פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

ראשי הקהילה אספו בשיטתיות נתונים על האירועים, ומסרו אותם למלך כעדות למתרחש. החומר כלל אישורים רפואיים על סימני פגיעות וגם עדויות על ילדים ומבוגרים שהושפלו בידי שוטרים. נשיא קהילת קזבלנקה מאיר עובדיה הגיב מיד על המתרחש. הוא פנה לממלא מקום מושל העיר, מוחמר מדְבוח, ולמפקד המשטרה עלי בֶּלְקָסֶס ותיאר בפניהם את התנהגות שוטרי העיר שפגעו ללא הצדקה בנשים וילדים. המושל הודיע לנציגי הקהילה שמתנהלת חקירה בנושא וביקש להרגיע את הרחוב היהודי. גם איש העסקים יצחק כהן־אוליבר פנה לשותפו הנסיך מולאי עלי עלאווי והתלונן על התנהגות משטרת קזבלנקה. הנסיך השיב שהדברים ידועים לו אך ציין שברבאט למשל לא ידוע על פגיעות ביהודים. הוא הוסיף שהציונים מפעילים מערך תעמולתי גדול במרוקו ומגזימים בתיאור הפגיעות. השר לשעבר לאון בן זקן ציין במרירות בפני זכריה שׁוּסְטֶר ואברהם קַרְלִיקוֹב מראשי הוועד היהודי האמריקאי: ״לפחות המצב ברור והפצע התגלה לעיני כול״.

ראשי המפלגות לא מצאו לנכון לגנות את ההתנכלויות והעדיפו לא להתערב מחשש שייגרם להם נזק בדעת הקהל, דבר שלא עלה בקנה אחד עם הסתייגותם האישית מן הדמגוגיה הנאצרית. עיתון השמאל אַתַחְריִר אף פרסם ב־4 בינואר גינוי להתנהגות הקהילה היהודית בזמן הביקור:

יש לציץ את היעדרות הרב הראשי של קזבלנקה [מן הטכסים החגיגיים לכבוד ביקור נשיא מצרים]. הקהילה היהודית הכריזה על יום זה כיום אבל. כן ניתקו היהודים את עצמם מכלל האומה.

שלושה ימים לאחר מכן, נאלץ העיתון להודות בטעותו ופרסם את תגובת ועד קהילת קזבלנקה, שאמר כי רב העיר וראשי הקהילה לא השתתפו בקבלות הפנים כיוון שלא הוזמנו אליהן. נראה שהשלטונות היו מפוכחים די הצורך לא להביך את ההנהגה היהודית עם הזמנה מסוג זה.

אירועי ועידה קזבלנקה חוללו זעזוע פסיכולוגי ברחוב היהודי, למרות ניסיונותיהם של השלטונות לתקן את הנזק. בשאר היישובים שחיו בהם יהודים לא נרשמו פגיעות, אבל תדמית ״המרוקאי הנחמד״ התערערה. היהודים שהיו רגילים לשמוע רק הצהרות אוהדות הקוראות להם לראות במרוקו את מולדתם ומסבירות להם שהמדינה זקוקה לכישרונותיהם, הופתעו לגלות צד אחר של החיים כמדינה העצמאית. רבים תהו אם אירועים אלה יהיו חד־פעמיים, כתוצר של הסכסוך הישראלי־ערבי במזרח התיכון, או התפתחות מבשרת רעות. גם בחוגים מבוססים נבטו פחדים וחששות ויהודים מן המעמד הבינוני שאלו את עצמם בחרדה מה פשר האירועים הללו ומה הסיבות להתפרצות אנטי יהודית זו. בגלל הפחד התחילו גם יהודים ממעמד זה לתכנן הגירה. משפחות שמעולם לא התענינו בעלייה לישראל לא שללו עוד את הרעיון, מפני החשש מאלימות ברחובות. חסידי מגמת האינטגרציה. בהם מאיר עובדיה ומרק סבח, שינו את טעמם והקצינו את דרישותיהם למימוש זכויות היהודים.

חודשים מעטים לפני טביעת אגח הציג דוד עמר, מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, תמונה קודרת של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כשמונים אחוזים מיהודי הקהילה רוצים להגר ושישים אחוזים מתוכם מבקשים לעשות זאת מיד וזקוקים לעזרה לשם כך. עשרים האחוזים הנותרים מקווים שיוכלו עדיין להישאר במקום אך מביאים בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנו אנשי עסקים החרדים לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי. אולם אין לשכוח. טען עמר. שתוך חמש שנים בקירוב יכינו בתי הספר מאגר של עובדים מוסלמים צעירים שיכבשו את שוק העבודה. אז תתעורר בעיית ההתחרות בין עובד יהודי למוסלמי. והיהודים יצטרכו להיאבק על זכויותיהם. והיהודים. אמר עמר, אינם אופטימים: ״היום צריכים אותנו, אבל מה יהיה מחר?״

הסכם הפשרה

אחרי מסע גינויים בעיתונות העולמית בעקבות טביעת אגוז, הבין המלך חסן השני שכדי להבטיח את המשך הסיוע הצרפתי ולזכות בתמיכה כלכלית וצבאית מממשל אייזנהאור עליו לשוות לשלטונו מראה חיובי. למרות החשש לחשוף את שלטונו להתקפות של האופוזיציה, אחרי טביעת הספינה, הבין השלטון המרוקאי שאי אפשר להחזיק באופן מלאכותי את היהודים הדורשים לעזוב את המדינה ואי אפשר לחסום הרמטית את ההגירה הבלתי חוקית מבלי להסתבך עם דעת הקהל העולמית. ישראל יצרה אמנם קשרים הדוקים עם מנהיג האופוזיציה השמאלית מֶהְדִי בן־בַּרְכַּה בעניין הגירת היהודים, אבל העדיפה בסופו של דבר להמר על המלך הצעיר. המטרה הייתה להגיע ללב לבו של השלטון ואם ייווצר קשר, לנצל אותו לא רק לצרכי העלייה אלא גם כצינור דיפלומטי עם מרוקו ולמען האינטרסים המדיניים של ישראל.

למרות ההקלות שהורגשו בתחום הנפקת הדרכונים, חששו ראשי הקהילה שליברליזציה זו תיפסק. ואילו נציגי ישראל השתכנעו שדרכונים לא יספיקו כדי להוצאת יהודים במספרים גדולים. דרוש היה גוף שיתכנן, יארגן ויבצע את הוצאתם הקולקטיבית של היהודים ובמיוחד כדי לפנות את תושבי הכפרים בהרי האטלס שלא היו מסוגלים לעזוב בכוחות עצמם. הם העריכו כי למרות החששות, המצב היה בשל לנטישת השיטות החשאיות להברחה דרך הים שבהן היה אפשר לפנות רק אנשים במספרים מוגבלים. כבר בשלבי התכנון לפני פתיחת השיחות שנוהלו עם השלטונות בדבר הסכם הפשרה, עלה רעיון הפעלתו של גוף נייטרלי, לא ישראלי, שיספק את המנגנון המבצע. גוף מבצע זה היה אמור לפעול במרוקו באופן חופשי באישור השלטונות, אם כי בדיסקרטיות. ארגון היא״ס בעל התדמית ההומניטרית והניסיון בתחום ההגירה, התאים לביצוע המשימה. כך נפחחו, בחודש מאי 1961, ערוצי השיחות בתיווכם של שר העבודה עבּדּ אֶל קָדֶר בֶן גֶ׳לוּן והנסיך מוּלַאי עלי עַלַאוּוי, דודנו של המלך.

תחילה הטילו נציגי ישראל ספק בעצם יכולתו של חסן השני להחזיק מעמד בשלטון במדינה. אך כשהחלו לחפש דרכים להידבר עם הארמון, נוכחו לדעת שעומד לפניהם אדם נבון ומדינאי מתקדם. מסביב למלך היו כמה יהודים ידידיו מנוער ששמרו על קשרים עם החצר אף שלא החזיקו במשרות ציבוריות. לדברי אפרים רונאל ראש המסגרת בפריס:

היו כמובן סיבות סבירות להסכם הפשרה. המלך בוודאי לא התייחס בזלזול להנאה החומרית שהיה יכול להפיק מן ההסכם אתנו. אך לא פחות מדה היה ערך לא מבוטל לאוריינטציה המערבית שלו ולהערכתו את כוחם של היהודים בזירה הבינלאומית.

בראשית מאי 1961 החליט איסר הראל להטיל על ראש המסגרת במרוקו אלכס גַתְמוֹן ליצור קשר עם מתווכים יהודים לניהול שיחות דיפלומטיות עם השלטונות. עד אז מילאו את התפקיד הזה ג׳ו גולן ואלכסנדר איסטרמן מן הקונגרס היהודי העולמי או מתווכים כאנדרה שוּרַקי ומרסל פרנקו מחברת כל ישראל חברים, מכיוון שמגעיהם עם ראשי השלטון לא השיגו את התוצאות המבוקשות, הוחלט לעקוף אותם ולהציע בצעד עצמאי פיצוי כספי גבוה תמורת הסכם מקיף להוצאה קולקטיבית של היהודים. שני אנשי קשר יהודים תיווכו בין נציגי ישראל לשלטונות מרוקו, סם בן אַזְרַף וד״ר יצחק כהן־אוליבר. האחרון המכונה זזאק (שם חיבה לאיזאק), הוא יליד טַנְגָ׳ה, עורך דין, איש עסקים ואיש יחסי ציבור העוסק בשדולנות כלכלית. משנת 1951 ניהל כהן־אוליבר קשרי ידידות הדוקים עם הנסיך חסן. הנציבות הצרפתית החרימה אותו בגלל קשריו עם משפחת המלוכה והאשימה אותו בסיוע לתנועה הלאומית. אחרי הדחת המלך באוגוסט 1953, נעצר על ידי אנשי הנציב הגנרל גִיוֹם. אחרי העצמאות, מינה הנסיך את כהן־אוליבר כ״יועץ אישי מיוחד״. יש לציין שלמרות מה שכתבו שמואל שגב, אַנְנֶס בן־סימון וטד שולץ, הרי לאלי תורג׳מן מקורבו של מוחמר אוּפְקִיר, לרוֹבֶר אַסַךַף עוזרו של השר רֶדָה גֶדיֹרָה ולשר המרוקאי לשעבר ד״ר לאון בן־זקן לא היה קשר להסכם הפשרה עם שלטונות מרוקו.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר