מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

חשיבות מיוחדת נודעת לארבע מתוך שתים־עשרה טענותיו של ערפאת, שלמעשה יש להן מכנה משותף: לדברי ערפאת, הנתונים שבסיפור על קֻריט׳ה סותרים את חוקי האסלאם, משפט האסלאם, הצדק המוסלמי והעקרונות הקוראניים. החוק באסלאם, אומר ערפאת, הוא להעניש רק את האחראים לקשר(טענה 2); הריגת מספר כה רב של בני אדם מנוגדת ניגוד קוטבי לחוש הצדק המוסלמי ולעקרונות היסוד שנקבעו בקוראן(טענה 3); שחיטתם של שבויים מנוגדת לחוק הקוראני, המצווה לתת להם את חירותם או להרשות את פדיונם תמורת כופר נפש(טענה 4); אילו אכן אירע הטבח הזה, טוען ערפאת, היו חכמי ההלכה מקבלים אותו כתקדים; למעשה אירע ההיפך הגמור(טענה 7). לחיזוק הטענות השלישית והשביעית, מצטט ערפאת את הקוראן, סורה לה 18: ”לא תישא נפש משא נפש אחרת״. אם יש תוקף והיגיון בארבע הטענות האלו שמעלה ערפאת הרי הן תוכחנה בצורה משכנעת כי הדיווחים על משפטו של סעד בן מעאד, אישורו על ידי הנביא והטבח האכזר בבני קריט׳ה כולם בְּדָיָה. אם נכונות טענותיו של ערפאת הרי באמת לא היה שום חכם הלכה מוסלמי יכול לבסס את משפטו על תיאור הזר לגמרי לרוחו של המשפט המוסלמי ומנוגד לצדק המוסלמי ולאתיקה המוסלמית.

אולם טענותיו של ערפאת אין להן שחר, מסקנותיו אינן נכונות ודעתו על מסורת הסירה טועה בהערכותיה. חכמי המשפט המוסלמי הכירו היטב את המעשה בבני קֻריט'ה, ובמשפטיהם וציווייהם התבססו על תיאור הטבח. אכן, אלשאפִעי(נפטר 819/204) הוא שניתח לעומק את פרשת בני קֻריט'ה, הגדיר את טיב מעשיהם הזדוניים, עמד על אופי העברה שעברו, והבהיר את בעית הענישה האישית והקיבוצית. בפסקה שכותרתה ״הפרת הסכם״(נַקְץ׳ אלעַהְד) אומר שאפִעי:

אם כורת האִמאם(ז״א המנהיג) הסכם אי התקפה(וַאדַעַ) עם אנשי איזו קבוצה לתקופה מסוימת או מקבל מהם מם גולגולת(ג׳זיה) והאיש או האנשים שעשו את הסכם אי ההתקפה או [ההסכם הקובע תשלום] מס הגולגולת בשם הקבוצה שייכים לאותה קבוצה, לא נחייבם [למלא אחר סעיפיו] עד אשר נדע כי הנשארים מהם [במקומם, בשעה שמנהיגיהם חתמו על ההסכם] אישרו אותו ודעתם נוחה ממנו(חַתָּא נַעְלַם אן מֵן בָקִי מֵנְהֻם קַד אַקֵד בּד'אלִךּ וּרַצִ’יַה).

אם כך הדבר, אין איש מן המוסלמים רשאי לפגוע ברכושם או בגופם; אם מסלם עושה זאת,יש להרשיעו על מה שבזבז [מן הרכוש שלקח שלא כדין], כל עוד האנשים [השותפים להסכם] עומדים בהתחייבותם(מֻסְתַקִימִין). אם אלה שחתמו על ההסכם בשמם, או אחדים מהם, מפרים אותו בעודם ביניהם והם(ז״א אנשי הקבוצה הזאת) אינם קמים נגד המפרים במעשה או בדיבור גלוי(ולַם יֻכיאלִפוא אלנאקֵץ׳ בִקַוְל או פִעְל ט׳אהְר), בטרם יבואו אל האמאם, או יעזבו את מקומם ויודיעו לאמאם שהם מוסיפים לדבוק בהסכם(אִנּא עַלא צֻלְחִנא); או אם ייצאו המפרים להילחם במוסלמים או באנשים שתחת חסותם(אַהְל דִ׳מַּת אלמֻסלִמין), והם(ז״א שאר בני הקבוצה) יעזרו ל[מפרי ההסכם ה]נלחמים או יגישו סיוע נגד מי שילחם בהם – או אז רשאי האמאם לפשוט עליהם. אם יעשה כן ואיש מהם(מאנשי הקבוצה) לא ייצא אל האמאם [כשהוא פורש] ממה שעשתה הקבוצה, רשאי האמאם להרוג את לוחמיהם(קִתֵל מֻקאתִלַתִהִם), לשעבד את יוצאי חלציהם ולקחת את רכושם לשלל, בין אם יהיו בדאר אלאסלאם ובין אם יהיו בשטח האויב. כך עשה שליח אלוהים בבני קֻריט׳ה: מנהיגם כרת בשמם הסכם אי לוחמה(אלצֻלְח באלמֻהאדנה) והפר אותו, אבל הם לא פרשו ממנו(ולַם יֻפארִקוהֻ). או אז עלה עליהם הנביא במשכנם־הם, שהיה סמוך אליו בקצה אלמדינה(וַהִי מַעַהֻ בִּטַרְף אלמַדינה), הרג את לוחמיהם (פקֵתל מקאתִלַתֵהֻם) ולקח את רכושם שלל; והנה לא כולם נתנו יד לעזרה [לאויב] נגד הנביא וחבריו, אלא כולם נשארו במעוזם ולא נטשו את הבוגדנים אשר בקרבם, להוציא מתי־מעט (נפר) ש[מעשה] זה הציל את חייהם והשאיר את נכסיהם בידיהם.

ברור שלפי דעת אלשאפִעי מצווה החוק המוסלמי להעניש אנשים שלא היו אחראים להפרת ההסכם, אלא רק ישבו בחיבוק ידיים בשטח שבו שכנו העבריינים; כלל זה סותר את טענה 2 של ערפאת. ברור שאנשים שלא התקוממו על מנהיגיהם הנפשעים ולא הצטרפו לסיעת ההגונים(ז״א העדה המוסלמית) מותר להמיתם בפקודת האמאם(ז״א המנהיג); למעשה נוגד הדבר גם את טענה 3 של ערפאת. גלוי וברור שבני קֻריט׳ה שנכנעו לא זכו למעמד של שבויי מלחמה, בניגוד לטענה 4 של ערפאת. בעיני אלשאפעי היה הדיווח על הטבח בבני קריט׳ה מהימן והגיוני, ועליו ביסס את משפטו; דבר זה נוגד את טענה 7 שלערפאת.

לחיזוק טענתו, שחכמי ההלכה המוסלמים לא קיבלו את מקרה בני קֻריט׳ה כתקדים ודגלו ברעיונות המנוגדים תכלית הניגוד לאלה המשתקפים בסיפור הטבח בבני קריט'ה, מצטט ערפאת פסיקה של אלאַוְזאעי כפי שהיא מובאת בכתאב אלאמואל של אבו עביד אלקאסם בן סלאם. אך דומה שערפאת לא היה ער לעובדה שאותו אבו עביד עצמו(נפטר 839/224) העתיק בספרו הנזכר בקפידה את המסורות על ׳׳יום(ז״א קרב) קריט׳ה״, עם האִסְנאד(שרשרת המוסרים) שלהן, והוסיף את הערותיו המשפטיות רבות הערך. אבו ׳עביר מעתיק את המסורת על המתתו של חֻיַי בּן אַכְ׳טַבּ: חֻיַּי כרת ברית(עַהְד) עם הנביא שבה התחייב לא לעזור לאיש נגד הנביא. ב״יום קריט׳ה״ נלקח בשבי והובא לפני הנביא. הנביא פקד להרוג אותו ואת בנו. על כך מעיר אבו עֻבַּיד:

הנביא הצהיר כי שפיכת דמם של בני קריט׳ה מותרת משום שסייעו(למֻט'אהַרַתִהִם) לאַחְזאבּ נגדו לאחר שכרתו עמו חוזה. הנביא ראה בזה הפרה של בריתם(פַרַאַא ד'אלִךָ נַכְּת'א לִעַהְדִהִם) למרות שלא הרגו איש מחבריו(וִאן כּאנוא לַם יַקְתֻלוא מן אַצְחאבִהּ אַחַדא). פסוק הנוגע לזה נגלה בסורה לג (אלאַחזאבּ).

ערפאת לא הבחין בכך שהמסורות הנפוצות עד מאוד על הטבח בבני קֻריטיה (הידיעה על הופעתו של המלאך גבריאל, המצור, משפטו של סַעְד בן מֻעאד ופרטים על מספר ההרוגים) הועתקו על ידי אבו עֻביד; זה בדיוק החומר שבו דן ערפאת במאמרו, והוא סותר בבירור את הנחותיו; תוכן הידיעות זהה כמעט עם תוכן דיווחי הסירה של אבן אסחאק, שרשרות המוסרים שונות ואבו עֻבַיד, חכם ההלכה המוסלמי הגדול, מביא את המסורות הללו כתקדימים מבחינת ההלכה המוסלמית.

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת-עמוד82

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר