השנה,  ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אוה"ח-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו,

 ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח". המשותף – מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר את זעם עשיו,

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה"ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

רבנו-אוה"ח-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום, גם היום.

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

"אני נותן"רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

תכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?".

משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן, משה ברך אותו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן, ואל כל עדת ישראל" (במ' יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

         מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו (רבנו-אוה"ח-הק' לפס')

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

רבנו-אוה"ח-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה'פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).

 כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי, ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

רבנו-אוה"ח-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה.

בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

כך כותב עליו תלמידו הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, בספרו "מנחת יהודה":

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע,

יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

 הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

לתת לכם את ארץ כנען {כניסה לארץ}

להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא כה לח).

כניסת עם ישראל לא"י – תנאי הכרחי לקבלת מלכות ה'.

רש"י ע"פ (כתובות קי"א) אומר: "להיות לכם לאלוקים – שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלוקים,

וכל היוצא ממנה – כעובד עבודה זרה".

רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהפס' שמטרת ביאתנו לא"י, היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים – היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה): "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בא"י – מקבל עליו עול מלכות שמים".

את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית:

 א. יציאת מצרים. ב.  מעמד הר סיני. ג. הכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ, ולבסוף מעמד הר סיני – "להיות לכם לאלוקים".

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב בנושא ישוב הארץ:

 כניסת עמ"י לארץ ישראל – מהווה צעד הכרחי, כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

המעפילים: כאשר בנ"י הפנימו את גודל החטא ושבו בתשובה,

הם החליטו לעשות את רצון ה' ולהעפיל לא"י, אבל לא הצליחו,

היות ובאותה שעה, זה היה בניגוד לרצון ה': "למה זה אתם עוברים את פי ה' – והיא לא תצלח".

לכן, כאשר עלו, הם נהרגו ע"י העמלקים,

דבר המסביר שכל מצוה, חייבת להיעשות בזמן ובדרך בהם ציווה ה'.

שליחות גלויה – ושליחות אלוקית סמויה.

פרשת המרגלים – מול פרשת אחי יוסף.

כאשר משווים בין המרגלים לפרשת יוסף ואחיו, ניתן לגלות תקבולת מדהימה. 10 אחי יוסף ירדו למצרים להביא אוכל, וזו הייתה מטרת השליחות הגלויה. בפועל, המטרה הנסתרת האלוקית של השליחות הייתה, חיפוש האח הנעלם יוסף, והתמודדות עם ניסיונות קשים שנמשכו כשנה, כמו הצלה או הפקרת בנימין, עד שיוסף התגלה אליהם.

מדובר בעשרה שבטים מול שניים – יוסף ובנימין שלא השתתף במכירה. סך הכל י"ב.

בפרשת המרגלים, קיימים גם כן עשרה מול שניים – כלב ויהושע.

בשליחות הגלויה, הם יצאו לבדוק את טיבה של א"י. בשליחות האלוקית הסמויה,

הם נשלחו לעבור סדנת ניסיון – מידת האמונה והביטחון בה'.

 כאז כן עתה. לאורך הדורות, מול יחידי סגולה מבני עליה שבישרו על "שיבת ציון כבסיס לגאולה", היו לגיונות מתנגדים שהעדיפו להישאר בניכר.

גדולתו של רבנו-אור-החיים-הק' היא בכך, שתורתו התקבלה ע"י כל החוגים והזרמים ממזרח וממערב, כך שרעיון שיבת ציון כבסיס לתהליך הגאולה עליו הוא כתב רבות, ועליו הוא נלחם בכל מאודו, החל לקרום עור וגידים עם עלייתו ארצה בראש תלמידיו וב"ב, דבר שהוביל לעליה רבתי של תלמידי הבעש"ט והגאון מווילנא וכו', ואח"כ להופעת מבשרי ציון דוגמת הרבנים: הרב יהודה ביבאס – צאצא של משפחת רבנו-אור-החיים-הק', ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, הרב צוף דב"ש,  הרב הלל ריבלין, הרב צבי קלישר, הרב אליהו גוטמכר וכו'.

 אותם המבשרים פרסמו ספרים וקונטרסים, עם תכניות מעשיות לגאולת עמ"י בצורה הדרגתית, ע"פ התורה.

בשלב ראשון, עליה והתיישבות בא"י על בסיס אדני התורה. בשלב סופי גאולה נסית.

 כל זה יביא לתיקון חטא המרגלים, שחשבו להישאר בגלות המדבר, בניגוד לרצון ה' שציווה לעלות לא"י.

אכן, תורתו הנבואית של רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, שימשה כבסיס אמוני ומעשי לתהליך קיבוץ גלויות,

כפי שעינינו חוזות ורואות – "בשוב יהוה את שיבת ציון".

בבוקר, מברכים אנו "מצעדי גבר" לאור הכתוב "מיהוה מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (משלי כ, כד).

הקב"ה מכוון את צעדינו, ואנו רק שליחיו. לעיתים, מגלים דברים עליהם לא חשבנו מראש,

כמו שאול המלך שהלך לחפש את האתונות, ומצא את המלוכה.

השבח לבורא עולם שכיוון את צעדי הורינו – לעלות לנחלת אבותינו.

הגעגועים לארץ ישראל, אצל יהודי הגולה.

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה א"י ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים, כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני יהוה: והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמות ו, ו – ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בא"י.

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום של דורות שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות אליה, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות הגויים כמו בימי הטורקים והאנגלים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד – כה).

 

רבנו-חיים-בן-עטר-ע"ה  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים":

"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו,

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם, וממשלות עולם עליון ותחתון".

את הרעיון הנ"ל, הוא זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741,

ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את דבריו בפירושו לתורה:

"באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו-אוה"ח-הק' דברים ג, יג).

להלן דברי חכמי מרוקו על חביבות א"י:

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פאס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה לרבנו-אוה"ח-הק' על ספרו 'חפץ ה". וכך הוא כותב על ארץ ישראל: 

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.

 ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי".

בשיר אחר הוא כותב:

קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתו" ('עת לכל חפץ').

הרה"ג רבי משה אדרעי (1735 – 1829):  מחבר "יד משה" כותב:

"והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה,

ארץ  אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

"וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל ב"י ואמרת אליהם:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במ' טו, א).

רש"י: "כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ".

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 הפרשת חלה –  מצות הפרשת חלה מהתורה רק בגבולות ארץ ישראל, ובזמן המקדש כאשר רוב העם בארץ.

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש.

הקב"ה רומז לנו, שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

ה"שפת אמת":

ציצית – מצות ציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עמ"י במדבר, והגן עליהם.

הנסכים – רומזים למי בארה של מרים. החלה – רומזת למן

הקב"ה רומז לנו: כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם – ענני כבוד, מן ומים,

כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בארץ ישראל ע"פ נס המשולב בטבע.

רבנו יעקב אביחצירא ע"ה, לומד דבר חשוב בנושא תיקון האכילה, מפרשת הפרשת חלה:

"והיה באכלכם מלחם הארץ – תרימו תרומה ליהוה. ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, יט-כ).

רבנו אומר שכאשר אוכלים מלחם הארץ וכל אוכל בכלל, יכולים אנו להרים תרומה לה', בכך שנקדש את האוכל בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשם תאווה כבהמה.

ע"י הברכות, אוכל כשר וכו', יכולים אנו להעלות ניצוצות, ולתקן נשמות מגולגלות באוכל.

להלן שני סיפורים המאששים את פירושו של רבי יעקב ע"ה:

רבי יעקב אביחצירא התארח אצל בנו רבי יצחק, מחבר הפיוט "אעופה אשכונה" בעיר גראמה. כאשר התיישבו לסעודה, נכנסה עז ונעמדה ממול רבי יעקב. לתדהמת המסובים, הרב דיבר אל העז. הרב הסביר להם שבעז מגולגלת נשמה, ויש לשחוט אותה לכבוד שבת כדי לברך על בשרה, ובכך לתקן את הנשמה המגולגלת בה.

האדמו"ר המלוב"ן סידנא בבא סאלי ע"ה – נכד רבי יעקב, נסע לעזה שם קנה אבטיח. ברך עליו ואכל ממנו פלח קטן. לשאלת המשמש בקודש, הוא ענה: נשמה הייתה מגולגלת באבטיח, וע"י הברכה תיקנתי אותה.

חוטי הציצית – חוטים של תקוה מתוך אמונה,

 המחברים בין תחילת הפרשה בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה',

למצות ציצית החותמת את הפרשה – והמתקנת את האמונה בה'.

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה.

תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים", לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור".

כ"כ אצל המרגלים. עמ"י הצטווה על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית, כדי לתקן את הפגם באמונה ב-ה', ככתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה… אני יהוה" (במ' יד, לד-לה).

 מצות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", ככתוב: "אני יהוה אלהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – אני יהוה אלהיכם.

רש"י: "אני ה' – נאמן לשלם שכר. אלוקיכם – נאמן להיפרע".

על החזרה על הביטוי 'אני ה' אלוקיכם' אומר רש"י: איש לא יוכל לטעון שאינו רוצה בשכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן, היות והקב"ה מושל עלינו בעל כורחנו בבחינת: "על כורחכם אני מלככם". כלומר, הקב"ה הוא בעל כל היכולות לתגמל את עושי רצונו, ומצד שני בעל כל הכוחות להעניש את עוברי רצונו. לכן, עלינו להאמין בו ובתורתו.

מסר אמוני: חוטי הציצית ופתיל התכלת בראשם – מחברים ומקשרים בין תחילת הפרשה

 בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', למצות ציצית החותמת באמונה בה'.

רבנו-אוה"ח-הק': "שאמרו {חז"ל}: כשראה משה מעשה המקושש, אמר לפני ה':

בימי החול לובשים ישראל תפילין וזוכרים המצוות, ביום שבת במה יזכרו?

והשיב הקב"ה, הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו'".

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" להתקדשות בעבודת ה',

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

"ויאמר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלוקיכם".

{ד} אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני יהוה אלהיכם" (במ' טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת",  נראה כביכול כמיותר, היות וקודם לכן, התורה פירטה על מצות ציצית.

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

  • "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

 ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם"} את מצוותיו – מצוות עשה.

  • "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם".

 בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים וכו'.

הבגדים – מסמלים בגידה בה' אצל אדם וחוה, לאחר שאכלו מעץ הדעת בניגוד לרצון ה'. כתגמול, הקב"ה הלביש אותם ב"כותנות עור", במקום "כותנות אור" שהיו להם לפני החטא, כדעת רבי מאיר.

העיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב בין שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד מצות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?

"ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות" כדברי חז"ל.

  • "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים".

בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו מבעוד מועד, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון, וגם תרמה לצדקה חלק נכבד מרכושה הרב.

מצות ציצית – לאור פנימיות התורה.

רבי שמעון בר יוחאי: "כל הזריז במצות ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב).

א. ארבע ציציות כנגדד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד' עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כנגד ד' אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

כנגד ד' הדמויות בחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: "פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. כשם שחיות המרכבה קשורות עם החשמל, כך הציציות קשורות בטלית.

ח.ש.מ.ל – נוטריקון ח-יות, א-ש ממל-לן. ד' ציציות, כנגד ד' המלאכים במרכבה: מיכאל, גבריאל, נוריאל, רפאל. ועוד ל"ב פתילים {4*8 = 32}, רומזים למספר הפנים והכנפיים במרכבת יחזקאל. 

במבט מרחוק, הדמיות במרכבה נראות כדמות אדם. מעל ראשי החיות מעין רקיע, וממעל דמות כיסא הכבוד שצבעו כמראה אבן ספיר שצבעה תכלת, צבע פתיל תכלת בציצית.

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

כמו שבהצצה מבין חרכים, לא ניתן לראות את הכל, היות וישנם חסמים כמו ברשת, כך עלינו להיזהר במראות אסורים, בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדורנו, על אחת כמה וכמה, שמחובתנו לנקוט משנה זהירות.

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמישה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במילה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן ג-ר-ת-י =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי" (רש"י).

רבי מאיר בעל הנס: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד".

המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים, דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא,

וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות (רעיא מהימנא).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אראנו נפלאות"

 לחלום ופשרו של אמו"ר הרה"צ חכם יוסף אסולין ע"ה,

 שהתבשר על פתיחת שערי העליה לארץ, דרך השיר:

"אפתח פי ברינה בשיר ונגינה – לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר".

זוכר אני את הורי הצדיקים – אמו"ר רבי יוסף ע"ה, ואמו"ר זוהרה ע"ה, אשר עלו לארץ ישראל כמשפחה ברוכת ילדים הכוללת גם שתי סבתות צדיקות ע"ה, שעזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ קדשנו.

באותן השנים, העליה לארץ לא הייתה רשמית, דבר שהקשה על שליחי העליה להעלות את העולים.

זוכר אני את מו"ר אבי ע"ה המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק, כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, מוחמד איש משרד הפנים, מחליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אלכוהול, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו".

כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים, בהגיע הוד מעלת אוהב האראק, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות לו בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה כוסית אראק לכוס בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל תשכ"ג – 1963.

 מו"ר אבי ע"ה מספר, שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה / לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה".

בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, והנה בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי א"י, ובכללם שערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר – פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

 החלום ופשרו: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליחי העלייה שבישרו להם, שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה, ובראשם רבי מאיר בעל הנס – הבעלים של הנס.

זכיתי לפרסם מאמרים רבים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל.

רבי מאיר הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים:

 "בנים של הקב"ה – ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר