פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עם פתיחתם של תיקים בארכיון הציוני ובארכיון המדינה התבררו עובדות חדשות בעלות השלכות מפתיעות. כבר בחודש אוקטובר 1960, כשלושה חודשים לפני טביעת אגוז, החלו המגעים של ישראל עם הנסיך מולַאי עלי עַלַאוּוי באמצעות כהן אוליבר. אנשי המסגרת ביקשו מאיש עסקים בשם בֶּקיבג ל יצור קשר עם איש עסקים נוסף בשם גוֹמֶנְדְיו ולבדוק אם יהיה מוכן לעדור בהוצאת יהודים ממרוקו באמצעות הספינות שלו או במתן כיסוי נאות לספינות שהופעלו על ידי המסגרת בים התיכון. איש הספנות הסכים לבדוק עם אנשי החצר את הנושא וכאשר היו שניהם במרוקו, הציג גוֹמֶנְדְיו את בֶקינג בפגי כהן־אוליבר. ב־3 בנובמבר 1960 הודיע כהן־אוליבר לשניים שהוא שוחח עם מולַאי עלי עַלַאווי על בעיית יציאת היהודים ושהלה השיב שהוא מוכן לעסקה וביקש עוד פרטים.

שתי בעיות הטרידו את כהן אוליבר בשיחותיו עם בֶקינג: גובה הסכום שישולם על כל מהגר והערבויות או הביטחונות שהישראלים מוכנים לתת כדי להבטיח שהסכום המוסכם אכן ישולם. כאשר בקינג נקב באופן סתמי בסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר לנפש, כהן־אוליבר הגיב שזהו סכום קטן פי ארבעה או חמישה מההערכות שלהם. בקינג התרשם שאיש סודו היהודי של הנסיך הוא איש הגון וישר וניתן לסמוך על הבטחותיו. להערכת רונאל, ברור היה מעל לכל ספק שאנשי הארמון חיפשו דרך להפקת רווחים מן היהודים והם ממהרים למצוא הסדר לפני שיאחרו את המועד. לדעת הישראלי יורש העצר מולאי חסן שניהל באמצעות סם בן־אָזֶרַף משא ומתן עם איסטרמן ידע בוודאי על המגעים של מולאַי עלי עַלַאווי וכהן־אוליבר עם הישראלים והוא בודק ובוחן מי מבין הפרטנרים רציני יותר וגם מבטיח יותר רווחים. הוא ביקש מבֶקינג למסור למרוקאים שהערבות הטובה ביותר נמצאת כבר בידי המרוקאים בצורת מספדים גדולים של יהודים שנשארו במרוקו והישראלים מעוניינים להוציאם.

יש לזכור כי מגעים אלו הם חוליה בשורת שיחות שנוהלו עם יורש העצר וסביבתו. המגע המשמעותי הראשון החל בחודש מארס 1960 עם ביקורו של שר העבודות הציבוריות המרוקאי בן סַאלֶם גֶסוּס בירושלים ופגישתו עם גולדה מאיר ואנשי משרד החוץ ונמשך על פי המלצותיו עם פגישתו של איסטרמן עם יורש העצר באוגוסט אותה שנה. לא ברור למה נפסקו הפגישות עם מולאי חסן, אך אפשר רק לשער שהישראלים הבינו שהם הגיעו לשלב שבו דובר כבר במפורש על הפיצוי הכספי שיש להעניק למרוקו על הנזק הכלכלי שייגרם לה עקב עזיבתם הצפויה של היהודים, טאבו שרק יורש העצר העז לשבור. במצב דברים זה היה על הישראלים להחליט אם הם מוכנים לבצע ״עסקה׳׳ מסוג זה או להמשיך להוציא משפחות בקצב אטי בדרך מחתרתית. נראה שהחלטתם הייתה להמשיך בשני המסלולים מתוך כוונה שפעולה ספקטקולרית בתחום ההגירה תאלץ את מרוקו להעניק חופש יציאה. ניתן היה לחשוב שבשלב זה ההסכם היה על סף חתימה, אך באופן מפתיע הדברים התרחשו אחרת. האירוע הספקטקולרי אכן התרחש מבלי שהישראלים תכננו אותו או התכוונו אליו. כלומר, המחדל של טביעת אגוז.

ההסכם לא נחתם בזמן ואסון אגוז לא נמנע.

אחרי האסון, במארס 1961, התחדשו המגעים עם ארמון המלוכה בדיוק אחרי הכתרתו של מולאי חסן למלך. מסיבה לא ברורה נעלם שמם של כהן־אוליבר ושל מולאַי עלי עַלַאווי והחלו להופיע שמותיהם של סם בן־אַזֶרַף והשר עבּד אֶל קַדֶר בן־גֶ׳לוּן. הפרטים הנוגעים לחלקו של בן אַזֶךַף במשא ומתן עם השלטונות רחוקים מלהיות מדויקים. הכוונה לתיאוריהם הדמיוניים של שמואל שגב ושל דב גולדשטיין המציירים את אלכס גתמון כמושיעם של יהודי מרוקו בדרגה של משיח. בן־אַזֶרַף שימש עם קבלת העצמאות כמנהל כללי במשרדו של שר האוצר הראשון עבד אל קדֶר בן־גֶ׳לוּן. בתום כהונתו התמסר בן־אַזֶרַף לעסקים וחבר מפלגתו בן־גֶ׳לוּן התמנה לשר העבודה והעניינים הסוציאליים בממשלתו של חסן השני. ימים אחדים אחרי שיחת איסטרמן עם יורש העצר בחודש אוגוסט 1960, נערכו התייעצויות במשרדה של גולדה מאיר בירושלים שבהן הוחלט על הידברות חשאית עם הנסיך חסן בתיווכו של בן־אַזֶרַף. כל הגורמים היו תמימי דעים שבן־אַזֶרַף הוא המועמד הטוב ביותר למשימה עדינה זו של ״קניית הנסיך׳ גם מפני ששימש כמנהל עסקיו של הנסיך וגם מכוח מעמדו במועצת הקהילות היהודיות ובזכות רמתו האינטלקטואלית שהנסיך העריך מאוד. אחרי אסון אגוז היה ברור שאין לעסוק יותר בשתדלנות דיפלומטית אלא בעסקה שתמורה כספית בצדה. ישראל העניקה בעבר פיצוי כספי למדינות, כגון עיראק ורומניה. שהיו עלולות להינזק כלכלית מיציאת היהודים מארצותיהן. את העיקרון הזה החליט משרד החוץ להחיל גם על מרוקו.

כרמית גתמון מעידה על וויכוחים קשים שהתנהלו בין בן־אַסזֶרַף ואשתו זַ׳אניןַ ובין בעלה שהגיע לביתם להתייעצויות במשך חודשים אחדים. גתמון היה חסר סובלנות ולא תמיד קיבל את ניתוחיו האינטלקטואליים של בן אַזֶרַף. הוא לחץ לבצע את הדברים מהר ככל האפשר אך מארחו התעקש לגשת לנושא בזהירות כדי לא לסכן אנשים לשווא. הוא ביקש לנהל בעדינות את המגעים עם בית המלוכה ובמיוחד לא לדבר עם המלך ישירות על נושאים כספיים דבר שהיה מתקבל כגסות רוח. בן־אַסֶרַף לא נכנע ללחצי גתמון והציע ליצור מסלול גישושים מקביל בתיווכו של מולַאי עלי עַלַאווי ובאמצעות כהן־אוליבר. הוא דרש לא לערב ישירות אישים יהודים בנושא ישראלי מובהק ובמיוחד לא את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עַמַר. בחודש מאי. הצליח בן־אַזֶרַף לארגן פגישה בפריס בין גַתְמון לשר בֶן־גֶ׳לוּן. על פי גרסה זו, גַתְמון הופיע לפגישה בתחפושת והציג את עצמו בשם בדוי. בֶן גֶ'לוּן עדיין לא ידע את זהותו של גַתְמון ומה מעשיו במרוקו אך ניחש בוודאי שמדובר בנציג ישראלי בכיר. השלושה בילו שעות אחדות בליבון בעיות ההגירה ובתום השיחה הודיע בֶן גֶ׳לוּן שעליו להתייעץ תחילה עם המלך אך כבר עכשיו היה ברור שהיא״ס תופיע כגורם בכל הסכם בין הצדדים. הסיכום העקרוני בין הסוכנות היהודית ובין היא״׳ס. שהארגון ישמש כיסוי לפעילות השליחים הישראלים, הוצג בפני בן־אַזֶרַף עוד לפני חודש מאי. בין מחצית מאי לסוף יולי 1961, התקיימו שש פגישות בין גַתְמון לבן אַזֶרַף. חלק מהן בהשתתפותו שגריר ישראל בפריס ולטר איתן. ההבנות של סם בן־אַזֶרַף עם בֶן־גֶ׳לוּן כללו סעיף כלכלי שהפך לתקדים ביחסי ישראל עם מדינות המסרבות לאפשר יציאת יהודים משטחן. הדרישה לפירוק רשת העלייה המחתרתית הישראלית עוררה קשיים במהלך המשא ומתן. בעיני השלטונות המרוקאים תנאי זה היה עקרוני, משום שהמחתרת גרמה מבוכה לממשלה ולמלך. גַתְמון ואנשיו סירבו להפסיק את פעילותם עד שיהיו בטוחים שהממשלה המרוקאית תעמוד בהבטחותיה. אמנם הובטח לישראלים שהדבר יסתדר מאליו כשיושג ההסכם הסופי, אך על כל צרה שלא תבוא המשיכו ראשי המסגרת להוציא יהודים באופן מחתרתי גם בתקופה זו. במהלך המשא ומתן אף נתפסו יהודים בצאתם את הארץ שלא כחוק, אך השלטונות לא ניצלו עובדה זו להכשלת המגעים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר